Tag Archives: תאונות דרכים

הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.