מאיפה כל השנאה הזו?

לפני משהו כמו שבועיים כתבתי בגלובס על חוויית כמעט-מוות שעברתי בכביש. חלק מהטוקבקיסטים שם (מיעוט, אבל עדיין) הביע צער על זה שלא מתתי בסוף. למה? כי אני שמאלני, מצביע חד"ש, אוהב ערבים, בוגד. אחד מהם כתב משהו כמו: בדיוק חזרתי מלווייתו של אלירז פרץ. חבל שהוא מת ושאתה חי, אתה והילדים המסריחים שלך. או משהו בסגנון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בלמעלה מעשר שנות טוקבקים שהתקשרתי לעיתון וביקשתי מהם שימחקו תגובה. התעצבנתי שהם אישרו אותה מלכתחילה.

אני כבר זונת טוקבקים זקנה ומשופשפת. עברתי הכל, תאמינו לי – כל נאצה וקללה ואיחול שאתם יכולים לדמיין – ועדיין, לא זוכר מתי נפגעתי כל כך.

זה גם אחד הדברים שהכי פוגעים בי בשולי פרשת ענת קם ואורי בלאו, שהיא – כמו שכתב עקיבא אלדר – ראויה בכלל להיקרא פרשת נווה, האיש שפקד על רצח של חפים מפשע וסיכולים ממוקדים בניגוד להוראת בג"צ: השנאה היוקדת הזו של הימין לכל מה ומי שהוא שמאלני (וזה בלי להיכנס לשאלה אם קם שמאלנית או לא. אותי זה בכלל לא מעניין. אני גם חושב שהיא עשתה מעשה ראוי כשחשפה את התנהלות צה"ל). קראתי את כל הטוקבקים, ראיתי את כל קבוצות הפייסבוק, וזה פשוט הורג אותי. מאיפה באה כל השנאה הזו?

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני שמאלן, אבל בעיני עצמי אני פטריוט. אני מקבל שגם הימני הוא פטריוט בעיני עצמו. אני יכול לדבר ולהתווכח עם אדם שחושב שאני טועה, שדעותיי מסוכנות, אבל איך אפשר להתווכח עם בנאדם שחושב שאני ושכמותי ראויים למוות?

זה פשוט מדכא לאללה כל הסיפור הזה.

אני חושב שהימין, אין לו הרבה מה מה להציע מלבד שנאה. חלום ארץ ישראל השלמה די מתרסק אל מול סלעי המציאות, וכל מה שנשאר זו השנאה לשמאל.

זה מה שיש לי לומר. אני יודע שזו לא מחשבה שמנוסחת בחדות מי יודע מה. אני גם יודע שזה לא עיקר הסיפור: העיקר, או העיקרים, הם ההידרדרות של המדינה שלנו למדינת משטרה וצבא העושים בה כרצונם.
ובכל זאת.