Tag Archives: ילדים

זן ואמנות אחזקת האופניים

Dror Spring day 2015

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

לא יודע מה קרה ביום שאחרי הבחירות, העיתון ירד לדפוס קודם לכן, אבל אני מוכן לשים ח"י שקלים שהתחזית שלי מלפני שבועיים התממשה והשמש אכן זרחה על כולנו גם ביום שאחרי. אם זכיתי, אכפיל את ההתערבות ואשים ל"ו שקלים שלא יזיק לאף אחד לנוח מכל שיגעון הדמוקרטיה הזה לכמה רגעים.
אז עזבו את היום שאחרי הבחירות ובואו צ'מעו איפה הייתי ומה עשיתי ביום שלפני הבחירות. גם בו זרחה השמש, נעימה ומלטפת, ואני החלטתי שמאחר שעשיתי את כל מה שהיה לי לעשות למען העם והמדינה והדורות הבאים, אנצל את היום הזה לעשות משהו בשביל עצמי. אחרי הכול, בשביל מה אני עובד כל-כך קשה.
אז הלכתי לתקן את האופניים.

ב.

לפני משהו כמו חודש, אולי קצת יותר, רכבתי ללגום בירה של צהריים. כשירד הערב התחילה אחת מאותן סופות, אז השארתי את האופניים ולקחתי מונית. יום רדף יום, סופת גשמים התחלפה בסופת חול, הבחירות תפסו את תשומת לבי כמו גם את שגרת יומי והאופניים עמדו שם, חיכו בסבלנות שאתפנה אליהם.
כשבאתי לקחת אותם מהעננים, בהשאלה מיונה וולך, הם היו כבר חלודים. המראה היה שובר לב. שכבת אבק עבה מנוקדת בלשלשת עטלפים כיסתה אותם, קורי עכביש כבר נמתחו מהגלגל האחורי אל העמוד, מלאים גוויות זבובים חסרי מזל, ושני פרחים קטנים נבטו בצלו של הגלגל הקדמי. המפתח בקושי נכנס בחור המנעול ומשנכנס, סירב להסתובב. לא הייתה לי שום ברירה אלא להשתמש בכוח העל שלי עד שנכנעו השניים.
עליתי על האופניים, וזה היה ממש כמו לעלות על אופניים, בכמה הבדלים קטנים: השרשרת לא הסתובבה, ההילוכים לא התחלפו, המעצורים לא עצרו והפדלים נתקעו ללא יכולת לזוז. מלבד זאת, היה להם פנצ'ר. זה היה יותר פסל של אופניים מאופניים.
האיש בחנות האופניים גער בי על ההזנחה וניגש לטפל בפציינט. רבע שעה אחר כך הם היו כחדשים, אוויר בגלגלים ושמן במנגנונים. ואז עליתי עליהם שוב.

רכבתי כמו הרוח, דואה בירידות ונוסק בעליות. כמעט שכחתי כמה זה כיף.

ג. רק דבר אחד הפריע לי, כמו תמיד. אני מתעב את רוכבי האופניים החשמליים והקורקינטים החשמליים ממגוון של סיבות, העיקרית שבהן היא כמובן הסכנה שהם מהווים. הסיבה השנייה היא פיזית ומטפיזית כאחת: הם מביאים את המנוע אל המקום שבו אין מקום למנוע – למדרכה. נחלתם של המשתמשים בגופם, של הזזים בכוחות עצמם, הולכי הרגל, דוחפי העגלות ורוכבי האופניים, נחמסת באלימות על-ידי אנשים שכל מה שהם עושים זה לזוז בלי לזוז.
מלבד זאת, אם להשאיל ואז לצטט בחופשיות ומהזיכרון מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע", כשאתה רוכב על כלי חשמלי, אתה לא באמת רוכב. עלייה אינה עלייה, ירידה אינה ירידה, המהירות שלך אינה מותאמת למרחב. אתה לא מזיז את הגוף ומפסיד את כל הכיף. התרומה היחידה של הרוכבים החשמליים למרקם האורבני היא הפגיעה בו. וזה עוד בלי להיכנס לעניין הטוסטוסים על המדרכות.

ד.

אבל החלק הכי כיף של היום שלפני הבחירות עוד היה לפני. אחר הצהריים יצאנו, הילדה שלי ואני, לטיול באופניים. אני בשחורים שלי ונגה בוורודים שלה, עם השרשרת הוורודה והסלסלה הוורודה ועל ראשה קסדה ורודה.
יש, אני מודה, אלמנט חזק של חרדה ברכיבה שכזו, תחושה שמזכירה קצת את השלב המתוק של לפני מי-זוכר-כמה שנים, עת נגה החלה ללכת. גאווה מהולה בדאגה: במה תיתקל, מתי תיפול ועל איזה איבר. באופניים זה עוד יותר גרוע, גם כי הנפילה יותר כואבת וגם כי הסכנות מרובות (ראו סעיף קודם). אבל שטויות. הכיף מכפר.
הו, ההנאה האינסופית שבלנסוע לטיול אופניים עם הילדה שלך גדולה אפילו מההנאה בלהרכיב אותה, אף שגם זו אינסופית. אני לא יודע בדיוק איך משווים בין אינסוף לאינסוף, אבל עובדה. בדקתי ומצאתי.

עשינו טיול שורשים בתל אביב: רואה את המרפסת הקטנה בקומה השלישית? כאן אימא ואבא גרו לפני שנולדתם. לגינה החמודה הזו ממול הייתי לוקח את הכלבה, זוכרת את הכלבה? בטח זוכרת, אמרה הילדה, גם אני רוצה כלב. דיברנו על זה אלף פעם נגה, לא בא לי כלב – בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר כמה רע היה הסוף. אבל בסדר אבא, היא אומרת, לפני הסוף יש עוד המון התחלה ואמצע. בגינה הזו גם ישבתי כשהטלפון צלצל באיזה מוצ"ש עם בשורת איוב על מוות במשפחה. אני לא מספר לה את זה. את רואה, אני מעביר נושא, זה הסופר שהיינו קונים בו לפני שנולדתם. ממש מעניין, אבא.
אנחנו נוסעים מהר, ואז מאטים. רוכבים זה לצד זו ומדברים. עוצרים על ספסל להפסקת שתייה וממתק. כשהגוף עובד, משתחררת מעט הבושה ופתאום אתה שומע דברים שככה ברגיל היא לא מספרת עליהם, פכים קטנים מעולמה של בת שבע וחצי המפורטים באוזניך ברזולוציה של אחד לאחד – כמו שחזורים מדויקים של דיאלוגים אינסופיים בהפסקת עשר. עולם סוער למדי, מתברר. אין לי מושג אם גם לי היו רגשות כאלה, או רגשות בכלל, בגיל הזה. מקווה שלא. כשהיא מספרת פתאום על איזה משהו לא כל-כך טוב שקרה לה, אני מרגיש פתאום כמו במעליות האלה במגדלים שמאטות לפתע ולבך צונח, מתמלא בחוסר אונים שחור וצמיגי. אין דבר, אני אומר, וזה תמיד הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד במצבים כאלה. אתה לא מבין כלום, אבא. זה נכון, בת, אני באמת לא מבין כלום.

ה.

אין כמו הילדה שלי. ככל שהיא גדלה, היא יותר מזכירה לי את אימא שלה. זה מצחיק. קצת כמו בטרילוגיה השנייה, והראשונה בעצם, של מלחמת הכוכבים, כשרואים איך אנקין סקייווקר הופך לדראת' ויידר. לא שאני משווה, כמובן, אבל יפה לראות איך מה שאתה מכיר ואוהב היה פעם משהו שבעצם נורא מזכיר את מה שאתה מכיר ואוהב. העתיד נפרש כמניפה ואני חושב על מה שהיא אמרה לי דקה קודם, שיש עוד המון התחלה והמון המון אמצע. אני מאוד מקווה שזה נכון.
היה זה יום לפני בחירות, כאמור, יום יפה ושמשי עם רוח נעימה והיא – הילדה, לא השמש, על אף שגם השמש – עמדה בסבלנות והקשיבה לשיחות הפוליטיקה של המבוגרים. אבא, שאלה אחרי שנפרדתי מקולגה, מה זה מזרחי רואה את בית הקפה הזה, אמרתי לה, אימא ואני היינו יושבים פה הרבה לפני שנולדתם. טוב, אבל מה זה מזרחי? מזרחי זה מי שהוא או משפחתו הגיע מארצות מוסלמיות. האיש הזה מזרחי? נראה לי. והאישה הזו? יכול להיות. והאיש הזקן? בטוח שלא. אנחנו? לא, אנחנו אשכנזים. אפשר גלידה? אפשר.

ו.

אנחנו רוכבים, עובדים על תרגיל חדש: לנסוע זה לצד זו ולהחזיק ידיים. לפעמים זה הולך. אני נהנה ואז קולט שלא חשבתי על שום דבר מעניין כבר הרבה זמן – ואז מבין למה אני נהנה כל-כך לנסוע על האופניים שלי עם הילדה שלי בעיר שלי. היום יום לפני בחירות, מחר יום בחירות ואחריו היום שאחרי הבחירות. כל עוד האופניים בסדר והשמש זורחת הכול יהיה בסדר. או כמו שהיא אמרה: יש עוד המון התחלה והמון אמצע.
עכשיו אפשר לחזור לבלגן.

פורסם בגלובס, 19.3.2015. לקובץ פידיאף מעוצב

הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.