Tag Archives: טכנולוגיה

על הזכות להישכח

בקריקטורה שפורסמה ב-1993 בניו יורקר והפכה למיתולוגיה מקוונת נראה כלב יושב ליד מחשב ואומר לכלב שלידו: "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב".

שבע עשרה שנים אחרי – יותר מנצח במונחי הרשת – והקריקטורה הזו מזמן לא נכונה. העולם התהפך: עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.

סוגיית הפרטיות היא היום הסוגיה הדיגיטלית האקוטית ביותר, ודאי מאז עלייתה של הרשת החברתית ואובדן השליטה של המשתמשים על הזיכרון הקולקטיבי. רובנו תקועים עם עצמנו, עם ההיסטוריה שלנו ומה שיותר גרוע – עם הדרך בה אחרים ראו ורואים אותנו.

ניסיונות שונים ומגוונים נעשים על מנת לפתור את הבעיה. ניסיון כזה העלתה בסוף השבוע שרת המשפטים של האיחוד האירופי, ויויאן רדינג, שהודיעה על כוונת האיחוד לקדם חקיקה תחת הכותרת "הזכות להישכח".

במה מדובר: בלתת לכל משתמש את היכולת לשלוט, לתקן ואפילו למחוק את כל הזהות הדיגיטלית שלו – הפרופילים ברשתות, הפוסטים בבלוגים, התמונות בפליקר, הציוצים בטוויטר, המכתבים באימייל, הסרטים ביו-טיוב וכיו"ב – ולהתחיל הכול מחדש. "הזכות להישכח", אמרה רדינג, "היא חיונית בעולם הדיגיטלי של היום".

על פניו, מדובר בדבר בלתי אפשרי. אלה לא רק פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט ששומרות עליך מידע – מאות אלפי חברות אוספות מידע כזה או אחר, ולא כולן מרושעות. מלבד זאת, האינטרנט הוא רק חלק מהעולם הדיגיטלי. מה עם הודעות סמס? מה עם הפעילות בכרטיסי האשראי? מה עם המידע ששומרת המדינה? מי שחושב שתמונות מביכות בפייסבוק הן הצרה הגדולה שלו, כדאי שיחשוב שוב.

כשמסתכלים על העולם אין ברירה אלא להודות – שוב – שהפרטיות כמו שאנחנו מדמיינים אותה מתה, והיא לא הולכת לקום לתחייה.

אבל אתם יודעים מה, אני לא מקבל את התשובה "בלתי אפשרי". אנחנו הרי בני אדם ואם יש משהו שהוכחנו לאורך ההיסטוריה זה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. הביטו ביומיום שלנו: הוא הדבר הכי בלתי אפשרי עבור אדם שחי לפני פחות מחמישים שנה. אז תעשו לי טובה – הכול אפשרי.

לכל דבר יכול להיות פתרון. פתרון טכנולוגי מעניין לסוגיה דנן יכול להיות מבוסס על תוכנה שנותנת למידע תאריך תפוגה. אחרי איקס זמן יימחקו כל ההודעות, התמונות, הציוצים וכו', אם תרצה כמובן.

אבל האירוניה האמיתית בכל עניין "הזכות להישכח" היא עד כמה היא מנוגדת לכל מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו. הרי מהו אדם, מהי מטרתו העליונה? בדיוק ההפך מאותה "הזכות להישכח". האדם – ובגלל זה הוא מצלם, מטפס על הרים ומוליד ילדים – רוצה להיזכר, להשאיר טביעת רגל על מדרכת הנצח. אף אחד לא רצה להישכח עד שבאה האינטרנט והראתה לנו את הצד השני של המטבע.

(פורסם בגלובס, 7.11.10)

כל מה שרצית לדעת על אייפון 4

היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.

ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.

נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.

שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.

לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.

המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".

לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.

רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.

מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.

 

ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.

קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.

 

שני קטעים מגלובס

החלוצים החדשים – על האייפד (יום א', 6.4)

כסף גדול ודרגות גבוהות – ביקורת תקשורת (יום ד, 7.4)