Tag Archives: דרור פויר

זן ואמנות אחזקת האופניים

Dror Spring day 2015

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

לא יודע מה קרה ביום שאחרי הבחירות, העיתון ירד לדפוס קודם לכן, אבל אני מוכן לשים ח"י שקלים שהתחזית שלי מלפני שבועיים התממשה והשמש אכן זרחה על כולנו גם ביום שאחרי. אם זכיתי, אכפיל את ההתערבות ואשים ל"ו שקלים שלא יזיק לאף אחד לנוח מכל שיגעון הדמוקרטיה הזה לכמה רגעים.
אז עזבו את היום שאחרי הבחירות ובואו צ'מעו איפה הייתי ומה עשיתי ביום שלפני הבחירות. גם בו זרחה השמש, נעימה ומלטפת, ואני החלטתי שמאחר שעשיתי את כל מה שהיה לי לעשות למען העם והמדינה והדורות הבאים, אנצל את היום הזה לעשות משהו בשביל עצמי. אחרי הכול, בשביל מה אני עובד כל-כך קשה.
אז הלכתי לתקן את האופניים.

ב.

לפני משהו כמו חודש, אולי קצת יותר, רכבתי ללגום בירה של צהריים. כשירד הערב התחילה אחת מאותן סופות, אז השארתי את האופניים ולקחתי מונית. יום רדף יום, סופת גשמים התחלפה בסופת חול, הבחירות תפסו את תשומת לבי כמו גם את שגרת יומי והאופניים עמדו שם, חיכו בסבלנות שאתפנה אליהם.
כשבאתי לקחת אותם מהעננים, בהשאלה מיונה וולך, הם היו כבר חלודים. המראה היה שובר לב. שכבת אבק עבה מנוקדת בלשלשת עטלפים כיסתה אותם, קורי עכביש כבר נמתחו מהגלגל האחורי אל העמוד, מלאים גוויות זבובים חסרי מזל, ושני פרחים קטנים נבטו בצלו של הגלגל הקדמי. המפתח בקושי נכנס בחור המנעול ומשנכנס, סירב להסתובב. לא הייתה לי שום ברירה אלא להשתמש בכוח העל שלי עד שנכנעו השניים.
עליתי על האופניים, וזה היה ממש כמו לעלות על אופניים, בכמה הבדלים קטנים: השרשרת לא הסתובבה, ההילוכים לא התחלפו, המעצורים לא עצרו והפדלים נתקעו ללא יכולת לזוז. מלבד זאת, היה להם פנצ'ר. זה היה יותר פסל של אופניים מאופניים.
האיש בחנות האופניים גער בי על ההזנחה וניגש לטפל בפציינט. רבע שעה אחר כך הם היו כחדשים, אוויר בגלגלים ושמן במנגנונים. ואז עליתי עליהם שוב.

רכבתי כמו הרוח, דואה בירידות ונוסק בעליות. כמעט שכחתי כמה זה כיף.

ג. רק דבר אחד הפריע לי, כמו תמיד. אני מתעב את רוכבי האופניים החשמליים והקורקינטים החשמליים ממגוון של סיבות, העיקרית שבהן היא כמובן הסכנה שהם מהווים. הסיבה השנייה היא פיזית ומטפיזית כאחת: הם מביאים את המנוע אל המקום שבו אין מקום למנוע – למדרכה. נחלתם של המשתמשים בגופם, של הזזים בכוחות עצמם, הולכי הרגל, דוחפי העגלות ורוכבי האופניים, נחמסת באלימות על-ידי אנשים שכל מה שהם עושים זה לזוז בלי לזוז.
מלבד זאת, אם להשאיל ואז לצטט בחופשיות ומהזיכרון מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע", כשאתה רוכב על כלי חשמלי, אתה לא באמת רוכב. עלייה אינה עלייה, ירידה אינה ירידה, המהירות שלך אינה מותאמת למרחב. אתה לא מזיז את הגוף ומפסיד את כל הכיף. התרומה היחידה של הרוכבים החשמליים למרקם האורבני היא הפגיעה בו. וזה עוד בלי להיכנס לעניין הטוסטוסים על המדרכות.

ד.

אבל החלק הכי כיף של היום שלפני הבחירות עוד היה לפני. אחר הצהריים יצאנו, הילדה שלי ואני, לטיול באופניים. אני בשחורים שלי ונגה בוורודים שלה, עם השרשרת הוורודה והסלסלה הוורודה ועל ראשה קסדה ורודה.
יש, אני מודה, אלמנט חזק של חרדה ברכיבה שכזו, תחושה שמזכירה קצת את השלב המתוק של לפני מי-זוכר-כמה שנים, עת נגה החלה ללכת. גאווה מהולה בדאגה: במה תיתקל, מתי תיפול ועל איזה איבר. באופניים זה עוד יותר גרוע, גם כי הנפילה יותר כואבת וגם כי הסכנות מרובות (ראו סעיף קודם). אבל שטויות. הכיף מכפר.
הו, ההנאה האינסופית שבלנסוע לטיול אופניים עם הילדה שלך גדולה אפילו מההנאה בלהרכיב אותה, אף שגם זו אינסופית. אני לא יודע בדיוק איך משווים בין אינסוף לאינסוף, אבל עובדה. בדקתי ומצאתי.

עשינו טיול שורשים בתל אביב: רואה את המרפסת הקטנה בקומה השלישית? כאן אימא ואבא גרו לפני שנולדתם. לגינה החמודה הזו ממול הייתי לוקח את הכלבה, זוכרת את הכלבה? בטח זוכרת, אמרה הילדה, גם אני רוצה כלב. דיברנו על זה אלף פעם נגה, לא בא לי כלב – בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר כמה רע היה הסוף. אבל בסדר אבא, היא אומרת, לפני הסוף יש עוד המון התחלה ואמצע. בגינה הזו גם ישבתי כשהטלפון צלצל באיזה מוצ"ש עם בשורת איוב על מוות במשפחה. אני לא מספר לה את זה. את רואה, אני מעביר נושא, זה הסופר שהיינו קונים בו לפני שנולדתם. ממש מעניין, אבא.
אנחנו נוסעים מהר, ואז מאטים. רוכבים זה לצד זו ומדברים. עוצרים על ספסל להפסקת שתייה וממתק. כשהגוף עובד, משתחררת מעט הבושה ופתאום אתה שומע דברים שככה ברגיל היא לא מספרת עליהם, פכים קטנים מעולמה של בת שבע וחצי המפורטים באוזניך ברזולוציה של אחד לאחד – כמו שחזורים מדויקים של דיאלוגים אינסופיים בהפסקת עשר. עולם סוער למדי, מתברר. אין לי מושג אם גם לי היו רגשות כאלה, או רגשות בכלל, בגיל הזה. מקווה שלא. כשהיא מספרת פתאום על איזה משהו לא כל-כך טוב שקרה לה, אני מרגיש פתאום כמו במעליות האלה במגדלים שמאטות לפתע ולבך צונח, מתמלא בחוסר אונים שחור וצמיגי. אין דבר, אני אומר, וזה תמיד הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד במצבים כאלה. אתה לא מבין כלום, אבא. זה נכון, בת, אני באמת לא מבין כלום.

ה.

אין כמו הילדה שלי. ככל שהיא גדלה, היא יותר מזכירה לי את אימא שלה. זה מצחיק. קצת כמו בטרילוגיה השנייה, והראשונה בעצם, של מלחמת הכוכבים, כשרואים איך אנקין סקייווקר הופך לדראת' ויידר. לא שאני משווה, כמובן, אבל יפה לראות איך מה שאתה מכיר ואוהב היה פעם משהו שבעצם נורא מזכיר את מה שאתה מכיר ואוהב. העתיד נפרש כמניפה ואני חושב על מה שהיא אמרה לי דקה קודם, שיש עוד המון התחלה והמון המון אמצע. אני מאוד מקווה שזה נכון.
היה זה יום לפני בחירות, כאמור, יום יפה ושמשי עם רוח נעימה והיא – הילדה, לא השמש, על אף שגם השמש – עמדה בסבלנות והקשיבה לשיחות הפוליטיקה של המבוגרים. אבא, שאלה אחרי שנפרדתי מקולגה, מה זה מזרחי רואה את בית הקפה הזה, אמרתי לה, אימא ואני היינו יושבים פה הרבה לפני שנולדתם. טוב, אבל מה זה מזרחי? מזרחי זה מי שהוא או משפחתו הגיע מארצות מוסלמיות. האיש הזה מזרחי? נראה לי. והאישה הזו? יכול להיות. והאיש הזקן? בטוח שלא. אנחנו? לא, אנחנו אשכנזים. אפשר גלידה? אפשר.

ו.

אנחנו רוכבים, עובדים על תרגיל חדש: לנסוע זה לצד זו ולהחזיק ידיים. לפעמים זה הולך. אני נהנה ואז קולט שלא חשבתי על שום דבר מעניין כבר הרבה זמן – ואז מבין למה אני נהנה כל-כך לנסוע על האופניים שלי עם הילדה שלי בעיר שלי. היום יום לפני בחירות, מחר יום בחירות ואחריו היום שאחרי הבחירות. כל עוד האופניים בסדר והשמש זורחת הכול יהיה בסדר. או כמו שהיא אמרה: יש עוד המון התחלה והמון אמצע.
עכשיו אפשר לחזור לבלגן.

פורסם בגלובס, 19.3.2015. לקובץ פידיאף מעוצב

קלוז אפ

IMG_20150309_103924

יומיים בעקבה

כתבה מ-G של גלובס השבוע. אחיכם נסע ליומיים לירדן ועשה חיים

הבית שלי הבית שלך


אפשר לראות אותי – וגם לשמוע – לשניה אי שם בדקה הראשונה