עשרים ושבעה אלף הרוגים (חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה) במאה חמישים וחמש שנות יישוב יהודי בישראל זה הרבה או לא כל כך הרבה?

א.

ערב יום הזיכרון 2015, או בשמו המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". מניין חללי מערכות ישראל: עשרים ושלושה אלף, שלוש מאות ועשרים איש. 23,320. הספירה מתחילה משנת 1860, תחילת התחדשות היישוב היהודי בישראל, לפני 155 שנים, והיא כוללת לא רק את חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, אלא את כלל החיילים שנהרגו במהלך שירותם. מלבד זאת, כוללת הספירה גם את הנופלים במחתרות, חללים ששרתו בצבא הבריטי ועוד. ההרוג הראשון במניין הוא אהרון הרשלר, בחור ישיבה ירושלמי שנרצח ביריות ב-1 בינואר 1873. מתוכם, כעשרת אלפים חיילים מתו במלחמות ממש (כולל אינתיפאדות ומבצעים). מניין האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מאז תחילת היישוב היהודי בישראל הוא כארבעת אלפים. כאלפיים וחמש מאות מתוכם ממלחמת העצמאות ועד היום.

נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האישה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס.

ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות, כשמביאים בחשבון את המגוון המהמם של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות – האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום מספר לא כל כך גדול בסך הכול?

בעיניי כן.

ב.

כמובן שלא אוכל להדגיש זאת מספיק: כשאני כותב (ובאצבעות רועדות, האמינו לי) שמדובר במספר לא כל כך גדול סה"כ, אין בכוונתי בשום צורה, פנים ואופן לזלזל ביום הנורא הזה, להמעיט ולו בטיפה בערך החיים של כל אחד ואחד מחיילינו ואחינו האזרחים שנהרגו פה, לפגוע חלילה בזכרם, להמעיט בקדושת קרבנם או לקבוע שמותם היה לשווא. הוא לא. במותם ציוו לנו את החיים. אני ממש מאמין בזה. ברור גם שאני לא רוצה להקים עלי את מי שאיבד אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, אישה, חבר או חברה ולהקל ראש באובדן. ממש לא. גם אני איבדתי. זו לא כוונתי. אם אתם קוראים את הטור הזה לא בפעם הראשונה אתם כבר יודעים את זה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא עולם מלא.

אז אשאל שוב: האם יכול להיות ש-27,000 הרוגים ב-155 שנים זה בעצם לא כל כך הרבה? אני מוכרח להודות שלמרות שהכרתי את המספר הזה, הופתעתי לגלות אותו מחדש. כמי שנולד, גדל וחי על מיתוסים (או מציאות) של מדינה קטנה מוקפת אויבים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, שתמיד נועדנו לחיות על חרבנו, שכל אויבינו רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, וכיוצא באלה זוועות – אפשר היה לחשוב שאיבדנו הרבה יותר.

הבהרתי דבר אחד, אבהיר עוד דבר (את כל הטור הזה אני כותב כהולך על ביצים): עשרים ושבעה אלף זה יותר מדי. אני יודע שהכי קל להתגולל על שמאלני שכמוני ולומר לו שהוא היה רוצה שימותו יותר. אבל לא. עשרים ושבע אלף זה המון. המון. אבל כולם ביחד לא ימלאו שליש מבית העלמין קריית שאול בתל אביב. יותר אנשים מתו בכביש מאשר בסכסוך – מאז קום המדינה ועד היום מתו בתאונות דרכים כשלושים אלף איש.

ג.

אפשר ללמוד כמה דברים מהמספר הנ"ל: שצה"ל חזק, כמובן. אויבינו, וטוב שכך, איבדו הרבה יותר מאיתנו בכל התמודדות שנערכה; שמדינת ישראל ידעה ויודעת לשמור על אזרחיה וחייליה בביטחון יחסי. אפשר ללמוד גם שמעמדנו פה באזור, נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין, איתן. לא יזיזו אותנו לשום מקום. אפשר גם להביט במספרים ולטעון שאויבינו לא ממש מוצלחים בלהילחם בנו, וטוב שכך. אנחנו פשוט טובים וחזקים יותר.

תמיד מציגים את הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, כמוקד מדמם של אלימות אכזרית וחסרת פשר בעולם שכולו שלווה. אבל לא כך הדבר, כמובן. מדובר באחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים היום בעולם. גם אויבינו – פלסטינאים ואזרחי וחיילי מדינות ערב – שאיבדו עשרות אלפי מאנשיהם לאורך השנים, לא התקרבו במשך עשרות שנים למניין הגופות של מלחמת אזרחים בודדת באזור. לוב, סוריה, ירדן או עיראק דיממו – בנפרד – יותר משדיממו ביחד הישראלים, הפלסטינים וכל צבאות ערב מ-1860 ועד היום. לפני כשמונה שנים נערך מחקר שדירג את המלחמות והסכסוכים בעולם. הסכסוך שלנו הגיע למקום 49.

אז אם תסלחו לי, אנסה לשאול עוד שתי שאלות: האם יכול להיות שאויבינו – מלבד היותם כושלים למדי מבחינה צבאית – לא ממש מצוידים בשנאה יוקדת ובתאוות רצח בכל הקשור להשמדתנו כמו שאנו רגילים לחשוב? לא נעים לומר, אבל אם הערבים באמת היו רוצים להעלים אותנו, עם כל המספרים והכסף שלהם יכלה להיות להם הצלחה גדולה יותר. כנראה שזה לא ממש דחוף להם, אחרת הם היו משקיעים בנו ולו רבע מהאנרגיה שהם משקיעים כדי להרוג זה את זה. בעיניי זו מחשבה מעודדת. כך גם המחשבה שלמרות האמירות הדביליות (משני הצדדים) כאילו שאנחנו היהודים אוהבים את החיים ואילו הערבים אוהבים את המוות, הרי שהערבים שלנו פה דווקא די אוהבים את החיים. כך ראוי, כל חיים וחיים של יהודי, פלסטיני או ערבי הם קדושים וראויים לחיותם, אין ספק.

וכמובן שהמספרים גם אומרים שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, ממש – אבל ממש – לא אכזריים כמו שמציגים אותנו. אפילו לא קרוב.

ד.

אז כשמסתכלים על העולם נראה פתאום שהסכסוך הישראלי-ערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכו, הוא סכסוך מנומס בסך הכול. יש לו כמובן את ההתפרצויות שלו, אבל כשמסתכלים סביב – אנחנו כמעט בשוויץ. הכיבוש, המתואר כמוקד הבעיות בכל העולם, רחוק באמת מלהיות כזה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני רוצה. אז ככה: מה שאני לא רוצה זה לקחת את הדברים הנ"ל לכיוון שהימין לוקח אליו. העובדה שהכיבוש מתנהל בצורה נינוחה סה"כ לא אומרת שצריך להמשיך ולנהל אותו. ממש לא.

בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון. העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל כפי שהוא מתנהל, רק מוכיחה כמה שאפשר לפתור אותו בקלות יחסית. אני מביט בפלסטינים – לא כולל העזתים. עזה זה מקום שאף פעם לא פעל לפי שום היגיון – ואני מביט בנו. למדנו לחיות פה יחד, איכשהו, ואנחנו לומדים עדיין. כמובן שאי אשר להתערב על זה, אבל אם ניתן היה הייתי שם עשרים שקלים שלו ניתן לפלסטינים לבנות נמל תעופה הם לא היו משתמשים בו כדי להתחמש ולהילחם בנו. הם ירצו לחיות, פשוט ככה, והם בטח כבר הבינו שבכל מקרה לא כדאי להם להתעסק איתנו.

וכך גם הסכסוך הישראלי-ערבי כולו. אנחנו נוטים לשכוח באיזו קלות (יחסית) נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן. נכון, לא השלום הכי חם, אבל עדיין עדיף בהרבה על האופציה השנייה. העולם הערבי, למרות שמן הסתם יש בו שלל שונאים לישראל, למד להסכין ולקבל את העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר.

כמובן שכל זה לא אומר שצריך לבטל ולהתעלם מהסכנות. איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, מה שיבוא אחרי דאע"ש – הן כולן שם ועם כולן נתמודד, אחת אחת. תמיד יהיה מפגע בודד וצה"ל תמיד ישיב אש אל מקורות הירי. השכול היכה וככל הנראה ימשיך להכות. גם המעבר שלנו ושל שכנינו מתפקיד הניצים עם האש בעיניים והסכין בין השיניים אל תפקיד דובוני אכפת-לי חייכנים לא יתבצע מחר בבוקר ואולי לא יתבצע לעולם, אבל נראה שמפה לשם אנחנו מתקרבים אחד לשני.

אולי כדאי לחשוב גם על זה. דווקא עכשיו, ביום הזיכרון, כשאנחנו מתייחדים עם זכר עשרים ושבע אלף, שלוש מאות ועשרים המתים שלנו ולקראת יום העצמאות בו אנו חוגגים את קיומנו: כל כך הרבה מתו לנו, כל כך הרבה מתו להם. אפשר להמשיך ולנהל את הסכסוך המנומס שלנו, זה ברור, אבל אולי אפשר גם לסיים אותו, לוודא שספירת המתים שלנו לא תגדל. עשרים ושבע אלף שלוש מאות ועשרים חללים וארבעת אלפים אזרחים הרוגים זה ממש, אבל ממש, מספיק.

—–

(פורסם בגלובס, 21 באפריל 2015, ערב יום הזיכרון)

מה חזק יותר, סלע או אבק? (או: ניסיון לומר משהו על זיכרון בערב יום השואה)

איור: תמיר שפר
(כל הזכויות שמורות)

א.

אתם קולטים שעוד לא עבר חודש מהבחירות? אם להתבסס על סקר שערכתי בקרב אנשי שלומי, אתם לא. מבט מופתע, מעט המום, עלה על פרצופו של כל מי ששאלתי אותו. נדמה שעברה חצי שנה לפחות, לא? החדשות משדרות בלאות עדכונים לא מעניינים על הרכבת הממשלה כאילו מאז ומתמיד מתרכבת לה פה ממשלה. הבחירות נשכחו כלא היו.

וכאן מתבקש דיוק חשוב: מצד אחד הבחירות של לפני חודש שייכות להיסטוריה העתיקה של עם ישראל, ומצד שני הן לגמרי אתנו – מה שהוביל אליהן, הדרך בה התנהלו וכמובן תוצאות האמת, הכול חי בנו כאילו קרה ממש עכשיו, או כאילו קורה עדיין, או כאילו עומד לקרות ממש עוד רגע.

כשאתה שואל את עצמך מה קרה בחודש הזה שהיה כל כך חשוב עד שדחק לשוליים את הבחירות הכי חשובות שהיו פה אי פעם (הן כולן כאלה) אתה נשאר בלי תשובה, רק עם כמויות אינסופיות של אבק שאינו שוקע לעולם, ערפל שאינו מתפזר אף פעם, רעש לבן, מהומה, בוקה ומבולקה, עיקר וטפל.

מצב נפשי מוזר ביותר. הישראלי הוא בו בזמן פיל ודג. הוא לא שוכח כלום אבל הוא לא זוכר שום דבר.

תכונתנו הקולקטיבית הנ"ל באה לידי ביטוי בייתר שאת ביום השואה, שחל הערב. הפער בין זיכרון השואה לבין יכולת השכחה וההדחקה המונומנטלית שלנו תמיד ריתק והקסים אותי. איך זה שלא זוכר מה היה אתמול בבוקר חי את העבר בעוצמה כזו. איך זה שכל הזמן מפיק את לקחי השואה ממשיך להסתובב יום וליל באותו מעגל אינסופי ולא שובר אותו. אני לא משווה בינינו ומעשינו לבין מי שעשה לנו ומה שעשו לנו, חלילה, אתם יכולים להשאיר את החרבות בנדנים.

כל מה שאני מנסה לעשות זה לומר משהו על זיכרון. זה בטח לא יצליח.

ב.

כשאומרים "לקחי השואה" – איזה לקחים בכלל אפשר להפיק מהשואה? שלא תהיה שואה שניה לעולם, זה ברור, אבל האם באמת לא תהיה שואה שניה לעולם? איך אפשר לדעת את זה לבטח? מי יודע מה יהיה עוד מאתיים שנה? חייבים להיות חזקים ולהגן על עצמנו, אין פה שאלה בכלל, אבל לכל חזק יש, או יהיה, חזק הימנו. איזה עוד לקחים ניתן להפיק, שלעולם לא ישנא אדם אדם אחר בגלל גזעו או דתו? ממש! מה עוד, שהעולם לא יעמוד יותר מנגד כשמתרחשות זוועות? זו הרי בדיחה עגומה. העולם אדיש לזוועות של אחרים כמו שהיה אדיש לזוועותינו, גם אנחנו אדישים לזוועות הקורות לאחרים. איזה עוד לקחים, ששתיקת האנשים הטובים אל מול הרוע מאפשרת אותו? אנשים טובים ימשיכו לשתוק, למרבה הזוועה, כמה שלא נצעק את זה. העיוורון קיים וימשיך להתקיים. וכמובן, הלקח הנצחי שמה שעשו לנו לא נעשה לאחרים. אז כמובן שלא נעשה לעולם לאחרים מה שעשו לנו, אבל הספקטרום כל כך רחב, אתם יודעים. העולם, לא נעים לומר, כמנהגו נוהג. הדברים לא חוזרים על עצמם בצורה זהה, אבל הם תמיד חוזרים. חוק שימור האנרגיה וכל זה. אז איזה לקחים אפשר להפיק בכלל? כל לקח שאנחנו מפיקים מתייחס לעבר שאין ביכולותינו לשנות. רק ללמוד. על העתיד אנחנו לא יודעים כלום וממילא יכולת ההתכוננות אליו מוגבלת במקרה הטוב. והאמת שזה לא תמיד רע, לכל הפחות זה מבטיח שתמיד יהיה מעניין.

אז אולי אי אפשר באמת להפיק לקחים מכלום. אבל שוב, יכול להיות שלא תמיד זה רע. נשבר לך הלב מאהבה נכזבת בצעירותך אבל לא למדת לקח והתאהבת שוב; נכשלת, אבל לא למדת לקח וניסית שוב ונכשלת שוב עד שבסוף הצלחת; אם כל ילד שנפל כשניסה ללכת היה מפיק לקחים אף אחד לא היה הולך לשום מקום ומן הסתם לא מגיע. ובהמשך למה שכתבתי קודם, שהעיוורון קיים וימשיך להתקיים – זה נכון, אבל זה רק אומר שחייבים להמשיך ולהילחם בו, עד לניצחון – וגם אם ניצחון מוחלט על הרוע והעיוורון הוא פאטה מורגנה, הרי שזה נווה מדבר שראוי לשאוף אליו.

ג.

אני מביט באיור של תמיר במרכז העמוד הזה, אני מביט בו כבר שעות. שעון החול של הזיכרון. ביום השואה יבוא סבא של אחד מהילדים בכיתה לספר את סיפורו. אמת עגומה היא שבכל שנה יש פחות ופחות סבתות וסבים שבאים לספר את סיפורם. ארבעת סבתותיי וסביי, ניצולי השואה הפרטיים שלי, כבר לא באים לשום מקום הרבה זמן. זיכרונותיהם, כמו הזיכרונות כולם, הופכים בסוף לחול, והחול הופך אבק. וכמו הזיכרונות, כך גם האנשים שאוצרים אותם. אפשר לראות את זה כמשהו מדכא, בעיקר בגלל שזה באמת מאוד מדכא. אבל אפשר לנסות גם לראות משהו אחר, פחות מדכא.

כי הזיכרונות לא באמת נעלמים, נכון? שום דבר לא נעלם, דברים רק משנים צורה. הרי הסלע הכי חזק שמרכיב את הצוק הכי נישא גם הוא בסוף רק חול ואבק שדבקו להם יחדיו. אולי האבק חזק מהסלע? סלע, אחרי הכול, לא זז לשומקום. אתה יכול להביט בו או לטפס עליו, אתה יכול להקיף אותו או לחצוב בו מחסה – אבל הוא חיצוני לך ואתה לו. ככל שהוא יותר גדול וחזק כך הוא יותר סטטי. האבק, לעומת זאת, קל, נישא ברוח, מגיע לכל מקום. את הסלע אתה רואה, את האבק אתה נושם לתוכך. את הסלע תפסיק לראות כשתתרחק ממנו, האבק דבק בסוליות נעליך לאן שלא תלך. כן, האבק יכול להיות חזק מהסלע. הגודל לא קובע. קובעת הקירבה. איזו טיפת מים חשובה לך יותר, זו הגועשת באוקיינוס ההודי או זו הניגרת מעיניה של בתך?

אולי ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה כך היא יותר חלק מאיתנו. אולי כשנהפוך את שעון החול של הזיכרונות מתישהו יצא מהצד השני דבר טוב יותר. מאבנים אפשר לבנות מצבות ואפשר לבנות גני ילדים. אולי זה זכר השואה האמיתי.

הצלחתי לראות פה משהו פחות מדכא? אני בכלל לא בטוח, אבל לפחות ניסיתי. ראו את הפאטה מורגנה מהסעיף הקודם.

 ד.

ואם לחזור אל החודש האחרון, הרועש והמבולגן שעבר עלינו. אחד מהדברים שאני אוהב (עד כמה שאפשר ובהתחשב בנסיבות) בשבועות הקרובים – משולש הזיכרון הישראלי של יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות – זה שהם מספקים לנו כמה דקות מצטברות של צפירה. כי כל הרעש הזה שאנחנו חיים בו מחייב אותנו להקים כמה דקות מצטברות של רעש חזק יותר וצורמני יותר שיכסה, ולו במעט, על הרעש האחר שאנחנו רגילים אליו.

אנחנו כאלה ישראלים; רק ברעש גדול אנחנו מצליחים להיות בשקט לכמה דקות. רק ברעש ממש גדול אנחנו יכולים להיות, ולו לכמה דקות, יותר פילים מדגים. רק ברעש גדול אנחנו יכולים לשכוח, ולו לכמה דקות, את כל מה שאנחנו יודעים הכי טוב ומבינים הכי לעומק, ובמקום זה לנסות ולזכור את כל מה שאין לנו שום דרך לדעת באמת ושום סיכוי להבין לעומק.

להיות, ולו לכמה דקות, פחות סלעים שלא זזים ויותר גרגרי אבק שנישאים ברוח.

(פורסם בגלובס, 16באפריל 2015, ערב יום השואה)

כנעני על כביש 38

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

מכל כבישי ארצנו אני הכי פחות מסתדר עם כביש 38. אני חושב שלא הייתה פעם אחת שנסעתי בו וממש נסעתי בו. עבורי, כביש 38 הוא כביש שאני נוסע אליו כדי לעמוד בו. תמיד יש משהו; עבודות בכביש, משאית שמתהפכת או תאונת דרכים. וגם אם אף אחד מהצרות הנ"ל לא אירעה, במזל, הרי שמשהו אחר קורה ואני טועה בדרך, או שאחד הילדים מקיא, או שיש לי פנצ'ר, או שנגמר לי הדלק. יש משהו ביני לבין כביש 38, משהו מסתורי ואפל. אפילו הרדיו תמיד מפסיק לפעול.

לפעמים נדמה לי שכבר הייתי פה. אולי כפלישתי, אולי כרומאי, אולי כעברי. אולי נלחמתי פה כחייל בצבאו של שאול המלך, אולי כחייל של נבוכדנצר מלך בבל, מי יודע. אלפי שנים שאני פה, לך תזכור. אולי נכחתי, לא רחוק מכאן, בדוד המלך פוגע בול בפוני של גלית. אולי פגשתי את שמשון הגיבור. אבל בינינו, הכי נראה לי שהייתי כנעני וסגדתי פה לאלה שפש, אלת השמש הכנענית האדירה, מאור האלים, בת לאל ואשרה. אחות לבעל, ים וענת, גיסתה של עשתורת הנהדרת.

אני מאוד אוהב אלים עתיקים, הרבה יותר ממה שאני אוהב את החדשים. במיוחד קרובים ללבי האלים הכנענים. ושפש – הו, שפש! בימים שוכנת לה בשמיים, תמיד בתנועה ממזרח למערב. בלילה היא שוקעת אל ממלכת האופל והשאול לבקר את אחיה מות. אולי הקטע הזה עם האופל והתופת מסביר למה בחרה לקבוע את משכנה דווקא בבית שמש מכל המקומות בעולם. תמיד טוב להיות ליד מרכז ביג.

ב.

ועכשיו, כלומר שלושה ימים לפני שאתם קוראים את הטור הזה, אני שוב על כביש 38. חול המועד פסח, שפש קופחת בעוז כאילו במיוחד בשבילי ופקק אימתני מזדחל לו. הילדים מאחורה, אני כבר לא יודע אם הם ישנים או רבים, גלית לצדי, הרדיו שוב חדל לפעול. פעם הסתובבו פה אריות, אני חושב לעצמי בתוגה, בוהה באחוריה של משאית להובלת בשר בקירור. צדי הכביש זרועים בילדים מקיאים, אמותיהם מחזיקות להם את המצח בעוד אבותיהם מנסים לנקות את האוטו. אני מביט בגלית ואנחנו מחייכים. לא צריך לדבר. ילדים מקיאים תמיד מזכירים לנו את אקוודור: נסיעות אינסופיות באוטובוסים מקרקשים דרך נופים שלא יאומנו עם ילדים על הברכיים ובבגדים ספוגי קיא. לשמחתי, הפעם הם לא מקיאים.

קיא בשבילי זה סוג של עוגיית מדלן. כילד הייתי מקיא את נשמתי, זורע שאריות חומציות של ארוחות חצי מעוכלות על כל כבישי ישראל. כשאני מדמיין את נופי ארץ ילדותי זה בדרך כלל דרך פילטר של שקית ניילון. יש לנו ארץ נהדרת.

הרדיו משתעל מדי חצי שעה פירורי מבזק, מבשר לנו שאחרי שנעבור את הפקק הזה מצפה לנו עוד פקק. אנשים מצפצפים, אבל אני שליו כאל כנעני. תבינו, אני לא נוהג הרבה ואולי בגלל זה פקקי תנועה לא כל כך מעצבנים אותי. גם, אבל לא רק, כי זה כביש 38. אני נוטה להיכנס למין מצב ספק היפנוטי ספק היפנוגוגי (השלב שלפני השינה). מחשבותיי, אם לצטט את מורי ורבי אלברטו קאיירו, גדול המשוררים, מתפזרות כמו כבשים במדרון ואני גם הרועה וגם הכבשה.

ג.

אנחנו עוברים ליד מערת התאומים ואני מביט במראה. התאומים הפרטיים שלי חובטים אחד בשני בקופסה ריקה של שוקולד במארז חגיגי לחג. אתם יודעים, אני מנסה להסיט את תשומת ליבם בסיפור על המערה: אישה ששתתה פה מים ילדה אח"כ תאומים. זה לא מרגש אותם, אבל הסיפור על המטמון של לוחמי בר כוכבא שנמצא פה גורם להם להפסיק את המריבה לרגע קט, להיזכר שלא נתתי להם דמי כיס מאז חנוכה, לריב על הקופה המשותפת ולחזור להשתמש בקופסת השוקולד הריקה ככלי נשק. אני נזכר שכשהייתי ילד היינו נדחסים ארבעה במושב האחורי של פיז'ו 304 ירוקה. לא היו מזגנים, לא היו חגורות וכשהקרב היה מתלהט היה אבינו מחלק בנדיבות כאפות רנדומליות  לכיוון המושב האחורי. לא חזקות, חלילה, רק בשביל להעביר נקודה. זה היה זמן איכות.

גלית מספרת שיום קודם היה מאמר בעיתון על מחקר שטען כי בניגוד לדעה המקובלת, אין הרבה חשיבות או השפעה לטוות ארוך לזמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם הצעירים. אני מאמץ את מסקנות המחקר בשתי ידיים. אף פעם לא האמנתי בזמן איכות. זמן איכות זו המצאה שנועדה לרכך את רגשות האשם של הורים שאין להם זמן ובכל מקרה, לטעמי יש רק שני פרקי זמן שהם באמת איכותיים: כשהילד באמבטיה והדרך חזרה מבית הספר.

מחשבותיי, כבשים חסרות שליטה, נודדות אל הדרך שלי בחזרה מבית הספר נצח ישראל בפתח תקווה עד הבית ברחוב דגל ראובן. אודיסיאה יומית של קילומטר וחצי. פעם אחת רצתי ונפלתי על הפרצוף ובלי משים אני מלטף צלקת קטנטנה שכבר לא נראית. "אין בנמצא גבורה ללא צלקת", כתב הסופר האוגנדי מוזס איסגאוה, אבל בהחלט יש צלקת ללא גבורה.

ד.

הרדיו משתעל משהו על הבחור הזה ניב אסרף. אני מביט על אחיי לפקק, מקווה בשבילם שגם הם באותו מצב נפשי כמוני. תמיד כיף לגלות שכולנו אותו דבר: בכל המכוניות ילדים רבים, או ישנים, או בוהים במסכים ולכולנו אותו מבט מזוגג. פה ושם אני רואה אב מחלק כאפות רנדומליות למושב האחורי ומחייך: הנה נבנית לה נוסטלגיה וכל המשפחות הנוהגות דומות זו לזו.

השמש עוד מעט שוקעת, יפה ואדומה. הילדים שולפים את המצלמות שלהם ומצלמים. קנינו להם אותן בלונדון. אם יש דבר אחד ששווה לקנות לילד זו מצלמה זולה, לראות איך הם קולטים את העולם (הנה, שלא תגידו שלא יצא לכם כלום מהטור הזה). פגוש פוגש פגוש ליד היציאה ממערת הנטיפים ושני גברים מתחילים לריב אל מול הילדים שלהם. הייתי נוסע משם מהר אילולי הדרך היתה חייבת לעבור דרך המשאית להובלת בשר בקירור שעדיין עומדת לפני. הילדים של הגברים הרבים מצטנפים במושביהם במבוכה ואני חושב על כל סרטוני "הישראלי המכוער" המציפים את הרשתות לאחרונה.

אני בכלל לא חושב שהישראלי, בגדול, הוא מכוער אבל אם יורשה לי להתנבא, בקרוב נראה עוד הרבה מאלה. כי זהו, עם כל הכבוד לאביב הקצרצר, הקיץ מגיע. ובכל פעם שהקיץ מגיע שולפת האלה שפש (שעוד מעט שוקעת, כאמור) את קרניה והאנשים מתחרפנים. הם לא מבינים שהיא רק באה לדגדג אותם, שיצחקו, ובמקום זה הם מגדלים מחדש את הקוצים שהתרככו מעט בחורף.

הרדיו בדיוק משתעל חצי משפט על מלחמה בקיץ הקרוב. הוא נדם לפני ששמעתי נגד מי, אבל עכשיו זה התור של חיזבאללה, לא? כמה שעות קודם לכן, מי זוכר מתי כמה זמן אנחנו בפקק הזה, יצאנו מבית של חברים. בנם הבכור עומד להתגייס. נכון, הוא רק בן עשר, אבל אביו כבר בלחץ. אני מביט במראה האחורית. הילדים ישנים, קופסת הקרטון המרוטה זרוקה ביניהם. עוד עשר שנים יגיע תורם להתגייס. אני מביט בהם לרגע ארוך עד שצפצוף עצבני מאחור מעיר אותי: משאית הבשר התקדמה עוד ארבעים ס"מ. אני מצמצם פערים וחושב שקצת עצוב לי על הילדים שלי שלא יצא להם לחוות את החוויה של שירות בצה"ל כי עד אז כבר יבוא שלום.

הפקק של כביש 38 מתמזג מעדנות לתוך הפקק של כביש מספר 1. הנה המגדלים של תל אביב. שפש כבר יושבת בסלון השאול של אחיה מות ונפש הכנעני שבתוכי עוזבת את גופי, עד הפעם הבאה.

(פורסם בגלובס, 9 באפריל 2015)

זן ואמנות אחזקת האופניים

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

לא יודע מה קרה ביום שאחרי הבחירות, העיתון ירד לדפוס קודם לכן, אבל אני מוכן לשים ח"י שקלים שהתחזית שלי מלפני שבועיים התממשה והשמש אכן זרחה על כולנו גם ביום שאחרי. אם זכיתי, אכפיל את ההתערבות ואשים ל"ו שקלים שלא יזיק לאף אחד לנוח מכל שיגעון הדמוקרטיה הזה לכמה רגעים.
אז עזבו את היום שאחרי הבחירות ובואו צ'מעו איפה הייתי ומה עשיתי ביום שלפני הבחירות. גם בו זרחה השמש, נעימה ומלטפת, ואני החלטתי שמאחר שעשיתי את כל מה שהיה לי לעשות למען העם והמדינה והדורות הבאים, אנצל את היום הזה לעשות משהו בשביל עצמי. אחרי הכול, בשביל מה אני עובד כל-כך קשה.
אז הלכתי לתקן את האופניים.

ב.

לפני משהו כמו חודש, אולי קצת יותר, רכבתי ללגום בירה של צהריים. כשירד הערב התחילה אחת מאותן סופות, אז השארתי את האופניים ולקחתי מונית. יום רדף יום, סופת גשמים התחלפה בסופת חול, הבחירות תפסו את תשומת לבי כמו גם את שגרת יומי והאופניים עמדו שם, חיכו בסבלנות שאתפנה אליהם.
כשבאתי לקחת אותם מהעננים, בהשאלה מיונה וולך, הם היו כבר חלודים. המראה היה שובר לב. שכבת אבק עבה מנוקדת בלשלשת עטלפים כיסתה אותם, קורי עכביש כבר נמתחו מהגלגל האחורי אל העמוד, מלאים גוויות זבובים חסרי מזל, ושני פרחים קטנים נבטו בצלו של הגלגל הקדמי. המפתח בקושי נכנס בחור המנעול ומשנכנס, סירב להסתובב. לא הייתה לי שום ברירה אלא להשתמש בכוח העל שלי עד שנכנעו השניים.
עליתי על האופניים, וזה היה ממש כמו לעלות על אופניים, בכמה הבדלים קטנים: השרשרת לא הסתובבה, ההילוכים לא התחלפו, המעצורים לא עצרו והפדלים נתקעו ללא יכולת לזוז. מלבד זאת, היה להם פנצ'ר. זה היה יותר פסל של אופניים מאופניים.
האיש בחנות האופניים גער בי על ההזנחה וניגש לטפל בפציינט. רבע שעה אחר כך הם היו כחדשים, אוויר בגלגלים ושמן במנגנונים. ואז עליתי עליהם שוב.

רכבתי כמו הרוח, דואה בירידות ונוסק בעליות. כמעט שכחתי כמה זה כיף.

ג. רק דבר אחד הפריע לי, כמו תמיד. אני מתעב את רוכבי האופניים החשמליים והקורקינטים החשמליים ממגוון של סיבות, העיקרית שבהן היא כמובן הסכנה שהם מהווים. הסיבה השנייה היא פיזית ומטפיזית כאחת: הם מביאים את המנוע אל המקום שבו אין מקום למנוע – למדרכה. נחלתם של המשתמשים בגופם, של הזזים בכוחות עצמם, הולכי הרגל, דוחפי העגלות ורוכבי האופניים, נחמסת באלימות על-ידי אנשים שכל מה שהם עושים זה לזוז בלי לזוז.
מלבד זאת, אם להשאיל ואז לצטט בחופשיות ומהזיכרון מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע", כשאתה רוכב על כלי חשמלי, אתה לא באמת רוכב. עלייה אינה עלייה, ירידה אינה ירידה, המהירות שלך אינה מותאמת למרחב. אתה לא מזיז את הגוף ומפסיד את כל הכיף. התרומה היחידה של הרוכבים החשמליים למרקם האורבני היא הפגיעה בו. וזה עוד בלי להיכנס לעניין הטוסטוסים על המדרכות.

ד.

אבל החלק הכי כיף של היום שלפני הבחירות עוד היה לפני. אחר הצהריים יצאנו, הילדה שלי ואני, לטיול באופניים. אני בשחורים שלי ונגה בוורודים שלה, עם השרשרת הוורודה והסלסלה הוורודה ועל ראשה קסדה ורודה.
יש, אני מודה, אלמנט חזק של חרדה ברכיבה שכזו, תחושה שמזכירה קצת את השלב המתוק של לפני מי-זוכר-כמה שנים, עת נגה החלה ללכת. גאווה מהולה בדאגה: במה תיתקל, מתי תיפול ועל איזה איבר. באופניים זה עוד יותר גרוע, גם כי הנפילה יותר כואבת וגם כי הסכנות מרובות (ראו סעיף קודם). אבל שטויות. הכיף מכפר.
הו, ההנאה האינסופית שבלנסוע לטיול אופניים עם הילדה שלך גדולה אפילו מההנאה בלהרכיב אותה, אף שגם זו אינסופית. אני לא יודע בדיוק איך משווים בין אינסוף לאינסוף, אבל עובדה. בדקתי ומצאתי.

עשינו טיול שורשים בתל אביב: רואה את המרפסת הקטנה בקומה השלישית? כאן אימא ואבא גרו לפני שנולדתם. לגינה החמודה הזו ממול הייתי לוקח את הכלבה, זוכרת את הכלבה? בטח זוכרת, אמרה הילדה, גם אני רוצה כלב. דיברנו על זה אלף פעם נגה, לא בא לי כלב – בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר כמה רע היה הסוף. אבל בסדר אבא, היא אומרת, לפני הסוף יש עוד המון התחלה ואמצע. בגינה הזו גם ישבתי כשהטלפון צלצל באיזה מוצ"ש עם בשורת איוב על מוות במשפחה. אני לא מספר לה את זה. את רואה, אני מעביר נושא, זה הסופר שהיינו קונים בו לפני שנולדתם. ממש מעניין, אבא.
אנחנו נוסעים מהר, ואז מאטים. רוכבים זה לצד זו ומדברים. עוצרים על ספסל להפסקת שתייה וממתק. כשהגוף עובד, משתחררת מעט הבושה ופתאום אתה שומע דברים שככה ברגיל היא לא מספרת עליהם, פכים קטנים מעולמה של בת שבע וחצי המפורטים באוזניך ברזולוציה של אחד לאחד – כמו שחזורים מדויקים של דיאלוגים אינסופיים בהפסקת עשר. עולם סוער למדי, מתברר. אין לי מושג אם גם לי היו רגשות כאלה, או רגשות בכלל, בגיל הזה. מקווה שלא. כשהיא מספרת פתאום על איזה משהו לא כל-כך טוב שקרה לה, אני מרגיש פתאום כמו במעליות האלה במגדלים שמאטות לפתע ולבך צונח, מתמלא בחוסר אונים שחור וצמיגי. אין דבר, אני אומר, וזה תמיד הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד במצבים כאלה. אתה לא מבין כלום, אבא. זה נכון, בת, אני באמת לא מבין כלום.

ה.

אין כמו הילדה שלי. ככל שהיא גדלה, היא יותר מזכירה לי את אימא שלה. זה מצחיק. קצת כמו בטרילוגיה השנייה, והראשונה בעצם, של מלחמת הכוכבים, כשרואים איך אנקין סקייווקר הופך לדראת' ויידר. לא שאני משווה, כמובן, אבל יפה לראות איך מה שאתה מכיר ואוהב היה פעם משהו שבעצם נורא מזכיר את מה שאתה מכיר ואוהב. העתיד נפרש כמניפה ואני חושב על מה שהיא אמרה לי דקה קודם, שיש עוד המון התחלה והמון המון אמצע. אני מאוד מקווה שזה נכון.
היה זה יום לפני בחירות, כאמור, יום יפה ושמשי עם רוח נעימה והיא – הילדה, לא השמש, על אף שגם השמש – עמדה בסבלנות והקשיבה לשיחות הפוליטיקה של המבוגרים. אבא, שאלה אחרי שנפרדתי מקולגה, מה זה מזרחי רואה את בית הקפה הזה, אמרתי לה, אימא ואני היינו יושבים פה הרבה לפני שנולדתם. טוב, אבל מה זה מזרחי? מזרחי זה מי שהוא או משפחתו הגיע מארצות מוסלמיות. האיש הזה מזרחי? נראה לי. והאישה הזו? יכול להיות. והאיש הזקן? בטוח שלא. אנחנו? לא, אנחנו אשכנזים. אפשר גלידה? אפשר.

ו.

אנחנו רוכבים, עובדים על תרגיל חדש: לנסוע זה לצד זו ולהחזיק ידיים. לפעמים זה הולך. אני נהנה ואז קולט שלא חשבתי על שום דבר מעניין כבר הרבה זמן – ואז מבין למה אני נהנה כל-כך לנסוע על האופניים שלי עם הילדה שלי בעיר שלי. היום יום לפני בחירות, מחר יום בחירות ואחריו היום שאחרי הבחירות. כל עוד האופניים בסדר והשמש זורחת הכול יהיה בסדר. או כמו שהיא אמרה: יש עוד המון התחלה והמון אמצע.
עכשיו אפשר לחזור לבלגן.

פורסם בגלובס, 19.3.2015. לקובץ פידיאף מעוצב

בין גרבוז לרגב

סיבוב אחרון לפני הבחירות – מהפגנת השמאל בכיכר רבין דרך ליברמן בהרצליה ועד מירי רגב ביד אליהו. כתבה שלי בגלובס

זהירות, קובץ פידיאף

למי אצביע

בכל מערכת בחירות אני כותב למי אני מצביע. גם הפעם!

איור: תמיר שפר

א.

היה זה יוגי ברה, שחקן הבייסבול האגדי, שטבע את האמרה הנצחית "זה דז'ה-וו כל פעם מחדש". הרגשתי את מילותיו נחרטות בבשרי כמה פעמים במהלך הבחירות האלה. שוב אני יושב מול פאנל, מי יודע איפה, עם אותם הדוברים החוזרים על אותם המסרים, עונים את אותן התשובות על אותן השאלות. כשבאתי לצבוט את עצמי כדי להישאר ער, ראיתי שאני כבר צבוט.

אבל זהו. יום שלישי. יא אללה, מי היה מאמין שזה נגמר? עד כמה שאני אוהב בחירות, ואני אוהב מאוד, בשלב כלשהו נדמה היה שזה לא ייגמר לעולם, שגם מחר נקום בראש הולם מהחבטה שקיבל מהקרקעית רק כדי לגלות שזו התרחקה עוד קצת והנפילה נמשכת.

אבל כל זה מאחורינו, כמעט. כל מה שנותר זה להצביע.

ב.

עשיתי לי מסורת לספר למי אני מצביע לפני כל בחירות. בעיקר בשם השקיפות, אבל גם בשביל לשכנע, בעיקר את עצמי. הפעם, אודה, זה היה קשה במיוחד. בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מתלבט, שבוע לפני בחירות. אתלבט לפניכם, אבל עד סוף העמוד הזה אגיע להחלטה – וזו הבטחה.

בבחירות האחרונות, ואלה שלפניהם, הצבעתי חד"ש ואת נימוקי פרשתי גם בהרחבה וגם לעומק. העיקרי שבהם, מלבד סוציאליזם ישן ועבש בריח מוזר, היה תמיד שילוב מלא של אזרחי ישראל הערבים, סוף לאפליה ולהדרה ויציאה לדרך חדשה של בלה בלה בלה. אבל בינינו, אם לדבר דוגרי, התכנון שלי היה להצביע לחד"ש לנצח. סגרתי ת'פינה של הדמוקרטיה, כמו שאני תמיד אומר. רוצה משהו יציב בחיים. בשבילי זה כמו לאהוד את הפועל פתח תקווה; תחושת שייכות שאין לה שום קשר למציאות. לדעתי בחיים שלי לא הייתי במשחק של הפועל פתח תקווה, ואם הייתי שכחתי, ועדיין אני אוהד אותה. למרות שאין לי מושג מה קורה שם – אכפת לי, בערך. אז אותו דבר, בערך.

ואז המפלגות הערביות התאחדו. שמחתי בשבילם. חשבתי לבלוע את חבית הצפרדעים הזו ולהצביע לרשימה המשותפת משתי סיבות: 1) הימין כל כך עצבן אותי בבחירות האלה, בכל כך הרבה רמות ויש יותר מדי דוגמאות, שרציתי ללכת הכי רחוק ממנו ומהגרסה המופרעת לציונות שנבחריו – רבים מכדי למנות בשמות – מציגים לאחרונה. רציתי להיות חלק מהאצבע שתידחף לו לעין. תהא זו הצבעת המחאה שלי.

2) כמצביע חד"ש ותיק ופסיבי התנגדתי לאיחוד הזה, אבל קולי לא נשמע. וגם אם היה נשמע, מה כבר היה קורה. אז אמרתי לעצמי שזה לא ממש יפה והוגן מצדי להיות בעד הערבים עד שהערבים עושים (פוליטית) מה שהם רוצים, מה שטוב להם (כך נראה). הם לא ערביי המחמד שלי והאג'נדה של המדינה לדפוק אותם חמורה בעיני לא פחות מהאג'נדה של החלק שאני לא מסכים אתו.

ויש גם סיבת צ'ופר: אני מת על האלמנטים האירוניים בשירתה של ההיסטוריה והמחשבה שליברמן, שחוקק חוק על מנת להרחיק אותם מהכנסת, יידפק ממנו בעצמו מסבה לי עונג בל יתואר. יש עוד סיבת צ'ופר: באחד מהתרחישים היחסית ריאליים יכולה למצוא את עצמה הרשימה המשותפת בראשות האופוזיציה, שזו מהפכה של ממש. יו"ר אופוזיציה זה ג'וב רציני. מה גם שלראות את השב"כ מאבטח ערבי יכול להיות דבר מצחיק מאוד.

ד.

אבל זה לא יילך בינינו. לא אצביע למשותפת. עד כמה שאני גמיש רוחנית, התמרון הזה כבר דורש שני פליק פלאקים אידיאולוגיים יותר מדי. 1) אחרי הכל אני אתיאיסט וליברל – מה לי ולרשימה עם אלמנטים איסלמיסטים, מה לי ולאלמנטים לאומנים? לא יכול, עם כל הסולידריות והתמיכה והרצון באירוניה טובה, לא יכול.

2) אחרי הכל אני גם ציוני – ואם יורשה לי, מופת של ציונות: יהודי, חי במדינת ישראל, ג'ובניק לשעבר בצה"ל, מגדל את ילדיו בביטחון יחסי, מדבר בעברית בעיר העברית הראשונה, משלם את מסיו ונשרט בצדדיו. אחרי בן גוריון והרצל שחולקים את המקום הראשון, אני הציוני השני בעולם, ואני חולק את המקום הזה אתכם – אני מוכן להצביע והצבעתי למפלגה שאינה ציונית מתוך תפישה שהציונות ניצחה ושיש מקום לדברים אחרים, אבל להצביע למפלגה עם אלמנטים אנטי ציוניים? איך אני יכול, זה ממש יוריד אותי בדרג הציונות, ועל המקום השני אני לא מוותר.

ה.

למרות שמקודם אמרתי שאני נהיה ימני, אני די שמאלני. הייתי אומר שאני באמצע: בין כמה שמאלני שאתם חושבים שאני לבין כמה שמאלני שאני. מה עם המרכז? אין לי בעיה עם מרכז כאידיאולוגיה או עמדה ואני מסכים שחלק גדול השמאל ומהימין התכרסם לו זה מכבר. אבל לגבי מפלגות מרכז, זה כבר סיפור אחר. כמו שהבנתם מהעניין עם חד"ש והפועל פ"ת, אני מחפש אורך טווח. אז למפלגות המרכז אני אומר דבר כזה: חבר'ה, קודם שהמפלגה שלכם תחזיק מעמד עשרים שנה, אז נדבר. אל תפרפרו אותי כל שנתיים עם איזה אופרציה אד-הוק.

מה שהותיר לי שתי מפלגות: מחנה ציוני, מרצ. באחד הסיבובים בראש שלי כמעט ואמרתי בדעתי להצביע ליהדות התורה. אני אוהב חרדים, אני אני אוהב את גפני ואת ליצמן, אייכלר מצחיק אותי ואורי מקלב אחלה ח"כ, אבל הם ימניים מדי בשבילי והמחשבה שאתרום, ולו בעקיפין, לישיבה של הבית היהודי בממשלה פסלה את הגברים האשכנזים בשחור.

ו.

מחנה ציוני או מרצ. אני מודה שגם אני הרזה נסחפתי ברוח הגוש. תמיד הצבעת למפלגה קטנה, אמרתי לעצמי, מה יצא לך מזה. פעם אחת לך עם המומנטום, זרום עם נחל הזמן. תהיה חלק, תשפיע.

אני גם מאוד אוהב אידיאולוגית ומחבב אישיותית חלק עצום מהרשימה של העבודה. פחות מתחבר ללבני ולמי שהיא הביאה אתה, את השמות איני מתאמץ לזכור, אבל יפה בעיני הקטע של הצמד וזה שיש הרבה נשים בפסגה. אני יכול להרגיש רגוע לגמרי עם המחנה הציוני – כמובן שלא עם כולם אבל כשהולכים עם גוש משאירים מאחור את תחושת הבוטיק, ברוכים הבאים לשוק. גם את חילוקי הדעות בנוגע למספר סוגיות, ליהוקים, תוכניות ופרטים אני משאיר כרגע בצד לטובת העיקר: גוש מרכז שמאל גדול יכול, אם לא לעשות מהפך, הרי שלפחות להיכנס לממשלה – ובואו לא נהיה נודניקים, ממשלת אחדות עדיפה אלפי מונים על ממשלה עם ליברמן והבית היהודי.

לך עם רוח הזמן, זה מה שאני אומר תמיד לעצמי.

ז.

כבר החלטתי לשים המחנה הציוני, ואז התחילו הדיבורים על זה שמרצ לא עוברת אז אחוז החסימה ושהיא בבעיה ויכול להיות שלא תיכנס.

בהתחלה לא ידעתי אם זה ספין אם לאו, אז התייחסתי לזה כאל ניסוי מחשבתי. וזה היה קצת פטיש בראש. פתאום ראיתי לבן בוהק ואז נקודות סגולות כאלה וכשהתעוררתי הבנתי שאני לא מוכן לתת לדבר כזה לקרות: שבמשמרת שלי כשמאלני ציוני בוגר ומצביע לא תהיה מרצ בכנסת. אין סיכוי.

אני יודע, יודע הכל. כמו כולם גם אני מתעצבן מהם לפעמים (ואני בכלל ימני, זוכרים?), כל הביקורת עליהם מוכרת וחלקים גדולים ממנה מוצדקים. אבל אין טעם להיכנס לפרטים, זה לא עניין של פרטים פה. האפשרות של כנסת בלי מרצ – על סל ערכיה ופעולותיה המלא – צריכה לזעזע כל אשת ואיש מרכז שמאל, אנשים חילונים, ליברלים הרבה יותר – פי אלף יותר – מאשר עוד שלושה או ארבעה ח"כים פלוס במחנה הציוני.

אני מכבד את המחנה הציוני, באמת שיהיה בהצלחה, אבל צריך עוד משהו משמאלכם. אין מצב שהדבר היחיד לשמאלכם יהיה הרשימה המשותפת. אז אם זה ספין, הספין עבד עלי. יאללה, שיהיה מרצ.

התחלנו עם יוגי ברה, נסיים אתו. הוא האיש שאמר שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר. כאיש שמאל ציוני אני לא יכול לראות את זה נגמר ולא לתת יד.

פורסם בגלובס, 12.3.15, והנה קובץ פידיאף מעוצב

בין שתי מחאות

בין שתי מחאות – הניסיון מעורר הרחמים לעורר את מחאת האוהלים בצפון רוטשילד, ובדרומה: מחאתם המוצדקת של פועלי כימיקלים לישראל או מול ביתו של סטפן בורגס.

כתבה שלי בגלובס. וזהירות: קובץ פידיאף

שבע מילים, אמת אחת

"אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם", אמר נתניהו, וצדק

א.

אני מקווה שאתן יושבות ויושבים כי יש לי חדשות ולא בטוח שהן טובות: השמש תזרח עלינו גם ב-18 במרץ, ב-19 במרץ, גם ב-20 וגם אחר כך. אפריל יבוא, מאי אחריו וכך הלאה, למרות שאני לא סגור שיש משהו אחרי אוגוסט או אם אי פעם היה. כך או אחרת, נקום בבוקר ההוא ובבוקר שאחריו ונמשיך לחיות פה ביחד, שכם אל שכם וישבן אל ישבן, יחד נזיע בקיץ ויחד נזיע בחורף, בסתיו ובאביב גם נזיע, עם ממשלה כזו או ממשלה אחרת. כי כולנו, כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה ומזיעה. אז בחייאת, למה לריב?

לפי האנרגיות ומסעי הבחירות של רוב המפלגות, ביחוד של הליכוד וימינה, למרות שגם השמאל לא יוצא נקי לגמרי וגם לא החרדים, עושה רושם שאף אחד לא מביא בחשבון מה אחר כך. כאילו מכחישים את עצם ההיתכנות של תאריך כמו 18 במרץ. אולי מאמינים שהעולם, כלומר החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום תחדל מלהתקיים. יכול להיות שהדבר יתרחש בשיאו של מופע אור קולי. הפרטים עדיין מעורפלים: במים או באש, בחרב או בחיה. אז כמו שאומרים: צפו!

אחרת קשה להבין את כמויות הרפש, החשדנות, ההכללות הנפשעות, ההאשמות המופרכות, האלימות המילולית והפיזית והשנאה היוקדת לכל מי שלא חושב בדיוק כמוך. ההתקפה האחרונה, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נגד חנין זועבי ואמילי מועטי, דוברת הרשימה (שכנה. הילדות שלנו לומדות באותה כיתה) הותירו אותי חסר מילים, גם אם לא מופתע. הרבה מפגשים כאלה מסתיימים בהתנגשויות לאחרונה. לעזאזל, אני כבר לא יודע מה יפתיע אותי. הדבר היחיד שיכול להפתיע אותי זה משהו טוב. רק מהמחשבה על זה אני מתבלבל כולי.

בתחילת השבוע ראיתי אישה צורחת, גיצים בעיניה, על פעיל צעיר של מרצ שניסה לתת לה פלייר וברך אותה ביום טוב אחרי שסירבה. לא רוצה את הברכות שלך, סיננה בשנאה לוהבת, והלוואי שתמות. ראיתי גם שמאלנים בעיניים מלאות שטנה מתפרצת לבנט, ליברמן או נתניהו. הקיץ האחרון עוד כאן, מסתבר, או שזה הקיץ לפניו, או הקיץ הבא. כולנו בוגדים, או פשיסטים, או מחבלים או מה שזה לא יהיה. את כולנו שונאים, מסיבה זו או אחרת – וכולן טובות. ואנחנו שונאים את כולם מהסיבות הכי טובות. המון אנרגיה, לא חבל לבזבז את כולה?

הרי הזמן, כאמור, יוסיף ללכת. אז אולי כדאי להרגיע.

ב.

אבקש לסייג: טוב קצת לריב. אני אוהב לריב כמו כל אחד. זה מחדד את המחשבה, מחזק את הגבות ומבריק את הציפורניים. לריב זה ישראלי. לשנוא זה ציוני. אתה לא רוצה לריב, חביבי? סע, סע מפה לשוויץ או לאיזה מקום אחר באירופה. לך תהיה נימוסי איפה שקר וזול.

ובכל זאת. יש לריב ויש לריב. הבחירות האלה, בחיי זקנו של הנביא, הן אולי מריבה אחת יותר מדי. אני לא יודע אם ניתן לקשור לאווירת הבחירות את הסרטונים האחרונים שצפינו בהם, מהטיסה ומבית המלון, אבל אני גם לא יודע אם ניתן שלא לקשור. אחרי הכול, הכול קשור. ומה שלא קשור, לימדנו רבנו דאגלס אדאמס, הכי קשור.

אפרופו מריבה אחת יותר מדי. מכירים את זה שאתה יוצא בפעם הראשונה מהמלון שלך בעיר זרה בלי ג'י.פי.אס ומתחיל להלך ברחובות לא מוכרים? נכון שבהתחלה אתה זוכר את הפניות, שם לב לנקודות ציון ויודע איך לחזור אבל תמיד יש את הפניה הנוספת הזאת שאחריה אתה הולך לאיבוד ולא יודע איך לחזור? נכון שזה הכי כיף בעולם?

אז זהו. הזמן הזה של הבחירות והמריבות הוא אותו דבר בדיוק. רק הפוך. יותר בסגנון של לקרוא "אם אתה יכול לקרוא את זה סימן שאתה קרוב מדי" מודבק על אחורה של משאית.

ג.

מה נותר לעשות במצב כזה, אם כך, מלבד להתבונן פנימה ולהתרכז בחוכמה הנצחית. בואו איתי ונמדוט יחד כמה רגעים על מילותיו הנצחיות של המנהיג: "אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם". שבע מילים, אמת אחת. ולא שכל מילה היא שביעית אמת, חלילה – כל מילה של המנהיג מכילה את האמת כולה.

אכן, אווירת הזעם הנצחי, הלגלוג התמידי והבוז טבעי השורה עלינו בימים אלה גרמה לרבין מאתנו להתעלם ואפילו לזלזל במילים הללו, אבל הגישו פינג'ן והגידו את האמת, רק את האמת ושום דבר מלבד האמת: האם קיבלתם לאחרונה המלצה טובה יותר מאשר לא לשכוח לרגע את החיים עצמם? זה מצדיק נשימה איטית. שאיפה מהאף, נשיפה מהפה.

הבודהא הגיע לנירוונה בשבעה ימים של מדיטציה אבל אני לא הצלחתי לפנות את הזמן. זו הרי תקופה נורא עמוסה והכל. במאמר מוסגר: היתה לי מחשבה על סמארטפונים – שני אנשים קדמונים יושבים סביב למדורה. החיים היום עמוסים, אומר אחד לחברו, פעם היה הרבה יותר רגוע. תראה מה זה, עונה חברו, אמרו לנו שהאש תשפר לנו את איכות החיים ותוסיף לנו זמן פנוי, והנה אנחנו כל היום רק אוספים עצים.

בקיצור, אנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שאנחנו חושבים. כל התקופות עמוסות והזמן תמיד מסובך כמו אוזניות בכיס של מעיל. זו מחשבה נעימה.

איפה היינו. אז מהם החיים עצמם? קטונתי מלומר. הרי לכל אחד יש את הפילוסופיה שלו כמו שלכל אחד יש את הרגע המתוק הזה לפני שהוא נרדם. אני חש שיש לי חילוקי דעות פילוסופיים עם נתניהו בנוגע לחיים עצמם. אני לא חושב שהחיים עצמם הם שאלה של חיים ומוות. כי המוות שלך הוא לא חלק מהחיים שלך, רק מוות של אחרים. דבר עצוב, אכן, אבל לפחות אתה זה שחי בשביל להיעצב. אדם לא יכול להשוות את חייו לאי-חייו. רק את חייו יש לו לחיות ואין דבר שישתווה להם.

ד.

עכשיו תגידו עוד משהו, אפרופו הבחירות: האם החיים עצמם, בליבתם הגועשת, מכילים אידיאולוגיה? אם אתם שואלים אותי, אז לא. האם החיים עצמם, בבסיסם הבסיסי, מכילים השתייכות מפלגתית? זו כבר ממש בדיחה אם שואלים אותי. ולא רק בגלל ציפי לבני.

האם ה-17 במרץ – יישא בכנפיו אשר יישא – ישנה משהו מהותי בחייכם, בהנחה שאתם לא אחת או אחד ממאה ועשרים הנבחרים? אני שם חמש עשרה שקל שלא. אז למה להתרגש כל כך? למה לשכוח את החיים עצמם?

דבר אחד שלמדתי על הסיפור המוזר הזה של החיים זה שהם עצמם בעצמם, או כמו שאמר היהודי הגדול ביותר אי פעם ברוך שפינוזה על משהו אחר לגמרי: הדבר שהוא סיבת עצמו. הדבר שאין להכחישו. דקארט אמר 'אני חושב משמע אני קיים', אבל זה לא ממש נכון, נכון? אתה קיים לא פחות ואף יותר ברגעים של האין מחשבה. כל מי שצלל במים, קפץ ממטוס, ראה את עצמו במראה, קיים יחסי מין או התנהג כמו אידיוט יסכים איתי מיד. כל אחד יכול להתווכח, הבנו את זה, עכשיו נראה מי גבר מספיק בשביל לא להתווכח.

ה.

בדיוק בשביל זה, ובול בזמן, בא פורים. אין כמו עונות השנה ולוח החופשות (החיים היו יכולים להיות הרבה יותר עצמם אם היינו מחליפים את ימי החופש של הילדים והמבוגרים. עכשיו תורנו, הלו!).

פורים, כי אין לך דבר שמוציא אוויר מבלון נפוח או מוויכוח נורא נורא חשוב על דברים ממש ממש קריטיים ומזכיר לך שהחיים עצמם הם לא דבר רציני כמו רחוב שמח מלא באנשים מחופשים. זה בהחלט שם בהקשר הנכון את שלטי החוצות. למה לא יבוא פורים פעמיים בשבוע, לפחות בתקופת בחירות.

(פורסם בגלובס, 6.3.15)

מדינת כל צרכניה

בין הדיור לצווחות על דיילים במטוס, שכחנו מה זה להיות אזרחים

א.

אחרי שחותרים דרך כל הרפש והג'יפה של מערכת הבחירות הזו, מגיעים לצד השני, מתקלחים בליזול ואקונומיקה, שותים נוזל לפתיחת סתימות ומנסים להבין בראש נקי מה הדבר הכי חשוב שקורה במדינה, ולו לפי התעמולה, שלטי החוצות, מסיבות העיתונאים, הבטחות הפוליטיקאים, דו"ח המבקר ומושיק גלאמין – הרושם הראשוני הוא שעם ישראל ברובו המוחלט מתגורר בחניונים, מסתובב ברחובות, מתקלח בברזיות ושותה משלוליות. הכל דיור דיור דיור דיור – בעיית הדיור, משבר הדיור, מצוקת הדיור, מחדל הדיור. בשבוע הבא: שואת הדיור! הישארו עימנו לעדכונים דחופים מישיבת החרום הבהולה של קבינט הדיור בראשות רמטכ"ל הדיור. ואל תדאגו, אזרחים: צה"ל – צבא הדיור לישראל – הולך להילחם בביקושים, להגדיל היצעים, לפשט הליכים, להפשיר עתודות, לבנות בגושים ולזרז הליכים. מבצעי השיווק באזורי הביקוש יצאו לדרך. תנו לצה"ל לנצח.

אם רק היו נותנים לפרס לחלק את ירושלים להמון דירות קטנות, למכור או להשכיר אותן לזוגות צעירים, כל הבעיה היתה נפתרת מזמן. אבל הכי קל להיות חכם אחרי מעשה.

לא שאני מזלזל חלילה או ממעיט בערך הבעיה, מה פתאום. דיור זה חשוב, חשוב מאוד אפילו. מחירי הדיור אכן עלו משמעותית, כך גם מחירי השכירות. אני חש את זה על בשרי כמו (כמעט) כל אחד מכם. אבל בחייאת ראבקום. בואו ניקח עוד שלוק מהנוזל לפתיחת הסתימות הזה – חומר טוב, בחיי! – ונירגע.

ב.

אם הבנתי נכון – ואם לא, מה עשיתי כל השנים האלה בגלובס – מחירי הדיור הם חלק מ"יוקר המחיה", שם כולל לכל הכסף שאנו מוציאים. המאבק להקל על העומס הזה ראוי יותר מראוי, אבל לתפישתי חשוב לא פחות הצד השני: הכסף שאנחנו מכניסים תמורת העבודה שאנחנו עושים, בהנחה שאיננו בעלי הון שעובד בשבילנו.

המשכורות בישראל תקועות, במקרה הטוב. יותר ויותר אנשים עובדים תמורת פחות ופחות כסף וזוכים לפחות ופחות תנאים וזכויות. הביטחון התעסוקתי – ואני לא מדבר על קביעות (מועדון יוקרתי שמעולם לא הכניסו אותי אליו) – בקאנטים. לתפישתי, זה חשוב לא פחות ואולי אפילו יותר מהצד הראשון. הרי ממה נפשך? אם היה לנו יותר כסף בכיס ויותר שקט בראש, המחירים היו מטרידים אותנו טיפה פחות.

בכלל, מעצבן אותי כל השיח הכלכלי הזה, למרות חשיבותו. הוא מעצבן אותי כי בבסיסו עומד עיוות ולפיו אנחנו קודם כל צרכנים, או יותר נכון: צרכנים ותו לא. הרוב המכריע של השיח נסוב סביב הורדת מחירים והגברת התחרות (שקר שמוציא אותי מכליי: התחרות היחידה שאני רואה היא מי יוציא לי את הכסף מהכיס וידפוק אותי יותר, אבל רק טיפה פחות מהמתחרה שלו. זו תחרות ציד, ואנחנו הארנבות). השיח על המשכורות והביטחון הכלכלי נמצא בשולי-שוליים. המאבק המוצדק מאין כמותו להעלאת שכר המינימום לא עורר אחוז מהאמוציות שעוררו סוגיות הנוגעות להוצאות. כולם עפו על כחלון והורדת מחירי הסלולר, בצדק, אבל תגידו: איפה כל אלפי השקלים האלה שחסכנו כל חודש על חשבונות הסלולר? למה אנחנו לא עשירים הרבה יותר? תשובה: כי הכסף נשאב למקומות אחרים לפני שהספקנו לראות אותו.

או כמו שסיכם מרדכי בן זאב בתפקידו האלמותי כאלטמן האב ב"מציצים" את המשנה הכלכלית של כחלון, לפיד נתניהו וטרכטנברג במשפט אחד: "אותי לא מעניין מה שיכנס, אלא מה שייצא".

כמובן שזה לא מטבע עם שני צדדים. זה משולש. הצלע השלישית היא השירותים שאנו מקבלים מהמדינה, וגם שם אנחנו יודעים שיכול להיות קצת יותר טוב, אם להתבטא בעדינות של כנפי פרפר.

ג.

בואו נחזור שניה לנושא הדיור, רק בשביל לזנוח אותו. זוכרים שפעם – בימים היפים ההם, כשהכל היה מושלם – אנשים שרצו לבחירות היו מדברים קודם כל על החינוך? כמה שזה חשוב, הכי חשוב, ושהדבר שהם הכי היו רוצים זה לקחת את תיק החינוך? גם אם הם לא התכוונו לזה עדיין זה היה דבר נחמד לומר ודבר נחמד לשמוע. בטח נחמד הרבה יותר מלשמוע הבטחות ריקות על פתרון מיידי למשבר/בעיית/מחדל/מצוקת הדיור. יכול להיות שאני מדמיין את כל זה (אמרתי לכם שהנוזל לפתיחת סתימות זה חומר חזק), אבל גם אם כן זה עדיף מלדמיין את דאעש.

עברתי על סעיפי החינוך של המפלגות שטרחו לפרסם מצע ומה שמצאתי שם זה בעיקר עוד עדות לעומק החדירה של השיח הכלכלי שהוזכר לעיל. למה עשיתי את זה? כי אחרי שראיתי את סרטון "טיסת השוקולד" חשבתי לעצמי, כמו רבים בוודאי, מחשבות נוגות על החינוך שקיבלו האנשים האלה. ראיתי שהצועקים טענו להגנתם שהם היו שיכורים. חברים, אולי לא תאמינו, אבל גם אני הייתי שיכור פעם או פעמיים בחיי וזה התירוץ הכי עלוב. כשאתה שיכור אתה אתה, רק מוגבר, אז לומר: הייתי יותר אני מכרגיל זו ההגנה הכי גרועה.

מחשבות נוגות לא פחות עלו בי בנוגע לחינוך שקיבלו שאר האנשים בטיסה, אלה שישבו בשקט ולא קמו להגנת המותקף. אני לא תוקף אותם כי אני לא יכול להגיד בביטחון מלא שהייתי נוהג אחרת. בכל מקרה, אלה ואלה ישראלים כמוכם וכמוני, תוצריו של החינוך הישראלי.

אז זהו, ככה הגעתי לסעיפי החינוך במצעים. כל אחד והאסקפיזם שלו.

ד.

הרוב המכריע של הרוב המכריע של סעיפי החינוך במצעים בכלל לא מדבר על חינוך, הוא מדבר על כסף, או בשמו הממסדי: תקציבים. החינוך, על פי הרוב המכריע של הרוב המכריע, הוא בסך הכל עוד הוצאה המושתתת עלינו (אציין לטובה את "יש עתיד", שסעיף החינוך במצעם מפורט ויפה). "חינוך ילדינו", מסכמים את זה יפה במחנה הציוני, "עולה לנו ביוקר".

תקציבים זה חשוב, ברור, בלי תקציב אי אפשר לפעול. בכלל, תקציב החינוך בישראל הוא לא קטן, הוא מהגדולים ומהמכובדים שיש. ברור שהוא לא מחולק בצורה שוויונית או הוגנת (נושא רחב מדי בשביל להיכנס אליו עכשיו) – אבל להגדיל אותו לא יפתור את הבעיה. חינוך הוא כל כך הרבה דברים אחרים.

למשל, לפני שבועיים בערך קראתי שמשרד החינוך הודיע כי הוא לא מתכוון לאכוף את חוק חינוך חובה חינם לגילאי 4-3 שאמור היה להיכנס לתוקף בשנת הלימודים הבאה. אין מה לומר, אקט חינוכי מדרגה ראשונה. מה למדת היום בגן, בני החביב? שהגננת שלי עובדת קבלן. מה למדת היום על מערכת החינוך, אבי המעולה? שמשרד החינוך לא מכבד את החוק.

וכשהמדינה לא מכבדת את החוק, מה יגידו אזרחי הקיר? ויש עוד: המדינה מלינת שכר מהכבדות במשק, מעסיקה נצלנית מהגדולות במשק ודוגמה רעה לכל מה שרע. זה לא חינוך? וכשכל שר חינוך גורר את מערכת החינוך לאג'נדה הפרטית שלו, האין הגרירה הזו חינוך בפני עצמה? וכשהעומד בראש המדינה מפנה אצבע מאשימה לכל כיוון, כממטרה מקולקלת, בכל פעם שנחשף קלקול – איזה פרצוף יהיה לי לומר לילד שלי לקחת אחריות על מעשיו? ומה לי ולכם להוציא זעם על נותן שירות קטן שמנסה לעגל איזו פינה כשהגדולים שם למעלה נוהגים כפי שהם נוהגים? ושאני רואה את ילדיי רואים הורים הנוהגים במורים ובמנהלים כאילו היו דיילים בטיסת צ'רטר לוורנה, איך אחנך אותם לתת כבוד למוריהם?

והדוגמאות רבות מגרגרי החול אשר על שפת הים.

אבל עזבו את זה, חינוך זה משעמם. תעבירו את הבקבוק לפתיחת סתימות, אם נשאר שם משהו, ונראה אם יש עדכונים בחזית הדיור.

(פורסם בגלובס, 26.2.15)

כל מה שרצית לדעת על אייפון 4

היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.

ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.

נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.

שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.

לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.

המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".

לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.

רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.

מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.

 

ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.

קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.