היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.
ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.
נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.
שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.
לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.
המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".
לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.
רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.
מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.
ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.
קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.
החיים בהיר 