הבית שלי הבית שלך


אפשר לראות אותי – וגם לשמוע – לשניה אי שם בדקה הראשונה

מאיפה כל השנאה הזו?

לפני משהו כמו שבועיים כתבתי בגלובס על חוויית כמעט-מוות שעברתי בכביש. חלק מהטוקבקיסטים שם (מיעוט, אבל עדיין) הביע צער על זה שלא מתתי בסוף. למה? כי אני שמאלני, מצביע חד"ש, אוהב ערבים, בוגד. אחד מהם כתב משהו כמו: בדיוק חזרתי מלווייתו של אלירז פרץ. חבל שהוא מת ושאתה חי, אתה והילדים המסריחים שלך. או משהו בסגנון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בלמעלה מעשר שנות טוקבקים שהתקשרתי לעיתון וביקשתי מהם שימחקו תגובה. התעצבנתי שהם אישרו אותה מלכתחילה.

אני כבר זונת טוקבקים זקנה ומשופשפת. עברתי הכל, תאמינו לי – כל נאצה וקללה ואיחול שאתם יכולים לדמיין – ועדיין, לא זוכר מתי נפגעתי כל כך.

זה גם אחד הדברים שהכי פוגעים בי בשולי פרשת ענת קם ואורי בלאו, שהיא – כמו שכתב עקיבא אלדר – ראויה בכלל להיקרא פרשת נווה, האיש שפקד על רצח של חפים מפשע וסיכולים ממוקדים בניגוד להוראת בג"צ: השנאה היוקדת הזו של הימין לכל מה ומי שהוא שמאלני (וזה בלי להיכנס לשאלה אם קם שמאלנית או לא. אותי זה בכלל לא מעניין. אני גם חושב שהיא עשתה מעשה ראוי כשחשפה את התנהלות צה"ל). קראתי את כל הטוקבקים, ראיתי את כל קבוצות הפייסבוק, וזה פשוט הורג אותי. מאיפה באה כל השנאה הזו?

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני שמאלן, אבל בעיני עצמי אני פטריוט. אני מקבל שגם הימני הוא פטריוט בעיני עצמו. אני יכול לדבר ולהתווכח עם אדם שחושב שאני טועה, שדעותיי מסוכנות, אבל איך אפשר להתווכח עם בנאדם שחושב שאני ושכמותי ראויים למוות?

זה פשוט מדכא לאללה כל הסיפור הזה.

אני חושב שהימין, אין לו הרבה מה מה להציע מלבד שנאה. חלום ארץ ישראל השלמה די מתרסק אל מול סלעי המציאות, וכל מה שנשאר זו השנאה לשמאל.

זה מה שיש לי לומר. אני יודע שזו לא מחשבה שמנוסחת בחדות מי יודע מה. אני גם יודע שזה לא עיקר הסיפור: העיקר, או העיקרים, הם ההידרדרות של המדינה שלנו למדינת משטרה וצבא העושים בה כרצונם.
ובכל זאת.

שני קטעים מגלובס

החלוצים החדשים – על האייפד (יום א', 6.4)

כסף גדול ודרגות גבוהות – ביקורת תקשורת (יום ד, 7.4)

אני גבר

את הפוסט הקורע הזה קראתי בבלוג המעולה "זה לא פה" של שי כפיר. אתם חייבים את זה לעצמכם

http://www.zelopo.com/?p=40

הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.

פחד ותיעוב בפושקין

 

יום שני בערב השבוע היה יום האישה הבינלאומי ואם הייתי מדפיס את כל ההזמנות שקיבלתי לאירועי נשים מכל הסוגים לא היה נשאר עץ אחד בכל העולם הזה. אבל בסוף הרי הייתי צריך לבחור אחד, וזה מה שעשיתי: הלכתי על מה שנראה לי הכי נוצץ. מגזין לייף סטייל בשם MTL שיוצא ברוסית על דפי כרומו ומחולק בטיסות עסקים לרוסיה, אוקראינה, קזחסטן וכאלה הזמין אותי, ואני מצטט, ל"אירוע סגור ויוקרתי לאוליגרכים בלבד" במסעדת פושקין בתל אביב. נשמע טוב. במבט לאחור, יכול להיות שעשיתי טעות. שנים לא השתעממתי ככה. בכל מקרה, שוב למדתי שלא כל הנוצץ וגו'.

לימוזינה לבנה ארוכה עד גיחוך חוסמת את רחוב מונטיפיורי. אף אחד לא יוצא ממנה, אף אחד לא נכנס. זה ברור שהיא עומדת שם בשביל הדאווין. אני מקיף אותה, חולף על פני שרשרת האבטחה, מדלג מעל הדיילת המצודדת שמחלקת פרחים, עוקף את הבחורה החטובה שמציעה שוקולדים, מתעכב לרגע קצרצר אצל אחת מפוסלת שהציעה שוט של וודקה גריי גוס עם כפית של קוויאר שחור – נזדרוביה, בייבי! – מהנהן אל דוגמנית מהממת שפותחת לי את הדלת ונכנס אל המסעדה. אני כבר אוהב את יום האישה הזה.

בפנים אין עדיין אף אוליגרך מוכר (תנו לי להרוס לכם את ההפתעה: גם לא יגיע אחד כזה), אבל יש מלא רוסים שנראים מאוד עשירים. רוסי ממש עשיר זה כמו אהבה: מילים אף פעם לא יתארו אותו בדיוק, אבל ברגע שתראה אחד כזה תזהה אותו מיד. יש גם הרבה אנשים סתם. וכשאני אומר סתם אני לא מתכוון להטיל ספק באינדיבידואליות שלהם ובעולמם הפנימי העשיר, רק לומר שהם לא נראים לי מאוד עשירים.

אצל הרוסים, ואתה לא יכול שלא להעריך את זה, אירוע זה אירוע. כולם דופקים הופעות, במיוחד הנשים, שמתוקתקות לעילא ולעילא. אף אחת פה לא זרקה על עצמה משהו ויצאה מהבית. מדובר במלאכת מחשבת. איפור, מניקור, פדיקור, גבות, פן. הכול פיקס.

מלצריות עוברות עם מגשים גדולים עמוסים באויסטרים עם טעם גן עדן, יש שיפודי שרימפס וסושי. אנשים אוכלים יפה ושותים טוב. אחרי הכול, לא כל יום הוא יום האישה. האלכוהול חופשי ואיכותי, אבל אני בהחלט לא במצב רוח לשתות. אולי כוס יין לבן, בשביל לא לעמוד בידיים ריקות. למרות שטרחתי והתלבשתי הרי שאני, וכמוני הלא רוסים האחרים שבחדר, נראים הרבה פחות מטופחים והרבה יותר מגושמים. למרות זאת, אף אחד לא עושה לי פרצוף או מסתכל עלי בעין עקומה. למעשה אף אחד בכלל לא הסתכל בכיוון שלי.

המוזיקה, כמו ברוב המוחלט של האירועים של רוסים שהייתי בהם, פשוט זוועתית. מין טראש-פופ צפצפני, נבוב ומיושן. זה חורך לי את עור התוף. אני עושה סיבוב בין השולחנות השמורים, אלה שיש עליהם פתקים עם שמות, ומחפש אוליגרך מוכר. לא מוצא, אבל על שולחן אחד יש שלט עם שמו של שר התיירות מיסז'ניקוב ושולחן אחר שמור לנמרודי ואמנון ברזילי.

נציגת מכירות של חברת סיגרים קובנים מציעה לי סיגר שנראה משובח למדי, כולל הרצאה קצרה. טעים הסיגר הזה. כשאני אוחז אותו באצבעותיי, מגלגל אותו ככה ושואף את העשן העשיר והריחני ונושף אותו לחלל החדר, אני מתמלא כמעט בעל כורחי בתחושה של עוצמה. תחושה כוזבת, ובכל זאת. ואני לא לבד. מהר מאוד מתמלא חלל הפושקין בעשן סיגרים סמיך ובגברים עם תחושת עוצמה כוזבת. יודעים מה אני לא אוהב בגברים כאלה? לרבים מהם יש את הנטייה לחבוק עם היד שמחזיקה את הסיגר את צוואר הבחורה שאיתם במין תנועת חניקה. ככה, בזכות העשן בעיניים, פחות אכפת לה שהיא לא יכולה לנשום.

אני פוגש את זאזא מסנגיסר, מנכ"ל המגזין ההדור, והוא מספר לי שעוד מעט תהיה תצוגת אופנה של הלבשה תחתונה. ואני כמעט שכחתי לגמרי שיום האישה.

אני עומד, נשען על הבאר ומביט סביב. אולי זה רק אני, אבל אין אנרגיות ואין שמחה באוויר. המסיבה הזו נולדה מתה. הזמן עובר לאט ומעצבן כמו ציפורניים על לוח. אנשים שותים. אני מתפתה לשוט של וודקה גריי גוס ואומר לעצמי שאני עושה את זה בשביל הכפית של הקוויאר השחור. זה אירוע בלי מסה, בלי מרכז כובד, לפחות לא אחד כזה שיכולתי להרגיש. נדמה שהכול קורה במקרה. פתאום שלוש כנרות עולות לבמה, מנגנות משהו של אלביס, וזה נורא כמו שזה נשמע, הן יורדות, עולה זמר, הוא שר, ואז המוזיקה חוזרת, ואז נעלמת, ומישהו נואם ברוסית ומברך את כולם שבאו.

נהיה לי צפוף. אני יוצא החוצה עם הסיגר שלי לשאוף קצת אוויר צח של אלנבי. הלימוזינה הגדולה עדיין חוסמת את הרחוב, אבל עכשיו היא לא לבד. כמה ב.מ.וו סדרה שבע עומדות על המדרכה.

כשאני חוזר מתחילה בדיוק תצוגת האופנה של הלבשה תחתונה, מותג דה בסט, דוגמניות טופ. הן הולכות להן שמה, בין השולחנות העמוסים, בחזייה ותחתונים. חוצות את המסעדה, נעמדות, עושות את הסיבוב הזה של הדוגמניות, יוצאות וחוזרות חזרה בסט סקסי אחר. למרות שלא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה שלהן, הרי שכל זה מדכדך אותי עד למאוד. תצוגות אופנה, ודאי של הלבשה תחתונה, תמיד משפיעות עלי רע. כל הגברים שלוטשים עיניים תוך כדי שהם מגלגלים את הסיגרים שלהם ושואפים מהם זה כזה עלוב, זה ממש הורס לי את המצב רוח, וזה לא שהבאתי אתי הרבה. יש עוד סשן קצרצר של ברכות, ביניהם נאום נרגש של עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי של המגזין. היא היחידה שדיברה בעברית ואני רשמתי את דבריה במחברת. אין לי מושג למה עשיתי את זה, לעזאזל. למה שאעשה דבר כמו לכתוב במחברת שלי משהו שאומרת עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי במגזין של רוסים עשירים שמחולק חינם בטיסות לקזחסטן במסיבה ליום האישה שבמרכזה תצוגת הלבשה תחתונה? ובכל זאת, עשיתי את זה.

כשכתבתי משהו במחברת פינו לי את כוס היין. כשביקשתי חדשה מהברמנית היא אמרה שמעכשיו המשקאות בכסף. אם כך, אמרתי, אשב לי על הבאר ואשתה משהו קטן. מקום על הבאר, אמר הברמן השני, בא עם מינימום הזמנה של אלף שקל. שישים אלף שקל?!, צעק פתאום מישהו (ישראלי) לידי בטלפון, השיפוץ באמבטיה עלה לי פחות! אבל גם הוא מתקפל יפה ובשקט כשהוא שומע על מינימום ההזמנה. למעשה, אף אחד לא ישב על הבאר בזמן שהייתי שם. אין מה לומר, צנועים האוליגרכים האלה, לא רוצים לנקר עיניים.

 

נאג' חמאדי בלבונטין 7

 

אורח מיוחד: אמן הבוזוקי החשמלי דודי כהן. לא שמעתם דברים כאלה

ערוץ נאג' ביוטיוב

עמוד האירוע בפייסבוק

פעם ראשונה שלנו בלבונטין. תבואו

בני עקיבא בני עקיבא – עבודה זרה

 

א.

אני בוגר בני עקיבא. שבט ידידיה, סניף מלאבס. למרות שאני לא בדיוק נער הפוסטר של התנועה וכבר מזמן לא הייתי בסניף, בכל זאת כואב לי הלב כשאני רואה מה קורה לתנועת הנוער האהובה שלי: לפני שבוע איימה התנועה להחרים את טקס הזיכרון בצעדת הל"ה אם יופיעו בה זמרות ובהופעה עצמה יצאו החניכים בהפגנתיות, שלא יאלצו חלילה לשמוע קול אישה. זה כואב כי זה קורה בערך באותו הזמן שהחרדים בירושלים יוצאים לעוד מלחמת קודש: אוטובוסים נפרדים לגברים ונשים. הגברים מקדימה, כמובן.

מה ההבדל בין שני המקרים? שנתיים. גג שלוש.

נפרד או מעורב הוא וויכוח פנימי גועש ותמידי המלווה את התנועה מיומה הראשון. אבל האתוס והאידיאל הגדול של בני עקיבא, חברה צנועה-מעורבת, הולך ומפנה את מקומו. בשנים האחרונות אין ספק שהמגמה נוטה חזק לכיוון הפרדה בין המינים.

בעיני זה עצוב והייתי רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ולפנות לחניכות וחניכי בני עקיבא ולומר להם מה דעתי על כל העניין הזה.

בתקופתי בני עקיבא הייתה עדיין תנועה מעורבת. אסור היה לנגוע, כמובן, וחובה הייתה להתלבש בצניעות, אבל הפעילויות והטיולים היו משותפים והיה די כיף בסך הכול. אהבתי להיות בבני עקיבא. אמנם יצאתי ממנה בדפיציט חמור בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה, אבל לפחות יצא לי להכיר קצת את ארץ ישראל.

כשמדברים על הפרדת בנים ובנות אני תמיד נזכר בערב קיץ אחד רחוק ולח. נסענו כמה בנות ובנים מבני עקיבא להחליק על רולר בליידס בתל אביב. היינו רוכבים, בן ובת, ומחזיקים כל אחד מצידה השני של מטפחת בד קטנה. לפעמים, בתכנון מוקפד שהסתווה תחת להט הרגע, יכול היית לשמוט את המטפחת, ובניסיון לתפוס אותה מחדש לאחוז, בטעות כמובן, ביד הנערה. לפעמים היא לא הייתה אומרת כלום. לפעמים היית יכול לעשות סיבוב שלם יד ביד עם בחורה עד שמישהו היה עושה פרצוף.

הו, פריצות מתוקה!

 

ב.

ברשותכן בנות, אפנה את עיקר דברי אל הבנים. זאת משום שקשה לי מאוד להבין איך נשים דתיות יכולות לשתף פעולה עם מנגנון כה מפלה ודכאני כמו הדת היהודית, ודאי עם הזרם האורתודוקסי שלה שהוא אמנם מיעוט, אבל אלים ושתלטן. אני מתקשה להבין איך הן מצליחות לא לראות את הפיל שעומד באמצע החדר: זה שרואה בהן נחותות, מכריז עליהן שהן טמאות ואם להגיע לנושא שלנו: רואה בהן לא הרבה יותר מפיתוי מסוכן ומכריח אותן להתכסות ולהתחבא ולשתוק על מנת שלא לעורר את יצרם הרע של הגברים. נפלא מבינתי למה תרצה אישה לשתף פעולה עם דבר כזה.

נכון שהדת נותנת פה ושם כבוד לאישה ונכון שאכן יש כוח בצניעות, ונכון שיש המון נשים דתיות חזקות וחכמות והכול. אני מכיר אישית כמה מהן, אבל זה לא משנה את לב העניין, נכון? ולב העניין הוא שבדת שלנו האישה פחותה מהגבר והממסד הדתי חוגג על זה בגדול, סובבו את זה איך שתסובבו.

בגלל זה אין כל כך טעם לתקוף את סוגיית ההפרדה בבני עקיבא מהצד של שחרור האישה וכבודה, כי תנועה שמפרידה בין בנות לבנים ממילא לא מכירה בכבוד האישה.

 

ג.

אפנה אל הבנים, אם כך. חברים יקרים, עליכם להתנגד בתוקף לכל ניסיון של הפרדה בין בנים לבנות. ולא, לא רק כי זה כיף להיות עם הבנות.

נסו לראות, חברים יקרים, את כל נושא הצניעות והיצר הרע מכיוון אחר. למה המנהיגים הרוחניים שלכם, הרבנים, המדריכים והר"מים, מפרידים ביניכם לבין הבנות? למה הם מציבים כל כך הרבה גדרות וסייגים? למה הם מרחיקים מכם את האישה, ומה אתם יכולים ללמוד מזה על מה שהם באמת חושבים עליכם.

כי מאיפה שאני יושב, הפעולות שהמנהיגים שלכם נוקטים מעידות כאלף עדים שמה שהם באמת חושבים עליכם זה שאתם חבורה של קופים מיוחמים, חסרי בינה, מטורפים למין, מזילי ריר, חסרים כל יכולת איפוק ולו המינימלית ביותר. אתם אפילו לא יכולים לראות נערה מהשבט שלכם או לשמוע את קולה מבלי לשלוף את המה-שמו ולעשות את האיך-קוראים-לזה. לפי המנהיגות הרוחנית שלכם אתם כל כך חרמנים ושטופי זימה שהכי טוב היה פשוט לקשור לכם את הידיים ולכסות לכם את העיניים, אבל מאחר וזה בלתי אפשרי הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להרחיק מכם לחלוטין את האישה. הרבנים שלכם, חניכים יקרים, חושבים שאתם חיות רעות. יחסית לרבנים, אפילו הפרסומאים מחזיקים בדעה טובה הרבה יותר על האדם. נכון ששניהם רואים בנו מטומטמים, אבל הפרסומאים לפחות מניחים שיש לנו מינימום של שיקול דעת. הרבנים רואים רק את יצר הרע.

 

ד.

יצוין שאני מכיר מלא גברים דתיים, אבל מלא, והם לא יותר או פחות חרמנים מכלל האוכלוסייה. אבל למרות זאת אף פעם לא פגשתי אף בחור או גבר דתי שאיבד את שיקול דעתו למראה מרפק של אישה, הרוב המוחלט של הדתיים והחרדים שאני פוגש ומכיר לא מפשיל באופן אוטומטי את מכנסיו כשנשמע קול אישה. כולם חושבים על מין כל הזמן, זה ברור וטבעי וטוב ויפה, אבל רובם המכריע שומר לא רע בכלל על עצמו. רובם פוגשים נשים על בסיס קבוע ומצליחים שלא יראו את הריר נוזל להם דרך העיניים. הם מחזיקים מעמד.

אבל לרבנים שלהם זה לא מספיק. הם כנראה רואים בציבור שלהם עדר של תאוותנים מטומטמים. כנראה שהם באמת חושבים שכולכם חושבים רק על סקס כל היום. יכול להיות שזה אומר משהו עליהם. בכל מקרה, אני מתקשה להבין איך ציבור גדול של אנשים אינטליגנטים מוכן לקבל יחס כזה מהמנהיגים שלו.

אז כשגבר או בחור דתי מסכים לשתף פעולה עם מנגנון ההפרדה הזה הוא לא רק תורם את שלו לדיכוי האישה הדתית, הוא גם מקבל עליו את הדרך בה רואים אותו מנהיגיו. בגלל זה אסור לכם להסכים להפרדה. לא כי אין לכם יצר הרע – כמה אני שונא את הביטוי הזה – אלא כי יש לכם עוד דברים ולא מגיע לכם כזה יחס. אתם פשוט יכולים להגיד למדריכים או לרבנים שלכם את זה. אתם יכולים לסמוך על עצמכם. אתם יכולים להיות דתיים גם כשיש בנות בסביבה.

 

ה.

אין פה עניין של צניעות. צניעות היא דבר לא רע בכלל כשלעצמו, וחביבות עלי מאוד כל המתנחלות והדתיות עם החצאיות הארוכות והשרוולים מתחת למרפק, בטח שאני מעדיף את זה על חוטיני וחצי תחת שמציצים מג'ינס עם גזרה נמוכה (למרות שיהיה קשה לכם להוציא ממני מילה רעה על מחשופים). להפך, צניעות היא ערך נאה וראוי. אבל לפוריטניות המסוכנת אליה מוליכים אתכם הרבנים שלכם אין דבר וחצי דבר עם צניעות. אדרבא, היא התגלמות מושלמת של היפוכה הגמור של הצניעות. זה אקט שכולו כוחנות, הפרדה, הקצנה. המרחק הגדול של הצעדים האלה מהרוח של בני עקיבא מפריע לי גם שנים אחרי הערב הפרוע ההוא ברולר בליידס.

צריך לומר את האמת: חברה שמפרידה בין בנים לבנות היא חברה חולה. היא חולה כי היא לא סומכת על הפרטים שבה, מזלזלת בהם, מדכאת אותם. בדיוק מה שתנועת נוער אמורה לא לעשות. בני ובנות התנועה, אני מפציר בכם, קומו והתנערו. עזבו את אבינר ומלמד, אתם יכולים למצוא לכם פוסקים מכובדים מספיק שגם יכבדו אתכם, ורשימת הרבנים המסנגרת – גם אם בדיעבד ובחריקת שיניים מסוימת – על חברה צנועה-מעורבת היא לא רשימה רעה בכלל. זו ההזדמנות שלכם לעצור את ההידרדרות.

בב"ח לתו"ע – ה' עמכם!

 

סיפור של חורף, לא פחות

א.

באחד מהבקרים האלה עמדתי לי בגשם שוטף מתחת מטריה גדולה בגדה הצפון מערבית בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב ופניי דרומה. הביתה. הגשם ניתך כמו משוגע, בצומת גאו המים והעצבים, אבל אני נשארתי רגוע. אני אוהב את המטריה הזאת שלי. קניתי אותה בעשרים שקל, היא גדולה ואני נראה בה כמו לורד בריטי. כל החיים תמיד היו לי רק מטריות חד פעמיות בחמישה שקלים. כנראה שהתברגנתי.

כנראה שחשבתי על מה יקרה אם תהיה פתאום רעידת אדמה. אני חושב על זה הרבה לאחרונה, מאז האסון בהאיטי. אני מדמיין את זה הרבה, את ההרס, את קריסת הסדר החברתי. כשאני הולך ברחוב אני תמיד בודק איפה יש דברים טובים לבזוז ודואג להסתובב רק ברחובות טובים. הרי ידוע שהטבע מעדיף להכות את המסכנים. אני חושב איזה בלגן יהיה פה.

אבל אולי חשבתי על דברים אחרים. אולי על שנאת הזרים של ראש הממשלה והממשלה כולה. דבר אחד, ומגוחך, הוא להצהיר הצהרות ריקות מתוכן כי תילחם במצב לו אתה אחראי ושאותו אתה דואג להחמיר, אבל דבר אחר, וחמור, הוא לצקת לשקר גם גזענות, לומר שהם מביאים מחלות, להאשים אותם שהם גונבים לנו את העבודות והנשים ושהכול נעשה בשם המולדת והעם היהודי.

באותה המידה יכול להיות שחשבתי על המלחמה הצפון שכולם מדברים עליה פתאום. חשבתי על יוסי פלד ועל איך שהוא בטח מבסוט מעצמו. אולי בכלל ניסיתי לגבש דעה על החוק שעבר השבוע וקבע כי יבוטל העונש ויימחקו ההרשעה והרישום הפלילי של מי שעבר על החוק במסגרת ההתנגדות להתנתקות (למעט על עבירות שדינן מאסר). אין לי בעיה שימחקו לילדים הכתומים את הרישום הפלילי שלהם, אבל כשזה מגיע באותו שבוע ממש בו מקשה המדינה את ידה על מפגינים מהשמאל, כל העניין נראה די מדכא.

יכול להיות שחשבתי על כל מני דברים, אבל כולם נשכחו ממני ברגע אחד.

 

ב.

פתאום, משומקום, רצה ילדה קטנה ונכנסה מתחת למטריה שלי.

היא בטח הייתה בכיתה ח או ט. אולי יותר, אולי פחות, אני לא מבין גדול בגילאים האלה. כמעט נערה; חצאית מיני ג'ינס קצרצרה על גרביונים שקופים שחורים ומגפיים בחצי גובה, חולצת טריקו ארוכה מתחת לסריג דק גדול, שחור וספוג מים וילקוט גדול על הגב. נכנסה לה מתחת למטריה שלי והצטנפה כמו חתולה, כולה קפואה ומטפטפת. עשיתי לה מקום. היא חיבקה את עצמה, נשפה אל תוך כפות ידיה, ואז הרימה אלי מבט.

היו לה עיניים כחולות גדולות ותמימות שעוד לא ראו כלום, שיער שחור חלק לפי מנהג בנות שבט האימו, פנים לבנות, מעט איפור, קצת חצ'קונים, גשר בשיניים. ילדה יפה ורטובה. היא חייכה אלי חיוך מקסים, אני חייכתי אליה את מה שהיה לי, עמדנו שתיים שלוש דקות ביחד, בשתיקה, מאזינים לגשם, ואז האור התחלף מאדום לירוק והיא רצה לה בגשם לאן שילדות קטנות רצות להן בגשם.

רגע יפה זה היה. סיפור של חורף, לא פחות. לא היו לו סיבות, תוצאות, השלכות, השפעות, הוא בא ועבר ולא השאיר דבר, כמו נשטף בגשם. לא הייתי צריך לעשות כלום למענו, כלום במהלכו וכלום בסיומו. להפך, כל דבר שהייתי עושה היה הורס הכול. אפילו לא הייתי צריך להיות אני. סתם עמדתי שם בגשם עם המטריה שלי בעשרים שקל, זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר ובמקרה זה קרה לי.

אולי בגלל זה הוא היה אולי הרגע הכי נחמד שהיה לי השבוע.

 

ג.

היו לי עוד כמה, אני מוכרח להודות. הילדים שלי בשלב בו אם הם נתקלים בספה, נגיד, ונופלים אז צריך ללכת לספה ולסגור איתה חשבון באופן מיידי. כך שאני מוצא את עצמי מדבר הרבה לרהיטים בזמן האחרון. לא יפה כיסא, אני אומר, ככה לעשות להלל. נו נו נו, משקוף, אני נוזף, מה אתה עומד פה ומפריע לנגה.

אני לא רק מדבר אל הרהיטים שלי, אני גם מתרגם את דבריהם. השיש מבקש סליחה, אני מוסר לילד. בשם הארגז של הצעצועים אני מתנצל בפני הילדה שהוא עומד סתם כך באמצע הסלון. כבר יצא לי לדובב ארון ספרים, לכאוב את כאבה של כוננית, לבכות את בכיו של מטאטא ולהציע הצעות חברות בשמן של ידיות. לפעמים, כשמדובר בהיתקלות כואבת יחסית, צריך גם להחזיר. כך שמלבד לדבר אל רהיטים, אני מוצא את עצמי גם מרביץ להם. פה פליק לשולחן, שם זפטה לדלת של המקרר. גם הקירות ספגו את נחת זרועי. עכשיו כולם יודעים מי הבוס בבית.

זו לא שיגרה של בנאדם נורמלי, אני יודע. הבוקר, כשסגרתי בטעות את דלת המקרר קצת חזק מדי, שמעתי את עצמי מבקש ממנו סליחה. זה לא נגמר בזה. לפעמים כשכולם הולכים לעבודה ולגן ואני נשאר לבד בבית, נדמה לי שהרהיטים מדברים אלי, דורשים את עלבונם. המחשב הנייד מתלונן שתלשו לו את הבית והסמך, הקיר מתלונן שמציירים עליו והספה מוחה על זה ששפכו עליה מים. לכל אחד יש מה להגיד.

אני צריך לצאת יותר, אני יודע.

אז באחד מהבקרים המוקדמים יותר השבוע, כשעוד זרחה השמש, הלכנו עם הילדים לים. הם רצו לקו המים וגל שבא פתאום הרטיב והבהיל אותם כהוגן. בוכים, הם רצו וקראו לי שאבוא ואגער בים. אוטומטית קמתי ולקחתי אתי את המגרפה. משהו הרגיש לי מאוד לא בסדר. להרביץ לים? מה קורה לך, בנאדם? למה מי אני שאזרוק אבנים על הים, כמו שאמר המשורר. נזכרתי גם שבכפר שהייתי בו באפריקה, על גדות אגם גדול, למדתי אפילו לא להשתין לתוך המים, מתוך כבוד. אתה לא מסתבך עם המים, אמרו שם.

לקחתי את הילדים אל קו המים. הים רק רצה לשחק אתכם, מסרתי בשמו, ואם נבהלתם אז הוא מבקש סליחה. זה לא סיפק אותם, הם רצו נקמה. רגע, אמרתי, להיות בבקשה בשקט ילדים, הים רוצה לומר משהו. הם שתקו לרגע והים אמר את דברו דרכי: אני לא טוב, אמר הים, ואני לא רע. הרטבתי את הרגליים שלכם באותה אדישות בה הטבעתי מדינות שלמות על יושביהן, באותה האדישות בה אני נושא את כל הספינות שלכם וסופג את כל הצואה שלכם. מבלי דעת אכלסתי את האלים הקדומים שלכם ולקחתי חלק במלחמות הטיפשיות שלכם. אני הייתי פה קודם, ילדים, ואני אהיה פה אחר כך. אז חיזרו למעשי השובבות שלכם ועזבו אותי ואת אביכם במנוחה. התנצלות לא תקבלו ממני, אמר הים, וגם לא הבטחה. אני זה אני.

הים שכנע אותם וקנה לו מקום של כבוד בלבבות. זה עוד רגע נחמד שהיה לי השבוע. הבוקר, כשכולם יצאו לעבודה ולגן סיפרתי הכול לחלונות והם מאוד התרשמו. למה בשמנו אתה לא מדבר יפה כל כך, דרש לדעת החלון מעל למחשב. שתוק, אמרתי וסגרתי אותו.

חצוף כזה.

 

ד.

רגעים יפים. אף פעם אין מספיק מאלה, לא ככה?

הופעה של נאג' חמאדי – חמישי באוזן השלישית

 

זה כדאי!

ערוץ נאג' חמאדי ביוטיוב

עמוד ההופעה בפייסבוק

40 ש"ח. לידידי נאג' חמאדי שמאשרים בפייסבוק: 30