העשירון התחתון, תוכנית 14

הפינה השבועית של שי ניב ושלי בגלובס טי.וי, והשבוע – יצחק תשובה, רועי ורמוס, שביתת החקלאים, עופר עיני, יובל שטייניץ ומושב בצרה. תהנו

העשירון התחתון

כל מה שצריך לדעת על המלחמה בסמים

א.

בסוף השבוע שעבר נסענו החבר'ה לחוף אכזיב. מזג האוויר היה נהדר והים היה מזמין וצלול כבדולח. בערב, אחרי שנרדמו הילדים, עלו הבשרים השווים אל האש והבירות הקרות זרמו כמו בירות קרות.

ואז באה המשטרה.

המשטרה היו שני שוטרים, אחד במדים ואחד סמוי. הם רצו לחפש עלינו סמים. או כמו שהם הגדירו את זה, הם רצו שנוציא את כל מה שיש לנו. זה שבמדים היה נראה כאדם שנוח לכעוס. היא מיהר לאיים בכליאה, בתלונה, בעיכוב, בכל מני דברים. לגבי הסמוי, קשה לומר אם הוא היה הסמוי הכי גרוע בעולם או גדול הסמויים שפסעו על אדמת הארץ הטובה הזאת. מצד אחד, הוא היה נראה בול כמו שוטר סמוי, מה שיכול להרוס את כל העניין, אבל מצד שני, לא האמנת, פשוט לא האמנת שזה נכון, שיכול להיות שוטר סמוי כל כך גלוי. אפילו היו לו מכשירי קשר. שוטר סמוי עם מכשירי קשר, אתם מבינים. שוטר סמוי שאינו סמוי. עץ שלא נופל בתוך יער שאינו קיים אבל עושה המון רעש. האיש אתגר את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על בטוח. במעמדים כאלה אני תמיד חושב על החבר שלי האריה ועל איך שהוא היה מכניס כאן את השאלה הקבועה שלו: מה בסדר בתמונה הזאת?

ברור שהתקוממנו. אנחנו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם, שהתרוצצו יום שלם אחרי הילדים שלהם עד שסוף סוף בא הערב הזה ואין לנו שום כוונה לקבל את זה שמתייחסים אלינו כמו לעבריינים, שמאיימים בלקחת אותנו לתחנה. רבע שעה מפה, בנסיעה רגועה, שותים בני נוער כמו משוגעים, שואפים גז מזגנים, דוקרים אחד את השני ויוצאים אל הכביש, אבל עלינו אתה גיבור?

כמובן שלא עזר כלום. הייתי רוצה לומר שהחיפוש שלהם היה מקצועי, אבל הם היו די גרועים. אחר כך הם גם חיפשו בחושות, אחת מהן הם ממש הפכו, כמו בשידור חוזר של סדרת משטרה ישנה, פתחו סבוניות ושטויות כאלה. זה מקום של סמים, חזרו ואמרו, מקום של סמים.

אחר כך הם רצו לחפש אצלי בחושה. ההוא עם המדים שלח איתי את הסמוי. אין מצב, אמרתי לסמוי, שני הילדים הקטנים ישנים שם ואתה לא מעיר אותם עכשיו. זה לא עשה עליו רושם. הוא אפילו סיפר לנו סיפור גבורה מהשבוע הקודם: הוא רצה לחפש בחושה של משפחה עם ילדה באמצע הלילה, אז האבא נכנס לבד ונתן לו שני ג'וינטים. לקחנו אותו לתחנה, אל תשאלו. אין מצב שהוא לא תופס ג'וינט, שניים, פשוט אין מצב. השוטר סיים את דבריו והביט בנו כאילו אנחנו אמורים למחוא לו כפיים או משהו.

אלה סיפורי הגבורה שלו, אתם מבינים, להרוס חופשה של משפחה. אחרי וויכוח לא קצר הסכים הסמוי לא להפוך לי את החושה, לא לפני שהציץ פנימה ועשה את עצמו בודק את המספר שלי בקשר, אבל הקשר לא עבד.

לא מצאו כלום ואחרי כמה זמן הלכו מאוכזבים. הטעם הרע נשאר ואת השאר הלילה זה די דפק. אני גם ככה מגיב קשה מאוד לרשויות החוק. עניין פיזי לגמרי; דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת. ככל שאני יותר חף מפשע אני מרגיש יותר אשם. המחשבה שהפשע היחיד שאני יכול להיתפס בגינו הוא פשע שלא ביצעתי יכולה קצת להלחיץ. ככה אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא לך.

ב.

תמיד זה ככה בצפון. אין פעם אחת שאתה עולה לשם ולא ניגשת אליך המשטרה ומטרידה אותך טוב טוב בחיפושים ארוכים אחרי סמים קלים ומפגינה יחס מעצבן. יש לא מעט אנשים שלא נוסעים בגלל זה. אף אחד לא רוצה לעשות מדורה קטנה ליד נחל יפה ולבלות חצי לילה כששני אנשים שמגשימים הלכה למעשה את כל הסטריאוטיפים על שוטרים ממררים לו את החיים.

ואת מי מטרידה המשטרה? את האנשים שישנים בטבע, ביערות, בשמורות, בחופים, בכפרים. אני מתקשה להתחמק מהוודאות הכמעט מוחלטת: אם היינו לוקחים ארבע נערות ליווי ושישה גרם קוקאין לסוויטה הכי יקרה בנהריה אף אחד לא היה מטריד את מנוחתנו; אם היינו חבורה מטילת אימה של גברים מהגיהינום עם דלתות של ג'יפ פתוחות לרווחה, שהמוזיקה תוכל לקרוע את דממת הלילה, איש לא היה ניגש אלינו. אם היינו בחליפות של חמשת אלפים יורו, מי היה מתעסק. אם היו לנו עורכי דין, מי היה מתקרב. אבל זה שאנחנו בגופיה וקפקפים יושבים בשקט מול מדורה קטנה בחושה על חוף הים נותרת לשוטרי הצפון זכות להטריד אותנו. לא יודע מתי אחזור לשם. וחבל, כי אני מת על הצפון.

זה תמיד אותו סיפור, לא? דופקים את מי שאפשר.

מצד שני, אסור לשכוח שהמצב היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע. היי, לפחות אנחנו יהודים.

ג.

באופן עקרוני, אני בכלל לא נגד הטרדות של המשטרה. אני מאוד מעוניין שהם יטרידו כמה שיותר בכבישים, אני בעד שהם יטרידו אנשים שמעלימים הכנסות, הטרדה של אנשים שחונים במקומות שמפריעים לתנועה מקובלת עלי מאוד, כך גם הטרדה של שיכורים ואלימים. אני גם אוהב נורא כשהם מטרידים את מי שצריך להטריד אותו. הטרדה היא נשמת אפה של אכיפת החוק. אי אפשר שכולם ירגישו חופשיים, זה הרי בלתי נסבל.

ואחרי שכל זה נאמר – למה, לעזאזל, הם צריכים להטריד אותי?

באמת, אני לא מבין, מה? נגמרו הבעיות במדינה? נגמר לכם את מי להטריד? מה אני, מסתנן? אני נראה לכם ערבי? אני אנרכיסט בהפגנה? תגידו לי אתם, אני אתיופי? מה אני, עובד שמפגין נגד פיטוריו שאתם באים אלי באלימות? עם מי אתם חושבים שאתם מדברים פה, עם בדואי? בסך הכול קצת שמאלני, בסדר, אבל אתם לא יכולים ללכת ללוד או משהו?

המדינה הזאת השתגעה, בחיי. כל הדיל היה שמטרידים רק את החלשים והמוחלשים, לא? כל העניין היה שמה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אם אתם קולטים את כוונתי (כלומר: האמרה האמריקנית מסמלת עבורי זליגה של נורמות מקולקלות ממקום אחד למקום שני). מה השתבש, תגידו?

ד.

אני גם לא נגד המלחמה בסמים, אני פשוט נגד המלחמה הזאת בסמים האלה. זו הרי בדיחה. כמות מסוימת של מריחואנה לצריכה עצמית למבוגרים צריכה להיות מותרת, כמו במדינות אחרות בעולם שאנחנו רוצים להיות כמותן. תעשו את זה חוקי, תעלו את הגיל שמותר להתחיל – כמה שיותר מאוחר, יותר טוב – תעשו משהו, אבל אל תנסו לשפר את הסטטיסטיקות העלובות שלכם על ידי הצקה והטרדה חסרות טעם, סיבה וצורך על אנשים שישנים על חוף הים. אנשים שגם אם הם מעשנים לא מהווים סכנה. הם אפילו לא מתכוונים לנהוג לשומקום. הם מציקים לאנשים האלה מאותה הסיבה שהכלב מלקק לעצמו וגו'. כי הם יכולים. ללכת למקומות בהם נדרשת ההצקה וההטרדה היא הוראת השעה – זה כבר סיפור אחר.

אתם בעצמכם אמרתם מה תמצאו אצל האנשים בטבע: ג'וינט פה, ג'וינט שם. אבל איתם זה קל ובטוח, הם אנשים נחמדים ורגועים, הם לא יסתערו עליכם במקלות וסכינים ואלות, הם לא יירו באף אחד, הם חבורה של אנשים שיושבים ושותים כמה בירות וצוחקים ולא רוצים ברעתו של אף אחד. מקסימום הם יתלוננו חרישית ואתם תוכלו לחזור לתחנה בשלום.

העשירון התחתון שי ניב ואני בגלובס טי.וי. ויש חשיפה!

לצפיה באתר גלובס. והשבוע: נוחי דנקנר, עופרה שטראוס, מאיר שמיר ונוני מוזס

כל מה שרצית לדעת על אייפון 4

היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.

ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.

נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.

שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.

לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.

המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".

לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.

רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.

מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.

 

ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.

קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.

 

רדיו / סוכות / ארעיות

א.

סוכות. החג של הארעיות. לפני שבוע הזמינו אותי להיות מגיש מחליף בתוכנית רדיו. שעה אחת באופן חד פעמי, לא משהו שצריך לכתוב עליו הביתה, לא משהו שמשלמים עליו, אבל כמובן שהתייצבתי מיד. כמו רבים אחרים גם אני חולם שתהיה לי תוכנית ברדיו, והזדמנות הבאה לידך אל תחמיצנה.

אני מאוד אוהב לדבר ברדיו. במיוחד אני אוהב כשמתקשרים אלי מתוכניות בוקר כשהבית כבר ריק ואני סובב בו בתחתוניי ומרצה אל תוך השפופרת את משנתי בנושאים שונים. אני מספר על עניין התחתונים לא בשביל לתת לכן רעיונות, גבירותיי, אלא כדי לנטוע בלבבות את אחד מזרעי הפורענות החביבים עלי.

חישבו על כך: אם אני סובב בתחתוניי בצנעת דלת אמותיי ומדבר ברדיו על עניינים כאלה ואחרים, מי יתקע לי או לכם כף שגם מנכ"ל משרד האוצר, סגן הרמטכ"ל, הפרשן המדיני, הרב המכובד או סמנכ"לית השיווק המתראיינים באותה התוכנית ממש לא סובבים גם הם בתחתוניהם בין הסלון למטבח? כששר הביטחון, לדוגמה, מתראיין ברדיו ומזהיר מפני הסכנות שבדבר זה או אחר, האם לא ירגיע אתכם, חברות וחברים, לדעת שהוא בלי מכנסיים? כלומר שהמצב לא כל כך נורא, כי אם המצב היה נורא אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה שם על עצמו משהו ורץ להתראיין בטלוויזיה.

פתח סוגריים. מדברים על הפערים בחברה, אבל היש זועק מהפער הספציפי הזה בין מאות אלפי האנשים העמלים, הישובים לבושים במכוניותיהם, תקועים באיזה פקק מיותר בדרך לעבודה ומאזינים לרדיו לבין כל אלה שמסתובבים להם בתחתונים בבית ומספרים להם מה צריך לחשוב על כל מני דברים? סגור סוגריים.

ולכן, אם הייתי שר התקשורת של מדינת ישראל הייתי מוציא הנחיה גורפת, אולי אפילו יוזם חוק יסוד, שיחייב את כל השדרים לשאול על התחלת הראיון לא מה שלומך אלא מה אתה לובש. ככה נדע איך להתייחס לדברים.

ב.

אבל באותו היום האמור לא דיברתי בטלפון. הזמינו אותי לתחנה אז התלבשתי. ואפילו יפה. די נהניתי סך הכול. אבל מה שהכי הסב לי הנאה הייתה העובדה שאיך שזה נגמר – זה נגמר ולא נשאר מזה שום דבר. עבורי, כאדם שכותב בעיתון, היה הדבר קסם נהדר. תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה מחזיק ביד, לא דבר שנשאר שבועיים בבית, נאגר לערימות; תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה צריך לשים אותו בשקית ולזרוק לפח הכחול. היא לא דבר שאתה יכול להאזין לו מחדש (כן, אני יודע, חלק מהתוכניות עולות לרשת, אבל לא אתן לזה לקלקל את התיאוריה) או לעלות לראש הפסקה. תוכנית רדיו היא דבר שאתה לא יכול, כמו שאומרת הקלישאה המקסימה מכולן, לעטוף איתה דגים. אשר לי, הייתי מאושר יותר מהמאושר באדם אם הייתי רואה מאמר שלי עוטף דג. אולי הייתי צריך להיוולד כמה שנים קודם.

זה בצד הצורך. אבל זה אותו הדבר גם בצד המייצר של הרדיו. מילה שנאמרה אין לה כפתור מחק, אתה לא יכול לגזור ולהדביק או לשכתב מחדש משפט לא מוצלח. יצאה מילה מהפה? דבר לא ישיבנה. יש בזה משהו מלחיץ. בהתחלה אתה ממש מפחד להגיד משהו. אחרי חמישים וארבע דקות התרגלתי, ואז הסתיימה התוכנית. הכותב בעיתון והשדר ברדיו מתעסקים אולי שניהם במילים, אבל איזו התעסקות שונה היא זו! בעוד הראשון חוצב אותן מאיזה סלע בנשמתו ומסתת אותן לכדי משפטים ופסקאות, האחרון מלהטט בהן כקוסם, שולף ומפריח אותן לאוויר כאילו היו בועות סבון. כמובן שאין פה כדי לקבוע עבודתו של מי קלה יותר או תפקידו של מי חשוב יותר. אני מקנא באנשים שיכולים לעשות את שני הדברים במקביל. אני בקושי אחד מהם מצליח לעשות. אבל מאחר ואני בנאדם, אני תמיד מעדיף את מה שאין לי.

כשמדברים על קסם הרדיו רבים אלה המציינים את האינטימיות בין היושבים משני צדדי השידור. אבל האינטימיות היא רק תופעת לוואי של הדבר האמיתי: הארעיות. רגע היא פה ורגע היא איננה. רגע שעבר לא יוחזר.

יותר חג סוכות מזה?

אז קחו טיפ ממני: חסכו מעצמכם את כל העניין עם הסכך והקישוטים ולכו תגישו שעה ברדיו.

ג.

חג סוכות. האמת, עוד מאז שהייתי ילד אף פעם לא ממש הבנתי את החג ואף פעם לא הצלחתי באמת להתקרב אליו. פסח אני מבין – חוגגים את החירות, וחירות היא דבר שיש לחגוג אותו. פורים אני מבין – עמדו עלינו לכלותינו ואנחנו נתנו להם בראש, והחיים הם דבר שחובה לחגוג אותו. יום כיפור אני מבין – יחסים בין אדם לחברו הם דבר הדורש בחינה. כמעט בכל חג אני מצליח למצוא את עצמי, אבל בסוכות אני מרגיש קצת מוזר.

מעבר למוטיב החקלאי והמוטיב של זיכרון היציאה ממצרים אנחנו אמורים לחגוג את הארעיות, אבל מה יש פה לחגוג בדיוק? את העובדה שאנחנו כאן לזמן קצר, חסר משמעות? את הידיעה שלכל דבר יש סוף וששום דבר לא קבוע? לא יודע מה אתכם, אני לא ממש רואה פה סיבה למסיבה. מצד שני, חשוב לציין שלא מדובר גם בסיבה לעצבות. הארעיות היא פשוט כל מה שיש.

אבל זה לא רק זה. אומרים לי: לא חוגגים – מציינים. כלומר זוכרים. ובכן, זה לא פחות מוזר בעיניי. איך אפשר לשכוח את הדבר הזה? עבורי, ההבנה שהכול ארעי היא הכי בסיסית. היא בכל מקום, כל הזמן. היא כוח טבע, ממש כמו הגרביטציה. היא אבן הפינה של הפילוסופיה שלי. זה כמו שיהיה חג שיציין פעם בשנה את הצהריים.

הארעיות, אם תרצו, היא הדבר היחיד שקבוע. לבד מהמוות, שהוא ההפך הגמור מארעיות.

קחו עוד טיפ ממני: אם זה משתנה – זה בחיים.

ד.

עוד סיבה למה אני לא כל כך אוהב את סוכות. חילונים רבים, כשהם באים להסתלבט על הדתיים, אוהבים למנות המצאות כמו שעון שבת ומעלית שבת כדוגמאות לאיך הדתיים מתחמנים את אלוהים, כביכול. אבל לי, כמי שגדל בבית דתי, זה אף פעם לא הפריע לי.

אם כבר מה שהפריע לי היו ההמצאות לסוכות, כמו סכך נצח או סוכה לנצח. קודם כל, נראתה לי טיפשית העובדה שמצמידים את המילה נצח למועד החוגג את ההפך הגמור ממנו. גם העובדה שבכל שנה מוציאים את אותם הקישוטים מאותה המזוודה הציקה לי.

אבל זה לא הפריע לי בגלל מה שחילונים יכולים לכנות "לתחמן את אלוהים", להפך, אני חושב שלתחמן את אלוהים (ואני בכלל מאמין שאין אלוהים) זה הדבר הכי דתי שיש, הכי בריא שיש וכמובן הכי יהודי שיש. מלבד זאת, תמיד האמנתי שחובתו של אדם היא להפוך את חייו לקלים יותר.

לא. סוכות הנצח והסכך לנצח הפריעו לי בגלל שהם היו עבורי ההוכחה שיהודים דתיים, לפחות אלה שבקרבם גדלתי, לא באמת יכולים לקבל ולהפנים את רעיון הארעיות. שכל החג הזה הוא קצת חירטוט. זה לא תחמון בפרטים הקטנים, כמו מעלית שבת, זה תחמון עמוק יותר, שנמצא ממש בבסיס של החג.

אולי זה בגלל שניפחו להם את השכל קצת יותר מדי עם "עם הנצח". אולי, ברובד העמוק יותר, הם חשים שמדובר בחג שהוא מעין כפירה בעיקר: הרי אין דבר רחוק יותר מהרעיון של האלוהים כמו הרעיון של הארעיות. שני הרעיונות אפילו נוטים לבטל האחד את השני.

כי להאמין בארעיות – ארעיות אמיתית, לא איזו חרטבונה להרכבה במאה עשרים שקל בחניון של הבניין – זה להאמין שאין אלוהים.

תקראו לי כבוד הרב

א.

החיים, וזה רק אחד הדברים שאני אוהב בהם, מזמנים לך הפתעות מתוקות מדי פעם: לפני משהו כמו חודש פנה אלי זוג וביקש ממני שאערוך את טקס החתונה שלהם. ממש כך, כאילו אני יאיר לפיד או הרב לאו או משהו. כמובן שהסכמתי מיד. אחרי הכול, אין הרבה דברים מרגשים יותר שאדם יכול לקחת בהם חלק מאשר בשמחת נישואין, לא ככה?

וככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה עומד מתחת לחופה. החזאים הבטיחו גשם, אבל דווקא השמיים חייכו אלינו חיוך רחב. אנשים אחרים יכולים היו לטעות ולומר שמישהו שם למעלה התחשב בנו, אבל אנחנו הרי יודעים שאין אף אחד "שם למעלה" ומזג האוויר לא מתחשב באף אחד. למה מי אתה, בנאדם, שמזג האוויר יתחשב בך, ודווקא בך ובאינטרסים המגוחכים שלך, מכל מיליון מיליארדי היצורים שבעולם?

אני טיפה חורג מהנושא, אבל תמיד ריחמתי על אנשים שאומרים – ומילא אומרים, משוכנעים לגמרי – שאם הם רק יישכחו לקחת מטריה או יתלו כביסה יתחיל לרדת גשם. ממש. כן, הגשם רק מחכה לראות מה תעשה. יש בזה משהו כל כך תינוקי, כשחושבים על זה.

אנשים שחושבים שהיקום לוקח אותם אישית או שולח להם מסרים יכולים ממש לשבור לי את הלב. למה? כי זה אומר שיש להם בעיה חמורה מאוד של פרספקטיבה, שהם לחלוטין לא מבינים את היופי של העולם. והיופי של העולם, או של הטבע או איך שלא תקראו לזה, אם תשאלו אותי, נמצא באקראיות, באדישות, בהבנה שהדברים הם אולי כך, אבל באותה המידה יכולים היו להיות אחרת.

חשבתי על זה כשעמדתי שם מתחת לחופה. שני אנשים נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מתרבים. זה קורה כל הזמן. רבים מהם טועים לחשוב שהם "נועדו" אחד לשני. גם מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה שמייעד, הרי שאני כופר לגמרי בצורת החשיבה הזו. יותר משאני כופר בזה, אני חושב שזה פשוט הרבה פחות רומנטי. מה רומנטי בלהיות עם זה או עם זו שהועידו לך? הרבה יותר רומנטי בעיני זה לחשוב שהכול עניין של מיליוניות השנייה, של שרשרת אינסופית של התפצלויות בזמן ובחלל, של מפגש מקרי שבאותה מידה יכול היה לא להתרחש, של אלפי צמתים ואינספור שבילים שלא נבחרו. זה פשוט הרבה יותר יפה לראות ככה את העולם.

אני חושב שזו הסיבה שאני לא דתי ושלעולם לא אהיה. המחשבה שיש יד מכוונת פשוט יכולה להרוס לי את כל הכיף שבעולם הזה. עולם שיש בו אלוהים, שיש בו מי שמחליט מתי להוריד גשם או להוציא את השמש או מי צריך להתאהב במי הוא פשוט עולם משעמם תחת. עולם חסר פליאה.

ב.

עמדתי שם מתחת לחופה והסתכלתי מסביב, על הזוג, המשפחות שלהם, החברים שלהם, על המקום, על הזמן, על עצמי. פתאום הייתה לי הארה קטנה: הכול כל כך יפה, הכול כל כך חד פעמי, הכול כל כך פרוע וחסר אחריות. כל כך הרבה צירופי מקרים צריכים היו להתרחש בשביל שכל מאה ומשהו האנשים האלה יעמדו באותו חלל באותו זמן על אותו כדור שנע במרחבי היקום. 13 ומשהו מיליארדי שנים של צירופי מקרים. העובדה שזה מה שקרה היא פלא. החיים האלה הם פלא. קל לשכוח את זה.

הרמתי את כוס היין ובירכתי את הזוג ואת המשפחות שלהם ואת החברים ואת עצמי ואת הרגע ואת המקום ואת העבר ואת ההווה ואת העתיד, וגם את כל הדברים שאף פעם לא קרו ושאף פעם לא יקרו. ועכשיו אברך גם אתכם.

אחרי הכול, אני הרב פה. אתם יכולים לקרוא לי כבוד הרב. רבי גם טוב.

ג.

ואפרופו יד מכוונת וכל זה. השבוע ציין העולם עשור למהפכת ה-GPS. הטכנולוגיה אמנם קיימת כחמישים שנה, אבל השבוע לפני עשר שנים חתם נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון על צו המורה לצבא להפסיק ולשבש את אותות הלוויינים. תעשייה חדשה נולדה. מהפכה של ממש. עשר שנים אחרי ואנחנו רק מתחילים לקלוט את הפוטנציאל.

כתבתי, ואכתוב את זה שוב: בפרספקטיבה רחבה מספיק, מהפכת ה-GPS היא לגמרי בקנה המידה של מהפכת הדפוס, האש, הגלגל, האינטרנט. לא פחות. אולי אפילו יותר. אחרי הכול, כמין, נדדנו לפני שלמדנו לכתוב. רוצה לומר: תמיד היינו בתנועה. יצר הנדודים טבוע בנו עמוק יותר.

קראתי כמה ממאמרי הברכה לכבוד העשור הראשון למהפכה, ולא מעט מהפרשנים שדאגו לציין את האירוע כתבו שהם "לא יכולים לדמיין" את החיים שלהם בלי ה-GPS. אנשים כאלה תמיד מצחיקים אותי. הם מזכירים לי את האנשים מסעיף א', שבטוחים שהשמש עובדת בשבילם – זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.

אחרי הכול – מה הבעיה לדמיין את החיים בלי GPS? למה בכלל צריך לדמיין? מספיק להיזכר במה היה פה עד לפני ממש לא מזמן.

וחוץ מזה, למה בכלל לבזבז את הזמן בלדמיין הווה אחר? למה זה טוב? אותי לא מעניין לדמיין איך היו נראים חיי בלי GPS. לדמיין את ההווה זה לבזבז את הזמן. הרבה יותר מעניין אותי לדמיין איך ייראו חיינו עוד עשר שנים עם ה-GPS, לא ככה?

ד.

מהן קפיצות דרך טכנולוגיות? יותר מהכול, הן עוסקות בלייתר יכולות אנושיות, בלהוריד אותן מאיזה אולימפוס, לשלול אותן מיחידי סגולה ולהפוך אותן לדמוקרטיות יותר. כך, הגלגל וצאצאיו (כמו המנוף) הפכו את כולנו למהירים וחזקים יותר; המצאת המחשב הפכה את כולנו לבעלי זיכרון אינסופי; המצאת האש הפכה אותנו לרואים בחושך; ה-GPS הפך אותנו לנווטים, כמעט לנביאים. פעם החכמים היו אלה שיודעים לחשב מהר, שמצליחים לזכור המון מספרים, פעם הגיבורים היו אלה שידעו לרוץ מהר, פעם המנהיגים היו אלה שידעו איך להגיע ממקום למקום, האמיצים היו אלה שידעו לאן ללכת. היום היכולות האלה נמצאות אצל כל אחד מאיתנו.

למה כל זה הופך אותנו? ליצורים שאין להם צורך בידיעה או בזיכרון, שהרי הכול שליף; שאין להם צורך בכוח פיזי, שהרי המכשירים יעשו הכול; שאין להם אפילו את היכולת והצורך לבחור בין שני שבילים שנפרדים ביער עבות – הרי ה-GPS יכול להגיד לך מראש מה יש בסוף כל שביל. ככל שיש יותר טכנולוגיה אנחנו נדרשים לפחות. מחשבה מדכדכת. מספיק לנסות ולדמיין אותנו עשר שנים מהיום כיצורים טכנולוגיים בשביל לתפוס דכדוך קל.

ה.

סעיפים א' וב' שרו בשבחי המקריות, בשבחי חיים שיש בהם מין הפליאה התמידית, בשבחי עולם שאין בו תשובות מוחלטות ונתיבים מסודרים. אבל איזו מקריות כבר יאפשר ה-GPS? הרי בחלומות הרטובים של היזמים בתחום ניתן לראות עולם שאין בו כל הפתעה, עולם שניטל ממנו אפילו העונג הפשוט והמתוק כל כך של ללכת ברחוב ולפגוש חבר במקרה, שלא לדבר על הפואטיקה שבללכת לאיבוד. בעולם שהם מתכננים לנו כולם יודעים איפה אנחנו ואנחנו יודעים איפה כולם.

אוף, איזה דיכאון.

ו.

ובכל זאת, יש תקווה. אני חוזר לאותו אחר צהריים מופז בשבת שעברה מתחת החופה. ה-GPS ימצא לך רק את מה שתחפש. אבל מה עם כל הדברים שהאדם לא יודע שהוא מחפש? מה עם כל הדברים שאי אפשר להגיע אליהם ב-GPS?

הטכנולוגיה היא מאבק אבוד, מרדף חסר סיכוי, אבל גם מקסים והרואי, אחרי קצת סדר וניקיון, היא ניסיון ילדותי – מצחיק לעיתים, מרתיח לפרקים – להשתלט על הכאוס. היא ניסיון למצוא משמעות בעולם הזה.

אבל העולם אין לו משמעות והמרדף הזה אין לו סוף. אתה יכול לברוח מהכאוס, אבל אתה לא יכול להתחבא. חוסר הסדר ישיג אותך. כל עוד בחורה פוגשת בחור והם מתאהבים ומחליטים להתחתן ומבקשים מאדם כמוני להיות הרב שלהם – לא ישלוט סדר בעולם.

אפשר להיות רגועים.

פחד ותיעוב בתיאטרון גשר

יום שני בערב השבוע, שעת ערב נעימה מחוץ לתיאטרון גשר ביפו. עוד מעט קט יעלה המסך מעל הצגת גאלה חגיגית של המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" בנוכחות נשיא המדינה שמעון פרס ושלל מכובדים ומפורסמים. קבלת הפנים, שאמורה הייתה כבר להתחיל, קצת מתעכבת בגלל שבאצטדיון בלומפילד הסמוך עומדת מכבי תל אביב להעלות את המחזה "אחד עשר שחקנים מחפשים מאמן" במסגרתו תפסיד 2:0 למכבי חיפה. לא שזה מעניין אותי, ובכל זאת. אנחנו עומדים מחוץ לתיאטרון כשחבורה עליזה של אוהדי חיפה עוברים שם. בואו ניכנס לראות הצגה, מציע אחד מהם לחבריו, ואלה מתפקעים מצחוק.

בינתיים יש פה רק צלמים, אבל אין את מי לצלם. ישראל מקוב מגיע ונכנס פנימה במהירות. מגיע גם משה איבגי, כוכב ההצגה, אבל לפני שהוא נכנס לתיאטרון הוא ניגש לדוכן הפלאפל הצמוד ומארגן לעצמו איזו פיתה. אני שואל את עצמי אם מדובר פה בפרפראזה על המוסכמה התיאטרלית בנוגע לאקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, או במילים אחרות: האם העובדה שאבגי מתארגן על פיתה אומרת שלא יהיה פה כיבוד?

מתאספים עוד ועוד צלמים. אני ניגש לדוברת התיאטרון ושואל אותה בסוד אם אפשר לארגן איזה סיבוב אינטימי מאחורי הקלעים. היא מבטיחה לעשות מאמץ. מגיע פרקליט הצמרת אלי זהר. מגיע יעקב פרי. מי זה, שואלים אותי צלמי החברה ואפילו לא טורחים להרים את המצלמות. הסיור אל מאחורי הקלעים יוצא לדרכו, אבל הוא לא אינטימי כלל וכלל – למעשה, אנחנו משהו כמו מיליון צלמים. הצלמים, שלפני רגע לא ידעו מיהם זהר, מקוב ופרי מאבדים לגמרי את שלוות רוחם למראה בחורה רזה בשיער קצוץ. הם מצלמים אותה כאילו אין מחר. מי זו, אני שואל. לוסי דובינצ'ק, הם עונים. שחקנית. היא משתתפת בהצגה.

אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים. חכו פה, אומרת אשת יחסי הציבור, עוד מעט אני מוציאה לכם את סשה (דמידוב. שחקן ההצגה). את איבגי, היא אומרת, כבר נתתי ל-Y בעשר. אני אוהב את דיבור סוחרי הסוסים שיש לאנשי היח"צ על מפורסמים. זו נקמתם. יבגני אריה, במאי המחזה, עובר מולנו אבל אף אחד לא מזהה אותו. זה קצת משפיל אותי, להצטופף במסדרון מאחורי הקלעים בציפייה ש"יוציאו לי" את דמידוב אחרי ש"נתנו" את איבגי ל-Y בעשר, אז אני חוזר לכניסה הראשית. בינתיים הגיעו מלא אנשים ונפתחו הדלתות. אני רואה שאיבגי צדק – אין כיבוד. אפילו לא כוס מים.

בערך אז אני מבין משהו על הערב הזה בפרט ועל החיים בכלל: אנחנו לא מציינים פה כלום. לא חוגגים דבר. זו לא בכורה, זו לא הצגת המאה, גם לא החמישים. מה שקרה הוא כדלקמן: הנשיא התקשר לתיאטרון ורצה לראות הצגה. אז התיאטרון אמר לעצמו, אם כבר פרס מגיע, למה לא נזמין כמה אנשי עסקים, ואם כבר אנשי עסקים, למה לא נזמין עיתונאים וצלמים. ואז העיתונאים אמרו – רק אנשי עסקים זה משעמם, אין מפורסמים? אז התיאטרון הזמין גם מפורסמים (עדן הראל ותיקי דיין אישרו הגעה, נכתב במייל. במו עיני ראיתי את רובי פורת שובל). וככה, מכלום, נהיה פה בלגן עצום. מיליון צלמים שרעבים לפריים. אפרים סידון מגיע והצלמים עטים עליו כאילו היה בראד פיט. אפרת רייטן מגיעה, הצלמים בטירוף. יש פה יותר מדי צלמים, מתלוננת באוזניי מטרוניתה אחת. רייטן מתפנה להעניק ראיון ארוך ומעמיק לאחד מערוצי הרכילות.

מגיע אלפרד אקירוב עם רעייתו. הערב אקירוב במראה צעיר: לבוש מין ז'קט סקאיי מכוער למראה. בטח עלה לו מלא כסף. הוא מגיע בחברת אלי לנדאו ורעייתו. השניים מפטפטים בתור לכרטיסים. למעשה, הם לא בדיוק מפטפטים: הם עומדים אחד מול השני בפה סגור ועם הלשונות שלהם הם מחטטים בשיניים ובחניכיים (כל אחד בשלו, כן? שלא תקבלו לי פה רעיונות). כנראה באו מארוחה טובה. זה לא המחזה הכי מעורר תיאבון שראיתי השבוע, נגיד את זה ככה. יעקב פרי, אלי זוהר וישראל מקוב עומדים בכניסה כמו ההורים של החתן ומקבלים את אקירוב בשמחה. סטנלי פישר מגיע ומתקבל גם הוא בחום רב. רק אתמול נפגשה כל החבורה בטקס הארכת כהונתו של פישר, אבל הם שמחים להיפגש שוב. מגיע מתן וילנאי. מגיע אבי פישר מאי.די.בי. מגיע ישראל גוריון והצלמים חוסמים אותו ומצלמים בטירוף. פנים מוכרות. גוריון – מלך אמיתי – לא עושה עניין ומרשה לעצמו להשתזף בכיף באורות הפלאש.

הנשיא עוד לא פה. אני עובר בין כל האנשים האלה והצלמים האלה וההמולה הזו ומתמלא תוגה מהעובדה שכל זה קורה, בעצם, בלי שום סיבה. ז'תומרת, הייתי כבר בכמה ערבים מיותרים בחיי, אבל תמיד ציינו בהם משהו – השקה של מוצר, תאריך מסוים, הישג זה או אחר וכיו"ב. דבילי ככל שזה יהיה, הדבר נתן איזושהי משמעות לאירוע. אבל לערב הזה אין שום משמעות מלבד זה שפרס רצה לראות הצגה. את זה אנחנו חוגגים פה, לשם כך התכנסנו והצטופפנו. מילא אני, שארוחות חינם הן עבודתי, אבל מה עם אלפרד אקירוב ואלי זהר ויעקב פרי וישראל מקוב וסטנלי פישר ואבי פישר ואלי לנדאו?

אני והתוגה שלי מסתובבים בפואייה כשקורה המקרה הבא: צפצוף מחריש אוזניים נשמע לפתע. אני לא מגזים: רעש שמנקב לך את עור התוף, מחורר את הגולגולת וחורך לך את קליפת המוח. מין טווווווו אדיר. אני מביט מסביב בפאניקה: אולי התחילה מלחמת העולם, אולי נשרף המקום. אבל אף אחד לא מראה ולו סימן קלוש שהוא שומע משהו. כולם ממשיכים לפטפט בחן. תגידי, אני אומר ללימור הצלמת, הצפצוף המחריד הזה – רק אני שומע אותו? לא, גם היא שומעת אותו. צפצוף מטורף מרעיד את קירות התיאטרון לרגעים ארוכים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים כאילו הם לא שומעים כלום. כאילו זה לא קורה. כאילו הכול כרגיל, כאילו הכול בסדר. אני נמלט החוצה באימה, אבל כולם ממשיכים לעמוד שם ולדבר ולחייך כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. ואם זו לא מטאפורה לחיים שלנו פה, איני יודע מהי מטאפורה.

אנחנו נקראים להיכנס לאולם. אנחנו נכנסים לאולם. הנשיא פרס מגיע. הקהל נעמד באופן ספונטני על רגליו, עוד לפני שהכרוז מבקש מאיתנו לעמוד, ומתחיל למחוא כפיים בהתלהבות. יש בני נוער באולם והם אשכרה שורקים ומריעים לנשיא. כמה אהוב הוא נשיאנו. הוא תופס את מקומו בין מקוב ופישר, האורות כבים וההצגה מתחילה. האמת, קצת השתעממתי. נכון, מדובר בלהיט. נכון, בעיתונים כתוב ש"המחזה בוחן את טשטוש הגבולות בין הבדיון לממשי, בין המבוים והתיאטרלי לחיים עצמם". נו, בסדר. בפועל, מדובר בחבורת אנשים מבוגרים שמדברים נורא בקול ועושים מחוות מוגזמות. אני לא אוהב תיאטרון, ותיאטרון שמתעסק בתיאטרון אני אוהב עוד הרבה פחות.

בהפסקה אני מוזמן לחדר ה-VIP עם כל המכובדים. אותם אנשים ממקודם מצטופפים בחדר. לפחות יש כיבוד: יין בינוני, כריכונים לא רעים ועגבניות תמר כל כך טעימות שאני לא יכול להפסיק לאכול אותן. כדאי לך לנסות, אני אומר לאחד ממאבטחי הנשיא, שתוקע בי מבט חודר. ההפסקה נגמרת. אני תוהה אם לחתוך הביתה או להישאר ומחליט להישאר. המחצית השנייה של ההצגה מעניינת עוד פחות מהראשונה, אבל בסוף יש מלא מחיאות כפיים. אני יוצא החוצה, עולה על האופניים ונוסע הביתה.

תמונות מההופעה של נאג' חמאדי באוזן בר

יום חמישי, 22.4

צילום: דפנה טלמון היקרה

הגלריה המלאה – פה

עוד תמונות מההופעה, שצילם יובל אראל המלך אפשר לראות פה. אזהרה: הגלריה הזו כוללת, מלבד נאג' חמאדי, אמנים אלמוניים אחרים

יומיים בעקבה

כתבה מ-G של גלובס השבוע. אחיכם נסע ליומיים לירדן ועשה חיים

נאג' חמאדי באוזן השלישית – מחר, יום חמישי 22.4

מוזמנים להופעה שלי מחר. חמישי, 22.4, אוזן השלישית באר (קינג ג'ורג' פינת בן ציון, מול הסנטר), 20:30. יהיה רוקנרול
נאג' הם: אני בשירה, אור הלר גיטרה, אראל סג"ל בס, דרור גלוברמן קלידים, טל לזר תופים.

החיים יפים:

גבר יד שניה:

פרחה במרצדס (בחום הזה של תל אביב):

ערוץ היוטיוב שלנו 

עמוד ההופעה בפייסבוק