ארכיון קטגוריה: Uncategorized

שוקרן, ליברמן

סיבוב בחיפה וראיון עם איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת. כתבה שלי בגלובס

זהירות, קובץ פידיאף

מה אני מצביע בבחירות המוניציפליות בתל אביב-יפו, ולמה

עוד רגע שאני גר בתל אביב 25 שנים, למעלה ממחצית חיי. שמונה דירות עברתי, מכרם התימנים בדרום מערב ועד לבזל בצפון הישן – גבולות עולמי פלוס מינוס. גרתי עם שותפים, עם שותפות, לבד, עם בנות זוג, עם כלבה ועם ילדים, שלושה ראשי ערים עברו לי על הראש, הרבה יותר מדי בעלי בית חמדנים וקמצנים, גם כמה נחמדים, מי יודע כמה זוגות אופניים נגנבו לי, כתבתי בשני מקומונים שלה, ערכתי אחד מהם, כתבתי גם במספיק עיתונים ארציים שכולם – למעט גלובס – ישבו ויושבים בה (וכולם, חייבים להודות, היו סוג של מקומונים), מנווה שאנן ועד לרמת החייל, שרדתי בה את מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה ואת כל אלה שבאו אחר כך, את הפיגועים, את המחאה החברתית, את כל הטרנדים, מפרוזן יוגורט עד חגיגת, מה לא. אפילו היה לי שפם. אני אוהב את העיר הזו, על הטוב ועל הרע שבה. כאן ביתי. לעניות דעתי כל זה מזכה אותי בתואר הלא מי יודע מה נכסף "תל אביבי", או לפחות בסוג של פרספקטיבה. לא טובה יותר או מעמיקה יותר משל כל אחד אחר, ובכל זאת.

אני לא מנסה לשכנע אף אחד להצביע לאף אחד במאמר הזה, רק אומר את דעתי בפירוט יחסי למי אני הולך להצביע ולמה, ואקווה לתרבות דיון סבירה.

אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שכתבתי על הבחירות לתל אביב במוסף G של גלובס. זהירות: קובץ פידיאף. אני מצרף את הכתבה גם כדי שתעיד עלי שפגשתי את כולם, חשבתי על זה המון, קראתי המון פרוטוקולים והחלטות ומה לא. ולא שיש משהו רע בהצבעה שבטית או מהבטן או מה שזה לא יהיה.

אז נתחיל דווקא בפתק הראשון, למועצת העיר.

במערכת הבחירות הקודמת לעירייה הייתי די פעיל ב"עיר לכולנו" מהיום הראשון. לא פעיל בכיר בשום צורה, לא אסטרטג ולא קמפיינר, רק פעיל שטח הכי קטן שמחלק פלאיירים בתיבות הדואר ועומד מחוץ לסופרמרקטים בשישי בצהריים. בגדול אני גאה בעיר לכולנו, בהישגים שלה ובחברים המרכיבים אותה (אם כי, חייב להודות, חלק מהחברים הנמצאים ברשימה העכשווית מרשימים אותי הרבה פחות). היא ניבאה והטרימה את המחאה החברתית והציבה מודל די מרגש, אם יורשה לי, של פוליטיקה מקומית. יחד עם זאת, יש לי גם ביקורת (שפורטה בכתבה לעיל).

יש עוד רשימות איכותיות שרצות למועצה. למרצ רשימה ממש מצוינת בעיניי, גם לרוב העיר – שחתומים לדעתי על כמה מהשיפורים הגדולים שעברו על העיר בחמש השנים האחרונות ויחד עם "עיר לכולנו" מהאופוזיציה דחפו את העיר והעומד בראשה למקומות טובים יותר. התרשמתי מאוד גם מרשימת "דרום העיר", מהאג'נדה ומהחברים המרכיבים אותה. אין צורך לפרט למה דרום העיר היא הסוגיה החשובה ביותר לטעמי בבחירות האלה, לצד התחבורה הציבורית (נכון שרצוי היה שהרשימות הדרומיות, ויש שש או שבע מהן, תלוי איך סופרים, יתאחדו לרשימה אחת ייתנו כוח אמיתי לשכונות דרום ומזרח העיר, אבל אי אפשר לתקן את כל העולם או לפתור את סוגיית האגו ביום אחד). גם למפלגת העבודה רשימה חביבה ביותר. בכל מקרה, כל מי שיצביע לאחת הרשימות האלה יכול לבוא ולקבל ממני כיף, לחיצת יד אמיצה, חיבוק או נשיקה – לבחירתכם.

בכלל, ככלל – אחרי שפגשתי רבות ורבים מהרצות והרצים למועצה אני מרגיש טוב בקשר לחמש השנים הבאות, ולא משנה מי יהיה ראש העיר.

אבל אני הולך להצביע ל"שימו לב הורים" של ציפי ברנד, רותי רוסו ואור אלתרמן, וזאת מהטעמים הבאים: בשש השנים האחרונות, מאז הפכתי להורה, התחוור לי המצב העגום של מערכת החינוך בעיר. גם כאן כמעט הכל ברור וידוע – הצפיפות בכיתות, התקינה החסרה, ההוצאות הכבדות המושתות על ההורים, המחסור החמור במתנ"סים, בריכות ופעילות אחה"צ, ועוד ועוד. באים לרשימה בטענה שהיא סקטוריאלית. אולי. אבל אם חינוך זה נושא סקטוריאלי, אז אני סקטוריאלי. אצטרך ללמוד לחיות עם זה.

לגבי הטענה למה שתי רשימות ההורים לא התאחדו ורצו ביחד: טענה נכונה וחזקה, בדיוק כמו ברשימות הדרום. הייתי שמח אם זה היה ככה, אבל לא יצא. מצד שני, אם יהיו הורים שיתבלבלו ויצביעו לרשימת הורים – גם טוב. אני מכיר כמה מהחברות והחברים הפעילים שם ואני סמוך ובטוח שגם הם יהיו על הכיפק.

שנית, אני מכיר את ציפי ורותי. הילדים שלי עם הילדים שלהן בגן ובבית הספר. הן חברות (הלהקה שלי, נאג' חמאדי, אפילו הקליטה עבורן ג'ינגל), הן לוחמות חברתיות ואני בטוח שהן יהיו אחלה חברות מועצה וישפיעו לטובה. אני גם סומך עליהן בעיניים עצומות לרווחה שיידעו להצביע טוב ונכון גם בסוגיות שלא נמצאות בהארד קור של המצע שלהן – דרום, דיור, תחבורה ועוד. הרי בסופו של דבר, ההיגיון הבריא חשוב יותר מהמצע הכתוב. הן אפילו הציעו לי להצטרף במקום טוב בתחילת המרוץ, אבל אמרתי לא ואני קצת מצטער וקצת שמח על זה. בכל מקרה, לתחושתי, רשימות ההורים הולכות להיות ההפתעה של הבחירות האלה. אציין עוד דבר: אני חושב שהקדנציה הזו דווקא התאפיינה בשיפור מה מבחינת היחס למערכת החינוך בעיר ולמספר ההולך וגובר של ילדים בה, אבל צריך עוד דחיפה בכיוון הנכון.

הסתייגות אחת, קשה ומהבטן: זו רשימה קצת בורגנית מדי לטעמי. אולי לא הייתי מצביע לה אם לא הייתי מכיר את הנפשות הפועלות. הייתי מצביע ל"דרום העיר".

לגבי ראש העיר

פגשתי את אהרון מדואל לשיחה אחד על אחד, הייתי בחוג בית שלו, ראיתי אותו בפעולה ועקבתי אחרי פועלו ומפעלותיו במועצה, ובכלל. מדובר באדם חכם, רציני, הגון ומשקיען, יודע לדבר ויודע להקשיב. חבר מועצה שהעיר יותר ממתכבדת בו וראש אופוזיציה שעשה המון (בטח ביחס למה שאפשר לעשות באופוזיציה). אבל מצטער, אני לא חושב שהוא יכול להיות ראש עיריית תל אביב. לא בגלל שהוא לא מוכשר מספיק או לא מכיר את החומר, וגם לא בגלל מחסור בחזון. אני פשוט לא רואה אותו מייצג טוב את העיר מול המדינה. מדובר באדם לא ממסדי, לעדותו, אבל בשביל להיות ראש העיר של העיר היחידה בארץ אתה חייב לדעת לעבוד עם ועל הממסד. חלק לא קטן מהמגרעות של חולדאי נובעות בעיקר בגלל זה – הוא לא מסתדר ולא הסתדר עם השלטון המרכזי ולא ידע לעבוד אתם (בולט במיוחד בתחום התחבורה הציבורית).

ניצן הורביץ. גם אותו פגשתי וגם אותו אני מכיר ויש לי רק מילים טובות אבל מצטער, אבל אני לא חושב שהוא מתאים להיות ראש העיר. יש לו רעיונות טובים וחזון לא רע, אבל אין לו ניסיון ביצועי ואני לא חושב שמעבר בין כזה חוסר ניסיון לניהול ברמה כל כך גבוהה כמו עיר בגודל של תל אביב – חמישה מיליארד שקל תקציב, מעל לעשרת אלפים עובדים ומעל לארבע מאות אלף תושבים – ייפגע בנו. מצטער, אני לא רואה את הורביץ בונה אלפי דירות כמו שהוא מבטיח. אני גם לא רואה אותו מפזר את מבקשי המקלט בכל הארץ. מלבד זאת, יהיה טוב יותר לתושבי תל אביב ואזרחי מדינת ישראל אם הוא יישאר כח"כ – הוא מצוין בזה. יש הבדל מהותי בין להיות מחוקק ובין להיות מבצע והוא מחוקק לא רע בכלל.

רון חולדאי. אי אפשר לאהוב את רון חולדאי, זה ברור. השאלה היא אם צריך ועליה אין לי תשובה ברורה. יש הרבה מאוד דברים העומדים לחובתו: שינוי ייעוד של קרקעות, מיסחור ייתר של המרחב הציבורי, מצב התחבורה וכמובן הדרום (למרות שגם כאן יש הרבה מאוד דמגוגיה שמסתירה את האמת. מספיק לעשות סיבוב בדרום ומזרח העיר שעברו גם הם מתיחות פנים ושיפור מסיבי), ועוד, ועוד, ועוד קצת. מצד שני, יש גם הרבה לזכותו כמובן וגם את זה אין טעם לפרט.

אולי בכל זאת, בנוגע לשתיים מהטענות הבולטות. האחת: שהוא אויב המחאה. לדעתי זה לא נכון. כן, הוא פינה את רוטשילד ופקחיו עשו את זה באלימות תוך כדי שהם פוגעים בחברתי האהובה דפני ליף. אבל בואו נזכור את מה שכולם רוצים לשכוח: זה קרה אחרי שמאהל רוטשילד הפך למחראה שמיררה את חיי התושבים. בזמן אמת, חולדאי איפשר את המחאה: את המאהלים – ברוטשילד, בלווינסקי, בכיכר המדינה, בנורדאו, בבן גוריון. הוא איפשר את ההפגנות הגדולות. בפרספקטיבה, הוא ממש, אבל ממש, לא אויב המחאה. להאשים אותו במותה זו בעייני איוולת וצביעות.

שנית, בנוגע לפליטים. הדברים שכולם מתעלמים מהם: בתל אביב הם מקבלים שירותי בריאות ורווחה וחינוך ומזון וחלקם תעסוקה. שום דבר לא מספיק, זה נכון, ושום דבר לא מספיק טוב, זה ברור. באים אלי בטענות על זה שאני סובר שביחס לאחרים הוא טוב יותר – זה לא מספיק, אומרים לי. יכול להיות שזה לא מספיק, אבל צריך להסתכל על מה שיש. אשמתו: שלא התעורר בזמן, שלא דפק מספיק חזק על שולחנות השלטון המרכזי, שהפקיר את תושבי השכונות האלה.

לגבי הדיור: אני לא חושב שזה תלוי בו. הוא אולי לא עשה מספיק את מה שהוא יכול לעשות, אבל זה בכל מקרה לא היה מספיק ומספק אף אחד מהטוענים. להזכירכם: יש מצוקת נדל"ן בכל הארץ, ואם בדימונה קשה לקנות דירה – מה אתם רוצים מתל אביב.

טוענים שהוא הופך את העיר לעיר לעשירים. לא מדויק. נכון, יש מגמה של חזרת עשירים לעיר שקונים פנטהאוזים במגדלים, אבל א) זו מגמה עולמית ו – ב) תל אביב דווקא הופכת צעירה: זו עיר בה שיעור הצעירים גבוה מאד, בטח בהשוואה לכלל הארץ: שיעור בני ה-34-18 מתוך כלל האוכלוסייה בעיר הוא כ-31%, בעוד שבשאר המדינה שיעור הוא כ-25%. יש גם עלייה תלולה במספר הילדים בעיר – ולא, חברות וחברים, הם לא נולדים לשרי אריסון. יש גם עלייה של 8% במספר ילדי הגנים בעיר. 4500 ילדים נולדו בה בשנה שעברה ורק 1600 איש עזבו אותה. ולא צריך סטטיסטיקה בשביל זה, אני רואה את זה כתושב. כשבאתי זו הייתה עיר של זקנים ושל צעירים אחרי צבא ששכרו דירות. הורים וילדים היו מראה נדיר. זה כבר לא ככה. עיינו.

כתושב וותיק יחסית של העיר, אין ספק ואין חולק על השיפור הגדול, העצום, שהיא עברה ועוברת. לא הכל בזכות חולדאי, ברור, הרבה מכל זה קרה למרות חולדאי. ואחרי הכל – זה קרה בתקופתו.

עוד דבר בנוגע לחולדאי, ואת זה הוכיחו חמש השנים האחרונות בבירור: האיש צריך דחיפה, עובדה שהדחיפות האלה עוזרות: ויעידו שבילי האופניים או פארק קריית ספר, לדוגמה. רשימת רוב העיר ועיר לכולנו עשו עבודה נהדרת בלדחוף אותו למקומות טובים וצריך עוד רשימות כאלה כדי להמשיך ולדחוף – בעיקר דרום העיר וההורים.

לסיכום, הוא ממש, אבל ממש, לא כל כך גרוע כמו שעושים ממנו. אז הוא יהיר ולא נעים, בסדר – אתם לא בוחרים חבר (ובכלל לא בטוח שהורביץ נעים ממנו).

עכשיו השאלה שנשארה היא: האם תצביע לו, יא דרור?

אהיה כן אתכם: אני רוצה. מגיע לו. הוא ראש עיר מצוין שלוקח את העיר למקומות טובים, ואני מאמין שהוא יכול להמשיך – בהינתן אותן דחיפות שדיברתי עליהן.

אממה – אני לא יכול. יהיה לי קשה, נפשית ופיזית, להכניס את השם שלו לתוך מעטפה. כן, גם אני מצביע מהבטן וגם אני שייך לשבט. אני רוצה, אבל קשה לי. לא רואה את עצמי מצליח.

אז נראה לי שאני מצביע לאהרון מדואל. הוא לא יהיה ראש העיר, ואולי טוב שכך, אבל חשוב לחזק אותו ואת החזון שלו. להבדיל מהורביץ – הוא יישאר פה גם ב-24.10 לעוד חמש שנים וימשיך להילחם בשבילנו. זו הצבעת מחאה וזו הצבעה שנועדה לסמן לחולדאי את הכיוון הרצוי.

אז זו הבחירה שלי, היא לא מושלמת והיא לא קלה לי: "לב" (אסיפת הורים) למועצה (למרות שהנכון המושלם היה "דרום העיר) ואהרון מדואל לראשות העיר (למרות שחולדאי טוב ממנו).

בחירות טובות לכולם והלוואי שנמשיך להיות חברים גם אחר כך.

הרווחים הכלואים משתחררים אל שמי התכלת

א.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדיניות המיסוי של ישראל, על המלחמה לכאורה בהון השחור ועל הדרך המקסימה בה רשות המסים (כזרועה של הממשלה) והעומד בראשה, דורון ארבלי, מבכרים לרדוף אחר מעלימי המס הקטנים – הירקן, המורה הפרטית, השרברב והצלמת – על פני התמודדות מול המעלימים הגדולים – מתכנני המס האגרסיביים, תאגידי הענק וארגוני הפשיעה. זאת למרות ששמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ורק עשרים אחוזים נמצאים בעסקים הקטנים.

קיבלתי לא מעט תגובות, רובן חמות – אנשים מאוד אוהבים לדבר על המיסים שלהם. מהצד השני, ארבלי וכמה מידידיו לא ממש השתגעו על הדברים – אתה עושה עוול לרשות המיסים, אמרו לי, ואפילו הזמינו אותי לשבת לקפה ולקבל הסברים – אבל עוד לא יבש הדיו והמציאות הוכיחה שהיה משהו בדבריי: בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית "חוק הרווחים הכלואים".

 

ב.

השיח הכלכלי ידוע במטבעות הלשון המכובסות שלו; התייעלות, גמישות ניהולית, מיקור חוץ או עדכון תעריפים – מאחורי כל אחד מהביטויים הנ"ל ורבים אחרים מסתתר לו מוקש תעסוקתי או צרכני. אבל נדמה שאף פעם לא היה לנו ביטוי כלכלי יפה יותר מאשר "הרווחים הכלואים". לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע "רווחים כלואים" בעיני רוחי אני רואה מין ציפור עדינה ורבת יופי שכנפיה שבורות ורגליה קשורות והיא מוטלת חסרת אונים בכלוב צר, מביטה בעיניים כלות אל השמיים התכולים, רוצה לעוף אל גוזליה אבל לא יכולה. ביטוי מקסים, תמים, "רווחים כלואים" – שימו לב למשקל, לחריזה, לפער במשמעות בין המילים רווח וכלא – אין פלא, אם כך, ששר האוצר שלנו, פילוסוף רגיש ואיש ספר, העיד על עצמו בתחילת החודש שמשהו בתוכו נע ברגע ששמע לראשונה על אותם רווחים כלואים והוא החליט לעשות מעשה ולשחררם.

אמר ועשה. שהרי זהו שר האוצר שלנו – איש רוח ומעש. בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית חוק הרווחים הכלואים ועם תחילת מושב החורף של הכנסת יעבור כנראה החוק ודרור ייקרא לכל אותם רווחים כלואים, שעומדים על משהו כמו 125 מיליארד שקל.

אז הרווחים הכלואים ישתחררו אל שמי התכלת ובתמורה תוותר המדינה על מרבית המיסים שמגיעים לה ותגבה שלושה מיליארד שקלים. שימו לב לסכום: שלושה מיליארד שקלים מתוך 125 מיליארד – שלושה מיליארד! – זה פחות משניים וחצי אחוז! זה עשירית ממס החברות הנמוך גם כך. זה פסיכי. המדינה אמורה הייתה לקבל מעל לשלושים מיליארד שקלים, שיעור המס המלא, אבל בחרה לוותר לחברות הענק, להמשיך ולהיטיב עמן, להתרפס בפניהן ולהסתפק בשלושה מיליארד. ומה איתנו, אתם שואלים, מה עם האחיות והאחים השכירות והשכירים והעצמאים – למה לנו לא הורידו את המס משלושים אחוזים לשלושה? אולי כי הרווחים שלו לא "כלואים" וכששר האוצר חושב עלינו הוא לא רואה בעיני רוחו ציפור רבת יופי אלא דווקא פרה חולבת. איתך, אחות יקרה, אין לו בעיה להתעסק ובך, אח יקר, אין לו בעיה להתעמר דרך רשות המסים. אנחנו עבודה קלה, אנחנו כסף על הרצפה, רק להתכופף ולהרים. טבע, אמדוקס, מוטורולה, צ'ק פוינט – להם יש עורכי דין כרישים ורואי חשבון תותחים. מי יתעסק איתם? בעיתונים דווח שהן כבר הוציאו מהארץ סכומים גדולים – עשרות מיליארדים מחורבנים! – בלי לדווח ושום רע לא אונה להם. נסה את זה אתה, חשמלאי יקר, ותראה את רשות המסים נלחמת כארי על כל שקל.

קראתי שרשות המיסים תוכל להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ לחייבים ואני מוכן להתערב אתכם חגיגית על עשרים ושלושה שקלים שהצווים האלה יוצאו נגד חייבים קטנים מעסקים קטנים ולא נגד מנכ"ל טבע או יו"ר מוטורולה. ראיתי שרשות המסים יכולה להחרים מכוניות, אבל מנכ"ל אמדוקס או בעלי צ'ק פוינט לא צריכים לדאוג. מי שצריכה לדאוג זו בעלת העסק הזעיר למניקור ופדיקור שמכרה לק בעשרים שקל בלי קבלה.

עכשיו תגידו לי אתם, זה צדק? ככה מתנהגת מדינה?

 

ג.

האמת מאחורי הביטוי המקסים, כמו במקרים רבים אחרים במכבסת המילים, מקסימה קצת פחות. א, לא מדובר בדיוק ב"רווחים" במובנם הקלאסי, תוצאה של מוצר טוב שנמכר במחיר הוגן ומשאיר משהו בידיו של היצרן. הו, לא! 125 מיליארד השקלים הם תוצאה של הטבות מס מפליגות, חצופות ולא שוויוניות, שניתנו לחברות הענק במשך שנים ארוכות על ידי ממשלות ישראל. ב, אותם "רווחים" כלל לא היו "כלואים". 125 מיליארד השקלים האלה שכבו כאבן שאין לה הופכין כי החברות לא רצו לגעת בהן כדי לא לשלם עליהם מס. וזה אולי הדבר הכי חשוב ומעצבן בכל הסיפור: בתמורה לכל הטבות המס המפליגות מהן נהנו, היו אמורות החברות להשקיע את 125 מיליארד השקלים חזרה בישראל – זה היה כל הדיל, זו הייתה מטרת כל ההטבות. אבל הן לא עשו את זה, החצופות, הן לא שילמו מס (יודעים כמה מס שולם עד עתה מתוך 125 מיליארד השקלים? 600 מיליון שקל. זה סכום כל כך נמוך ומעליב שאפילו לא אתרגם אותו לאחוזים), הן רק נתנו לכסף לשכב, וחיכו.

ובתחילת השבוע למדנו למה הן חיכו כל הזמן הזה. היה להן שווה. הן כנראה ידעו שמתישהו תתקפל ממשלת ישראל, תתרפס בפניהן ותסתפק בפירורים. הן כנראה ידעו עם מי יש להן עסק: עם ממשלה שתמיד תעדיף את טובתו של התאגיד הבינ"ל, העשיר, החזק, הגדול, על פני האינטרס של האזרח העובד. הן ישלמו שישה אחוז מס, הוא ישלם מעל לשלושים. למה? ככה. כי אפשר.

וזה לא רק זה. הרי ממה נפשך: לחברות האלה יש 125 מיליארד שקל שוכבים. הן צריכות את הכסף הזה. יש להן בעלי מניות ומשקיעים ובעלים שרוצים השקעות ודיבידנדים ושיענישו אותן אם ישאירו את הכסף קבור בארץ הקודש. כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות זה לחכות, או להכריח את החברות להוציא את הכסף – כמו שהיא יכולה להכריח אתכם ואותי לעשות כל מני דברים שאנחנו לא רוצים. אבל לא. המדינה בחרה להתקפל, לוותר. אם הייתה מתעקשת וגובה שלושים מיליארד שקלים לא היינו צריכים לעמוד בפני כל הגזרות והקיצוצים שאנחנו עומדים מולם עכשיו.

ואתם יודעים מה הכי מרגיז אותי, ממש עד לסף רתיחה: הצביעות והחוצפה של שר האוצר שאמר באלו המילים: "אם לא נגבה מס בגין רווחים כלואים, נצטרך לגבות את הכסף החסר מאזרחי המדינה". אתם הבנתם את זה? אתה וויתרת על 27 מיליארד, הסתפקת בשלושה עלובים ועוד אין לך בעיה לאיים עלינו. עלינו אתה מאיים, גיבור גדול? לא ראינו אותך כזה גבר מול אמדוקס או טבע. מולם דווקא התקפלת יפה מאוד ומהר מאוד.

להתרפס מול הגדול והחזק ולהתעלל בחלשים זו בריונות, זו פחדנות.

ולא רק בריונות ופחדנות הפגינה המדינה, אלא גם קוצר ראיה. כשוויתרה על כל המיסים האלה הוכיחה ממשלת ישראל שהיא מעדיפה את הרגע על פני העתיד, את הצרכים המידיים על פני העיקרון. בקיצור, לא רק פחדנית, גם טיפשה.

 

ד.

זה הזמן לחזור שוב למילותיו של ארבלי, מנהל רשות המסים, שאמר: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית", ולהיווכח שוב – בהינתן חוק הרווחים הכלואים – כמה ריקה מתוכן, שלא לומר מרושעת, הייתה האמירה הזו. מי שיוצר את הנורמה זה אתם, מי שמקבע את אי הצדק וחוסר האמון זה אתם, אתם שמוותרים לחברות ענק על עשרות מיליארדים ורודפים עד חורמה אחר אנשים קטנים, אתם שיכולים להיות הנושה האכזר מכולם כשמדובר בעצמאי הקטן (אני כבר לא מדבר על השכיר, שנוגסים לו בתלוש בכלל בלי לשאול אותו), אבל הוותרן הכי גדול ורך כשמדובר בתאגיד.

אם היינו אזרחים מודעים יותר וחזקים יותר היינו צריכים להכריז על מרי אזרחי וסרבנות מסים. קחו קודם מהם, אחר כך תבואו אלינו. אבל אנחנו לא, אנחנו לא אזרחים מודעים וחזקים. ולכן נמשיך לשלם.

 

הפוך, ארבלי, הפוך!

א.

אני אחד כזה שנוהג לשלם את המסים שלו ומכבד את אנשי השירות הציבורי, אבל השבוע קצת התעצבנתי על אחד מהם. אולי גם קצת התעצבתי. דורון ארבלי שמו של הברנש והוא נושא בתואר המכובד "מנהל רשות המסים". השבוע התראיין ארבלי בעיתוני הכלכלה כאילו היה מינימום באטמן, וסיפר על האסטרטגיה החדשה של הרשות במלחמה בהון השחור.

ארבלי העריך את היקף הפעילות הכלכלית השחורה במשק ב-40 מיליארד שקל בשנה (הערכות אחרות, כמו של הבנק העולמי, מדברות על 190 מיליארד ש"ח בשנה, אבל מי סופר את הכסף שאין), ואמר כי שמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ועשרים האחוזים הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים. אז איפה הוא הקפיץ אותי, ארבלי? בדיוק כאן, כשאמר את המשפט הבא: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים – נהגי המוניות, החשמלאים, תשלום עם קבלה או בלי קבלה – היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית".

וכמו שאני ככה עם העיתון, עם הסנדביץ' חביתת ירק והמיץ מנגו, בא לי לצרוח לו: "הפוך, ארבלי, הפוך!". האם הם – האנשים העובדים, טכנאי המזגנים, מתקן המחשבים, המורה הפרטי לגיטרה, הצבעי, המעצבת הפרילאנסרית, צלם החתונות, האינסטלטור ורבים ואחרים – שחיים מהיד לפה כעצמאים קטנים בשוק אכזרי, מכלים את ימיהם בניסיונות גבייה של כסף שמגיע להם בעוד המדינה עושה כל שביכולתה להקשות עליהם עם הכסף שהם חייבים לה – האם הם יוצרים את האווירה הרעה? האם הם – המנקה, השמרטפית, המדביר, בעל הדוכן, הזבן – האם הם יוצרים את הנורמה הפסולה?

האם הם, או אולי חבורה צינית של רואי חשבון ועורכי דין שמלהטטים במיליארדי שקלים, מעלים לספרים, מורידים מהמאזנים, מדווחים הפסד כרווח ורווח כהפסד, רושמים חברות באיי הכך וכך וממלאים כספות בשם בעלי חברות ענק? האם הם, או ארגוני פשיעה מתוחכמים שמכבסים ומלבינים כספים? הם, או פוליטיקאים שעושים טובות? פקידים בכירים שפותחים דלתות?

מי נשמע לך, ארבלי, כמו אחד שיוצר יותר אווירה ומשרש נורמה – הטייח או עורך הדין? מעביר הדירה או המנכ"ל? השיפוצניק או הפוליטיקאי?

 

ב.

הדבר המרגיז באמת בכל הסיפור זה שאנחנו הרי יודעים בדיוק מה יקרה מכל האסטרטגיה החדשה הזו: למרות שהעסקים הקטנים ושלל המקצועות הם רק חמישית מההון השחור, הרי שנגדם יופנו ארבע חמישיות מהכוח. ארבלי עצמו רומז לכך: "יצאנו במסע הסברה שאומר, 'אם כולם ישלמו מס כחוק, כולם ישלמו פחות'", אמר, וזה הרי ידוע שעבריינים כבדים, כמו גם רו"חים תאגידיים, עושים בדיוק מה שאומרים להם תשדירי השירות, מילה במילה.

באשר לגבייה, בין השורות אפשר לקרוא שארבלי ימשיך לחפש את המטבע מתחת לפנס. למזלו, יש המון מטבעות והמון פנסים, ובכלל שעת צהריים והשמש זורחת, מאירה לו. "אחד האמצעים בו אנחנו משתמשים", אמר ארבלי, "הוא החרמת רכב. כל מבצע של רשות המסים מתחיל בהחרמת כלי רכב", והוסיף (אפשר ממש לשמוע את החיוך): "מצאנו שהישראלי קשור מאוד למכונית שלו".

כן, כי אין הרבה דברים קלים יותר מלשים מחסום על כביש וללכוד חייבים, זה כמו ללכת לדוג בבריכת דגים, אבל נגד החתולים השמנים אין לו הרבה מה לעשות, "כדי להתמודד עם תכנוני המס האגרסיביים אנחנו זקוקים לכוח אדם מקצועי מעולה – רואי חשבון, עורכי דין, כלכלנים", אמר, ספק מתנצל ספק מסביר. המתכננים האגרסיביים לא ממש אוהבים לוותר על הכסף שלהם, אבל הישראלי שקשור לאוטו שלו יעשה "כל מאמץ לשלם את חובו כדי לקבל את כלי הרכב שלו בחזרה", איתו אין שום בעיה להסתדר, קח לו מה את שיש לו ושלח לו חשבון, הוא ישלם.

בכלל, עושה רושם שהתוכנית החדשה של רשות המסים הולכת חזק על החזקים (האמנתם? תנו לעצמכם נקודה על נאיביות מקסימה של תשרי). היא כוללת חדירה לחשבונות בנק ועיקול כלי רכב של חייבים במקומות ציבוריים, כמו גם קיזוז חובות בזיכויים מהביטוח הלאומי – שזה ממש מעוות: חישבו על אדם נכה שלא יכול לעבוד, וממילא לא לשלם מס הכנסה, סביר להניח שהוא יצבור חוב די מהר, אז עכשיו – בזכות התוכנית החדשה של רשות המסים! – יוכלו לקחת לו גם את הזיכוי מביטוח לאומי. מקסים.

עכשיו אני בטוח שכל הטייקונים, עושי דבריהם, האנשים בחברות הבינלאומיות כמו גם העבריינים הגדולים ומתכנני המס האגרסיביים, רועדים עכשיו מפחדו של ארבלי ומוראה של רשות המסים הישראלית כולה: ייקחו לנו את הזיכוי בביטוח הלאומי. בררר….

 

ג.

ובכלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חגיגה תהיה ברשות המסים אם באמת ייתנו להם לקזז חובות בזיכויים משלל גופים? אף אחד לעולם לא יראה את כספו עוד. תמיד תהיה איזו מקדמה ממקום אחד שיורדת על חשבון של מקום אחר ומתקזזת עם קנס והצמדה על משהו שלעולם לא שמעת עליו ממקור שלישי. זה הולך הרי להיות סיוט קפקאי מהגיהינום.

איך הם בכלל חושבים שהם הולכים לעשות את זה, אין להבין. הרי היום בתוך ביטוח לאומי, לדוגמה, מחלקת הגביה ומחלקת הזיכוי, או איך שלא קוראים לזה, לא שמעו מעולם האחת על השנייה והן מתנהלות בשני יקומים מקבילים ומקסימים שמהם הם שולחים לך מכתבים מוזרים וסותרים בסגנון: אנחנו חייבים לך 234 שקל. אתה חייב לנו 817 שקל. אז עכשיו לזרוק לסלט גם את מע"מ ואת המכס? לא, לא יכול להיות. זה תעלול שטני מדי אפילו בשביל מדינה כמו ישראל, אם אתם שואלים אותי.

 

ד.

אני לא בעד מעלימי מס והעלמת מס ומעצבן אותי עמוק בפנים שהטכנאי לא נותן לי קבלה, למרות שזה יוצא לי יותר זול ככה. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל מה יש לי או לארבלי או לכל אחד אחר לומר לטכנאי או לרצף או לכל אחד אחר: שלם את המסים שלך, זה כדאי! זה לטובת כולנו! הרי הדבר הראשון שהוא יגיד לי, ובצדק, שחוסר הצדק המיסויי בישראל פשוט מרתיח ולא יכול להיות שככל שאלה עובדים פחות ומרוויחים יותר הם משלמים פחות מס בעוד שהוא מהבוקר עד הערב רץ כמו משוגע רק בשביל להישאר במקום.

ובנקודה הזו אני תמיד אני שואל את עצמי על מה חושבים כל אותם עברייני על וסופר עורכי דין, בעלי חברות ענק ורואי חשבון ממולחים חושבים כשהם מעלימים מס? האם הם אומרים לעצמם – תראה את הספרית הזאת, לא נותנת קבלה על חמישים שקל, אם לה מותר, מותר גם לי! נראה אותם! שקודם ייקחו את המאתיים שקל שהמנקה הזו לא דיווחה עכשיו, אחר כך שיבואו אלי עם השלושה מיליארד שלי!

זו בעצם אותה השאלה על המחלקות המקבילות בביטוח הלאומי רק בצורה אחרת: האם יש תמונת מראה לכל דבר?

 

ה.

אז מה חדש בעצם, שום דבר, זה הרי אותו הסיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל מקום, היום בגרסת דורון ארבלי (לא איש רע בשום פנים). אותו חוסר צדק בסיסי באדרת אחרת. אבל מעצבן כל פעם מחדש. שלא לדבר על החגיגיות המוזרה הזו והראיונות הנחרצים. מה אתה בא לבשר לנו בפאתוס כזה, אדוני, שהכול ימשיך להיות אותו הדבר גם במשמרת שלך? שהחלוקה בין המשלמים והחוגגים בעינה עומדת? בשביל זה הערת אותנו? או בשביל להעליב אותנו בכיף לפני יום הכיפורים?

היה זה ודאי יאיר לפיד שאמר כי יש רק שני דברים בטוחים בחיים, מוות ומסים. בואו וננצל את יום הכיפורים הזה כדי להרהר במילות החוכמה הנצחיות הנ"ל, איש איש לעצמו. בואו ונקרא גם לאחינו בן האדם דורון ארבלי, מנהל רשות המסים, לנהל את חשבון הנפש שלו ולצאת מעברו השני של החג בהכרזה מפוצצת: את שנת תשע"ג אתחיל בלכסח את הגדולים ולנער אותם מכל העלמות המס שלהם! קודם אותם, אחר כך את הקטנים!

בוא נראה אותך.

העשירון התחתון, תוכנית 14

הפינה השבועית של שי ניב ושלי בגלובס טי.וי, והשבוע – יצחק תשובה, רועי ורמוס, שביתת החקלאים, עופר עיני, יובל שטייניץ ומושב בצרה. תהנו

העשירון התחתון

העשירון התחתון שי ניב ואני בגלובס טי.וי. ויש חשיפה!

לצפיה באתר גלובס. והשבוע: נוחי דנקנר, עופרה שטראוס, מאיר שמיר ונוני מוזס

תמונות מההופעה של נאג' חמאדי באוזן בר

יום חמישי, 22.4

צילום: דפנה טלמון היקרה

הגלריה המלאה – פה

עוד תמונות מההופעה, שצילם יובל אראל המלך אפשר לראות פה. אזהרה: הגלריה הזו כוללת, מלבד נאג' חמאדי, אמנים אלמוניים אחרים

נאג' חמאדי באוזן השלישית – מחר, יום חמישי 22.4

מוזמנים להופעה שלי מחר. חמישי, 22.4, אוזן השלישית באר (קינג ג'ורג' פינת בן ציון, מול הסנטר), 20:30. יהיה רוקנרול
נאג' הם: אני בשירה, אור הלר גיטרה, אראל סג"ל בס, דרור גלוברמן קלידים, טל לזר תופים.

החיים יפים:

גבר יד שניה:

פרחה במרצדס (בחום הזה של תל אביב):

ערוץ היוטיוב שלנו 

עמוד ההופעה בפייסבוק

הבית שלי הבית שלך


אפשר לראות אותי – וגם לשמוע – לשניה אי שם בדקה הראשונה

מאיפה כל השנאה הזו?

לפני משהו כמו שבועיים כתבתי בגלובס על חוויית כמעט-מוות שעברתי בכביש. חלק מהטוקבקיסטים שם (מיעוט, אבל עדיין) הביע צער על זה שלא מתתי בסוף. למה? כי אני שמאלני, מצביע חד"ש, אוהב ערבים, בוגד. אחד מהם כתב משהו כמו: בדיוק חזרתי מלווייתו של אלירז פרץ. חבל שהוא מת ושאתה חי, אתה והילדים המסריחים שלך. או משהו בסגנון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בלמעלה מעשר שנות טוקבקים שהתקשרתי לעיתון וביקשתי מהם שימחקו תגובה. התעצבנתי שהם אישרו אותה מלכתחילה.

אני כבר זונת טוקבקים זקנה ומשופשפת. עברתי הכל, תאמינו לי – כל נאצה וקללה ואיחול שאתם יכולים לדמיין – ועדיין, לא זוכר מתי נפגעתי כל כך.

זה גם אחד הדברים שהכי פוגעים בי בשולי פרשת ענת קם ואורי בלאו, שהיא – כמו שכתב עקיבא אלדר – ראויה בכלל להיקרא פרשת נווה, האיש שפקד על רצח של חפים מפשע וסיכולים ממוקדים בניגוד להוראת בג"צ: השנאה היוקדת הזו של הימין לכל מה ומי שהוא שמאלני (וזה בלי להיכנס לשאלה אם קם שמאלנית או לא. אותי זה בכלל לא מעניין. אני גם חושב שהיא עשתה מעשה ראוי כשחשפה את התנהלות צה"ל). קראתי את כל הטוקבקים, ראיתי את כל קבוצות הפייסבוק, וזה פשוט הורג אותי. מאיפה באה כל השנאה הזו?

אני חושב שהימין טועה, אני חושב שהוא מוביל אותנו לאבדון, אני חושב שבשוליו – ההולכים ומתרחבים – הוא גזען ופשיסט ומסוכן ואנטי הומני ומה שתרצו.
אבל אני לא שונא את הימני. אני לא חושב שהוא בוגד. אני לא חושב שהוא ראוי למוות/מאסר/גירוש או חרם. אני לא חושב שהוא נגוע בשנאה עצמית.
כל השנאה הזו, כל הרוע הזה. זה הורס אותי, בחיי. אני לא מחפש אחדות בעם, גם לא צו פיוס, מכל הדברים האלה התייאשתי מזמן. ועדיין. מאיפה באה תאוות הרצח הזאת? מאיפה כל השנאה היוקדת הזאת, ולמה?

אני שמאלן, אבל בעיני עצמי אני פטריוט. אני מקבל שגם הימני הוא פטריוט בעיני עצמו. אני יכול לדבר ולהתווכח עם אדם שחושב שאני טועה, שדעותיי מסוכנות, אבל איך אפשר להתווכח עם בנאדם שחושב שאני ושכמותי ראויים למוות?

זה פשוט מדכא לאללה כל הסיפור הזה.

אני חושב שהימין, אין לו הרבה מה מה להציע מלבד שנאה. חלום ארץ ישראל השלמה די מתרסק אל מול סלעי המציאות, וכל מה שנשאר זו השנאה לשמאל.

זה מה שיש לי לומר. אני יודע שזו לא מחשבה שמנוסחת בחדות מי יודע מה. אני גם יודע שזה לא עיקר הסיפור: העיקר, או העיקרים, הם ההידרדרות של המדינה שלנו למדינת משטרה וצבא העושים בה כרצונם.
ובכל זאת.