Category Archives: 42 מעלות

אל תקרא לי לבן, קרא לי יהודי

 
בחודשיים הראשונים באפריקה הרגשתי מאוד אדם לבן – מאוד מוזונגו – אבל עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן, אני יכול לומר שאני מרגיש יותר יהודי מלבן. ז'תומרת, אני לבן, אבל לפני שאני לבן, אני יהודי. מה זה משנה, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, זה משנה רק מבחינת רגשות האשמה.
האדם הלבן מרגיש אשמה. האשמה – יחד עם תחושת העליונות, הכסף הקל והשלווה האינסופית (שלא לדבר על הנופים המרהיבים והסמים הקלים) – היא מה שמביאה הנה את האדם הלבן. אתה פוגש את כל האירופאים האלה, ספרדים, אנגלים, פורטוגזים, גרמנים; אתה פוגש את כל האמריקאים האלה (איזה מגעילים הם, האמריקאים!), והם כולם – יודו או לא יודו, למרות שרובם מודים – מרגישים את האשמה של חמש מאות השנים האחרונות. כבדה היא האשמה, יושבת טוב טוב על הכתפיים.
בהתחלה הרגשתי אותה, את האשמה, גם אני, וזה לא היה ממש נעים. אבל אחרי כמה זמן פתאום נפל האסימון ואמרתי לעצמי: זין על האדם הלבן! אני לא אדם לבן, אני אדם יהודי! אותם אנשים שזיינו את האדם השחור זיינו גם אותי! אותם אנשים שהכריחו את האדם השחור להמיר את דתו הכריחו גם אותי! אותם אנשים שגירשו, רצחו והפלו לרעה את האדם השחור גירשו רצחו והפלו לרעה גם אותי! זין על האדם הלבן! זין על האדם הלבן, הנוצרי (למרות שהמוסלמי דפק את השחור לא פחות). זין על כל האנשים האלה, אני לא חולק איתם את האשמה. שום אשמה אני לא חולק איתם, כי הם לא אני. אני, היהודי, אף פעם לא הייתי אימפריאליסט (טוב, עד הכיבוש המחורבן), אף פעם לא לקחתי עבדים, אף פעם לא באתי עם ספינות ונשק ונתתי חרוזים תמורת אדמה, אף פעם לא צדתי אנשים כמו חיות ושלחתי אותם באוניות מטען מעבר לים. זה לא אני, והאשמה הזו היא לא שלי. אני, כשאני עומד מול האדם השחור, אני מרגיש אח שלו.
במעבר הגבול בין מלאווי לזמביה נתנו לי טפסים למלא. בטפסים האלה הייתה שורה אחת שאף פעם לא נאלצתי למלא. אחרי השורה של הלאום ומקום המגורים, הופיעה שורה ששאלה: גזע.
שאלתי את השוטר הזמבזי למה הכוונה בגזע. השוטר אמר: אני שחור, הסיני צהוב, אתה לבן. זה גזע. אני מבין, אמרתי לו, ובשורת הגזע רשמתי: יהודי (ובעותק השני רשמתי: בנאדם). ולמרות שאני לא חושב שיהודי זה גזע, אני מוכרח להודות שזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. מתישהו, איפשהו, מישהו – שחור – יקרא את השורה הזו ויאמר לעצמו משהו כמו: מממ… אבל לא בשבילו עשיתי את זה, עשיתי את זה בשבילי.
כן, יהודי. שיחנקו הלבנים עם רגשות האשם המוצדקים שלהם, אני לא בסרט הזה בכלל. אני את האדם השחור לא העבדתי בפרך, אני עבדתי בפרך בעצמי. העבדות, אחיות ואחים, לא זרה לי בכלל, מה שזר לי זו האדנות, האדנות שאיננה חלק ממני (שוב, עד הכיבוש המזוין).
ונכון, יצדק מי שיאמר שאין מה להשוות, כי באמת אין מה להשוות ומאיפה שלא מסתכלים על זה, האדם השחור נדפק פי אלף מהאדם היהודי, אבל מה שמשנה זה ששנינו נדפקנו על ידי אותו אחד, והאדם השחור נדפק עד היום.
אבל בכל זאת אני מרגיש קצת הרבה אשמה – וכן, אפשר להרגיש קצת הרבה אשמה. נסו, ולא תיהנו – כי האדם היהודי, הישראלי יותר נכון, במקום שיבוא אל השחור כאח אל אחיו, התנהג כמו האדם הלבן.
מה עשינו אנחנו פה באפריקה? בעיקר מכרנו נשק ואימנו חיילים, בעיקר אימצנו את דרך המחשבה של האדם הלבן, האירופאי: האינטרסים. היו, ויש לנו עדיין, אינטרסים. שיזדיינו האינטרסים! נכון, גם שלחנו רופאים (הידעתם שכשמלאווי קיבלה עצמאות, הראשונים ששלחו הנה רופאים היו הישראלים? נכון שזה יכול לגרום למישהו להרגיש טוב?), אבל את הנזק שמחסנית אחת וגנרל אחד יכולים לעשות לא יתקנו גם אלף רופאים. אז מה עשיתי בזה? סיבוב שלם עשיתי, ובסוף חזרתי לאשמה. היהודי הישראלי יכול היה להתנהג כמו יהודי, אבל הוא בחר להתנהג כמו לבן, כמו אירופאי. הייתי אומר שזה חבל, אבל זה הרבה יותר מחבל. חבל אפילו לא מתחיל להתקרב למה שזה. ולכן אני משתדל שלא להרגיש ישראלי, אלא להרגיש יהודי. למזלי, אני לא צריך להשתדל חזק, זה בא לי די טבעי, כי אני שלם עם היהדות שלי הרבה יותר משאני שלם עם הישראליות שלי.
כשתייר שואל אותי מאיפה אני, אני אומר ישראל, אבל כשהשחור שואל אותי, אני משתדל לזכור לומר יהודי, וזה דווקא די נחמד. מאיפה אתה? אני יהודי. ותמיד זה קצת מצחיק אותי, כאילו שיהודי זה מקום, וכאילו שיהודי זה מקום אחר חוץ מבפנים, בלב, בראש, בבטן, בזין החתוך.
ואולי בגלל זה אני מרגיש פה בבית, באפריקה. לא יודע למה, אבל טוב לי עם האחים שלי השחורים. אני מרגיש בבית, ואין לי טיפה – אפילו לא טיפטיפה – של רגשי עליונות/רחמים/אשמה (אני חושב שהאשמה, העליונות והרחמים באים לפעמים מאותו המקום).
והעניין הזה – של הלהרגיש יהודי, של החוסר העליונות, הרחמים והאשמה – לא בא לי מיד, כאמור. זה לקח קצת זמן, זה לקח קצת קריאה, זה לקח קצת ביקורים במוזיאונים וכנסיות (הו, כמה אני שונא כנסיות!). כי חינכו אותנו – היהודים הישראלים – להרגיש לבנים, להרגיש עליונים: על השחור, על הערבי, על כל מי שהוא לא אנחנו. אבל מי זה אנחנו אם לא הדפוק לשעבר, אם לא המופלה, הנרצח, המגורש? למה בחרנו להתנהג כמו לבנים? לא יודע, בחיי שאני לא יודע. 

באפריקה זמן אינו כסף, פרטיות איננה

 

ממדינה לילד

 

 יש לא מעט מוסכמות מערביות שאתה צריך לנער מעצמך כשאתה באפריקה, אחרת תשתגע. אחת כזו היא "זמן זה כסף". שניה היא הפרטיות. השלישית היא האמונה שזה – כלומר הכל – תלוי בך, שאתה יכול לשנות. שלוש המוסכמות האלה לא תופסות פה, ואם לא תנער אותן חזק חזק, כמו כלב שיוצא מהמים, יש סיכוי סביר שתסבול מדלקת מוסכמות חריפה, שיכולה לגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור.
פה, בנאדם, הזמן הוא לא כסף. המוסכמה המערבית הזו לא תופסת פה, מה שמשגע אותנו, המוזונגואים (לבנים). הם לא מתייחסים פה כמונו אל הזמן, וזה לגמרי מוציא אותנו מדעתנו. אנחנו, שמתעסקים בזמן כל הזמן, שמפרקים אותו לשעות, דקות, שניות, וכל הזמן "חוסכים" אותו או "מבזבזים" אותו, פשוט נכנסים להלם מהמפגש עם זמן שנמדד בחתיכות גדולות בהרבה; ימים, עונות, חיים. זה מאוד מבלבל. אנחנו רואים בנאדם שיושב ארבעה ימים בצד הכביש מחכה לאוטובוס. כל הסיטואציה הזו זרה לנו. איך זה שאתה לא יודע מתי יבוא האוטובוס? איך זה יכול להיות שבנאדם יחכה למשהו שלא ברור אם הוא בא ומתי. איך זה יכול להיות שלאוטובוס אין זמן קבוע? איך זה יכול להיות שאתה מחכה ולא מנסה לשפר את מצבך, או לפחות לנסות ולברר מהו בדיוק? זה פשוט בלתי נתפס, ואז אנחנו – אני מכליל – נוטים לראות בבנאדם הזה עצלן, ותרן.

זה, והפרטיות. ואחרי כמה זמן פתאום אתה קולט עד כמה הפרטיות היא מותרות, וכל מה שאתה רוצה זה להיות קצת לבד, שתעבור שעה בלי שאף אחד יתעניין בך. הכי אתה רוצה להיות אויר, כמו בבית, בעיר הגדולה, איפה שהבנאדם יכול ללכת כמו בנאדם, בלי שלאף אחד יהיה אכפת מאיפה ולאן ולמה ואיך.
הם לא תופסים פה את הפרטיות כמונו, וגם זה משגע אותנו. אנחנו, שרואים בפרטיות שלנו מעין דגל שאנחנו מניפים (ולחלקנו היא הצלב שהם נושאים), שרואים בה מידה טובה, שהמיתוסים שלנו כולם נסובים בצורה זו או אחרת סביב המתבודד, פשוט לא מצליחים להתמודד עם היעדרה של המוסכמה הזו, עם חיים במקום שרעיון הפרטיות לא תופס בו מקום מרכזי כל כך.
ותמיד – אחרי אלפי שאלות, ניג'וסים, שיחות, ברכות, לחיצות יד, החלקות כף, זקירות אגודל וחיוכים – אתה מוצא את עצמך מתעלם בגסות מהבנאדם החמשת-אלפים, ואז מתבאס מעצמך. ובלי שתתכוון, אתה מתחיל לראות את כל האנשים כאויבים של הפרטיות שלך, כפולשים, ככובשים, כנודניקים. אתה פשוט לא מסוגל להבין איך הם לא מבינים שאתה רוצה להישאר רגע לבד.

ואם כל זה לא מספיק, בסוף נופלת עליך גם ההבנה שיש דברים שאתה לא יכול לשנות, שיש דברים – הרבה דברים, לעזאזל! – שפשוט לא תלויים בך. תתאמץ כמה שתתאמץ, בנאדם, את אפריקה אתה לא תצליח לשנות. אני מדבר עם אנשים, הרבה אנשים, ודומה שזה הדבר היחיד עליו כולם מסכימים: את אפריקה לא תוכל לשנות. אתה בא, ואז אתה חוזר למקום ממנו באת, והכל נשאר אותו דבר. זה לא תלוי בך, בנאדם.
ואז אנחנו – ושוב אני מכליל. אני המכלילן מהמלין – נוטשים את השינוי בקנה המידה הגדול ועוברים לשינוי בקנה מידה קטן. טוב, לא אפריקה, אז רק את המדינה הזו. ואז קורה מה שקורה תמיד, וכל פעם אנחנו – האדם הלבן, לא רק אני – רק מקטינים עוד את הקנה מידה, ואחר כך אנחנו מקטינים אותו עוד, ועוד. מדינה, מחוז, עיר, כפר, בית ספר, שכונה, רחוב, משפחה, ילד.
הילד הוא תמיד זה שבסוף מחליטים לעזור לו. הוא יחידת המידה הקטנה ביותר. אבל בינתיים, בזמן שירדת ממדינה לילד, ירד גם קנה המידה השני, האיכותי, ואתה מגיע אל הילד סחוט ומרוט ומאוכזב, ואז אתה נותן לילד את מה שאתה רוצה – או יותר נכון, את מה שנשאר לך, וזה לא הרבה – ואתה הולך, ואז הוא שוב נשאר בלי כלום. ושוב אתה מבין שאתה לא יכול לשנות, לא בשום קנה מידה.
אז אתה מקטין עוד יותר את קנה המידה, ומפנה אותו אל עצמך ומה שנשאר לך בסוף זה לנחם את עצמך שעשית טוב. אתה אומר לעצמך שאתה בנאדם טוב. אולי לא שיניתי כלום, אולי לא עזרתי לאף אחד, אבל אני בנאדם טוב, כי ניסיתי.
וככה אפריקה מתפקדת כמקום שאליו באים אנשים עם כוונות טובות ומטרות נעלות, מתייאשים, מתאכזבים, אבל בסוף מרגישים טוב עם עצמם, כי בסך הכל אנחנו אנשים לבנים שחונכו להאמין שהכל סובב סביבם, ושהכי חשוב זה איכשהו להרגיש טוב עם עצמך. זו אפריקה – המרכז העולמי לתיירות המצפון. נסו ותיהנו!
כאן, אנחנו מבטיחים לכם הכל: תוכלו להתגבר על רגשות העליונות שלכם ולהרגיש אנשים טובים יותר, כאן תוכלו לעבור את המסלול המלא של יחסי לבן-שחור: רגשות עליונות (כולל: הם כולם עצלנים, ותרנים, חמדניים ונודניקים) דרך שיחה טובה עם שחור מחונך ועד לאהבת הניגר. כאן תוכלו לשחק עם ילדים ולהרגיש שהעשרתם במשהו את עולמם (ותרגישו אנשים טובים יותר), כאן תוכלו לומר בלב שלם: ניסיתי. באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול להגיד "ניסיתי"? רק באפריקה! 

 

שחורים

 

 

בוקסים לבטן, הסרט הזה. בוקס לבטן, אחרי בוקס, אחרי בוקס. אתה יושב בסינמטק, ומתכווץ. אתה מתכווץ מול הגזענות הבוטה, חסרת הבושה, של מנהיגי המדינה של אז, של העיתונאים הבכירים ב"הארץ", של הדה-לגיטימציה שנעשתה לכאב של ציבורים שלמים, ואתה מתכווץ מול הכאב והזעם, שלא שככו אפילו טיפה מאז, וכבר עברו 30 שנה. מזל שחושך.
העוצמה של הסרט היא בחיבורים שהוא עושה; החיבור של הפנתרים השחורים לתנועות מהפכניות אחרות בעולם של אז, כמו המאבק האתני-השחור בארה"ב, או המהפכות המרקסיסטיות בעולם השלישי; החיבור האמיץ בין הדיכוי חברתי המופעל נגד מזרחיים לזה המופעל נגד הפלסטינים ("הפנתרים הקדימו את החברה הישראלית בדור שלם, וגם את השמאל", אומר כוכבי שמש, הכוכב הבלתי מעורער של הסרט, "הבנו שהבעיות של המזרחים ושל הערבים שלובות אחת בתוך השנייה. לא יהיה שוויון ולא יהיה סיכוי למזרחים כל עוד יש כיבוש ויש מאבק לאומי, ומצד שני המאבק הלאומי לא יסתיים כל עוד המזרחים נמצאים בתחתית הסולם ולמעשה מהווים מנוף אנטי ערבי"); החיבור בין הקיבוצים של אז וההתנחלויות של היום; והחיבור, או יותר נכון, ההבדלים בין הפנתרים השחורים לש"ס.
חמישה גיבורים יש לסרט: צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'יל, חיים הנגבי וכוכבי שמש. אבל רק בשביל השניים האחרונים, שמש והנגבי, שווה לצאת מהבית. הם האידיאולוגים האמיתיים של המהפכה, הם היחידים שאתה מקשיב להם ברצינות.
אני חושב שהעובדה שצ'רלי ביטון הפך להיות הפנתר הפופולרי והמפורסם מכולם היא קונספירציה של הממסד האשכנזי. הם יכולים להתמודד עם ביטון, שכאילו מצדיק את הסטריאוטיפ שבנה הממסד לפנתרים שחורים – הוא עצבני, שפת הגוף שלו משדרת אלימות, שפתו עילגת, מסריו מבולבלים. למרות שהלב שלו במקום הנכון והזעם שלו מוצדק ואמיתי, הוא איש לא מעניין שקל להתמודד מולו. לכן הם הפכו אותו לסמל.
הם לא היו, והם עדין לא, מסוגלים להתמודד מול כוכבי שמש – שחבריו מעידים עליו כי הוא האידיאולוג של המהפכה. שמש רהוט, עקבי, מחויך ושקט. הוא מדבר, ואין לך ברירה אלא להקשיב לו. הבנאדם גאון. הם לא יכולים מולו, אבל אין להם בעיה מול ביטון, אברג'יל או מרציאנו. זו אולי התובנה החזקה ביותר שיצאתי איתה מהסרט. הרגשתי שרימו אותי; כל השנים האלה הציגו בפני את הפנתר הלא נכון. כל השנים האלה סיפרו לי, ילד אשכנזי שכמותי, שמדובר היה בחבורה של מרוקאים עצבניים, עצלנים, וחובבי ערק. אבל לא, מדובר במהפכנים.
וכנ"ל גם לגבי חיים הנגבי, ממקימי "מצפן". איזה איש הנגבי הזה. גם הוא, כשהוא מדבר, אתה מקשיב לו. הוא, עם הקול שלו, קול של מאות אלפי סיגריות (שלום חנוך נשמע לידו כמו ריטה), עם הלהט שלא קהה אפילו במעט. הוא ושמש, הם המהפכה, ואותם צריך היה לשמוע כל הזמן. אבל כאמור, מול ביטון קל יותר להתמודד.
מהפכת הפנתרים השחורים, שסמי שלום שטרית מגדיר אותה כ"מפץ הגדול של החברה הישראלי", הייתה אולי המהפכה החברתית היחידה שהייתה פה, וללא ספק המוצדקת מכולן.

כוכבי שמש. מהפכן ותותח

ואולי בגלל שהסרט הזה כל כך חזק, קשה כל כך לראות אותו. פיזית, קשה לתפוס אותו. אתה אף פעם לא יודע מתי הוא יוקרן בפעם הבאה. אחרי הסרט ישבנו, כמה מהצופים, עם אלי חמו הבימאי (בשיתוף עם סמי שלום שטרית). הוא מספר לנו שגופי שידור לא רוצים את הסרט הזה. הוא חזק להם מדי, חתרני מדי, כועס מדי, מחובר מדי למה שקורה היום. גופי השידור הגדולים רצו סרט נוסטלגי עם פנתרים זקנים, משהו בסגנון, "כך היינו"; סיפורי הווי של מהפכנים שעבר להם. אבל איפה. שטרית וחמו לא סיפקו את הסחורה. הם לא עשו "חיים שכאלה". הם עשו סרט שאתה יוצא ממנו נסער, אתה יוצא ממנו חושב. אני זוכר משפט אחד שאמר לי חמו, הוא אמר: "פנתרים שחורים זה לא עניין של עדה, זה עניין של תודעה". זה היה אחרי ששטחתי בפניו את הבעיה שהייתה לי, כשאשכנזי, לצפות בסרט.

חיים הנגבי. תותח ומהפכן

מה קרה מאז? האם המהפכה הצליחה? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, הצלחה; הפנתרים הביאו את מדינת ישראל להסתכל ולראות את הפערים החברתיים, להבין את העוול שנעשה, להפנות תקציבים. מהבחינה הזו, הם הצליחו. מהרבה בחינות אחרות, הם נכשלו. ש"ס היא הכישלון הגדול של הפנתרים. "עם כל הביקורת שיש לי לפעמים על החברים שלי", אומר הנגבי, "עדיין כל חברי הכנסת של ש"ס לא שווים את הציפורן של האצבע הקטנה של הרגל של כל אחד מהפנתרים". אני מסכים אתו.
בגיליון יולי של המגזין הכלכלי TheMarker, מביא שגיא חמץ שני מחקרים בנושא הפערים החברתיים שנעשו באוניברסיטת תל אביב. אחד על ידי יינון כהן ויצחק הברפלד, מהמחלקה ללימודי עבודה, והשני על ידי יונה רובינשטיין ודרור ברנר מהמחלקה לכלכלה.
על פי המחקרים, בישראל של 2003 אין אפליה על רקע עדתי בכל הקשור לקבלה לעבודה. להבדיל ממחקרים שנערכו בשנים קודמות, הפעם לא הועדף רובינשטיין על פני בוסקילה. אבל זה לא אומר שאין פערים, יש ועוד איך. גברים אשכנזים מרוויחים בממוצע 13,103 שקלים לחודש. לעומתם, גברים מזרחיים מרוויחים בממוצע 9,077 שקלים. נשים אשכנזיות מרוויחות בממוצע 7,131 שקלים. לעומתן, מרוויחות נשים מזרחיות 5,429 שקלים לחודש. גברים ערביים, אגב, מרוויחים 5,884 שקלים בחודש. מה זה אומר על המהפכה?

"הפנתרים השחורים מדברים". מחקר ותסריט: סמי שלום שטרית, צילום ועריכה: אלי חמו, בימוי והפקה: אלי חמו וסמי שלום שטרית. מועדי הקרנה: פשוט להיות ערניים.

(התפרסם ב-42 מעלות, גליון יולי)

42 מעלות – טור שני

הלוואי שתהיה פה שביתה כמו שעוד לא היתה פה. הלוואי שתבוא כבר השביתה של כל השביתות. הלוואי שהבנקים יהיו סגורים, שלאנשים לא יהיה מזומן, שנמל התעופה יהיה סגור, אין יוצא ואין בא, שהררי זבל יכסו את מרכז עזריאלי, שהעוללים לא ילכו לפעוטון, שהילדים לא ילמדו, שהמבוגרים לא ילכו לעבוד, שלא יהיה דלק בתחנות הדלק, שלא יחדשו ת עודות, שלא ירשמו דוחות, שלא יעבירו סחורות, שלא ישלמו משכורות, שלא תהיה תחבורה ציבורית, שלא תהיה תחבורה בכלל, שלא יעבדו את האדמה, שלא יסחרו בבורסה, שלא יקבלו קהל, שלא ישחטו פרות, שלא יעשו כלום. הלוואי שתהיה פה כזאת שביתה שכבר לא תהיה ברירה.
ואז תבוא המהפכה.
אני רוצה שהממשלה תפעיל את הצבא נגד הגמלאים, אני רוצה שהיס"מ יפנה בכוח אימהות חד הוריות, אני רוצה טנקים בגינת דובנוב ונגמש"ים בחוף הים, אני רוצה שפעם אחת ולתמיד יבינו האזרחים עד כמה דופקים אותם, ועד כמה דפקו אותם כל הזמן כשאמרו להם: עכשיו זה לא הזמן, קודם נגמור עם ההם.
רק ככה תבוא המהפכה, כשנבין שאנחנו זה ההם שגומרים אתם. 

אני רוצה לברוח,
אני רוצה להתחבא.
אני רוצה להרוס את הקירות
שכולאים אותי בפנים.
אני רוצה להושיט את ידי
ולגעת בלהבה,
במקום בו לרחובות אין שמות

ליאור אלמליח, ילד מפתח תקווה, התאבד החודש כי לא רצה להפוך למעמסה כלכלית. בחלק מהעיתונים אמרו שהוא בן 14, בחלק אמרו שהוא בן 15, אבל זה ממש לא משנה; בן 16 הוא לא יהיה אף פעם.
חברת החשמל ניתקה את החשמל בבית אלמליח עקב חוב של 480 ש"ח. ליאור לקח את זה קשה. דובר חברת החשמל, דדי גולן, מסר בתגובה: "חברת החשמל פועלת לפי חוק, ללא הבדל בין הלקוחות. אנו מוסרים את תנחומינו למשפחה".
שקע ותקע – צמד הבובות שמפרסם את חברת החשמל – מסרו בתגובה: סחתיין עליכום.

אני רוצה להרגיש את אור השמש על פני,
לראות את האבק נעלם בלי להשאיר עקבות
אני רוצה לתפוס מחסה מהגשם הרעיל
במקום בו לרחובות אין שמות

יותר ויותר אנשים מתאבדים בגלל המצב הכלכלי. חבל שאף אחד מהם לא פוליטיקאי.

במקום בו לרחובות אין שמות
במקום בו לרחובות אין שמות
אנחנו עדיין בונים,
ואז שורפים את האהבה,
שורפים את האהבה.
וכשאלך לשם,
אלך לשם אתך
זה כל מה שאני יכול לעשות

אביב הגיע, פסח בא. בני ישראל יוצאים מעבדות לעבדות.

הערים הוצפו
ואהבתנו העלתה חלודה.
אנחנו מוכים על ידי הרוח, עפים באוויר,
הופכים לאבק.
אני אראה לך מקום
גבוה בערבה המדברית,
מקום בו לרחובות אין שמות

אביב הגיע, פסח בא. תפרו לי בגד עם כיסים, אבל הכיסים ריקים. מילאו כיסי באגוזים, אבל אין לי שיניים. שמחה רבה, שמחה רבה, חתכו לסבתא שלי את הקיצבה.

במקום בו לרחובות אין שמות
במקום בו לרחובות אין שמות
אנחנו עדיין בונים,
ואז שורפים את האהבה,
שורפים את האהבה.
וכשאלך לשם,
אלך לשם אתך
זה כל מה שאני יכול לעשות

במקום בו לרחובות אין שמות אני דופק על כל הדלתות. בסוף מישהו יציץ דרך העינית, בסוף מישהו ישאל מי זה, בסוף מישהו יפתח, בסוף אני אשב על ספה של מישהו שאני לא מכיר ואשתה תה מתוק מדי ואומר: תודה. ואז אוסיף, אולי: יש עוגיות? או: איפה השירותים? במקום בו לרחובות אין שמות הדוורים הם חכמי העדה. במקום בו לרחובות אין שמות הנשים נותנות בקלות והגברים אצבעם קלה על ההדק.
במקום בו לרחובות אין שמות תבוא מהפכה, והיא תהיה כואבת.

 

U2
The Joshua Tree (1987)
Where The Streets Have No Name

 

42 מעלות – טור ראשון

אני יושב עם עצמי בבר של מלחים וזונות ברובע העתיק של ליסבון, מרים כוסית, ועוד כוסית, ועוד אחת, לחיי. אני בא לפה הרבה, בעיקר לבד, תופס מקום בפינה ומסמן למוזג עם הראש. הוא כבר יודע. המוזגים בעיר הזאת מכירים אותי. אני מצית סיגריה והופך כוסית לגרון. לחייך, אני אומר לעצמי. לחייך, אני עונה, נזכר איך רק לפני כמה שעות רעדו קפיצי המיטה בחדר המלון.

הו בייבי, בייבי
איך יכולה הייתי לדעת
שמשהו פה לא בסדר?
הו בייבי, בייבי
לא הייתי צריכה לתת לך ללכת,
ועכשיו אתה רחוק.

בטח שאני רחוק, מותק, אני מלח, ומלחים נוטים להיות רחוקים, זאת העבודה המחוריינת שלנו, ואל תבכי ילדה, ידעת בדיוק למה את נכנסת. את בחורה ספציפית בנמל ספציפי, וגם אני ספציפי. כולנו ספציפיים, מותק, אל תעשי עניין. תפסיקי עם הדמעות, אל תעשי דרמות. בעוד כמה שעות תזרח השמש ואז נרים עוגן.
כולנו ספציפיים, מותק, ואנחנו כמו כל אחד, יה! אם אהיה פה מחר, זה כבר לא יהיה אני. קראתי באיזשהו מקום שכריסטינה אגילרה אמרה שהפופ הוא לא המוסיקה החביבה עליה כי בפופ חסר עומק. חשבתי לעצמי שבכל מקום חסר עומק, עם כל הכבוד לכריסטינה אגילרה. ויש לי הרבה כבוד לכריסטינה אגילרה.

הראה לי איך אתה חפץ שזה יהיה,
תאמר לי, בייבי, אני מוכרחה לדעת עכשיו, כי –
הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני לא אתך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי. אבל אז אני הולך.

הו בייבי, בייבי
הסיבה שאני נושמת היא אתה.
בחור, עיוורת אותי!
הו, בייבי יפה תואר
אין דבר שלא אעשה.
לא כך תכננתי את זה.

לא כך תכננת את זה, מה? אז איך בדיוק תכננת את זה? אל תגידי לי אפילו, אני לא רוצה לשמוע. אני עושה תנועה קלה עם הראש והכוס שלי מתמלאת. כל התכנונים שלנו שווים לתחת, והלוואי שהיה זה התחת של כריסטינה אגילרה
גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, אני חושב לעצמי, ויד פתוחה ואצבעות, כשחושבים על זה, זו סטירה. אז מה עדיף?
יהודה עמיחי היה רגיש, אני לא אומר שלא, אבל היו לו כמה פספוסים, כמו המשפט עם האגרוף, וכמו העניין עם המקף בין תאריך הלידה ותאריך המוות שעליו הוא חי. זה חתיכת פספוס לחשוב ככה על החיים, לא?
לא?

הראה לי איך אתה חפץ שזה יהיה,
תאמר לי, בייבי, אני מוכרחה לדעת עכשיו, כי –
הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני לא אתך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי, אבל אחר כך אני הולך, שיהיה ברור.

הו בייבי, בייבי,
איך אמורה הייתי לדעת
הו בייבי יפה תואר,
אסור היה לי לתת לך ללכת.
אני מוכרחה להודות שהבדידות שלי הורגת אותי,
אתה לא יודע שאני עדיין מאמינה?
שאתה עוד תהיה פה,
ותיתן לי סימן
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי, אבל שלא תגידי שלא אמרתי לך.
אני עומד מאחורי אלוהים ונותן לו כאפה בעורף. כשהוא מסתובב אני עושה לו: בזזזז.
אין לו מושג, לאלוהים, מי זה היה, ואני גם לא מגלה לו. אחר כך, כשמשתוללת סופה ומאות אנשים מתים או נשארים מחוסרי בית, אני אפילו לא מתחרט, ואני לא מרגיש אשם.

הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני הרחק ממך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, אבל הפעם זו באמת הפעם האחרונה.
אני עושה עוד תנועה קטנה עם הראש, הופך עוד כוסית לגרון, זורק ערמת שטרות על הדלפק והולך לכיוון הדלת. הייתי רוצה להסתכל לאחור, אבל אי אפשר להסתכל לאחור, אפשר להסתכל רק קדימה.

תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

Britney Spears …Baby One More Time (1999), תרגום חופשי