Category Archives: צדוק

נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה

נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה
אנטי מניפסט

 

1.
יש שירים שהם מעל הזמן, יש שירים שהם מעל המרחב, יש שירים שהם מעל השפה, יש שירים שהם מעל המוסיקה ויש שירים שהם מעל השירה. אבל אין שירים שהם מעל צדוק.
כי כשהשירים עוצרים באין מוצא, ממשיך צדוק – קל כנוצה. במקום שנמצאים השירים שהם מעל השירים, שם נמצא צדוק. שם יושב צדוק, למי ששאל את עצמו איפה יושב צדוק. שם יושב צדוק, ממיר חרדות קודמות.

1.1
כי צדוק הולך את ההילוך ודובר את הדיבור.

2.
אין שירים שהם מתחת לכבודו של צדוק. צדוק מאמין שכל השירים נולדו שווים בפני צדוק.

2.1
ויחד עם זאת, ועם כל הכבוד ל"נולדו שווים", צדוק מאמין גדול בברירה הטבעית, בדיפוזיה, בתורשה, בשרשרת המזון, בעייפות החומר, בשיכחה, ובמימד הגלדיאטורי של התרבות הפופולרית, שצדוק הוא אחד מנציגיה הבולטים, ממש כשם שהוא אחד מתוצריה המובהקים וממתנגדיה החריפים.

2.2
כלומר, כל השירים נולדו שווים בפני צדוק, אבל לצדוק יש העדפות.

3.
חיים אחרים? אל תטרידו בזה את צדוק. צדוק לא רוצה לחיות חיים אחרים. צדוק חי כבר את כל החיים כולם, ובחר להשתקע בחיים של צדוק. בחיים של צדוק מוצא צדוק אפשרויות בלתי מוגבלות והגבלות בלתי אפשריות. כי ככה צדוק אוהב את זה, בייבי.

3.1
"אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". (ניטשה, כה אמר זרתוסטרא)

3.2
"כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה" (קהלת, ט, ה)

3.3
"הייתי בדיכאון כל כך הרבה זמן מחורבן, שזה כבר נראה לי כמו אושר". (ג'ים מוריסון)

4.
צדוק מבדיל בין שני פחדים שונים בהקשר של הקריוקי.

א. הפחד לשיר
ב. הפחד מהשירה

שני הפחדים האלה הם אבני היסוד לכל הפחדים כולם. על מנת להוכיח את המישפט האחרון, מציע צדוק תרגיל קצר: החליפו את המילה "השיר", בכל מילה אחרת. דוגמאות: הפחד לאהוב והפחד מהאהבה, הפחד לקפוץ/ליפול והפחד מהקפיצה/נפילה, הפחד למות והפחד מהמוות, הפחד להתקרב והפחד מהקירבה. תרגיל קצר לנועזים: החליפו את המילה "הפחד" בכל מילה אחרת. ניתן להשתמש בדוגמאות מהתרגיל הקודם.

הפחד לשיר הוא תוצאה ישירה של הפער הבלתי אפשרי בין רוח האדם וטבע האדם. צדוק מבחין כי טבע האדם הוא לפעול נגד רוח האדם. לכן, הפחד לשיר הוא ניצחון של טבע האדם על רוח האדם, כי רוח האדם רוצה לשיר. צדוק אומר: פאק טבע האדם, בואו נשיר! ובגלל זה אומרים פאק דה סיסטם, כי הסיסטם היא טבע האדם. מי שמתגבר על הפחד לשיר, גובר, לפחות לרגע, על המערכת הרשעה. שנאמר, "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח". (קהלת, ח,ח')

ולמה, בייבי, הקורבנות במלחמה בין טבע האדם ורוח האדם הם בני האדם? יה בייבי, טֶל מי וַיי.

הפחד מהשירה הוא הפחד מהמשמעות. הפחד מהשירה הוא הכבוד שנותנים בני האדם למילה. אנשים אומרים, איך אני יכול לשיר את שיר החירות, המילים גדולות לי מדי. אנשים אומרים, את שיר החירות יכול לשיר רק מי שיכול לעמוד מאחורי המילים הגדולות, למלא אותן. אנשים אומרים, את שיר החירות יכול לשיר רק זה שהיה עבד. אנשים אומרים, שיר החירות זה לא סתם שיר. אנשים אומרים, את שיר החירות אני שומר להזדמנות מאוד מיוחדת. צדוק ישיר את שיר החירות, ועוד איך שצדוק ישיר את שיר החירות, אבל לא עכשיו, עוד מעט, בסעיף 9.

תחילת מאמר מוסגר. בעניין האומרים "את השיר הזה אני שומר להזדמנות מיוחדת", ראו "אחטא ואשוב או למה אין דבר כזה העתיד הקרוב" (צדוק מופיע בפני ועדת המשמעת של האומות המאוחדות). סוף מאמר מוסגר.

צדוק אומר: אין מה לפחד מהמשמעות, כי המשמעות היא האדרנלין של המילה. המשמעות היא חברה שלנו. ואגב, גם אי המשמעות ככה. גם אי המשמעות היא האדרנלין של המילה. גם אי המשמעות היא חברה שלנו. ובעניין הזה מוסיף צדוק ואומר: לא להתבלבל בין אי משמעות וחוסר משמעות.

4.1
איפה נוספת המשמעות, או אי המשמעות – בשלב הפרֵה-פרודקשן של האקט או בשלב הפוסט-פרודקשן של האקט, או גם וגם, או באף אחד מהם? (כאקט יחשב כל דבר, מחשבה, תחושה או פעולה.)

4.2
איפה על הגרף של המשמעות ואי המשמעות נמצא אי הציות? אי הציות הוא מה שצדוק מכנה להיות אדם, ולפעמים הוא מכנה את זה גם חירות. אי הציות הוא מחשבה ותחושה ופעולה ביחד, אי הציות הוא משמעות ואי משמעות בכרטיס אחד. רק על ידי אי הציות, רק על ידי ההתנגדות למשמעות אחת וחתירה למשמעות אחרת, יהיה האדם לאדם.

4.3
הקריוקי הוא קריסטליזציה של אקט האי ציות. המשמעות הקטנה או הגדולה שיוצק זמר הקריוקי אל המילה הגדולה או הקטנה היא התגבשות השאגה הטמונה בכולנו, כי כולנו מתמודדים עם אותם דברים: משמעות ואי משמעות, ציות ואי ציות.

הקריוקי הוא הבסיס לכל מרי אזרחי. צדוק מבחין כי לפני המהפכה הולכים השירים שלה, והשירים של המהפכה הם שנשארים הרבה אחרי שהמהפכה מתה. המהפכה היא בסך הכל ניסיון ליישם את השירה, לבנות לה איזושהי אנדרטה, דבר שניתן להתייחס אליו.

הקריוקי הוא המרד שבתוך המרד, כי הקריוקי הוא אקט של התערבות במשמעות של המהפכה, על ידי התערבות במשמעות של שיריה. שהרי הביצוע הוא מתן משמעות. הקריוקי הוא אקט של אי ציות המופנה כלפי השירה של המהפכה! כלומר, הקריוקי הוא אקט של אי ציות למשמעות, כלומר: הקריוקי הוא המרד התמידי.

4.4
הקריוקי, שנמצא כבר ברמת ההברה – הו, יה! – הוא השיא והבסיס של המילה. הקריוקי נמצא מעל המילה, ובתוכה. על ידי מתן כבוד למילה יכול הקריוקי לתת למילה את חוסר הכבוד המגיע לה.

4.4.1
צדוק אומר דבר פשוט: היחס למילה הוא הדבר שנמצא מחוץ למילה.

4.4.2
הפילוסופיה של השפה לוקחת או לא לוקחת בחשבון מישפטים כמו זה?

4.4.3
הפילוסופיה של השפה היא דימוי של שלכת או דימוי בשלכת?

4.4.4
בכלל, צדוק טוען כבר שנים שיש רק פילוסופיה אחת: הפילוסופיה של הפילוסופיה.

4.4.4.1
אבל לא! הבני זונות האלה במסדרונות המימסד הפילוסופי לא מוכנים לקבל את טענתו של צדוק. ולמה שיקבלו? המימסד תמיד דואג לתחת של החברים שלו. כל המיסמכים, כל ההצעות לרה-אורגניזציה שהגיש צדוק, כולם הוכנסו לאיזו מעטפה ונקברו במגירה התחתונה של שולחן מכוסה אבק בחדר צדדי במרתף נעול של בניין נטוש עם גדר חשמלית ועליה שלט: "זהירות, נמר", בצד המרוחק של אזור תעשייה שומם בחלק המזרחי של עיר שכל דרכי הגישה אליה נחסמו בגלל שואה ביולוגית. דאגלס אדאמס, אתה גדול.

5.
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם להרגיש נחשק.

5.1
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לשיר לעצמו בקול גדול:

  • אל תאשימו בזה את אור השמש,
    אל תאשימו בזה את אור הירח,
    אל תאשימו בזה את הימים הטובים / רעים –
    האשימו בזה את הבוגי!"

או כל שיר אחר.

6.
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לפוטנציאל לא ממומש אחד לפחות.

6.1
צדוק מאמין בזכותו של כל אדם לחוסר עקביות, קבועה או מזדמנת. צדוק אומר: להיות עקבי זה הכי קל, לא להיות עקבי – כל אחד יכול, אבל להיות לא עקבי – בשביל זה צריך אופי, בייבי.

7.
(הערה: ככל הנראה, קטע מס' 7 אינו חלק אינטגרלי מהאנטי מניפסט. מקור הקטע לא לגמרי ברור. חלק מהחוקרים מאמינים שמדובר בקטע מהיומנים הגנוזים של צדוק,  מיסמכים שעצם קיומם מוטל בספק.)

צדוק מודע למחסור החמור באנקדוטות מחייו של צדוק. קבוצות המיקוד שהורכבו בקפידה על מנת לחזות את הדרך בה יתקבל צדוק אצל הקהל הרחב הצביעו על צורך באנקדוטות. הפילוחים המורכבים שביצע הצוות הסטטיסטי של צדוק ידע לספר על נטייה מובהקת של רוב הציבור לאנקדוטות, או במילים אחרות: לרגש. הציבור רוצה רגש, הציבור רוצה את הרגש של הרגעים הקטנים, הציבור צמא לדברים שיכולים להיכנס במיסגרת של שאלון באיזה שעשועון, הציבור תאב להשתקפויות הנחמדות האלה של היומיום, הציבור חושק במשהו שיוכל להיחשב כמשל.

לצדוק אין אנקדוטות. מי שרוצה אנקדוטות, שיישאר ביומיום. את מקום האנקדוטות אצל צדוק תפסו שירי הקריוקי. הוא שר על מה שקרה לו, ומה שהוא שר, זה מה שקרה לו. צדוק לא יכול לספק את הרצון באנקדוטות יומיומיות, כי אין לו אנקדוטות יומיומיות. צדוק לא מתקיים ברמה האנקדוטית. יש אנשים שמטפלים בזה בשבילו. צדוק מתרחש ברמה שמעל האנקדוטה.

(חבל שצדוק לא היה נוכח ברגע בו הפכה האנקדוטה מאמצעי למטרה, כי לצדוק נמאס מסחר האנקדוטות של תקשורת ההמונים. לצדוק נמאס מה"ספר לי סיפור".)

צדוק מתרחש ברמת החלום. בפעם הבאה שיש לכם חלום נפילה, נסו להתרכז. אחרי שעברתם כשליש מהנפילה, הביטו לצד ימין שלכם כלפי מטה. כן, זה צדוק שם. צדוק נמצא בחלומות כולם. לפעמים ניצב, לפעמים כוכב – אבל תמיד שם. כי מי שחולם על צדוק הוא צדוק, ככה שיש תיקווה. וכשצדוק אומר חלום הוא אומר קריוקי ומחשבה חופשית. שם צדוק מתרחש ושם אפשר למצוא אותו, לא במדמנת היומיום.

7.1
כי צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תלכו שפופים ועצובים וכנועים וחסרי אהבה וחשק. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תפחדו מהמדרכות הרחבות. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם לא תכבדו את עצמכם ולא תפנקו את עצמכם ולא תאהבו את עצמכם. צדוק לא יהיה שם בשבילכם אם תמשיכו לחשוב שאין לכם מה להציע לצדוק. כי צדוק לא נענה לקריאות מצוקה.

7.2
אבל צדוק יהיה שם בשבילכם בזמנים הטובים שלכם. צדוק יהיה שם בשבילכם כשאתם מאושרים מעצמכם. צדוק יהיה שם בשבילכם כשאתם אוהבים את עצמכם. וכשאתם מתקלחים ומתחילים פתאום לשיר, גם זה עבודה של צדוק.

וצדוק יהיה שם בשבילכם כשתעמדו על הבמה עם מיקרופון ביד ותתכוננו לשיר שלכם שיתחיל. צדוק יהיה שם בשבילכם כדי לשמוע אתכם כמו שאתם שומעים את עצמכם מבפנים ולהגיד לכם מבפנים כמה אתם נהדרים. צדוק מרחף בשמים, מחכה לקריאה.

7.3
צדוק הוא גיבור-העל של הרגעים היפים. אם קורה משהו טוב, הוא מגיע מייד.

8.
וכך חתם פרננדו פסואה על תעודת הלידה של צדוק: "גם אם אין בי כל מעלה אחרת, יש בי לפחות את מעלת החידוש המתמיד שבתחושה החופשית". כך פסואה, שלפי כל הידוע היה מסתדר יופי עם צדוק.
צדוק לא צריך לעצום את העיניים כדי לפקוח אותן ולמצוא את עצמו פוסע בסמטאות ליסבון, סמטאותיו של פסואה. צדוק משקיף על העיר שהיא דממה ולא מאמין איזה יופי.

9.
עכשיו יעזור צדוק לשיר את שירי החירות והתקומה כדי להוכיח את הנאמר בסעיפים 1-9, וגם כי בוב מארלי ביקש.

בוב מארלי וצדוק צפים על ענן ומשקיפים על הזמן שעבר. הם היו אדונים והם היו עבדים, הם האדם העליון, הם האדם השחור, הם צאצאיה של מלכת שבא והמלך שלמה, העיניים שלהם אדומות מאושר ודמעות, הם פורטים את הכאב והתיקווה על גיטרה אקוסטית, ושרים את שירי החירות.

  • פעם הפיראטים, כן, הם שדדו את אני
    מכרו את אני לאניות סוחר,
    דקות אחרי שהם לקחו את אני
    מתוך הבור חסר התחתית.
    אבל ידי נתחזקו
    על ידי האל הכל-יכול.
    אנחנו עוברים בתוך הדור הזה
    כמנצחים
    .

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותנתו, את כתונת הפסים אשר עליו. ויקחוהו וישליכוהו אותו הבורה, והבור ריק, אין בו מים…
…וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף…
(בראשית, ל"ז, כד'; כח')

איך קוראים לו הצרפתי הזה נכנס לכלא בגלל שגנב יכר לחם וכולם עשו כזה עניין כאילו מה קרה. אבל יוסף יוצא ונכנס מבתי כלא רק בגלל שהוא יפה ואהוב ומוכשר ויודע להתלבש, וזה הרבה יותר חמור אם תשאלו את צדוק. כי עולם שמכניס אל בתי הכלא את היפים והאהובים והמוכשרים והיודעים להתלבש הוא עולם שבכלל לא כדאי לחיות בו, בעוד שבעולם המכניס לכלא את גנבי הלחם פשוט צריך להיזהר שלא להיתפס.

בעולם שמכניס אל בתי הכלא את היפים והאהובים והמוכשרים והיודעים להתלבש, צדוק מרגיש עצמו זר. "גלות זו אין לה תקנה", כותב אלבר קאמי, "מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי כל מה שאי פעם היה לי אלה שירי התקומה.
    שירי תקומה

צדוק לא שואל את עצמו מה נורא יותר להיות – עבד או אדון – כי ההיררכיה של חוסר החירות נמשכת עד אינסוף משני הצדדים. תמיד יהיה מישהו מתחת, תמיד יהיה מישהו מעל. האדון הוא עבד, העבד הוא אדון. חוסר החירות מתחלק באופן שווה בין חסרי החירות.

חייב אדם להיות בן חורין. בן החורין הוא לא עבד ולא אדון ואין לו היררכיה. ההיררכיה לא חלה על בן החורין.
 
איך עושים את זה? ככה:

  • הוציאו נפשותיכם מעבדות!
    את עצמנו רק אנחנו נוכל לשחרר.
    ואל תפחדו מהאנרגיה האטומית,
    כי אף אחד מהם לא יכול לעצור את הזמן
    .

וצדוק שואל:

  • עד מתי הם יהרגו בנביאינו
    בזמן שאנחנו צופים מהצד?
    הו!
    ויש אומרים שזה בדיוק העניין,
    שהפרק הזה בספר הוא עלינו.

 הגישו פינג'אן והגידו: היש עוד פלמחניק כמו צדוק?

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי זה כל מה שאי פעם היה לי,
    שירי תקומה
    שירי תקומה
    שירי תקומה

יכול להיות שבעולם מושלם לא היה צורך בשירי תקומה, אבל עולם בלי שירי תקומה הוא לא עולם מושלם. בכלל, צדוק חושב שעולם מושלם זה חרא.

  • הוציאו נפשותיכם מעבדות
    את עצמנו רק אנחנו נוכל לשחרר.
    הו!
    ואל תפחדו מהאנרגיה האטומית,
    כי אף אחד מהם לא יכול לעצור את הזמן.
  • עד מתי הם יהרגו בנביאינו,
    בזמן שאנחנו צופים מהצד?
    ויש אומרים שזה בדיוק העניין,
    שהפרק הזה בספר הוא עלינו

חייו של צדוק יכולים להיות חומר גלם נהדר לסרט דוקומנטרי על חייו של צדוק. בזה מתכוון צדוק לומר שהכל הזיה.
הכל – כל מה שקרה מאז תחילת הזמן – יכול להיות חומר גלם נהדר לסרט דוקומנטרי על חייו של צדוק, כי צדוק תמיד היה ותמיד יהיה לתפארה. כל עוד יש זמן, יש צדוק.

  • ?הלא תעזרו לשיר את שירי החירות
    כי כל מה שאי פעם היה לי אלה שירי התקומה.
    כל מה שאי פעם היה לי,
    שירי התקומה.
  • שירים של חירות
    שירים של חירות.
                                                            Redemption song, Bob Marley

רוצים כמו צדוק להיות חופשיים?
רוצים כמו צדוק להיות מטאפיזיים?
רוצים כמו צדוק להיות קיצוניים ובלתי אפשריים?
חושבים שתעמדו בזה?
יש למישהו מושג במה זה כרוך?
כי זה לא כרוך בכלום חוץ מלצרוח כמו משוגעים אל הים, כי הים טוב והים סופג הכל.
אז בבקשה, לפני שאתם אומרים כן, תחשבו טוב.
כי זה לא קל.
אבל, בייבי – זה שווה את זה!

הקריוקי של זיכרונות הילדות

רוצים זיכרונות ילדות, צדוק מציג את הקריוקי של זיכרונות הילדות:

 

הקריוקי של זיכרונות הילדות

אנטי מחזה בשלוש מערכות

 

מערכה ראשונה

 

כן, וזה הכל בגלל שגם צדוק היה ילד, וגם צדוק רצה להיות במקהלת בית הספר. ועכשיו צדוק הילד בן שבע או שמונה נבחן למקהלה. הוא נורא רוצה להתקבל למקהלה. עוד מעט יש איזה טקס, והמקהלה תהיה על הבמה! צדוק הילד למד את המילים, הוא מוכן. המבחן מתחיל וצדוק הילד פותח את הפה ושר. בדמיון של צדוק הילד צדוק הילד נמצא כבר על הבמה, שר בקול גדול. אבל המורה לזימרה מעליב את צדוק הילד, צוחק עליו, ולא מקבל אותו למקהלה. צדוק הילד רץ הביתה בוכה. הוא רצה לשיר ולא נתנו לו.
זה הרגע בו נשבע צדוק הילד חוסר אמונים לכל מערכת באשר היא מערכת. מה זה צריך להיות שלא מאפשרים לילדים לשיר על במה באיזה טקס רק בגלל שהקול שלהם לא קול אלף או קול בית או קול גימל? זה מה שחשוב עכשיו? זה מה שחשוב לכם, בני זונות? אתם והמקהלָתיוּת המקוללת שלכם, אתם ומערכת הכפייה של ההרמוניה המגוחכת, ניסיתם לחנוק את צדוק הילד, ניסיתם להכריח אותו להתאים. חכו חכו.

המורים לזימרה של העולם, איך שצדוק שונא אותם. כל המורים האלה לזימרה, כל המנחים האלה בטלוויזיה, כל המפורסמים האלה בעיתונים, כל המנהיגים הרוחניים האלה בלוויינים, כל הגנרלים האלה על הגבעות – הם כולם המורים לזימרה של העולם, ואיך שצדוק שונא אותם. חולירות. מי הם שיגידו לנו איך ומה לשיר? מי הם שישפטו? מה הם חושבים לעצמם?

צדוק הילד הולך הביתה בדמעות של ילד. דמעות של ילד זה משהו שמישהו חייב לשלם עליו בסופו של דבר.

 

ובשדה הנטוש מאחורי המרכז המסחרי, רואה צדוק הילד מבעד לדמעות סנה בוער באש, והסנה איננו אוּכָּל. ויאמר צדוק הילד: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה."

ובתוך הסנה יושב צדוק הבוגר. וירא צדוק הבוגר כי סר צדוק הילד לראות, ויקרא אליו: "צדוק, צדוק". ויאמר: "הנני, בייבי."

וישאל צדוק הילד לשמו. ויאמר צדוק הבוגר לצדוק הילד: "אהיה אשר אהיה. עכשיו לך, עשה נסים."

וצדוק הילד מקשה: "אבל לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום. כי כבד פה וכבד לשון אנוכי."

וצדוק הבוגר עונה: "מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם, או חרש או פיקח או עיוור – הלא אנוכי. ועתה לך לשיר קריוקי, ואנוכי אהיה עם פיך." 
                                                       (מתוך: ספר שמות – גירסת צדוק, פרקים ג-ד)

 

החשבון עם המורים לזימרה של העולם עומד להיסגר. צדוק הבוגר וצדוק הילד עולים על כל הבמות ונוקמים את כל הנקמות של כל הילדים הקטנים שלא נתנו להם לשיר. הם שרים ושרים לרגלי ההרים, הם שרים לבדם שם בוואדי מול הים. והם ישירו עכשיו עוד שיר, והם לא ישירו את השיר הזה בקול אלף או בקול בית או בקול גימל, הם ישירו את זה בקול שלהם. ואת השיר הזה הם ישירו לחיי כל זיכרונות הילדות. כי יש רק דבר אחד שבאמת משותף לכל בני האדם: כולם היו ילדים. 

  • זו המסיבה שלי, ואני אבכה אם יבוא לי
    אבכה אם יבוא לי, אבכה אם יבוא לי,
    גם אתה היית בוכה אם זה היה קורה לך
    .

דמעה מתגלגלת במורד הלחי של צדוק הילד כמו רכבת אל התת מודע. כרטיסן מכריז: התחנה הבאה עֶלבּוֹן.

  • אף אחד לא יודע לאן ג'וני שלי נעלם
    אבל ג'ודי נעלמה באותו זמן.
    למה היא אוחזת בידו
    כשהוא אמור להיות שלי?

צדוק לא נותן למתיקוּת לבלבל אותו. בעצם הוא כן.  

  • זו המסיבה שלי, ואני אבכה אם יבוא לי
    אבכה אם יבוא לי, אבכה אם יבוא לי,
    גם אתה היית בוכה אם זה היה קורה לך
    .

אם כבר לבכות, אז במסיבה שלך. אם כבר לבכות, אז לבכות על עצמך. הקריוקי הוא פס הקול של כל הדמעות, כי כל הדמעות שלך הן עליך. לבכות זה חשוב, כי ככה את/ה רואה את עצמך בוכה, וזה מראֶה שחשוב להכיר. את/ה לא מכיר/ה את עצמך עד שבכית. ולמרות זאת, קשה מאוד לבכות מול מראָה, וזה בגלל שהמראה לא מכילה את האני הבוכה. המראות משקרות כי הן לא מראות אותנו מבפנים, וכי הן לא מראות אותנו כשאנחנו לא מביטים בהן.

  • שכל התקליטים שלי ינגנו כל הלילה
    עזבו אותי קצת לנפשי!
    עד שג'וני לא ירקוד איתי,
    אין לי סיבה לחייך.
  • זו המסיבה שלי, ואני אבכה אם יבוא לי
    אבכה אם יבוא לי, אבכה אם יבוא לי,
    גם אתה היית בוכה אם זה היה קורה לך.

ויש עוד דבר המשותף לכל בני האדם: לכולם אמרו 'אל תבכֶּה'. צדוק אומר: 'אל אל-תבכה'.

  • ג'וני וג'ודי נכנסו אל החדר
    כמו מלך ומלכתו.
    הו, איזו הפתעת יומולדת:
    ג'ודי עונדת את טבעתו.

כל אחד והג'וני וג'ודי שלו. כל אחד, גם צדוק.

  • זו המסיבה שלי, ואני אבכה אם יבוא לי
    אבכה אם יבוא לי, אבכה אם יבוא לי,
    גם אתה היית בוכה אם זה היה קורה לך.
  • הו, הו, הו, זו המסיבה שלי, ואני אבכה אם יבוא לי
    אבכה אם יבוא לי, אבכה אם יבוא לי…

                                                                    IT'S MY PARTY, Lesley Gore

הדמעות של צדוק הילד לא נשפכות לבטלה. הן נאספות למשפך מיוחד ופעם בשבוע הן משקות את עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, אבל רק מהצד של הטוב, את הצד של הרע לא מרוות דמעותיו של צדוק הילד. ופעם בשנה יורד גשם מיוחד, וצדוק הבוגר יוצא אל הרחוב ונשטף בדמעותיו של צדוק הילד וזה עושה לו טוב לשיער.

הקריוקי הוא מעוז ההתנגדות האחרון. אתה מוותר עליו, אתה מוותר על עצמך, וזה חבל.

אם היה לצדוק שפם – יש לצדוק שפם – הוא היה מעביר יד על השפם – והוא מעביר יד על השפם. לאן הוא חותר – הוא חותר – אין לאף אחד מושג – למטרה.

[X=nextPage=X]

מערכה שנייה

 

כן, וזה הכל בגלל שגם צדוק היה ילד, וגם צדוק דיבר בשפת ההפך – השפה שהיא הזעקה של כל הילדים נגד כל המציאויות, הזעקה שנדונה לעונש החמור ביותר שניתן אי פעם לזעקה, או לזועק: אנשים חושבים שזה נורא חמוד. שפת ההפך היא הסיזיפוס של השפות. תיקון: שפת ההפך היא הסלע שסוחבת נפש האדם, ונפש האדם היא הסיזיפוס של השפות.

שיר מתחיל, וצדוק מתחיל איתו.

  • האהבה באוויר
    בכל מקום אליו אני הולך,
    האהבה באוויר
    בכל מבט, בכל מילה
    .

כן, מכריז צדוק הילד, בטח בכל מקום! ממש בכל מילה!

  • ואני לא יודע אם אני מטומטם
    לא יודע אם אני חכם,
    אבל זה משהו שאני מוכרח להאמין בו
    והוא שם כשאני מביט בעינייך.

כן, אומר צדוק הילד, בטח שהוא שם!

שפת ההפך היא התגובה הראשונה למגבלות השפה והעולם, ולכן היא הפילוסופיה הגולמית. אמת איננה אמת, שקר איננו שקר – את כל זה לומד הילד בעצמו מעצמו. שפת ההפך היא המרד הפונה כלפי פנים, כי שפת ההפך מלמדת את הילד שפיו ולבו כבר אינם שווים, ושלעולם לא יוכלו להיות שווים שוב. איפה נולדת שפת ההפך? צדוק טוען כי שפת ההפך נולדת בעגלות הילדים, בהן נוסע הילד ברֶבֶרס תמידי. האחורה והקדימה הם המושגים הראשונים בהם לומד הילד לפקפק. שם נולדת שפת ההפך. ושם נולדת גם הבחילה הנגרמת לבוגרים היושבים נגד כיוון הנסיעה בתחבורה הציבורית; התחבורה הציבורית מחזירה אותנו לילדות מבחינת כיוון הנסיעה, אבל גוזלת מאתנו את הבלעדיות ואת המבט האוהב, ואז מתהפכת הבטן והאדם מרגיש בחילה. רוצים לפתור את בעיית הבחילה בתחבורה הציבורית? שימו מישהו שיגיד קוצ'י קוצ'י קוצ'י על חשבון המדינה.

כן, אומר צדוק הילד, בטח פילוסופיה גולמית! ממש רֶבֶרס תמידי! ברור שקוצ'י קוצ'י קוצ'י יפתור את בעיית הבחילה!

  • האהבה באוויר
    בלחישתם של העצים,
    האהבה באוויר
    ברעמים מעל הים.

האהבה באוויר של התחת של צדוק! לחישתם של העצים על הזין של צדוק! הרעמים מעל הים – צדוק מחרבן עליהם! צדוק משתין על האהבה!

  • ואני לא יודע אם אני רק חולם
    לא יודע בכלל אם אני שפוי,
    אבל זה משהו שאני חייב להאמין בו
    וזה שם כשאני קורא בשמך.

צדוק הוא החבר הדמיוני של צדוק, והוא שם כשצדוק קורא בשמו.

  • !האהבה באוויר
    האהבה באוויר!
    הו, הו, הו…
    הו, הו…

אומרים אהבה יש בעולם: אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך, כל כך אני אוהב אותך, אני מאוהבת בך עד כלות נשמתי, את אהבת חיי, אני כל כך אוהבת איך שאתה נוגע בי, את עושה לי דברים שלא ידעתי שקיימים, אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך.

הצהרות אהבה: שפת ההפך של הדברים שאין להם להפך.

  • האהבה באוויר
    בזריחת החמה.
    האהבה באוויר,
    כשהיום עומד להסתיים.
  • ואני לא יודע, אולי את אשליה
    לא יודע אם אני רואה נכון
    אבל אָת משהו שאני חייב להאמין בו
    ואת שָם כשאני בא לחבק אותך

צדוק נולד מחדש מלא פעמים, אחת מהן הייתה כשאמרו לו כשמינוס ומינוס זה פלוס. הייתם צריכים לראות את צדוק נולד מחדש, הרופאים והאחיות וכולם אמרו שילד כזה יפה הם עוד לא ראו. במסדרון הם היו עומדים ואומרים, זה עוד ייצא ממנו פילוסוף.

  • האהבה באוויר
    בכל מראה, בכל צליל.
    ואני לא יודע אם אני מטומטם,
    לא יודע אם אני חכם,
    אבל זה משהו שאני מוכרח להאמין בו,
    והוא שם כשאני מביט בעינייך!

כשאומרים 'צדוק נולד מחדש מלא פעמים', לא מתכוונים לומר שצדוק עונתי או משהו בסגנון.
לפעמים אתה בקושי מספיק למצמץ, וצדוק שוב נולד מחדש, בוקע מתוך עצמו כמו ההפך מהסטריאוטיפ של הנחש (זקוף, ישר, טוב וכיו"ב).

  • האהבה באוויר!
    האהבה באוויר!
    הו, הו, הו…
    הו, הו…

                                                     Love Is In The Air. John Paul Young

אנשים חושבים שהקריוקי הוא הדרך של צדוק להביע משהו. הם לא מדייקים. לפעמים הקריוקי הוא הדרך של צדוק להביע את ההפך.
ולאומרים, ההפך ממשהו גם הוא משהו, יאמר צדוק, הפך של משהו הוא לא משהו.

 

[X=nextPage=X]

מערכה שלישית

 

כן, וזה הכל בגלל שגם צדוק היה ילד, וגם צדוק ניגן על גיטרה עשויה אוויר וחלומות. גם צדוק חלם את הרוקנרול, גם צדוק עמד מול המראות ופרט על המיתרים של הפנטזיה וצרח בלי קול בייבי בייבי בייבי בייבי! וגם צדוק נעמד עם גיטרת האוויר שלו לפני המאוורר הישן, והרוח פרעה את שערו, והניפה את שולי חולצתו, וגם צדוק הילד דמיין את הזיעה מתייבשת, ואת ההמונים הצורחים איתו בלי קול בייבי בייבי בייבי בייבי!

ברגעי הגדוּלה מדובר פה. בקריוקי, שקיים על מנת לאפשר רגעי גדולה, מדובר פה. גיטרת האוויר היא הקריוקי שבך, המנסה לעלות אל פני השטח. גיטרת האוויר היא השלב הפרה-קריוקיאלי בחייו של צדוק הילד ובחייהם של הילדים כולם. להרחבה בעניין זה ראו את תמליל הרצאתו של צדוק בפני ועדת הילד של האו"ם: "ימים של בצורת וחוסר מנוחה, או הילדות והפילוסופיה הפרה-סוקרטית – מפתחות להבנת הדינמיקה של התרבות".

צדוק אוהב את ריח הנפּלאם על הבוקר בלי לדעת מהו ריח הנפלאם על הבוקר. הקריוקי הוא האהבה לריח הנפּלאם על הבוקר כמו שהוא השאגה הפורצת מהילד שהבקיע גול כמו שהוא השאיפה הטמונה בכל אחד מאיתנו להיכנס אל הבנק ולצרוח "תרימו את הידיים מאדר פאקרז, זה שוד!"

צדוק יודע שהחלומות הם גירסת הקריוקי של המציאות; הקריוקי הוא הליכה על הירח, והוא הליכת הירח.

  • היא הייתה יותר כמו מלכת יופי בסצינה מסרט
    לא איכפת לי, אמרתי, אבל למה את מתכוונת, 'אני האחד
    שירקוד על הרחבה, ומסביבה'.
    היא אמרה שאני האחד, שירקוד על הרחבה,
    ומסביבה.

צדוק רוקד על אלפי חתונות.

  • היא אמרה לי ששמה הוא בילי ג'ין, וגרמה לסצינה
    וכל הראשים פנו אלינו, וכל העיניים רצו להיות 'האחד',
    שירקוד על הרחבה,
    ומסביבה.

צדוק שורף את הרחבה, בייבי! צדוק לא לוקח שבויים! צדוק מסתובב סביב עצמו במהירות האור. איזה רקדן הצדוק הזה. והכי טוב הוא רוקד בדמיון, שם אין דבר כזה רגשי נחיתות או נעלי ריקוד לא נוחות.

  • אנשים תמיד אמרו לי, תיזהר במה שאתה עושה
    אל תסתובב סתם ותשבור לבבות של נערות צעירות.
    ואימא תמיד אמרה לי, תיזהר במי שאתה מתאהב,
    ותיזהר במה שאתה עושה, כי השקר הופך לאמת
    .

שקר, אמת, מה ההבדל המחוריין?

  • בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי!
    היא סתם בחורה שאומרת שאני האחד,
    אבל הילד הזה הוא לא שלי.
    היא אומרת שאני האחד, אבל הילד לא שלי
    .

רגעי הגדולה אינם מותרות, כפי שהרגילו אותנו להאמין; רגעי הגדולה הם הכרח. הם אולי לא ברמה של האוויר, אבל הם בהחלט ברמה של השינה. אדם בלי רגעי גדולה נראה תשוש, מובס, אדיש. רגעי גדולה זה חובה, אם תשאלו את צדוק. לפעמים גם סתם ככה באמצע היום, על הספה או במקלחת.

צדוק אומר: מותר האדם מהבהמה אַיִן, לבד מרגעי הגדוּלה של הנשמה הטהורה. (הערה: כתם דיו מסתיר את המילה "של" בכתב היד המקורי. חלק מחוקרי צדוק, בעיקר חבייר שירוקי, קוראים את המשפט כך: מותר האדם מהבהמה אַיִן, לבד מרגעי הגדוּלה, שהם הנשמה הטהורה.) צדוק אומר: השיבו לנו את רגעי הגדולה שגזלתם מאיתנו! אתם והמוסר הצבוע שלכם, אתם והמידות הטובות שלכם, אתם ודרך המלך שלכם!
דרך המלך – איזו בדיחה!

  • ארבעים יום וארבעים לילה
    החוק היה לצידה.
    מי יכול לעמוד מולה,
    מול התככים והמזימות שלה,
    רק כי רקדנו יחד על הרחבה, ומסביבה.
    תקשיבו לי טוב טוב, רק תיזכרו לחשוב פעמיים
    (תחשבו פעמיים)

צדוק לא חושב פעמיים. איך אפשר לחשוב פעמיים?

  • היא אמרה לי, בייבי – זה איוּם
    והביטה בי,
    ואז שלפה תמונה של תינוק צורח,
    עם עיניים דומות לשלי.
    לך תרקוד על הרחבה ומסביבה.

תנו יד לצדוק כשאתם הולכים בחושך וקצת פוחדים; תנו יד לצדוק כשהרוחות הרעות שורקות לכם מלמטה; תנו יד לצדוק כשאתם עוברים כביש, תנו לו להביט עבורכם שמאלה וימינה ושמאלה; תנו יד לצדוק כשמעבר לפינה מתגלה פתאום זאב זאב; תנו יד לצדוק והוא יעשה לכם אחת שתיים שלוש ויניף אתכם באוויר כמו ילדים, ואז תהיו מאושרים, לפחות לרגע.

  • אנשים תמיד אמרו לי, תיזהר במה שאתה עושה
    אל תסתובב ותשבור לבבות של נערות צעירות
    .

(בכל הנוגע ללבבות של נערות צעירות צדוק הוא כמו פיל מעופף בחנות חרסינה)

  • היא באה ועמדה לידי
    ואז הריח המתוק של הבושם.
    הכל קרה מוקדם מדי,
    היא הזמינה אותי לחדרה
    .

יום אחד, כשצדוק התרסק עם המטוס שלו במידבר, ניגש אליו איזה ילד ואמר לו: צייר לי שועל. שלף צדוק פיסת נייר ועיפרון וצייר לילד הקטן שועל. מה זה, שאל הילד, זה לא נראה כמו שועל. ברור שזה לא נראה כמו שועל, אמר לו צדוק, זה ציור של שועל. (ועוד אמר צדוק לילד: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך).
אתה לא נחמד, אמר הילד. וגם אתה לא משהו, אמר צדוק, נטפל לאנשים ומציק להם בשטויות.
אני הולך לטייס השני שהתרסק לא רחוק מכאן, אמר הילד, נראה לי שהוא יותר נחמד ממך. כן, אמר לו צדוק, לך לטייס השני, אולי הוא בעניין של סיפורי ילדים עם מוסר השכל. וקח עצה קטנה מצדוק, ילד מעצבן שכמותך – אם אתה רוצה שיאהבו אותך, אם אתה רוצה לשרוד על מדפי הספרים ולהיכנס אל השירים, בקש ציור של כבשה. ילד שרוצה ציור של שועל לא ממש מתאים לאידיאל הבלונדיני וכחול העיניים של שלטונות היופי והתום.

  • בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    היא סתם בחורה שטוענת שאני האחד.
    אבל הילד לא שלי
    .

הנמלה לא דאגה לצרצר כשהגיע החורף, למרות שנהנתה משירתו במהלך הקיץ. זה כל הרע שבקפיטליזם על רגל אחת. הקתרזיס של הקפיטליסט הוא מצוקתו של הלא קפיטליסט. שהרי אם לא כך, המשל יכול היה להיגמר גם אחרת. המטרה של הקפיטליזם היא לחסל את הצרצרים של הקיצים הבאים.

צרצרים, נמלים – למה שלא נחיה כולנו בשלום כמו אחים?

  • בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    היא סתם בחורה שטוענת שאני האחד.
    אבל הילד לא שלי.
  • היא טוענת שאני האחד, אבל הילד לא שלי
    היא טוענת שאני האחד, אבל הילד לא שלי
    .

וצדוק מצהיר, עכשיו ברצינות:

  • בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    היא סתם בחורה שטוענת שאני האחד.
    אבל הילד לא שלי.
  • היא טוענת שאני האחד, אבל הילד לא שלי
    היא טוענת שאני האחד, אבל הילד לא שלי
    .

צדוק הוא רובינזון קרוזו. על חוף האי הבודד בונה צדוק ביקתה מקש ומבעיר אש שתחמם אותו בלילה, ומול המדורה הוא אוחז פיסת עץ כמו מיקרופון, ונעמד חגיגי אל מול הים והאש והלילה ושר את השירים, ונשאר שפוי.

אלה השירים ששומרים אותנו שפויים כשאנחנו נתקעים על אי בודד או בתוך מעלית בודדה. ולא רק את צדוק, כולנו רובינזון קרוזו ברמה זו או אחרת של הקיום שלנו; כולנו נאחזים בזיכרונות הציוויליזציה, והציוויליזציה, לפחות בהקשר של אי בודד או מעלית בודדה, היא השירים שאנחנו זוכרים והקהל שאנחנו רוצים שיצפה בנו, היא לא המכניקה או אורות הניאון או המוסר או המונוגמיה או תעשיית המחזור.

כמה בודד צריך להיות אי כדי להיחשב לאי בודד? צדוק מעוניין היה לדעת מי מודד את בדידותם של האיים, ולפי איזה מפתח. כי יש לצדוק הצעה: אי (או כל מקום אחר) ייחשב לבודד רק אם אין בו מועדון קריוקי או אדם ששר. 

בסך הכל, ניתן לומר שמאז שצדוק התמנה ליו"ר התאחדות האיים הבודדים, התחום נהנה מפריחה חסרת תקדים. צדוק הביא משקיעים, צדוק הביא קהל, צדוק מכר זכויות שידור, צדוק הביא הרבה כבוד לתחום האיים הבודדים. מי שרוצה להיחשב לאי בודד, שיגיש לצדוק בקשה בחמישה עותקים שתאושר אוטומטית.

  • היא טוענת שאני האחד, היא אומרת שהילד שלי
    היא טוענת שאני האחד.
    בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי
    בילי ג'ין היא לא המאהבת שלי

                                                          Billie Jean. Michael Jackson

כולנו פאקמן וסופרמן בגוף אחד, וזו הדואליות של הקיום האנושי. בפער הבלתי אפשרי בין המבוך והשחקים אנחנו מעבירים את הימים בציפייה לצדוק שיעבור בשכונה עם אוטו אדום ענק וירעים ברמקולים ויסמן לצעירים שהכל אפשרי.

 

עוד מתוך "צדוק בנפתולי התשוקה"

משורר אחושרמוטה

 

אתמול כתבתי שאני לא משורר, אבל זה היה ברגע של שפלות רוח. כשחשבתי על זה היום, במצב רוח טוב הרבה יותר, אמרתי לעצמי: פאק איט, מן! אתה משורר אחושרמוטה. טוב, אולי לא אני, אבל צדוק בטח. אין משורר כמו צדוק.
אמרתי, ועשיתי. אני גאה להגיש לכם פה אוסף שירים שהופיעו (בתפזורת) בספרי "צדוק בנפתולי התשוקה"

 

1.

 

הזמן הוא פלורֶסֶנט מקולקל במטבח
של צדוק:
מהבהב. לא רציף. לא צפוי.
בין זמן לזמן עובר אנטי-זמן ומקים אנטי-מהומה.

                                                           (מתוך "קובץ טיוטות")

 

2.

 

אומרים שהזמן הוא גם יחידה ברצף, גם החיבור בין היחידות ברצף, וגם הרצף.
אבל אני צדוק אין לי רצף, רק יחידות צפות בתוך אין-רצף.
בין יחידות האין רצף לא מחבר שום חיבור ושום אי-חיבור.
קיים אני, והעיר הגדולה והמדעים המדויקים יעידו יחד בשירה שאין, ולא היה פה, רצף, וגם לא אין-רצף.

רק רגעים של גדולה.

                                                         (מתוך: "כל כתבי צדוק", כרך ג', פרק ח')

 

3.

 

הדורות הבאים, הדורות הבאים, כמה אפשר?
די.
שיגעתם אותנו כבר עם העניין הזה של הָ
הֶמשֶכיוּת

                                                       (מתוך: הצדוק של הדורות הבאים)

 

4.

 

אל תדברו איתי על החורף.
המגפיים לא יודעות שהיום מתקצר,
מעיל העור לא ראה את השמים מתקדרים.

                                                      (מתוך "רוקי בקריוקי")

 

5.

 

מתי היא לא השאלה הנכונה
למה היא לא השאלה הנכונה
כמה היא לא השאלה הנכונה
איפה היא לא השאלה הנכונה
מי היא לא השאלה הנכונה
מה היא לא השאלה הנכונה

                                                      (מתוך: "צדוק מרחם על ילדי הגן")

 

6.

 

המונותיאיזם טוען:
אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד.
הקריוקי טוען:
אני זה כמויות משתנות של הרבה אני
ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים.

                           (מתוך "צדוק פוגש את העיתונות לשיחה על מונותיאיזם וקריוקי")

 

7.

ואז, מגיש צדוק תיקון לשיר הקודם:

 

המונותיאיזם טוען:
אני זה שניים,
ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא האלוהים.
הקריוקי טוען:
אני זה כמויות משתנות של הרבה אני
ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו.

                        (מתוך: מסכיזופרניה לקפיטליזם – המציאות האנטי קריוקיאלית)

 

8.

וזה, אולי, השיר החביב עלי מכולם.

 

מי בא לצדוק? מי
בא לצדוק? מי בא
לצדוק? מי בא לצדוק?

השיר הועבר למבקר השירה הנודע חבייר שירוקי, שקבע: "זוהי ללא ספק מלאכת מחשבת של שפה, משקל ומשמעות. צדוק שר כאן את שירת המתמטיקה. שאלה אחת פשוטה של שלוש מילים –  שניתן לקרוא אותה במספר צורות – חוזרת על עצמה ארבע פעמים בשלוש שורות שבכל אחת ארבע מילים, מה שיוצר את אפקט המילה הרביעית, שהיא הראשונה במשפט המקורי. המילים שנוספות למשפט המקורי משנות לחלוטין את משמעותו, וכך קובעות משמעות נפרדת לשורה כולה, המנותקת ומחוברת בו זמנית לקצב של השיר כולו. השורה בשירתו של צדוק היא ישות נפרדת. קראתי וקראתי ולא שבעתי. גאונות בתריסר מילים".

                                               (מתוך: הצדוק של הדורות הבאים)

 

9.

וכמובן, אני מפנה אתכם ל"נגמר לי הצדוק", אוסף שירים + פרשנות. זה כדאי

 

 

תהלים קי"ח, גרסת צדוק

 

 

מִן-הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה, בֶּייבִּי!
עָנָנִי בַמֶּרְחָב, יָהּ בֶּייבִּי.

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ בֶּייבִּי;
וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה.

לֹא-אָמוּת כִּי-אֶחְיֶה
וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ, בֶּייבִּי!

יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ בֶּייבִּי
וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.

פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק;
אָבֹא-בָם, אוֹדֶה יָהּ בֶּייבִּי!

                                      תהלים – גירסת צדוק, פרק קי"ח

 

עוד מ"צדוק בנפתולי התשוקה"

איימ גואינג אין!

הלילה צדוק הוא מאלה שאומרים: "איימ גואינג אין!"

הלילה צדוק הוא גיבור של סרטי פעולה. נניח שוטר עם בעיית שתיה, קושי בקבלת מרות ושיטות פעולה לא מקובלות, שפוליטיקאים הפלילו אותו בפרשת שחיתות על לא עוול בכפו. לילה אחד, בדרך חזרה ממישחק פוקר, נקלע צדוק לאיזו סיטואציה. צדוק מדווח בקשר למוקד – בסיטואציה מעורבים בני ערובה. הוסטי'גז. תגבורת בדרך אליך, אומר הקול בקשר. אין זמן, אומר צדוק, אין זמן. חכה, הם אומרים לצדוק, דונט דו אנית'ינג. אבל יש שם אנשים, אומר צדוק. הולד סטיל, אומר הקול בקשר, אני חוזר, הולד סטיל עד שהתגבורת מגיעה.

חרא על התגבורת המזורגגת שלכם, אומר צדוק, איימ גואינג אין!

כי צדוק, לא ממש איכפת לו מבני הערובה. הוא לא מחפש צרות, אבל מה שהוא כן מחפש זה להגיד "איימ גואינג אין!". ואם בשביל זה צריך לבעוט בכמה דלתות, להציל כמה בני ערובה, או לטהר את שמך, אז בסדר, שיהיה.

ועכשיו פלאשבק. וצדוק הוא השוטר הזה, לילה קודם. והוא בעיר זרה, והוא אומר לעצמו איימ גואינג אין!, ונכנס למועדון קריוקי, ועולה על הבמה, ושר, ועוצם את העיניים, ורואה את עצמו בועט בדלתות. כי זה הקריוקי, לבעוט בדלתות הפרספציה.

  • בייבי, בייבי, בייבי, אני הולך לעזוב אותך.
    אמרתי, בייבי, את יודעת שאני הולך לעזוב אותך.
    אני אעזוב אותך כשהקיץ… אעזוב אותך כשהקיץ יתגלגל הנה.
    אני עוזב אותך בקיץ.

ועכשיו מציאות. וצדוק בועט בדלת ופורץ פנימה. מרוקן שתיים שלוש מחסניות, ועובר הלאה, אל החדר הבא, בועט בדלת, יורה צרור, זורק רימון, ותופס מחסה. אל החדר השלישי הוא פורץ דרך תעלות האיוורור, אל הרביעי הוא נכנס מהחלון. הקומה הראשונה מטוהרת.

  • בייבי, בייבי, אני לא רוצה לעזוב אותך,
    אני לא צוחק, אישה, אני חייב להתגלגל.
    או יה, בייבי, בייבי, אני לא אהיה שם,
    אני באמת חייב להתגלגל.
    אני יכול לשמוע את זה קורא לי, כמו תמיד,
    אני שומע את זה קורא לי לחזור הביתה.

בפתח הקומה השנייה עומד הקילֶרטְרון, חצי אדם חצי רובוט. מכונת הרג בלתי נתנת לעצירה; יד ימין מטול רקטות, יד שמאל מקלע נגד טנקים. הרדאר של המכונה מבחין בצדוק, והיא יורקת לעברו אש בעוצמה מירבית. צדוק תופס מחסה מאחורי ארון חשמל, ושולף את רובה הפייזר. ירייה אחת לכיוון הברכיים, הירייה השנייה ישר לגולגולת. וצדוק מחליף לרובה ציד דו-קני.

רובה ציד דו-קני הוא הפתרון המושלם לשלושת עכבישי הענק המגיחים מעבר לפינה. מהתקרה מתחילים ליפול גושים רעילים של זרחן פחמני, וצדוק מזנק אל הדלת הקרובה, פורץ אותה בבעיטה, נכנס פנימה. וטראח! צדוק נופל לבירא עמיקתא. בתחתית הבירא עמיקתא מפלצת – שמונה ידיים, ארבע רגליים, שריון חסין כדורים, ציפורניים באורך ארבעה מטרים, ומכת זנב שיכולה להמית היפופוטם כמו כלום. ועכשיו צדוק מוצא את עצמו במצב מוכר, מוכר כל כך – עם הגב לקיר, נאבק על קיומו.

  • לעולם לא אעזוב אותך, בייבי,
    אבל אני חייב להתרחק מכאן, אני חייב לנטוש אותך.
    אוו, בייבי,
    בייבי, הו, את לא שומעת את זה קורא?
    אישה, אישה, אני יודע, אני יודע שיהיה טוב לקבל אותך בחזרה
    ואני יודע שיום אחד, בייבי, אני אתבגר, בהחלט.
    אנחנו נטייל לנו כל יום בגן,
    תקשיבי לי, כל יום.

וצדוק זריז וגמיש, מרקד סביב המפלצת, מתחמק מאיבחות הזנב האימתניות ומציפורני הענק המזריקות רעל ממית הישר לווריד. וצדוק מנתר סביב המפלצת, מנסה לאתר את נקודת התורפה שלה. שנים של אקשן בלתי פוסק לימדו את צדוק דבר אחד חשוב – אין אויב, או ידיד, שאין לו נקודות תורפה.

וצדוק חושב פתאום על יופי של טריק. הוא יורה צרור אל הצד המרוחק של הבירא עמיקתא, המפלצת מסתובבת, וצדוק קופץ ונתלה על זנבה, מטפס על גבה המשונן, ומתיישב לה על הכתפיים. המפלצת מנסה לנער את צדוק, אבל צדוק – לא הרבה יודעים – הוא אלוף הרודאו (הי הא! צועק צדוק, מנופף בכובע הבוקרים). צדוק נאחז באוזני המפלצת ביד אחת, ביד שנייה שולף רימון, חולץ את הניצרה עם השיניים, תוחב את הרימון אל תוך אוזן ימין של המפלצת, ורץ לתפוס מחסה. שלוש שתיים אחת. בום! ראשה של המפלצת מתפוצץ לאלפי רסיסים של דם ורוע, וגופה קורס אל רצפת הבירא עמיקתא.

צדוק נושם לרווחה.

  • בייבי, את שימחת אותי כשהשמים היו אפורים,
    אבל עכשיו אני מוכרח ללכת.
    בייבי, בייבי, בייבי, בייבי,
    זה קורא לי,
    זה קורא לי חזרה הביתה
    .
  • Babe, I'm Gonna Leave You. Led Zeppelin

שיח מוזר בוקע מרצפת הבירא עמיקתא וצומח במהירות למעלה. צדוק מטפס על שיח הקסמים, כמו ג'ק, ועכשיו צדוק מוצא את עצמו על גג הבניין הכי גבוה בעיר. ועל הגג פוגש צדוק את אדי. אדי הוא לוחם קפוארה, אמנות הלחימה הברזילאית. אדי הוא חתיכת בן זונה קשוח, אם אתם מבינים למה הכוונה. הכי הוא אוהב לעמוד על הידיים ולבעוט לך בפרצוף.

בוא, מסמן אדי לצדוק, בוא קבל מה שמגיע לך. את הקרב הזה צריך לנצח בידיים. צדוק פורק את האקדח, את רובה הפייזר, את מטול הרימונים ואת רובה הציד הדו-קני, קושר מטפחת אדומה על מצחו ונעמד מול אדי.

ועכשיו הם נותנים קצת טראש-טוק, כי טראש-טוק זה טוב לניקוי ארובות הנפש (ראו גם: "השיח הספורטיבי או: צדוק במגרשים").

אתה בשר מת, אומר אדי, אני אקרע אותך לגזרים.
אני טוחן חמישים כמוך לפני ארוחת בוקר, אומר צדוק, אתה מיספר שלושים ושש.
סלח לי שאני לא מגולח, אומר אדי, פשוט כבר שבוע שאני מזיין את האמא שלך כל היום ואת האחות שלך כל הלילה. לא היה לי זמן.
האמת, אומר צדוק, אני מעדיף אותך לא מגולח. ככה אתה מזכיר לי יותר את הכוס של האמא שלך. אתה יודע מה, כשאני חושב על זה, אפילו יש לכם את אותו ריח.
בוא יא מזדיין, כך אדי, בוא אני אקרע לך את התחת יא חתיכת חרא.
אני אשטוף לך את הפה בסבון, מזהיר צדוק, אתה יודע שאני אוהב להשתין במקומות נקיים.

צלילים של שיר חדש עולים לאוויר, וצדוק ישיר אותו בשמחה ובלי שום בעיה, וכל זה תוך כדי שהוא נלחם באדי. כי צדוק הוא במולטיטסקינג. חופשי צדוק במולטיטסקינג.

ושוב הגג ,ושוב אדי, והגונג מצלצל, והכרוז מכריז. שלוש, שתיים, אחת, גו! והקרב והשיר מתחילים בו-זמנית ועל-זמנית ואל-זמנית.

  • קאם און בייבי
    יה בייבי קאם און,
    תראי לי מה שיש לך בייבי,
    יה בייבי, תראי לי מה שיש לך.
  • את רוצה את זה בדיוק כמוני, בייבי,
    למה לספר סיפורים?
    פשטי בגדייך מעלייך, בייבי,
    ובואי נעשה את זה.

צדוק פותח בסערה, דופק סידרת בעיטות יפהפייה הישר לפרצופו של אדי ההמום, ימין ימין, שמאל שמאל, שמאל ימין, שמאל ימין ימין ימין, סידרה של אגרופים לבטן, וברך בפרצוף. אדי מתנדנד, המום, וצדוק דופק לו קטנה עם העקב במאחורה של הברך, וכשאדי מתכופף, צדוק תוקע לו מרפק בעורף.

אדי מנסה לשלוח סנוקרת, אבל צדוק חוסם אותו, ומשחרר פצצה אל עבר מפתח הלב של אדי. בעוד אדי כושל אחורה, צדוק דופק לו עוד מיספרת לפנים.

  • מותק, את ילדה גדולה,
    וגם אני כבר לא תינוק.
    קאם און בייבי, בייבי קאם און
    את יודעת שזה נועד לקרות.
  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני

אדי שוכב על הרצפה, פניו אל הזפת הלוהטת. צדוק מתקרב לתת את מכת המוות, ואדי מתאושש לפתע פתאום ותוך כדי שכיבה שולח בעיטה אופקית משולשת אל הקרסול הימני של צדוק. צדוק אוחז ברגלו, ואדי מתהפך, תוך כדי שהוא בועט בפרצופו של צדוק, שנזרק אחורה, קרוב אל קצה הגג. והגג, אגב, אין לו מעקה.

ברגע האחרון מספיק צדוק להתחמק מבעיטת יעף הפוכה של אדי, ומתרחק מקצה הגג. צדוק משחרר בעיטה לכיוון הצלעות, אבל אדי מתכופף, ובתנועת המגל המפורסמת שלו קוצר את ברכיו של צדוק, שנופל. צדוק על הברכיים, ואדי דופק בו בעיטה בכליות. צדוק על ארבע, ואדי בועט.

  • אני יוצא מדעתי פה, בייבי,
    את מטריפה לי את כל החושים.
    קאם און בייבי, תפסיקי עם המשחקים.
    אני כאן, אנ'לא הולך לשום מקום.
  • אני רוצה אותך, בייבי,
    יה בייבי, אני רוצה אותך.
    וגם את רוצה אותי, בייבי,
    יה בייבי, אני רואה את זה בעינייך.

ואדי תופס את צדוק בצווארון ונותן לו בומבה לפנים, מצליח לחסום בעיטת יעף הפוכה מסובבת שצדוק שלח לעברו, מתכופף ומסתובב, שולח מרפק אל מפתח הלב של צדוק, והופך אותו. צדוק מתגלגל, מתחמק, אדי נעמד על הידיים ודופק לצדוק סידרת בעיטות ישר לראש. הזמן כמעט אוזל, והמצב של צדוק לא נראה מי יודע מה.

אדי מתכונן לגמור את הסיפור. הוא נתון בהתלבטות סיגנונית; עקב לרקה או שפיץ לגרוגרת.

  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.

לעולם לא נדע מה החליט אדי, כי צדוק מתאושש פתאום, קם מההריסות של עצמו כמו פניקס של טסטוסטרון, נעמד על שתי רגליים ומסמן לאדי, בוא, בוא עכשיו.

  • מותק, את ילדה גדולה,
    וגם אני כבר לא תינוק.
    קאם און בייבי, בייבי קאם און
    את יודעת שזה נועד לקרות.

ואדי לא מספיק לעשות צעד אחד וצדוק מתרומם לבעיטת מספריים מושלמת, ומייד אחריה פוצח בסימפוניה של אגרופים, ומסיים בברכייה אלגנטית לאוזן ימין של אדי. אדי מנסה אגרוף שמאלי קצר, וצדוק חוסם אותו, ומפנק אותו בסטירה מצלצלת, ובשתי בעיטות לבטן.

  • כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
    כי את ואני, בייבי,
    רוצים את אותו הדבר.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.

וצדוק מעיף מבט אל השעון, שלוש שניות. כל הזמן שבעולם. אדי מזדקף, מתכונן למתקפה אחרונה, נואשת, אבל צדוק כבר החליט מזמן: הוא יגמור את הספור הזה עם הגרזן. כן, זו בהחלט הזדמנות נאותה לתת את הגרזן.

ואדי מסתער, וצדוק מניף את רגל ימין בעוצמה, חרטום המגף פוגע בעוצמה בסנטר של אדי ומעיף אותו מהדרך, הרגל ממשיכה להתרומם, נמתחת לכל אורכה, ואז יורדת בעוצמה, עקב כלפי מטה, על ראשו של אדי. זה היה הגרזן.

  • את רוצה את זה בדיוק כמוני, בייבי,
    למה לספר סיפורים?
    פשטי בגדייך מעלייך, בייבי,
    ובואי נעשה את זה.
  • אנחנו רוצים אחד את השני
    יה!
    אנחנו רוצים אחד את השני.
  • We want each other. Smith/McKnight

אדי נופל. הזמן תם. השיר הסתיים. עוד זריחה, עוד שקיעה, עוד עונה, עוד סיבה לעשות את הווּפִי.  צדוק מתנער מאבק הקרבות שדבק בו. זה בסך הכל סיטואציה, אומר צדוק לעצמו, זה יורד בכביסה.

הלילה עוד צעיר, ויש עוד הרבה דלתות לבעוט בהן. חפה עלי, אומר צדוק לעצמו, איימ גואינג אין!

וצדוק בועט בעוד דלת, כי אין לו דרך אחרת.

הניואנס הוא חרא של שור

צדוק על מותן הקרב של האמירות הלא ברורות

 

צדוק מחרבן על הניואנס. צדוק משתין על הרמזים הדקים. צדוק מוחץ את הסב-טקסטים כולם תחת סוליות מגפיו. צדוק לא מאמין באמירות לא ברורות. יש לך משהו לומר, תצרח אותו. יש לך רגש, תביע אותו. אל תטריח את הציבור בהבנת הנקרא. צדוק לא מאמין בלחישה הדקה. צדוק מאמין באמירה הברורה. צדוק מאמין בזעקה הראשונית. צדוק מאמין בכל מה שאפשר לקבל בָּפָּנים.

הניואנס הוא כלום. הניואנס הוא המקום בו נגמר הרגש ומתחילה המניפולציה. בין השורות אין שום דבר חוץ מהמוות. מאחורי המילים אין שום דבר חוץ מהריקבון של השפה. כפל המשמעות הוא המחלה של המשמעות, זה מה שצדוק תמיד אומר. האמת לא נמצאת מאחורי המילה, האמת היא המילה. צדוק מחרבן על הניואנס. תיקון: צדוק מחרבן את הניואנס כי הניואנס הוא הפסולת של הדיבור.

הניואנס הוא לחלשים. שישתמשו בניואנסים אלה שלא יודעים לחשוב את מה שהם מרגישים (תודה לך, פרננדו פסואה). הניואנס הוא המחלה וצדוק הוא התרופה כי צדוק מביא איתו את הצרחה. כי צדוק מביא איתו את השאגה. כי צדוק מביא איתו את ההתרסה. כי צדוק מביא איתו את הזעם הבסיסי של זה שחי בלי לדעת למה וכמה. כי צדוק הוא צדוק ובלי צדוק העולם לא אותו דבר.

הניואנס הוא הנשק של אלה ששונאים את רוח האדם, כי רוח האדם – מה לה ולניואנס? איפה קיים הניואנס ברוח האדם או בגוף האדם? בשום מקום! הניואנס הוא המצאה של הספרות, והספרות היא המצאה של הייאוש והייאוש הוא המצאה של השטן והשטן לא קיים ונראה מישהו אומר את זה כשהוא משתמש בניואנסים. צדוק מחרבן על ואת הניואנס כי עכשיו זו התקופה של הצרחה.

ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!!

מספיק שתקנו, מספיק לחשנו, מספיק רמזנו, מספיק התאפקנו, מספיק הסתפקנו בפירורים שהותירה לנו הפרוזה. עכשיו הזמן לדרוש. עכשיו הזמן לעמוד על פסגות ההרים, על המרפסות, על גגות המכוניות, על שוברי הגלים ועל כנפי כל המטוסים, ולצרוח. לצרוח! לצרוח!!! לצרוח!!!

הוווו!!!!! האאאאאא!!!!! יייייייייייוווווווווווווו!

צדוק עושה קולות של מנוע. ווורווומממממ!!!!! וררוווממממממ!!!! האסתטיקה של העוצמה, מה לה ולניואנס? קרון הרכבת, מטוס הנוסעים, ספינת הקרב – מה להם ולניואנס? ומה לנו ולניואנס?

הטבע לא מכיר בניואנסים, הטבע הוא שמש וירח והרים ותהומות ועצים ושריפות וחיים ומוות ועונות שמתחלפות וחיות שאוכלות אחת את השנייה. הניואנס הוא לא טבעי, הניואנס הוא השקר שבני האדם משקרים לעצמם בשביל להתאים לאיזו תיאוריה.

הפרוזה כפתה עלינו את הניואנס, ואנחנו משלמים את המחיר בכל פעם שמשתררת שתיקה או פורצת שאגה.  

הניואנס הוא הכלי של השליט. הניואנס הוא המישטרים כולם, כי מישטרים לא יכולים לסבול את האמירה הברורה, האמירה הברורה היא האויב של השליט, השליטים צריכים שישקרו להם ובגלל זה הם כולאים את האדם הדמוקרטי מאחורי סוגר ובריח מקרטון פעם בארבע שנים, בשביל שיביע את זעמו בניואנס של פתקים.

שיזדיינו הפתקים! שיזדיינו הקלפיות! שיזדיינו המועמדים! שיזדיינו המשקיפים! שיזדיינו הניואנסים! שיזדיינו השיטות כולן! עכשיו צדוק עומד על הראש וזועק את זעקת הכאב של הלווייתן הפצוע:

אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!!

לצדוק יש בעיה רצינית עם הפרוזה. יותר מדי דימויים מזוינים וניואנסים עבשים ופחות מדי רגשות. הפרוזה שולחת את גיבוריה להרגיש ולחשוב במקום לשלוח אותם לשיר קריוקי. למי איכפת, אלוהים ישמור, מהכלב שמת לך בילדותך, למי איכפת אם הבחורה מזכירה לך את אמא שלך, למי איכפת אם אתה מרגיש את הכאב כשאתה לא מבטא את הכאב?

בשביל מה יש כאב? בשביל מה יש רגשות? בשביל מה? הספרות מסרסת אותנו, מעקרת אותנו, מנקרת לנו את העיניים של הנשמה, והכל בשביל הניואנס. הניואנס הוא חרא של שור.

בואו נתנקם בניואנס ובשקר של הניואנס. בואו נקרע את כל הספרים שחינכו אותנו להדחיק את הצרחה ולחנוק את הזעקה. בואו נשרוף את הספרים כי במקום בו שורפים את הניואנסים יצמחו לבסוף בני אדם. בואו נשרוף את הדימויים כי שקיעה היא שקיעה וזריחה היא זריחה ופרח הוא פרח. בואו נשרוף את הדימויים כי הקינאה לא ירוקה והשינאה לא צהובה וכי נמאס לנו מעיוורון הצבעים של הסופרים. אנחנו בני אדם ואנחנו יכולים לחשוב לבד. שאלוהים של צדוק ישמור על צדוק – אנחנו לפחות יכולים לנסות.

צדוק מתעב את הסופרים שעושים שימוש בשפה במקום לעשות שימוש ברגש. צדוק מתעב את הסופרים שמדכאים את הדמויות שלהם ולא נותנים להן לצרוח. אם צדוק היה דמות ספרותית והסופר שלו היה מונע ממנו את הצרחה, צדוק היה יוצא מבין הדפים ומשתין על זה שכתב אותו ואחר כך צורח לו באוזן:

מי אתה חושב שאתה???!!!! מי אתה חושב שאתה???!!!! מי אתה חושב שאתה???!!!!

הסופרים התאהבו בדימוי של האלוהים, ומאז הם רק מנסים לברוא עולמות. למה זה? מאיפה זה? מאיפה היהירות והעיוורון? מי הם חושבים שהם???!!!! מי הם חושבים שהם???!!!! מי הם חושבים שהם???!!!!

בסדנאות הכתיבה היצירתית שלכם אתם לומדים לכתוב במקום ללמוד לצרוח. אתם לומדים את מלאכת הניואנס במקום ללמוד את מלאכת הזעקה הבסיסית. אתם לומדים להתנקות במקום ללמוד להתלכלך. טְפוּ על הניקיון של השפה, טְפוּ על האחידות של הזמן והמקום, טְפוּ על הסבטקסט, טְפוּ על הניואנס.

הניואנס הוא קן צרעות, הניואנס הוא זיהום, הניואנס הוא ההפך מלהיות חי. תסתכלו על צדוק, אין לו ניואנסים והוא הדבר הכי חי שתראו בחיים. כל אחד יכול להרגיש בחיים, כל מה שצריך לעשות זה לפשוט את הניואנס ולזרוק אותו אל פח הזבל הקרוב. פועלי הזבל של התרבות יבואו בבוקר עם המשאית ואנחנו אפילו לא נתעורר.

 

———————-

 

עוד צדוק

משה, משה – אל תעבוד כל כך קשה

 

אני אדוני אלוהיך! – זועק אלוהים מתוך משה לא פעם –  לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני! אנוכי אדוני אלוהיך!

בתי הספר של תרבות המערב מלמדים להתעלם מהאני של משה ולהתרכז באני של אלוהים. העיוות הזה לא מסתדר עם חוכמת הקריוקי, הטוענת כי המילים שאתה אומר, שלך הן.

הביטו בפניו של משה, הן קורנות. הביטו בידיו של משה, הן עושות מלחמה. הביטו במשה, הוא אומר "אני אדוני". משה בחר באלוהים בדיוק באותה מידה בה אלוהים בחר במשה, זה דבר שחשוב לזכור. אז אם ככה, מי צועק שם? משה או אלוהים? ומה הם עושים לבד על ההר כל כך הרבה זמן?

צדוק חושד שמשה – וצדוק אוהב את משה, באמת אוהב אותו – הוא שצועק, לא אלוהים, שהרי האלוהים הוא האני של משה כבר תקופה, מאז הסנה הבוער. ואם הכל מתחיל בילדות כמו שאומרים, אז האלוהים הוא האני של משה כבר מהתקופה המתוקה ההיא בתיבה.

משה לא מספק מידע על התקופה בה שהה בתיבת גומא, חימר וזפת, בתוך קני הסוף על גדות היאור. כנראה שהרבה דברים קרו כי אנחנו יודעים שמצאו אותו בוכה, ושבדיוק שישה פסוקים אחר כך הוא רוצח מצרי. סתם. כמו מרסו של קאמי. ואל תגידו לצדוק, זה כי המצרי היכה עברי. הרי משה בנקודה הזו בזמן הוא גם עברי וגם מצרי. המצרי מת כי משה רצח אותו סתם. כמו מרסו של קאמי. כן, גם מרסו הוא זמר קריוקי בדיוק כמו כל אחד אחר. צדוק יעלה עכשיו לבמה ויציג את הקריוקי של הרצח הסתמי.

 

הקריוקי של הרצח הסתמי

  • …ברגע זה ממש ניגרה בבת אחת הזיעה שנקוותה בגבותי אל עפעפי
    וכיסתה אותם בצעיף חמים ועבה.
    עיני התעוורו מאחורי וילון זה של דמעות ושל מלח.
    לא חשתי עוד אלא את המצילתיים של השמש על מצחי,
    וכן, במעורפל, את החרב הבוהקת שנשלחה מן הסכין הנטויה מולי עדיין.
    חרב צורבת זו חרכה את ריסי וחיטטה בעיני הכואבות.
    ואז התנודד הכל.
    הים סחף איתו משב עבה ולוהט.
    נדמה היה לי שהשמים נפערים מקצה ועד קצה כדי להוריד גשם של אש.
    כל ישותי נדרכה וקפצתי את כף ידי על האקדח…
  • …ויפן כה וכה, וירא כי אין איש. ויך את המצרי ויטמנהו בחול.
                                                   (הזר, עמ' 59 + שמות – גירסת הבימאי, ב', יב)

אם שואלים את צדוק, המפתח להבנת המונותיאיזם והאלוהים (ראו גם "צדוק מגיש: תיקונים והבהרות למיפגש עם העיתונות על המונותיאיזם. או: מסכיזופרניה לקפיטליזם – המציאות האנטי קריוקיאלית) טמון בתיבה בה נטמן משה. האישיות של האלוהים המוכר לנו היא האישיות של משה, שהרי משה כתב את דמותו של אלוהים ואומרים שדמות ספרותית היא תמיד זה שכתב אותה, או לפחות חלק ממנו (הכלל הזה, אגב, לא חל על צדוק). צדוק לא מתפלא על העובדה שהילד שהוחבא בין השיחים הגבוהים מוצא את אלוהים בשיח שנשרף.

משה הסכיזופרני והמקסים מוצא את אלוהים בתוך הסיוט העיקרי של ילדותו, ומוליך את האלוהים הזה – ואת כל בני ישראל והעולם המערבי – בדרך החתחתים של האני. יחד הם כועסים ובוכים ועושים נסים והורגים ומושיעים. יחד הם כפויי טובה ויחד הם אצילי נפש. יחד הם משתאים ויחד הם מתאכזבים מהאחר. ויחד הם נשארים מחוץ לארץ המובטחת.

צדוק מזדהה עם תחושותיו הקשות של משה עת יורד האחרון מהר סיני, רואה את בני ישראל מתפללים לעגל הזהב ושובר את לוחות הברית. צדוק פותח את הספר ושר, כי כל ספר, גם ספר הספרים, הוא קריוקי. בגלל זה טעמי המקרא:

  • ויאמר:
    אין קול ענות גבורה,
    ואין קול ענות חלושה.
    קול ענות אנוכי שומע!
    ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות –
    ויחר אף משה
    וישלך מעליו את הלוחות
    וישבר אותם תחת ההר.
  • ויקח את העגל אשר עשו,
    וישרוף באש
    ויטחן עד דק
    ויזר על פני המים וישק את בני ישראל. 
                                                     (שמות – גירסת הבימאי, ל"ב, י"ח-כ)

(בגירסת צדוק נוספה המילה אני בפסוק הראשון: "ויאמר: אין קול ענות גבורה, ואין קול ענות חלושה – קול ענות אנוכי אני שומע!")

לזה צדוק קורא עצבים! לזה צדוק קורא זעם קדוש! לזה קורא צדוק עונש חינוכי! אם תשאלו את צדוק, מה שהרתיח את משה זה לא העגל ולא הריקודים. משה פשוט הבין פתאום את האבסורד שבמונותיאיזם. משה ואלוהים הבינו פתאום שככה זה לא ילך, שלא יכול להיות אלוהים אחד. אבל אז הם עשו טעות ובנו את המישכן, וגם על זה הם הצטערו ובצדק.

משה והאלוהים שבתוכו חווים את כל התחושות המופיעות במילון, ותמיד הם יחד. גם ברגע הקשה הזה, שמזכיר את הילד הבכור שמביאים לו אח קטן מבית החולים והוא משתין במכנסיים פתאום כדי למשוך עוד כמה רגעים את הבלעדיות שבילדות.

אלוהים ומשה עשו בחירה טובה כשהחליטו ללכת יחד (למרות שצדוק מוכרח לומר שבהתחלה הם היו מעצבנים כאלה, כמו זוג טרי שמתגפף בציבור. ראו ספר שמות, ל"ג, כ"ג). הביטו בהם, הם כל כך דומים! המעברים החדים ממניה לדפרסיה ובחזרה, הנטייה לאלימות מול חוש צדק ומוסר, הרצון להיות לבד מול הצורך בקהל ובאוונטה, המשיכה לביורוקרטיה מול היכולת לסגור עניינים לבד ומהר. משה הבין שעל מנת להיכנס להיסטוריה כדאי לו להמציא חבר דמיוני. אלוהים הוא החבר שאף פעם לא היה למשה, ומשה הוא החבר שאף פעם לא היה לאלוהים.

ואחרי כל הנסים והתרועות והטקסים, הדבר שהם הכי אוהבים לעשות ביחד זה לשבת ולדבר. כשהם לבד יש ביניהם הבנה ואהבה וכבוד הדדי. בקלות אתה יכול לראות אותם יושבים על הבָּר בראש הר סיני, שותים בירה ומדברים פואטיקה, מחליפים חוויות מספרים שקראו, מדפדפים באלבומי התמונות של אלוהים הילד וצוחקים עד השמים מבדיחות שרק הם מבינים. והם אוהבים אחד את השני הכי בעולם. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, אומר משה – והוא היחיד שעושה את זה.

לפעמים משה כל כך מתבלבל בין אלוהים לעצמו, שלפעמים אתה קורא ואומר לעצמך, בוא'נה, המשה הזה הוא ממש פוסט-מודרניסט. שימו לב לדיאלוג הבא, וזיכרו כי מי שכתב את התנ"ך (על פי התנ"ך) הוא משה. הדיאלוג מתרחש אחרי מעשה העגל, ומשה המדוכא פוגש את אלוהים –

  • משה: מחני נא מספרך אשר כתבת.
    אלוהים: מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי

                                                         (שמות, ל"ב, ל"ב-ל"ג)

משה נועז כסופר לא פחות משהוא נועז כמנהיג. מילא זה שהוא כותב את מותה של דמותו-שלו מאוחר יותר בספר דברים, במקרה הנ"ל משה הסופר מבקש מאלוהים, הדמות הספרותית שיצר, לבטל את משה, הדמות שגילתה את אלוהים. משה מרגיש שיכול היה להיות גם נרטיב אחר, כי משה הבין פתאום שלא משנה מי מוביל את הנרטיב – הדמות או הסופר – מספיק שתחליף רק אחד מהם, ויש לך נרטיב אחר לגמרי.

וזוהי בדיוק – אבל בדיוק – מהות הקריוקי!

לפני מותו של משה, אלוהים בוכה. אלוהים מבין שבלי משה הוא יישאר לבד. "ויאמר אלוהים אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר… ועזבני והפר את בריתי" (דברים ל"א, ט"ז). וגם משה בוכה, כי גם הוא מבין שבלעדיו לא יהיה מי שיטפל באלוהים כמו שאלוהים רגיל. ומשה גם מקנא לאלוהים, כי משה יודע שמי שנשאר בחיים תמיד מסתדר טוב יותר מזה שמת. משה ואלוהים הם כמו זוג שנפרד ואומר אחד לשני: אני אף פעם לא אפגוש מישהו כמוך, אני אף פעם לא אפגוש מישהי כמוך.

ואז משה שר את השיר האחרון של משה (דברים, ל"ב), ובתוך השיר, אחרי שנגמר הממבו ג'מבו הלאומני, אומר משה את הדברים הבאים, ומי שלא מוצא בהם הוכחה לדברי צדוק, שישאל את עצמו איפה הוא תקוע.
וצדוק עומד עכשיו מול כל בני ישראל ושר את פסוקים ל"ט-מ' ומפסק אותם מחדש, מתעלם מטעמי המקרא, כי לפעמים אין ברירה אלא לחשוב לבד.

  • ראו עתה
    כי אני – אני הוא,
    ואין אלוהים עימדי.
    אני אמית – ואחיה;
    מחצתי, ואני ארפא,
    ואין מַידי מציל.
    כי אשא אל שמים ידי
    ואמרתי – חי אנוכי לעולם.

בשירתו האחרונה העז משה לומר את האמת על מי הוא מי, ועל כך צדוק אוהב אותו מאוד. וצדוק גם מוקיר תודה למשה על שהסתיר את מקום קבורתו, על שהשכיל לראות את הריקבון של המימסד הדתי, ועל שהשכיל להבין את היתרונות שבהיעלמות. תארו לכם שהיינו יודעים איפה קבור משה.

מערכת היחסים בין משה ואלוהים נשארת חידתית גם אחרי מות משה, שנאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דברים, ל"ד, י'). רגע, אז כן דיברתם פנים אל פנים או לא, כי עד עכשיו הוזכר רק הצד האחורי של אלוהים. אם תשאלו את צדוק, זה לא משנה. האדם, והאלוהים, הוא אותו דבר מאחורה ומקדימה, ומי שכתב בהקשר הזה 'מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני', טעה.

וקצת על המעגליות של הזמן והגאונות של משה הסופר. הפסוק האחרון בחמשת חומשי תורה מסתיים עם משה, לא עם אלוהים. "…ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ואז – על פי מינהג ישראל – מתחילים לקרוא מההתחלה, והפסוק הראשון בספר בראשית אומר, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ".

מאחר ועל פי צדוק וחכמת הקריוקי אלוהים הוא משה, ומאחר וסוף הוא תמיד התחלה, ראוי לקרוא את הפסוקים כך – "ולכל המורא הגדול אשר עשה אלוהים לעיני כל ישראל: בראשית ברא משה את השמים ואת הארץ".

וצדוק מרגיש שהכל ברור ועכשיו זה הזמן לעלות אל הבמה ולשיר שיר לכבודו של משה ולכבודו של אלוהים ולכבודה של תורה. כי התורה היא אולי לא קדושה, אבל היא משהו טוב בהרבה: היא של כולם.

אז צדוק עולה על הבמה, ושולח נשיקה למשה רבנו. כי צדוק, אם לא היה נולד צדוק, היה רוצה להיוולד משה.

משה, שבספרו ברא את האלוהים ואת העולם ואת התודעה ואת הפרדוקס, הכיר רק נרטיב אחד – את הסיפור על הרצון לברוח והצורך לבחור. (הערה: בספרו "נרגשים", כינה צדוק את הרצון לברוח והצורך לבחור כ"היין והיאנג של התרבות"). ועל זה ישיר צדוק, שנמצא כבר על הבמה, נותן למוסיקה להתחיל (חצוצרות של שמחה), ונכנס בדיוק בזמן ובמקום:

                                                                              Freedom. Wham

  • כל יום אני שומע סיפור אחר,
    אנשים אומרים שאת לא טובה בשבילי.
    'ראינו את אהובתך עם מישהו אחר
    והיא עושה ממך צחוק'
    הו!
  • אם את אוהבת אותי בייבי, אל תכחישי את זה
    אבל את צוחקת ואומרת לי לנסות את זה.
    את קוראת לי בייבי, ואני לא מבין
    .

ההתנגשות בין הרצון לברוח והצורך לבחור היא הטרגדיה האנושית הנצחית. כולנו גיבור מיתולוגי שנדון על ידי האלים (והאדם הוא גם האלים הדָנים) לחוות שוב ושוב את רגע ההתנגשות ואת ייסורי התופת של הפרדוקס.

את השאגה כלאנו בתוך השפה, שהיא ענן האבק המסתיר את אתר האסון, שהוא רגע ההתנגשות בין הרצון לברוח והצורך לבחור.

  • אבל את יודעת שאסלח לך
    רק הפעם הזו, ועוד אחת, ותמיד
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

בכל השפות זועק אותו הפרדוקס את אותה הבקשה:

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים
    אני לא רוצה אף אחת אחרת, בייבי, האהבה הלא שלמה שלך מדכאת אותי.
    אני לא חומד את החירות שלך,
    ילדה, כל מה שאני רוצה עכשיו זה אותך.

הצורך לבחור הוא הנשר המנקר את עינינו והתולָע המלחך את עצמותינו החשופות, הצורך לבחור הוא הסלע שאנו סוחבים. הצורך לבחור הוא העונש, והוא החטא, שהיטלנו על האלים להטיל עלינו, ולאסור עלינו. ואנחנו רק רצינו לברוח.

על הרצון לברוח אנחנו משלמים עם הצורך לבחור. וככל שאנו משלמים יותר, אנחנו יותר רוצים לברוח, ואז אנחנו משלמים עוד יותר.

  • אני כמו אסיר שיש לו את מפתח התא
    אבל אני לא יכול לברוח עד שתאהבי אותי.
    אני רק שורד מיום ליום, יודע הכל על הגברים האחרים.
    את לוקחת את ידי ואומרת לי שאני טיפש, לתת לך מה שאני נותן.
    אני מתערב איתך, יום אחד, בייבי, מישהו יגיד לך אותו דבר.
    אבל את יודעת שאסלח לך רק הפעם, ועוד אחת, ולנצח…
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

(אדם יכול להבין, או לא להבין, רק את עצמו. משום מה, זה אף פעם לא מספיק לו. האדם מחפש אחרים שיבינו אותו, והוא מחפש להבין אחרים. זו שאיפה בינונית. השאיפה למצוא את המשותף אסור לה שתבוא על חשבון השאיפה למצוא את המפריד. זו הדרישה המוצבת בפני הפילוסוף.)

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא רוצה אף אחת אחרת, בייבי, האהבה הלא שלמה שלך מדכאת אותי.
    אני לא חומד את החירות שלך,
    ילדה, כל מה שאני רוצה עכשיו זה אותך
    .

הרצון לברוח מהצורך לבחור הוא השאיפה לחזור ולהיות כמו האלוהים, כי האלוהים בורח מתי שבא לו ולא צריך לבחור. ולכן גם הרצון לברוח הוא העונש, והוא החטא, שהטלנו על האלים להטיל עלינו, ולאסור עלינו.

הרצון לבחור והצורך לברוח גם הם בדחפים, אולם מאחר והם לא ממוקמים בנרטיב, אלא בהֶרֶף, הם מחוץ לטווח של השפה. 

  • את לא רואה שכואב לי, בייבי,
    את פוגעת בי, בייבי, פוגעת בי, בייבי.
    את פוגעת בי, בייבי, פוגעת בי, בייבי.
    אבל את יודעת שאסלח לך רק הפעם, ועוד אחת, ולנצח…
    כי, בייבי, את יכולה לגרור אותי לגיהנום וחזרה
    כל זמן שאנחנו ביחד –
    וזה מה שאת עושה.

צדוק מזכיר שהרצון והצורך מתנגשים ביניהם בלי קשר לבריחה ולבחירה, וכך גם הבריחה והבחירה, שמתנגשות ביניהן בלי קשר לרצון ולצורך. התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש.

  • אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא חומד את החירות שלך, אבל אני לא רוצה לשחק משחקים.
    אני לא חומד, לא חומד, לא חומד…

                                                              Freedom. Wham

מי לא רוצה לברוח? מי לא צריך לבחור? אנחנו כולנו באותה סירה, והיא שוקעת. אנחנו חושבים שהסיכוי היחיד שלנו עכשיו זה צדוק, שיבוא משום מקום ויציל את המצב.
 
וזו הטעות שלנו.

כי אנחנו לא באותה סירה, ולא כל הסירות שוקעות, וצדוק הוא רק סיכוי אחד מני רבים, והוא לא יבוא משום מקום, רק מבפנים. ובקשר למצב ולהצלת המצב, אומר צדוק: "אל תהא כאנשים האומרים: הפסדתי את האוטובוס. לא שלך האוטובוס להפסידו."

צדוק מציג: הקריוקי של המערבון

הנשרים חגו בשמים הצלולים, צורחים כמו תינוק שארוחתו מתעכבת. השמש להטה. רחובות העיירה היו ריקים לגמרי בשעה שסוס שחור ועליו גבר גבוה רכבו במורד הרחוב הראשי. זה לא היה סוס רגיל וזה לא היה גבר רגיל. הסוס היה אציל שראה ימים טובים יותר ורוכבו היה אציל שיראה ימים טובים יותר. שניהם היו מאובקים ועייפים. רק פרסות הסוס, תיתורת הכובע, הקנה החם עדיין של הסמית' אנד ווסון  ובקבוק הוויסקי הריק כמעט לגמרי שתלה על האוכף ידעו מה אירע, מה באמת אירע, בפונדק של סנט גרוב סיטי. 

הגבר טפח בחיבה על צוואר הסוס, אל תדאג ידידי הנאמן, מייד  נשקה אותך וניתן לך משהו לאכול. הסוס האמין ברוכבו, ובצדק – זה לא היה נראה כמו גבר שיודע לשקר אם אין לו סיבה טובה, והיום הזה, על כל פנים, עוד לא נתן לו סיבה לשקר.

מצד שני, עוד לא צהריים.

אלוהי כל הקדושים המחוריינים,  מילמל הגבר לעצמו, עושה רושם שהגורל שלי אוהב להיות איתי  לבד. אנחנו רוכבים בשלושה, הסוס שלי, הגורל שלי והאני שלי. רוכבים בלי הפסקה כבר חודשים, עוצרים רק כדי לתדלק. הגבר ידע למה הוא לא רוצה לעצור בשום מקום – מוות נפלט מקנה האקדוח שלו בכל פעם שהוא נכנס לפונדק. כל פונדק והמתים המחורבנים שלו,  מילמל הגבר לעצמו, למה לעזאזל הם מכריחים אותי לשלוף?

אישה? אין מקום לאישה בחייו של הגבר הזה. היו נשים, מכל הסוגים, אבל אף אחת לא נשארה. חלקן כי המקצוע שלהן הוא לא להישאר, חלקן לא יכלו לסבול את השתיקות הארוכות, וחלקן פשוט קמו בבוקר וקיוו למצוא פתק שלא היה שם. שישאיר פתקים מי שיש לו מה להגיד, זה היה המוטו של הגבר.

היתה אחת, וזה היה מזמן. הגבר מפנה את עיניו הצידה, מנסה להתחמק מהמבט החודר של הגורל. הוא לא רוצה להיזכר בדברים שהוא מנסה לשכוח, אבל דומה שהגורל עשה תוכניות אחרות. הזיכרונות התייצבו מולו, מוכנים לשלוף. הגבר ידע שאין לו סיכוי. הוא היה השולף הכי מהיר שאי פעם רכב דרך המישורים העצומים והריקים של המערב, אבל לא היה לו סיכוי מול הזיכרון. הזיכרון שולף מהר יותר כי הוא מכיל בשליפתו את כל השליפות כולן. כשהזיכרון שלך מתייצב מולך ומתכונן לשלוף, מוטב שתתחיל להתפלל. 

הגבר פוקח את עיניו. הוא במקום אחר עכשיו, וזה המקום הכי רחוק בזמן הכי אחר. הוא רץ כמו מטורף אל המקום היחיד אותו אסור היה לו לעזוב. ההרגשה הזו, הבין תוך כדי ריצה, כבר לא תעזוב אותו לעולם. ההרגשה של לא להיות שם כשצריך אותך.

כשהוא הגיע, הלהבות כבר סיימו את ארוחתן ועכשיו הם מעכלות בשלווה את הריסות הבית שהיה שלו. לא, אלוהים, לא. איפה הייתי? איפה הייתי כשלא הייתי כשהיו צריכים אותי? הוא נחת על ברכיו מול העשן, וזו היתה הפעם היחידה שהוא בכה.

היא לא היתה צריכה למות. היא לא היתה צריכה למות. מי ששלח את האש להרוג את הדבר היחיד שהיה שלו, עוד ישלם על זה ביוקר. הגבר ברח אל הנקמה, המועדון היחיד שמוכן לקבל כל גבר בכל זמן נתון. הבחור הרע עוד ישלם על זה.
[X=nextPage=X]
הגבר פוקח את עיניו והוא שוב על סוסו הנאמן, ושוב שניהם רוכבים באיטיות דרך רחוב ראשי של עיירה. הגבר כבר לא היה בטוח שזו אותה העיירה, אבל זה לא שינה – כל העיירות בדיוק אותו הדבר, כל הרחובות הראשיים זהים, כל הפונדקים וכל בתי המרזח הם אותו המקום. הפונדק של סנט גרוב סיטי הוא כל הפונדקים כולם.

הרחוב הראשי של כל העיירות התייבש בשמש הלוהטת, אפילו לאבק היה חם מדי להתרומם מתחת לפרסות הסוס, או להתערסל ולהתכרבל במורד הרחוב, לפצוח בריקוד המוזר של אבק ועלים יבשים –  ריקוד הרוחות הרעות של המערב. אבק. תוסיף לו נון סופית והוא התחלה של פרח. בלי הנון הסופית הוא התחלה של שום דבר והסוף של הכל. האבק הוא הזיעה של האינסוף.

העולם עמד, ואיתו עמד הרחוב הראשי של העיירה. כולם המתינו. בשמיים, צורחים הנשרים כמו שאנשים עשירים צורחים על מלצר. כולם המתינו.

הגבר והסוס והגורל המשותף שלהם פסעו במורד הרחוב, יחידה מגובשת של יגון והרס. רק שהרחוב יישאר ריק, ביקש הגבר מהגורל, יותר מדי מוות נורה מהאקדוח הזה. רק שלא ישלפו מולי, אלוהים, אל תיתן להם למות. 

סיגר. לירוק את הקצה של הסיגר, להדליק את הסיגר בגפרור שהתחכך באוכף, לעשן את הסיגר. לחכות. לתת לשעון החול של האש והאפר להסתיים במעיכה. סיגר הוא יחידת זמן. יחידות הזמן של הגבר הזה לא מורכבות מדקות. הן מורכבות מסיגרים, כוסות וויסקי, והחושך המוחלט שבאמצע המצמוץ. וכמובן, הזמן של הלבד הסופי שבין המבט בעיניו של זה שעוד חי ועד לנפילה של עוד גוש בשר על האדמה הלוהטת של המערב, ותחיבת האקדוח לנדן. כמה זמן לוקח להרוג בנאדם?

כמה זמן לוקח להרוג בנאדם? זו יחידת הזמן החשובה היחידה שיש, ודומה שהיא היחידה שאף אחד לא רוצה למדוד. וכמה זמן לוקח למות?

מהפונדק יוצאים שלושה טיפוסים. אחד ביל, אחד ג'ק, אחד ג'ים, אבל הם קוראים לעצמם בשמות כמו קוויקי, דם-דם, ובאד בוי בשביל להרגיש קשוחים. מי שצריך שם שיקרא לעצמו בשם, אין שום בעיה.

קוויקי דם-דם ובאד בוי עמדו על המרפסת. תראו מי פה, אמר באד בוי. אני לא מאמין למזל המחורבן שלי, גיחך דם-דם, וקוויקי הוסיף, חיכיתי לרגע הזה מאז המיפגש שלנו בגרין פוינט, וירק.

הגבר ירד מהסוס. נכון יותר יהיה לומר שהגבר והסוס התפצלו לשניים: גבר וסוס נשארו להרוג את קוויקי דם-דם ובאד בוי, וגבר וסוס רק רצו להתרחק משם ולא לראות. הגורל, אדיש וקודר, צפה במתרחש.

שמענו שעשית חגיגה קטנה בפונדק של סנט גרוב סיטי, הסיט קוויקי ג'ק את כנף מעילו וחשף את האקדוח. חרא של שור מחוריין, מילמל הגבר לעצמו, למה הם תמיד הולכים בשלשות. באד בוי ביל סימן בראשו, והשלושה ירדו מהמרפסת ועמדו בצורת ראש חץ מול הגבר. הם חשפו את האקדוחים שלהם. כלים נאים, שמורים היטב, יכולים לפגוע ביתוש שעצר לחרבן על קקטוס ממרחק של שבעים יארד לכל הפחות.

באד בוי, שעמד באמצע, הרים מבט אל השמים, ונפרד מהעולם ביריקה. הוא ימות אחרון. דם-דם, מימין, היה זה שימות ראשון. קוויקי ג'ק ימות אמצעי. שום דבר בסיפור חייו של קוויקי לא רמז על סוף שונה. הוא חי באמצע, הוא ימות באמצע. מעודו לא חרג מהאמצע, אפילו לא לצדדים של האמצע. קוויקי נפרד מהעולם בקללה. הוא לא פחד למות מאותה הסיבה שהוא לא פחד לחיות, ולא היתה לו שום סיבה מתקבלת על הדעת. הוא היה כלום. כל הרחובות של כל העיירות מלאים אנשים כמוהו, שמסתובבים.

הגבר עצם את עיניו. כשהוא פקח אותן שוב, אדמת המערב כבר ספגה שלוש נפילות של שלושה גופים. הסמית' אנד ווסון כבר נח בנרתיק. עוד יחידת זמן עברה, ארוכה וקצרה כמו כל אלה שקדמו לה ושיבואו אחריה.

אין מה לומר, הגבר הזה מהיר יותר מהמהירות.

[X=nextPage=X]
מהפונדק יצא טיפוס נוסף. הוא לא חגר אקדוח. אתה אולי המשיח של הקברנים, ידידי, אמר הטיפוס, אבל אתה מעמיס יותר מדי עבודה על שומרי הסף של הגיהנום. הגבר לא ענה. שמענו מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי, המשיך הטיפוס, זה נשמע כמו טבח מחורבן. הגבר עלה על סוס ללא מילה. 

מה קרה בפונדק של סנט גרוב סיטי? הו, שום דבר מיוחד. הגבר מצמצם את עיניו, למנוע את חדירת החול, מנסה לא לשחזר את מה שקרה, אבל לא מצליח. הוא רואה את העבר כמו שהוא רואה את העתיד, וזה מדאיג אותו כי עושה רושם שהצמד הזה, שמרכיב את הזמן של כולנו, מביא איתו רק צרות, צרות, ועוד צרות מחורבנות.

חמש שעות קודם לכן, להטה השמש על רחובה הראשי של סנט גרוב סיטי, עיירה קטנה ולא חשובה במקום שלקרוא לו סוף העולם תהיה מחמאה.

חמש שעות קודם לכן. חמש שעות? מה זה חמש שעות? זה זמן? זמן שמספיק למה? מספרים על מפקד אנגלי אחד, שאחרי מותו שרו לו פקודיו: רבע שעה לפני מותו הוא עוד היה בחיים. אז רבע שעה זה הזמן שלוקח למות?

חמש שעות קודם לכן להטה השמש על הרחוב הראשי של סנט גרוב סיטי. הגבר שרכב על הסוס סימן את היום הזה כיום שצריך לשכוח. הוא בקושי זוכר מתי היה היום האחרון שכדאי לזכור. הימים הארוכים של המערב הפרוע מתמזגים ומתאחדים ליום אחד אינסופי, וכשהוא אומר אינסופי הוא לא מתכוון כשמביטים מאיפה שהוא עומד קדימה, כי אף אחד לא יכול לראות מה יהיה בעוד יום. הכוונה היא שאם הוא עומד בחיים שלו היום ומביט אחורה, הוא נתקל באינסוף, או באינהתחלה. מתי הוא נולד? מה, הוא באמת היה פעם ילד? איך ילד גדל להיות ככה? 

לפני הסיפור של סנט גרוב סיטי היה המקרה ההוא בפונדק של מון וואלי ולפניו התיגרה ברחוב הראשי של קרייזי דונקי טאון, ולפניה מי זוכר? היום הוא כל יום. חמש שעות קודם לכן או חמש שעות אחר כך. הכל אותו דבר. בסנט גרוב סיטי, כמו בכל מקום, גברים נופלים מתים, מספיגים את האדמה בדם ללא שום סיבה נראית לעין, בכל מקום הגברות במצוקה והפסנתרנים מוגי לב, בכל מקום יש רשע ורוחות רעות ובכל מקום החיים איכשהו ממשיכים ללא שום סיבה נראית לעין.

רצפת הפונדק של סנט גרוב סיטי כבר נשטפה וטואטאה, חלונות הוחלפו, תמונות נתלו מחדש, וכבר לא רואים את הדם ולא מריחים את אבק השריפה. החיים הפכו למוות והמוות הפך לנושא שיחה מועדף על מוזגים שאוהבים להגזים. עד מחר יישכח הכל. מחר יעבור עוד אקדוחן דרך הרחוב המאובק, מחר תספוג אדמת המערב עוד מנה של דם.

הגבר רוכב נגד כיוון השקיעה מטעמים השמורים רק לו, מסמן למי שלא הבין שהמערבון הזה נגמר כאן.

כל יכול

צדוק, האם האלוהים הוא כל יכול?
אתם יכולים להתערב על התחת שלכם שהאלוהים הוא כל יכול.
אם ככה, האם האלוהים יכול לברוא אבן שהאלוהים לא יכול להרים?
ודאי, הרי האלוהים הוא כל יכול.
אבל אם יש אבן שהאלוהים לא יכול להרים, הרי שהאלוהים לא כל יכול.
מה אתם בכלל יודעים על להיות כל יכול?
רק מה שפורסם.
שובו על עקבותיכם, סכלים.
אנחנו רוצים לדעת יותר.
על מה?
על האלוהים.
צדוק יאמר דבר אחד על אלוהים: אלוהים זה לא אחד ששם תחת של עכברוש על הפרדוקסים המחוריינים שלכם. מה אתם חושבים, שאלוהים הוא אחד שאתם יכולים לבוא אליו ולומר לו 'תברא את האבן', 'תרים את האבן', 'תוריד את האבן'? יש לכם בכלל מושג אם מי אתם מתעסקים פה? זה אלוהים, ואלוהים הוא כל יכול.
צדוק, אתה טוען שהאלוהים כל יכול – תוכיח! תוכיח לנו שהאלוהים הוא כל יכול, ושהאלוהים יכול לברוא אבן שהאלוהים לא יכול להרים!
טוב. רואים את חלוק הנחל שנח בכף ידו של צדוק?
רואים.
אלוהים ברא את האבן הזו?
כן.
את האבן הזו אלוהים לא יכול להרים.
מה, הוא ניסה?
ודאי. הוא מנסה ברגעים אלה, והוא לא מצליח. אלוהים ברא את – או איפשר את בריאת – חלוק הנחל שנח בכף ידו של צדוק, והוא לא מצליח להרים אותו. אלוהים הוא כל כך כל יכול, שהוא לא מצליח להרים אף אבן, למרות שהוא ברא את כולן.
כל מה שידענו שלא ניתן להוכחה, הוכח. ראשנו סחרחר, רגלינו לא נושאות אותנו, אפשר לומר שאנו חווים סוג של התעלפות מנטלית.
קחו את חלוק הנחל הזה, ושימו בכיס. כשאלוהים יצליח להרים אותו, דעו שאלוהים כבר לא כל יכול.
צדוק, ומה נעשה במקרה כזה? איך להגיב?
שימרו על קור רוח, פנו את הערים הגדולות בצורה מסודרת, וחכו לטלפון מצדוק.
מה להביא אתנו?
כל מה שעוזר לכם להעביר את הלילה זה בסדר גמור.

 

 ***

הערה: שנים אחרי, או לפני, שהתנהלה השיחה הנ"ל, ביקש צדוק לעבור איזה גשר מעל איזה נהר. שומר הגשר הציב שאלה בפני צדוק. רק אם יענה צדוק נכון, יוכל צדוק לעבור את הגשר. נוסח השאלה לא בידנו, אולם השומר רשם ביומנו את תשובת צדוק: "כל יכול שווה לא רוצה".
צדוק הורשה לעבור את הגשר, אך הסתובב ושב על עקבותיו. השומר נכנס לביקתתו ורשם ביומנו את המילים הבאות: "לכבוד מנהלת הגשרים מעל הנהרות. הנני מגיש את התפטרותי, שתיכנס לתוקפה באופן מיידי. אני רוצה לעשות את כל הדברים שאני יכול לעשות. זו חובתי כאדם. היו שלום".

בריאת העולם

צדוק, אתה בראת את העולם?
ניתן בהחלט לומר שצדוק ברא את העולם של צדוק.
למה אתה מתכוון?
מי אמר שצדוק מתכוון? מישהו פה שמע את צדוק מתכוון?
ב"העולם של צדוק" אתה מדבר על מה שמכונה העולם הפנימי?
לא רק.
מה – בראת גם את השמש, הירח, העצים, והפלסטיק?
וגם את הפרפרים ותחושת הדז'ה-וו.
צדוק, את כל זה אתה בראת?
צריך לחיות איפשהו.
מה, בשבעה ימים?
העולם נברא לפני הזמן, כך שבלתי אפשרי להתייחס אל בריאת העולם במושגים של זמן.
תגיד בערך.
לברוא את העולם לוקח את כל הזמן שבעולם בערך.
כלומר, אתה עדיין בורא את העולם?
הביטו סביבכם – זה נראה לכם גמור?
מתי נראה לך שתסיים?
כשאנשים לא יפחדו יותר לשיר – אז צדוק יסיים. כשיקרסו מערכות השליטה והמילה 'שליטה' תיעלם – אז צדוק יסיים. כשילדי כל העולם ירימו מבט אל אמהות כל העולם ויראו שם רק אהבה ואושר עד אין קץ ולא פחד ורעב ושינאת חינם – אז צדוק יסיים. כשמחיאות הכפיים והשריקות והאנרגיות הטובות יאיימו להעיף את תקרת האולם, וצדוק יעלה על הבמה, נבוך ונינוח (שני הדברים מהם מורכב האושר) ויקח את המיקרופון ויאמר, זה בשבילכם, ושיר חדש יתחיל – אז צדוק יסיים.
יש לך הערכת זמן?
זה בטח יקח כמה ימים.
ובינתיים?
אתם חופשיים. עשו כרצונכם.