פרשת השבוע – דברים

 

א.

ושוב מגיע תורו של ספר דברים – האכזר והיפה מכל הספרים – להכנס אל חיינו מחדש, וכמו כל שנה הוא מגיע יחד עם חום נורא ותחושת חורבן. אין לך פרשת דברים בלי איזו מועקה לאומית בצידה. כנסו, תקראו (אפשר גם להוריד את הפרשה ב-mp3), זה חומר חזק.

 

ב.

לפני שאדרוש מעט בפרשה אפציר בכם, חברות וחברים, לקרוא את מה שכתבתי על הפרשה לפני שנתיים. אף פעם לא הייתי המבקר המחמיר ביותר של עצמי, אבל הפעם אפילו אני מוכרח להודות שיצא לי מעולה. הדברים נכתבו לפני שנתיים, אולם הם טריים ופריכים גם היום. יש שם כמה רעיונות מסובבי ראש. לא שלי, של הרד"פ, מהפרועים והעמוקים בפרשני ישראל.

 

ב. 1.

אם כבר בפרומושן עסקינן, איני יכול שלא להפנות אתכם לדרשה שנשאתי כאן לכבוד ט' באב לפני שנתיים (כתבתי יפה לפני שנתיים. האם אני עדיין כותב יפה?). גם כאן תמצאו מילים בסלע מפי הרד"פ ורעיונות שיכינו אתכם לצום ביום ראשון.

 

ג.

בואו נניח לעבר. הבוקר אני פותח את הספר ומנסה לקרוא אותו כמו בפעם הראשונה, שוב. זה לא הולך, כמובן, אבל הניסיון ראוי תמיד.

 

טענתי הידועה, המבוססת על כתבי הרד"פ, שמשה המציא את האלוהים תוך שהוא מעצב את דמותו של בורא עולם על פי דמותו שלו עצמו, מקבלת בפרשת דברים, ובספר דברים כולו, מישנה תוקף ומוכיחה את עצמה שוב ושוב. הגופים מתערבבים, מתערבלים. משה ואלוהים מדברים יחד, נכנסים אחד לדברי השני, רבים, מתווכחים, מגלים סודות האחד על השני, ומתוודים על חטאיהם.

ניסיתי לדמיין את זה על מנת להקל עליהם: זה כמו פיתום סכיזופרני שיצא משליטה באמצע ההפגנה של המתנחלים בכיכר רבין, אמש. זהו ספר דברים – האכזר והיפה מכל הספרים – במשפט אחד.

 

ד.

על כל פנים, הבוקר אני נתקע פתאום על פרק א' פסוקים ט'-י'. משה מדבר אל העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם, וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב."

 

בואו נקרא שוב את פסוק ט', אבל הפעם לאט: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". עוד פעם, בריכוז: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". 

 

האם אתם קולטים מה שאתם קוראים? משה מודיע לעם שאלוהים נטש. אלוהים הלך. אין אלוהים. עכשיו אני, כי ההוא הלך. אני לבד, אומר משה, והאמת שנשבר לי מכם לגמרי.

 

קחו את הרעיון הזה ושנו עליו. הקשו אודותיו לרבנים שלכם. הפכוהו והפכוהו, אבל ככל שתהפכוהו, כן ירבה וכן יפרוץ: "לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם", אומר משה: אלוהים הלך, ואין לי מושג מתי יחזור, אם בכלל.

 

ה.

מהנקודה הזו ואליו אפשר לקרוא את ספר דברים (וכאן אני גם חוזר למה שכתבתי לפני שנתיים, ראו שם, שם, סעיף 22) כפלשבק; פלשבק ותו לא. אלוהים איננו, ומשה משחזר את הרגעים היפים שלהם יחד. שימו לב לפתיחת הספר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…" (א', א'). איפה אלוהים בפסוק הזה?

אלוהים הוא זיכרון, אלוהים הוא געגוע. משה עומד לבד מול העם, הוא עומד למות והוא יודע את זה. כל שנותר הוא להתרפק על הזמנים היפים; איזה אקשן היה עם המרגלים…אח, המסעות במדבר, איזה נוף…הו, הרציחות ההמוניות… הו, המלחמות הצודקות…

 

ו.

אין אלוהים, אם כך, אבל אני עוד כאן. אז אם יש לכם איזו בקשה – מביטול ההתנתקות ועד להיעלמות מהירה של חצ'קונים – אל תהססו לכתוב אלי.

 

ז.

שבת שלום וצום קל.

 

פרשת השבוע – פִּינְחָס

 

א.

חודשים עברו מאז דרשתי לאחרונה בפרשת השבוע, ודומה שבחודשים האלה נגרם נזק חמור לעם ישראל, שנאלץ להיחשף לדרשות הבל מאת דרשנים רבים, חלקם שרלטנים. מחרגול ופיל, שנו אבותינו, יוצא חרפיל. מדרשן ושרלטן, שונה אני, יוצא דְרָשָרלטָן.

מהדרשרלטנים אלה, אחיי ואחיותיי היקרים, צריכים אנו להיזהר כמו מאש, שהרי תורתנו נמשלה למים ואש הדרשרלטנות מאיימת לייבשה, שלא לומר לכבותה חס וחלילה, ואז אנה אנו באים ויפה שעת אחת קודם רחמנא לצלן.

 

ב.

חזרתי, אם כן, לפחות לפרשה הזו – פרשת פינחס, שדומה כי היא פתוחה לדרשרלטנות הרבה יותר מפרשות אחרות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק.

ולמה? כי פרשת פינחס נפתחת בסיפור של קנאות דתית. רצח בשם אלוהים שמבצע פינחס, נכד אהרון הכוהן, בגבר יהודי ואישה מדיינית שעשו את ההוצ'י-קוצ'י לעיני משה וכל העם כחלק מפולחן הפוריות של בעל פעור. פינחס הסתער על הצמד ברומח והרג את שניהם על המזבח, בסצינה שמזכירה במעט את "אחד עשר אלף המלקות", הרומן הפורנוגרפי-סטירי של גיום אפולינר שנכתב ב-1907 ומלא גם הוא בסצנות פולחן-אורגזמה-מוות (לקריאה בפתיחת הספר, כאן), או אם לנקוט במניירה חביבה: אורגזמוות.

 

הרצח ארע בסוף הפרשה הקודמת, ופרשת פינחס פותחת בתגובתו של אלוהים לרצח: אלוהים משבח את פינחס וכורת אתו ברית עולם. מיד אחר כך משה, כדרכו, מצווה על עוד רצח המוני ומיד אחר כך – מִפקד, שתופס חלק נכבד מהפרשה. אלוהים ומשה תמיד אהבו לספור את בני ישראל. הם לא מפספסים הזדמנות לעשות רשימת מלאי. זו התנהגות אובססיבית ממש של הצמד הזה.

מה ההסבר שלי להתנהגות התמוהה הזו של אלוהים ומשה? ובכן, אתם הרי מכירים את משנתי: אין אלוהים, יש משה.

מיהו משה? בהכשרתו, משה הוא רועה צאן במדבר. אתם יודעים מה עושה רועה צאן במדבר; רועה צאן במדבר סופר את הכבשים שלו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. אגדות ומדרשים רבים מספרים את קורות משה הרועה: הוא היה רועה טוב, רועה מוצלח, רועה שאף פעם לא איבד אף גדי. אני זוכר בבירור מדרש אחד שבסופו סוחב משה על כתפיו גדי עייף. ממש אריק שרון בתשדיר בחירות.

אחת ההזיות המרכזיות של משה, אולי הגדולה שבהן, תמיד הייתה שאלוהים, חברו הדמיוני, בחר בו להנהיג את עם ישראל בזכות כישוריו כרועה. כך, נתן משה מקום של כבוד, כבוד דתי אפילו, להפרעה הנפשית שלו: הספירה הכפייתית. תחשבו איך יכולים היו חיינו – וחיי העולם כולו – להיות שונים אילו למשה הייתה הפרעה אחרת. שוטף ידיים כפייתי, נניח. במקום מיפקדים משעממים ואינסופיים של כל שבט ומשפחה, היינו מקבלים תורה מלאה בטכניקות הסתבנות.

 

ג.

נסחפתי. סלחו לי. על כל פנים, נושא הקנאות הדתית והאהדה האלוהית כלפיה בפרשת פינחס הוא נושא מטריד ביותר. קנאות דתית היא הלחם והחמאה של הדרשרלטנות, ובמיוחד בימים אלה – ימים של מאבק. בבתי הכנסת יישמעו השבת מסרים של קנאות קיצונית. טיימינג איז אברית'ינג. דרשרלטנים מכל הסוגים יעלו על הבימות ויטיפו אלימות והתנהגות קיצונית. 

 

ד.

אין כל כך דרך לברוח מזה; הפרשה הזו, וההפטרה שלה (חדרשה קודמת שלי בפרשה כאן, כדאי לקרוא. חומר פצצות), מראה לנו עד כמה עמוקה ומושרשת הקנאות הדתית הרצחנית ביהדות, עד כמה היא מקובלת, והכי חשוב – עד כמה היא משתלמת! ברית עולם בין הקנאי והאלוהים. אחלה דיל.

סובבו את זה איך שתסובבו, וצטטו כמה פסוקי שלום ואהבה שתצטטו, זוהי האמת הפשוטה, החותכת.

 

ה.

ובכן, זה חרא.

אנחנו צריכים להיות חזקים, לעמוד אל מול הפסוקים בפרשת פינחס וההפטרה שלה ולומר לא. התורה, אלוהים, משה, הם כולם טועים ומטעים. הפתיחה של פרשת פינחס היא חשוכה ורעה, היא מלאת חטא ותאוות רצח. ההתנהגות של כל המעורבים – פינחס, משה, אלוהים, העם – דוחה ונחותה.

הפרשה הזו פתחה את הברז, וזרם הדם שנשפך מאז הירצחם של העברי והמדיינות לא יבש לרגע. 

זוהי שעתו הרעה של אלוהים (משה, כמובן). לי אין בעיה עם זה, כי אני חושב שאין אלוהים. אבל לא זה העניין. העניין הוא שצריך להדגיש את זה בבתי הכנסת: אלוהים אוהב שעושים מעשים נוראים בשמו, אבל אנחנו לא נשמע לאלוהים בעניין הזה, ולא נעשה. אנחנו נכפור קולקטיבית בחלק האלים של האלוהים. 

 

ו.

עוד דבר שהחזיר אותי לפרשה הוא ספר מצוין שנשלח אלי. "הוגים בפרשה", שמו. אסופת מאמרי התבוננות ועיון בחמישים וארבע פרשיות התורה. ספר חדש, דנדש, ויפה כל כך. קראתי את מאמרו של ידידיה יצחקי בפרשת השבוע; מאמר מרתק, ואני שמח להיות הראשון בארץ (!) שממליץ לכם על הספר הזה בחום. יש לי תחושה שהוא ידהיר אותי אליו, וממנו הנה, בשבועות הבאים.

שבת שלום.

  

פרשת השבוע – בֹּא

 

א.

בפרשת השבוע שלנו – פרשת בֹּא – מפיל אלוהים על מצרים ופרעה את שלושת המכות האחרונות – ארבה, חושך, מכת בכורות.

בדרשה שלי משנה שעברה כתבתי על מכת בכורות, כדאי. השנה אבקש להתרכז במכת חושך.

 

אבל לפני שירד החושך על הדרשה הזו, כמה מילים על הפסוק הפותח את הפרשה, הפסוק שנתן לה את שמה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

 

מעניין. לפי ההיגיון צריך היה אלוהים לומר למשה "לך אל פרעה", שהרי אלוהים הוא אתנו, או לפחות עם משה. מדוע אם כן בחר הכתוב לומר בֹּא?

 

שמעתי לא מעט פרשנויות בנושא הזה, אבל אף אחת לא נשמעה לי מי יודע מה. נאלצתי לחשוב לבד: למה בֹּא?

 

בעיני, את הפסוק הראשון אפשר לקרוא בשתי צורות.

הראשונה, קריאת פְּשט קלאסית, מציעה: אלוהים אומר למשה, בֹּא, הולכים אל פרעה. כלומר, אלוהים אומר למשה – אני הולך אתך, ביחד.

דרך הקריאה הזו מתאימה לרוח הפרשה: בשתי הפרשות האחרונות, יותר נכון מאז תחילת ספר שמות, אנחנו רואים אלוהים שלא הכרנו. יש קול של אלוהים אחר: מעורב, עצבני, אלים, קפריזי, ספונטני ומצד שני קונטרול פריק מטורף, עם משיכה כמעט ארוטית לחוקים, נהלים, מצוות, איסורים, טקסים והפקות ענק – הפרעה אלוהית שתגיע לשיאה באירוע מתן תורה.

 

הקריאה של "בֹּא, הולכים יחד לפרעה" מתאימה לאלוהים החדש.

בכלל, מכות מצרים הם הדבר הכי כיפי שאלוהים עשה מאז בריאת העולם. אתה ממש יכול לשמוע אותו נהנה, ממציא מכות, מחלות, מקשה את לב פרעה, ובסוף גם יורד לארץ בעצמו, על מנת לקנח ברצח בכורי מצרים. כבר בשנה שעברה עמדתי את חדוות העשייה המופרזת מעט של אלוהים במכות מצרים. אלוהים, אצטט את עצמי עבור אלה שלא לחצו על הלינק, "הוא כמו איזה ג'ון טרוולטה היוצא לערב דיסקו עם החברה, שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד)

 

הקריאה השניה מציעה כיוון שונה. הפעם, אלוהים לא נמצא רק בתוך משה, אלוהים נמצא גם בתוך פרעה.

כמו בקריאה הראשונה, גם כאן מובלעת הנחה שמדובר בטיפוס שונה לחלוטין משזה מאלוהים של ספר בראשית.

נכון, כבר בספר בראשית הרשה אלוהים לעצמו להתערב בחלומותיהם ובנטיות ליבם של מלכים זרים. אבל בספר בראשית זה היה שונה. שם, אלוהים התערב בחלומות של אנשים כשהוא עושה את זה לטובתם. כמו למשל המלך ההוא, שרצה לשכב עם שרה, או רבקה; אלוהים בא לו בחלום ואמר לו: דיר באלאק, אשת איש. 'תה נוגע בה, הלך עליך.

זה בסדר גמור, אפילו הגון. אבל כאן, בספר שמות, אלוהים מטה ומקשה את ליבו של פרעה בניגוד גמור לכל מה שהגון. להפך; המטרה היא גרימת סבל.

 

אבל אני מבקש מכם לא לעצור כאן. בואו נקרא את הפסוק עוד פעם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

שימו לב לזמנים, חברים, שימו לב לזמנים. אלוהים כבר שוכן בתוך לב פרעה, הוא כבר הכביד את לבו, ועכשיו – כשהוא עדיין בתוך ליבו הקשה של פרעה, משם הוא קורא למשה: בֹּא.

ומשה שואל: לאן לבוא? איפה אתה? ואלוהים אומר לו: אני אצל פרעה, "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

כלומר: אלוהים קורא למשה מתוך ליבו פרעה. אלוהים נמצא בתוך שניהם באותה מידה –בתוך משה ובתוך פרעה.

 

שתי קריאות; בראשונה אלוהים נמצא בתוך משה, בשניה אלוהים נמצא בתוך פרעה.

 

ב.

כאמור, החושך הוא מוטיב מרכזי בפרשת בֹּא. שלוש המכות האחרונות חשוכות לחלוטין; על מכת ארבה נאמר כי: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות, י', ט"ו), על מכת בכורות נאמר "כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שם,י"א, ד'), וכמובן, מכת חושך.

 

חושך, חושך מוחלט, שולט בפרשת בֹּא. הנה הוא יורד:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י', כא')

 

"חושך שבא על מצרים מתוך גיהינום היה", כתוב במדרש שמות רבה (יד, ב). ואכן, העובדה שמדובר בחושך מסוג חדש פשוט צועקת את עצמה מתוך הטקסט. זה חושך שאפשר למשש, זה חושך כבד ששוכב עליך עד שאתה לא יכול לקום מתחתיו.

חושך כזה עוד לא היה לנו בתנ"ך, וגם לא יהיה. החושך היחיד שמתקרב לחושך של מכת חושך, הוא החושך הראשון בתנ"ך, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב). גם עליו אמרו המפרשים שהוא חושך של גיהינום. 

מחושך עד חושך לא קם כחושך.

 

ג.

אבל החושך של מכת בכורות קשה וכבד יותר מהחושך של בריאת העולם. הביטו שוב בטקסט – לא היה שם רק חֹשֶׁךְ, היתה גם אֲפֵלָה.

אני פותח את ספרו של הרד"פ "הפּרְעֹה שבתוכי – מחשבות על ספר שמות", פרק כ"ב (ראו גם כאן), ואני שמח לצטט לכם ממנו. חתיכת פרשנות מעולה, שאותי קצת הפתיעה בפן הפסיכולוגיסטי שלה.

כותב הרד"פ: "ומה (נכתב) חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה? חושך מלבר אפלה מלגו". כלומר: החושך בא מבחוץ, האפלה מגיעה מבפנים. משפט שאפשר לעשות ממנו פוסטר.

וממשיך הרד"פ: "וזה מה שלמדתי ממכת חושך: שיכול האדם לסבול את החושך, ויכול האדם לסבול את האפלה, אלא שלא יכול לסובלם כשהן משולבין. בחושך, הטיל אלוהינו על המצרים את המכה הקשה מכולן, קשה לדידי אף למעלה מ(מכת) בכורות, הטיל עליהם את החושך ואת האפלה כשהן משולבין – חשוכים היו בחוץ וחשוכים היו בפנים. החושך הוא הכתוב 'לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'; את זה יכולין היו לסבול, אך מה שהכריעם היתה האפלה, עליה נאמר: 'וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים'."

 

ד.

מכת חושך תמיד היתה קצת חריגה, עכשיו אנחנו מבינים למה: מכת חושך היתה מכה נפשית: מכת הדיכאון. אלוהים הפיל על המצרים את הדיפרסיה.

את פרשנותו למכת חושך מסיים הרד"פ במשפט חזק: "הצעקה הגדולה שצעקו המצרים במכת בכורות, גם על החושך צעקוה".

אנסה לפרש את הרד"פ: הדיכאון של המצרים בעקבות חשכת שלושת הימים היה כל כך גדול וכל כך עמוק, שהדרך היחידה בה אלוהים היה יכול להעיר אותם ממנו ולהחזיר אותם לחיים תקינים היתה לתת להם ניעור רציני, להוציא אותם מהאפטיה, לתת להם זבנג של ריאליטי.

אלוהים מתחרט על מכת חושך. הוא מרגיש רע כשהוא רואה את המצרים בדיכאון עמוק כל כך. גם הם יצוריו. אלוהים מרגיש, וזו לא פעם ראשונה, שהוא הלך קצת רחוק מדי וקצת חזק מדי.

הוא מחליט ללכת בגדול, ואכן, זה עבד כמו קסם: (י"ב, כ"ט-ל') "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת".

המצרים צועקים, מתעוררים, ואפילו פרעה מתנער מהשליטה שקנה אלוהים על לבו, ואומר למשה: רק לכו. צאו. קחו את האלוהים שלכם, ותתחפפו מכאן.

 

ה.

אלוהים, שקצת מתבייש במעשיו, מגיע בלילה, בחושך, כמו גנב. מתגנב בשקט מבית לבית, שלא יראו אותו. זורע מוות, ובורח. מכת חושך ומכת בכורות אינן שעתו היפה של אלוהים. בכל שמונה המכות הקודמות אפשר אולי היה למצוא איזה קסם, איזה טריק, שטיק, איזה ויץ, אבל חושך ובכורות הן מכות של רוע צרוף.

פרשת בא מתחילה בחושך ומסתיימת בחושך. אלוהים של פרשת בא הוא אלוהי החושך, אלוהי האפלה. אלוהים של פרשת בא הוא הצד האפל של אלוהים. זה שלא נעים להסתכל בו.

 

ו.

ובנימה אופטימית זו, שבת שלום.

  

פרשת השבוע – וארא

 

א.

באתי לכתוב על פרשת השבוע – פרשת וארא – שבמרכזה שבע המכות הראשונות שמנחיתים אלוהים, משה ואהרון על המצרים. לפני שהתחלתי, עשיתי סיבוב קטן בין העיתונים, וראיתי דברים שאמר חבר הכנסת לשעבר וחבר מועצת יש"ע נדב העצני, בהקשר של ההתנתקות.

כה אמר העצני: "מופז ייכנס לתפקיד פרעה ואנו ניכנס לתפקיד בני ישראל. ככל אשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ".

 

ב.

בדבריו, הקדים אותי העצני והתייחס בדרכו אל פרשת השבוע. זה לא ממש קשה לקרוא בין השורות של העצני; מי הטוב, מי הרע, מי החלש, מי החזק, והכי חשוב – בצד של מי אלוהים. אלוהים, אם להשלים את המשל של העצני, הוא בצד של המתנחלים (כנראה שהוא היחיד), הוא זה שמקשה את ליבם של מופז ושרון, גורם להם להכביד את ליבם על "בני ישראל".

"כאשר יענונו", אומר העצני. מי מענה אתכם, יא דפקט? מאיפה אתה שולף את העיוורון והחוצפה? אתם אדוני הארץ, עושים כרצונכם, מחזיקים את השלטון והעם בביצים, החוק בידיכם, האמת היא הנכס הבלעדי שלכם, כל היום מדברים גבוהה גבוהה על ערכים, מותניכם תמיד חגורים, תמיד חמושים. על פרצופכם שוכן תדיר חיוכם של אלה שיודעים טוב יותר. מי מענה אתכם בדיוק, מי?

 

ג.

על פי העצני, המתנחלים הם בני ישראל ומופז הוא פרעה.

מי אנחנו, אזרחי המדינה, על פי העצני? אנחנו, אלה שתומכים בעקירת – כן, עקירת – מתנחלים מהבתים שלהם (תמורת אחלה כסף, אגב. וכאן אולי רומז העצני לסיפור המקראי על בני ישראל הלוקחים זהב מהמצרים לפני היציאה ממצרים) לטובת עיקרון נעלה יותר וסיכוי לחיים טובים יותר. מי אנחנו לפי העצני? ומי הם חיילי צה"ל המסכנים שנאלצים לספוג יריקות, קללות ומכות מחבורת המתנחלים המניאקים האלה?

 

ג.1.

ממשלת ישראל הם גם כן חבורת חולירות, שמכריחים את החיילים לעבור את כל זה. מה שהממשלה צריכה לעשות זה להעמיד צלפים סביב להתנחלויות, רוביהם חמושים בכדורי הרדמה. למה לספוג יריקות? תרדימו את המתנגדים, את האלימים, את המסוכנים. אני לא אומר, חלילה, לירות בכל ילדה שיושבת על הכביש בסבבה ושרה שירי מחאה, אבל מי שמרים אבן, או רובה – חלומות נעימים. עדיף מתנחל ישן על פני חייל מוכה. הם יתעוררו בביתם החדש או בחדרי המעצר, וזהו. נגמר הסיפור של ההתנתקות. מי שרוצה לסרב, אגב, שיסרב.

 

ג.2.

כשירות למתנחלים (בכל זאת, משפחה), אני מציע את הסטיקר הבא: יהודי לא מרדים יהודי!

 

ד.

אם להמשיך יחד עם העצני ולהשלים את המשל שלו. ההתנתקות של שרון היא בעצם סוג של הכבדת לב זמנית. סיפור המתנחלים, על פי העצני, יסתיים ביציאת המתנחלים "בני ישראל" לחופשי. ולא פחות חשוב: אם נמשיך ונלך עם העצני, הרי פרעה וחילותיו – מאדרפאקינג צה"ל, אם לא אכפת לכם – טובעים בים. זה הסוף שהעצני מאחל לו.

 

ה.

פרשת השבוע, אני יודע, היא לא רק שלי. היא גם של העצני. כל אחד יכול לראות בה מה שהוא רוצה, חופשי.

אבל אני לא מעוניין לחלוק עם העצני בפרשת השבוע הזו. שייקח אותה לעצמו. בכלל, כל ההתנהלות של הדתיים – מתנחלים, חרדים – בזמן האחרון גורמת לי לביטול תורה גדול. בכלל לא בא לי להתעסק באותם חומרים שהם מתעסקים. לפעמים אני חושב: שיקחו את התורה שלהם ויעזבו אותי בשקט. לא רוצה להתעמק באותה הפרשה שהם מתעמקים, לא מעניין אותי לחפש רמזים הפוכים לרמזים שהם מוצאים, לא רוצה. לא רוצה לחלוק אתם שום נראטיב. זו ההתנתקות שלי.

 

ו.

אני יודע שהתורה היא גם שלי, כמובן, ואני לא מתכוון לוותר עליה. גם לא אפסיק לכתוב פרשת שבוע. אבל לא היום. העצני מעצבן אותי, וביטול התורה הזה הוא על ראשו.

 

ז.

ובכל זאת אפנה אתכם לדרשה שלי מהשנה שעברה על פרשת וארא. קטע טוב מאוד, כדאי.

 

ח.

שבת שלום.

 

פרשת השבוע – מקץ

 

א.

פרשת השבוע שלנו – פרשת מקץ – ממשיכה לספר את קורותיו של יוסף בבית פרעה. העלילה בקצרה: פרעה מלך מצרים חולם שני חלומות; שבע פרות שמנות עולות מן היאור ושבע פרות רזות אוכלות אותן. בחלום השני צומחות שבע שיבולים יפות מראה, ושבע שיבולים "דקות ושדופות קנים" בולעות אותן. יוסף מוצא מכלאו, פותר את החלומות, מקבל ג'וב רם מעלה, מציל את מצרים מרעב. כשאחיו מגיעים מצרימה להשיג אוכל, יוסף מתנקם בהם על כל מה שעשו לו – מדביק להם האשמות בריגול, בגנבה, אוסר את אחיו שמעון, מכריח אותם לחזור ולהביא את בנימין – ועל הדרך גם מקצר על חיי אביו.

זו הפרשה. קלאסיקה של ממש. אין ילד שלא מכיר אותה.

 

ב.

השבוע, כשקראתי את הפרשה ואת הפרשנויות עליה, שמתי לב פתאום לדבר שנגלה לעיני בפעם הראשונה. אין כמו העונג להיתקל במשהו בפעם הראשונה, ואני בשמחה אסב גם לכם את העונג הזה. שימו לב:

פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד "אלוהים", אף פעם לא "יהוה". כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.

בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים.

 

ב.1.

חיפשתי, אך לא מצאתי שום פרשן מכובד שיאמר משהו בעניין הזה. אף פרשן לא היה גבר מספיק בשביל לקום ולומר שהשבוע אין אלוהים. חוץ ממני.

אני חוגג את התגלית הזו, ואני גם אומר לכם למה: היא מראה שאני לא מתייחס לאלוהים כאל מובן מאליו. אם אלוהים לא נמצא, אני שם לב. 

 

ב.1.1.

במאמר משנת 1972 טבע הפסיכולוג סטנלי מילגרם את המושג "הזר המוכר" (The Familiar Stranger). הזר המוכר הוא אדם שאנו רואים על בסיס קבוע – בבית הקפה, באוטובוס, בסופר – אבל אין לנו שום תקשורת אתו. על מנת לעמוד בתנאים של "הזר המוכר" אנחנו צריכים 1) לראות אותו 2) על בסיס קבוע ו3) לא לתקשר אתו.

על פי מילגרם, עוד קריטריון חשוב הוא שאם "הזר המוכר" ייעדר, נשים לב. הוא יחסר לנו. התמונה לא שלמה בלעדיו.

 

אני מעתיק את המושג מהפסיכולוגיה השימושית אל חקר התרבות ואל הפילוסופיה של היש, ונוכח שמהרבה בחינות אלוהים הוא "הזר המוכר" שלי.

 

ג.

מבחינה נראטיבית יש רק דרך אחת להסביר את היעדרו של האל: יוסף נטל את מקומו.

יוסף נושא את שם האלוהים, ומדבר בשמו יותר מפעם אחת – "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", מ"א, ט"ז; "הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה: (את) אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה", מ"א, כ"ח.

גם פרעה ואנשיו שמים לב להבדל, שנאמר: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?" (מ"א, ט"ז).

מבחינה נראטיבית ניתן לומר שיוסף נטל את רוח האלוהים, ומאחר ואין יותר מאלוהים אחד – או במילים אחרות: מאחר שלאלוהים אין יותר מרוח אחת – אלוהים נעדר.

 

ג.1.

אתם אולי זוכרים את מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. אצטט את עצמי: "חלומות יוסף הם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם… …אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים. …חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם."

אני לא אוהב להגיד "אמרתי לכם", אבל אמרתי לכם: האדם מתחיל לחלום, ואלוהים נעלם. וגם זה שיעור רב עוצמה: אלוהים לא קיים בחלום. או שהוא במציאות, או שהוא לא.

 

ג.2.

דברים ברוח זו כתב מורנו ורבנו הרד"פ בספרו "והארץ עדיין תוהו ובוהו" (עיונים לספר בראשית), עמ' קמ"ט:

"ובמה חטא יוסף, שהרי נענש זה ולא האריך ימים. אפילו המצרים, אותם הציל מרעב גדול, שכחוהו (שנאמר "אשר לא ידע את יוסף"). מה היה חטאו, על מה עונשו?

אומר לכם רק זאת: לא חטא יוסף בנושאו שם אלוהים לשווא, שהרי לשם ענווה עשה זה הדבר. חטא יוסף שפתר חלומות פרעה בשם אלוהים. כי אלוהינו מה לו ולחלומות-אדם?

שניים הם חטאי יוסף. האחד שנטל שם אלוהים לעצמו, השני – והחמור הימנו – שהכניס את אלוהים אל תחום החלום."

 

ד.

משהו מעניין בנוגע לפרעה. אחרי שהוא חולם כתוב "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" (מ"א, ז-ח).

זו הפעם הראשונה בתורה שרוחו של מישהו מתפעמת. אלוהים כורת ברית עם אברהם, ואברהם לא מתפעם; הוא מראה ליעקב סולם העולה השמיימה, ויעקב לא מתפעם; הוא פותח את רחמה של שרה, וזו לא מתפעמת; הוא חוצה את הים, עוצר את השמש, מוריד לחם מן השמיים, וכלום. הוא בורא את העולם, לעזאזל, ואף אחד לא מתפעם. לאורך כל התנ"ך בני ישראל אף פעם לא מעניקים לאלוהים את העונג הקטן הזה ומתפעמים ממנו; או שהם פוחדים ממנו, או שהם מרגיזים אותו.

למעשה, זו הפעם היחידה (!) בתורה שמישהו מתפעם. הפעם היחידה הנוספת שמישהו בתנ"ך מתפעם היא בספר דניאל (א, א), וגם שם מי שמתפעם הוא מלך זר: נבוכדנצר. שנאמר: "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחו".

 

יש לנו שני מתפעמים, ושניהם מלכים גויים. האם זה בא ללמד אותנו שההתפעמות איננה, וגם לא תהיה, מנת חלקנו? או אולי – אם לנקוט בפרשנות א-לה גבי ניצן – היחיד שיכול להרשות לעצמו להתפעם הוא מלך? אולי צריך להיות מלך על מנת להתפעם? ואולי, אם לנקוט בדרך ההיפוך, כל המתפעם מלך? אני משאיר לכם את זה כחומר למחשבה.

 

ד.1.

על כל פנים, אני ממליץ בחום על ההתפעמות – אולי התחושה היחידה ששווה לחיות בשבילה.

 

ה.

עוד הוכחה לנאמר בסעיף ג' ניתן לראות בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו: זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מתנהג ככה, ברמות כאלה של רוע, נקמנות, וניצול כוחו לרעה. מהבחינה הזו, יוסף הוא ממש כמו אלוהים (ראו: מבול, מגדל בבל).

ההתנהגות של יוסף כלפי אחיו ואביו מוכיחה לנו עד כמה משחית הוא הכוח, ועד כמה עז הוא רגש הנקמה. גם על זה נענש יוסף, ובצדק.

 

ו.

דמעותיו של יוסף, דמעות תנין הם. פעמיים בוכה יוסף תוך כדי נקמתו באחיו. פעם ראשונה, מ"ב כד: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ", פעם שניה, מ"ג, ל: "וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה".

אטען טענה חזקה: דמעותיו של יוסף, דמעות שמחה הן! שתים עשרה שנה ישב יוסף בכלא המצרי ותכנן את הנקמה הזו. כשהיא באה סופסוף, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מרוב אושר. איש מעצבן, יוסף.

 

ז.

בפרשה הזו אני גם מוצא תשובה לפרשנים שטענו כי חלומות יוסף בפרשה הקודמת היו נבואיים. היה גם מגיב אחד באתר הזה, לא אינטילגנט גדול אני מוכרח לומר, שטען את הטענה השגויה הזו.

ברשותכם, אפריך אותה בעזרת פסוק ט' בפרק מ"ב. אחרי שהאחים מגיעים אל יוסף נאמר "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם".

שימו לב: יוסף לא זוכר את היחס של האחים כלפיו, הוא לא זוכר את המכירה לעבדות; יוסף, על פי הפסוק הזה, לא מעניש את אחיו על העוול שנעשה לו.

מה שיוסף עושה זה להגשים את חלומו. פעמיים הוא חלם שאחיו משתחווים לו, ועכשיו הוא מגשים את זה. מכריח אותם לחזור ולהשתחוות בפניו.

כלומר, יוסף לא נביא וחלומותיו לא היו נבואיים, בדיוק כמו שאם אחלום בלילה שאני אוכל בורקס ובבוקר אלך לאכול בורקס לא אהפוך לנביא.

יוסף הוא מקסימום אמביציוזי יתר על המידה, הוא לא נביא ולא נעליים.

 

ח.

שבת שלום.

 

פרשת השבוע – וישב

 

א.
במרכזה של פרשת השבוע שלנו – פרשת וישב – עומד יוסף. בואו נעבור על מהלך הפרשה ממעוף הציפור: זה מתחיל עם עובדת היות יוסף אהוב במיוחד על ידי אביו ושנוא במיוחד על ידי אחיו, עובר דרך החלומות שלו, ואז מכירתו לעבדות, כולל השקר של האחים ליעקב ("חיה רעה אכלתהו"). יוסף עולה לדרגה בכירה בבית פוטיפר, סובל מהטרדה מינית מצד אשת פוטיפר, נכלא, אבל מסתדר יפה מאוד גם בכלא. הפרשה ננעלת בפתרון החלומות של שר האופים ושר המשקים. פרומו: בשבוע הבא הוא ייצא מהכלא.
חיי טלנובלה יש לו, ליוסף זה. אני לא מת עליו במיוחד, אבל מוכרחים להודות שיש בו משהו. עובדה: אין אדם אחר (חוץ מאחיו) שלא נתקל ביוסף והתרשם ממנו עמוקות. ואכן, היום אקרא את דמותו של יוסף מתוך גישה חיובית.

ב.
לפרשת וישב אקרא פרשת החלומות, שהרי היא נפתחת בשני החלומות שיוסף חולם ומסתיימת בשני החלומות שפותר יוסף לשרי פרעה. זו לא הפעם הראשונה שחלומות מופיעים בספר בראשית – דברנו רבות על חלום יעקב – אולם זו הפעם הראשונה שחלומות תופסים מקום מרכזי כל כך בעלילה.

ג.
יש הבדל אחד גדול ומהותי בין החלומות של יוסף לחלומות של יעקב. יוסף הוא הראשון שמספר את החלומות שלו, הראשון שנותן ביטוי פומבי לתת המודע שלו. אפשר לראות את זה גם כך: יוסף גילה, או המציא, את התת מודע. לא בטוח שהוא ידע מה הוא גילה, אבל הוא גילה את זה.
ראו: עד עכשיו בספר בראשית, מי שחלם משהו בלילה – ואפילו היה זה אלוהים בכבודו שהופיע בחלום והבטיח גדולות ונצורות – שמר את חלומו לעצמו. יוסף הוא הראשון שמדבר על החלומות שלו. ולא סתם מדבר – הוא מספר על החלומות שלו גם כשאף אחד לא רוצה לשמוע.

עד עכשיו בספר בראשית, אנשים פועלים. הם מדברים, נכון, אבל הם הרבה יותר עושים. עד עכשיו, כל השיחות בתנ"ך – כולל אלה הנערכות בין אדם לאלוהים – הם שיחות מאוד פרקטיות. כמובן שנערכו גם שיחות אחרות, אבל תוכנן לא פורסם בתנ"ך.

ביוסף אנחנו מוצאים את הגיבור התנ"כי הראשון שסתם מפטפט. יוסף הוא הראשון שקם בבוקר, לובש את כתונת הפסים, יוצא החוצה ואומר לאחיו: בוא'נה, אל תשאלו איזה חלום חלמתי… סתם, דיבור של בוקר, שיחה בטלה על כוס קפה, שיחה שאין לה תכלית.

בעיני זו נקודה חשובה ומהותית, שלא מצאתי התייחסות אליה אצל הפרשנים הגדולים; לא רש"י, לא הרמב"ם, לא הרמב"ן, לא הרשב"ם ולא הרמח"ל. הפרשנים מדברים יותר על תוכן החלומות, ומפספסים את הנקודה הזו.

ג.1.
אני מבקש מכם לשים לב לעובדה שיוסף המציא, או גילה, בו זמנית את תת המודע ואת הסמול טוק, וזה מראה לנו עד כמה הם קשורים. תת המודע נחשף רק דרך המילה המדוברת. יש איזה משהו חדש עכשיו אצל הצעירים, פסיכואנליזה קוראים לזה, וזה בדיוק מה שזה: התת המודע הוא הדבר הקיים רק בדיבור. התת מודע מתקיים, אם תרצו, בפומביות (המדוברת) שאנחנו נותנים לתת המודע שלנו.

ג.1.1
תת המודע מתקיים גם בפומביות הפנימית שאנחנו נותנים לו בתוך עצמנו. הוא הדיבור האינסופי המתקיים בתוכנו, אפילו כרגע, כשאנחנו קוראים/כותבים את הפוסט הזה.

ד.
את הטענה שיוסף המציא את הסמול טוק אני יכול לחזק בעוד סיפור קטן מהפרשה. יעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו בשדה. יוסף יוצא לדרך, ואז אומר הכתוב: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ.  וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה" (ל"ז, ט"ו).

השיחה הזו תרמה לשפה את מטבע הלשון "את אחי אנוכי מבקש", אבל חוץ מזה, מה ערכה? כלום. היא הכי סמול טוק בעולם; יוסף מטייל בשדה, פוגש איש, מה העניינים, מה המצב, מה קורה, סבבה, אחלה, וואלה, ראית את האחים שלי, הם שם. יאללה ביי, סלאמאת, קאץ' יו לייטר.

יוסף הוא מלך הסמול טוק, הסמול טוק העלה אותו לגדולה בבית פוטיפר, בכלא המצרי ובבית פרעה. יוסף תמיד אהב לפטפט ותמיד ידע לתת לאנשים תחושה שהוא מקשיב להם.

ה.
עוד נקודה מעניינת שלא התעכבו עליה מספיק: חלומות יוסף הם לא רק החלומות הראשונים שמדברים עליהם בפומבי. הם גם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם. חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם.
וראו: אלוהים רק מפנה את תחום החלום, ובמה ממלא אותו בן האדם? בחלומות על שליטה, על היררכיה, על היות אלוהים בעצמו.

ה.1.
בחלום הראשון של יוסף קמה אלומתו וגם ניצבה ואלומות אחיו משתחוות בפניה. אבל החלום השני הרבה יותר מעניין.
החלום השני, כפי שסיפר יוסף לאחיו: "… חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (ל"ז, ט).
את החלום הראשון אני עוד יכול להבין, הילד הקטן חולם שאחיו הגדולים משתחווים לפניו (אפילו לא לפניו, לפני אלומתו), אבל בחלום השני משתחווים לפניו (לא לפני משהו שמסמל אותו, לפני ממש) השמש, הירח, הכוכבים.

ה.2.
יעקב ובניו נותנים לחלום את הפירוש הבנאלי הבא: "וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ. הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (ל"ז, י).
אבל אני דוחה את הפירוש הפשטני שנתנו יעקב ובניו לחלום הזה, ואחריהם כל הפרשנים. אני טוען שבחלום השני יוסף חולם שהוא אלוהים. למי עוד תשתחווה השמש?
אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים.
מהבחינה הזו, של תפיסת מקום האלוהים, חלומו של יוסף הוא הד לאמירה של ניטשה על הצל של אלוהים המת שעדיין מוטל על התרבות שלנו, ואני אומר: מה שטוב לתרבות טוב גם לתת מודע של יוסף,

ו.
אבל למרות זאת, אלוהים מת על יוסף. אתה ממש יכול להרגיש את זה בא אליך מתוך הטקסט; זה כאילו שכינורות רומנטיים מלווים כל סצנה בה משתתף יוסף. גם הפרשנים הקבליסטים שמו לב לזה והם מוצאים ביוסף את יסוד החסד, שנאמר "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד" (ל"ט, כ"א). אבל אני – שאין לי כלום עם הקבלה – רק שומע את הכינורות.

ז.
היום הייתה אזכרה לסבא שלי, סבא חיים. כבר שנתיים שהוא לא פה. את פרשת השבוע הזו אני מקדיש לו.

שבת שלום.

 

פרשת השבוע – וישלח

 

א.

בתחילת פרשת השבוע שלנו – פרשת וישלח – אפשר למצוא את אחד מהסיפורים המסתוריים והפלאיים ביותר בחמישה חומשי תורה, ואני מדבר כמובן על סיפור המאבק של יעקב במלאך האלוהים במעבר יבוק. הסיפור נפתח בפסוק כ"ה בפרק ל"ב, פסוק יפה וסתום, פסוק שקפקא יכל היה לכתוב:

 

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

 

הפסוק הזה, אני מתרגש בכל פעם שאני קורא אותו; יש בו את אחד התיאורים הקצרים והממצים של הבדידות: המצב שבהיעדר מלים אחרות אקרא לו: מצב של "הֶיות נותר", ואת הלילה הארוך הוא מכיל, המשפט הזה, ואת המאבק הפנימי, ואת המאבק החיצוני, ואת הציפייה לשחר שיבוא. זה פשוט יופי של פסוק.

את המשך הסיפור אתם ודאי מכירים:

 

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.

וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ. וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה  אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה."

 

ב.

מה שיש לנו פה, אחיות ואחים, הוא דימוי רב עוצמה: אדם הולך מכות עם אלוהים, ומנצח! הלכתי לראות מה אומרים הפרשנים. הרמב"ם והרמב"ן מתווכחים ביניהם אם ההיאבקות הזו קרתה באמת, משמע בעולם החושים, או שמא מדובר בחזיון של יעקב. הרשב"ם טוען שמדובר במלאך שנשלח על ידי אלוהים כדי למנוע מיעקב לברוח מעֵשָׂו, ורש"י טוען שמדובר היה בשר המלחמה של עֵשָׂו (פרשנות לא רעה, האמת: רש"י אומר שלילה לפני המפגש "האמיתי" בין יעקב ועֵשָׂו נפגשו הישויות השמימיות שלהם להלחם בעולם החלום).

 

אבל אני, ברשותכם, מוצא בסיפור המאבק שבין יעקב והמלאך דברים אחרים. בסיפור המאבק הזה  אני מוצא את התשובה לשאלה העיקרית של המאבק הזה – ושל כל המאבקים האחרים: מי התחיל?

 

אלוהים התחיל!

 

ב.1.

אני מאמין שמדובר בראיה חדשה של הסיפור הידוע הזה. אבל אני לא עוצר כאן, אני ממשיך הלאה (כמו כל פילוסוף שמכבד את עצמו) ושואל את השאלה שקשה לשאול: אם אלוהים מתחיל אתך מכות ואתה מחזיר לו, למה זה הופך אותך – לכופר הגדול מכולם או למאמין הגדול מכולם?

 

מבחינת ההתנגדות לאלוהים, יעקב הולך רחוק מאוד. מה שעושה כאן יעקב גדול עשרות מונים ממעשה ההתנגדות לאלוהים של אברהם, שהתווכח עם אלוהים בניסיון (כושל) להציל את סדום. כשאתה מתווכח עם מישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא קיים. מה שעשה כאן יעקב גדול גם עשרות מונים ממעשה אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת טוב ורע. כשאתה מתעלם ממישהו זה עדיין לא אומר שאתה מאמין שהוא אלוהים.

 

יעקב מתנגד לאלוהים פיזית, ובעיני זה הופך אותו – למרות מגבלותיו הרבות ואופיו המחורבן – למאמין הגדול ביותר בסיפור המקראי עד עכשיו. עד עכשיו, ההתנגדויות לאלוהים היו פשוט לא לעשות מה שהוא אומר או להתווכח אתו, ולכן גם האמונה בו נשארה ברמת הדיבור. עכשיו, במעשה של יעקב, עוברת האמונה באלוהים לשלב חדש לגמרי: שלב המגע. במאבק מול אלוהים מגדיר יעקב את האמונה מחדש – הוא מציב את עצמו כקונטרה פיזית מול אלוהים. הוא אומר לאלוהים: "בוא, בוא נראה אותך אם אתה גבר".

 

ב.2.

ולא פחות חשוב: זו הפעם הראשונה שאלוהים הולך מכות. מי מאתנו הגברים לא זוכר את הפעם הראשונה שהוא הלך מכות. ואם זה לא מספיק, הוא גם מפסיד. וכל אחד מאתנו, אני בטוח, זוכר טוב טוב את הפעם הראשונה שהוא חטף מכות. המכות הראשונות הן כמו אהבה ראשונה, והן משמעותיות לא פחות, כי כמו שאומר רוד סטיוארט: החתך הראשון הוא העמוק ביותר.

 

אלוהים משתנה בעקבות המכות האלה. הוא כבר לא יהיה אותו הדבר. וגם מהבחינה הזו יעקב הוא המאמין הגדול ביותר באלוהים עד עכשיו: הוא הראשון שהכאיב לאלוהים, הוא הראשון שהפך את הכאב לדו סטרי.

מעכשיו, כשאלוהים יגרום כאב לבני האדם – והוא יגרום עוד הרבה – הוא ידע איך זה מרגיש כשכואב.

 

ג.

אני ניגש לספריה, פותח את ספרו של הרד"פ "דעת טוב ורע" בעמוד קפ"ג, וקורא את אחת הפרשנויות היפות לסיפור המאבק בין יעקב ומלאך האלוהים.

כותב רבנו: "…ומיהו זה המלאך הנאבק ביעקב? נראה הוא בעיני כאחד המלאכים שנתגלו ליעקב בחלומו בפרק כ"ח, שנאמר "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאך הנאבק ביעקב הוא המלאך האחרון שירד בסולם, אלא שאז התעורר יעקב אבינו והמלאך נשאר אסיר בין כל העולמות: הוא איננו בחלום, והוא איננו במציאות, הוא איננו בשמיים והוא איננו בארץ, איננו יכול לעלות ואיננו יכול לרדת.

חיכה אותו מלאך להזדמנות הבאה בה ישכב יעקב לבדו ויחלום. אז, חשב לעצמו, יוכל להיחלץ מהמצב אליו נקלע ולחזור לשמיים, אלא שיעקב לא משחרר אותו מכלא החלום, ומאלץ אותו להיאבק בו ולברכו…".

 

ג.1.

יפה, לא? יפה בעיני הפירוש הזה, שמדובר במלאך שנשאר תקוע מהחלום הקודם של יעקב, על הסולם וכל זה. מכאן ניתן להסיק שיעקב הוא זה שבעצם נותן חיים למלאכים, בורא אותם. בחלומו יעלו ובחלומו ירדו. אין קיום למלאכים מחוץ לחלום יעקב.

 

ד.

יש עוד עניינים בפרשה: רובה מספרת על ההכנות שעושה יעקב למפגש עם אחיו עֵשָׂו (הוא נאבק במלאך אחרי שהחביא את נשותיו ובניו).

מההכנות האלה אנחנו למדים הרבה על סדרי העדיפויות של יעקב, ומה אומר לכם: חרא של בנאדם.

כך, לדוגמא, הוא מסדר את ילדיו לקראת המפגש עם עֵשָׂו. מאחר והוא חושש שעֵשָׂו בזעמו יהרוג את כולם – מה שלא קורה בכלל, אגב: עֵשָׂו מתגלה כבחור נחמד ורגיש. בסוף הפרשה הוא מצטרף ליעקב והם קוברים את יצחק – יעקב פשוט שם ראשונים את הילדים שפחות אכפת לו מהם, ואני מצטט (ל"ג, ב): "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".

תגידו אתם – לא חרא בנאדם?

על מי מוכן היה יעקב לוותר: הכי פחות היה אכפת לו מגד ואשר, הבנים של זילפה, שפחת לאה. אחריהם באו דן ונפתלי, בני בלהה, שפחת רחל. אחר כך ראובן, שמעון, לוי ויהודה, בני לאה. והכי חשוב, בסוף, יוסף, הבן של רחל.

ואחר כך איך אפשר להתפלא על ההתנהגות הדוחה של בני יעקב? ממש בהמשך הפרשה, כששכם בן חמור ישכב עם דינה, אחותו התאומה של זבולון, שמעון ולוי יטבחו בבני שכם בעודם חולים וכואבים, וראובן ישכב עם בלהה, פילגשו של אביו, כצעד מחאה? ז'תומרת, כשאבא שלך שם עליך זין, זה די דופק לך את המערכת המוסרית, לא ככה? (ולא שזה מצדיק את הטבח הנוראי והביזה שביצעו בני יעקב)

 

ד.1.

בואו נחזור רגע אל הטבח ההוא. חמור החיוי מסכים למול את כל בני עירו, כולל הוא ובניו, על מנת למחול על המעשה שעשה בנו (שכב עם דינה). ואז: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.

בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם.

אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ. וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת."

 

גועל נפש, באמת. ואחרי כל זה, מה אומר להם יעקב אביהם-אבינו. "מה יגידו השכנים", זה מה שהוא אומר. זה מה שמעניין אותו. שום מוסר, שום צדק, שום מילה על בניו הרצחניים. רק מה יחשבו עליו השכנים. הדבר היחיד שהוא עושה זה לקחת חלק מהביזה – חלק קטן: רק את תשמישי הדת – ולקבור אותם באדמה.

תגידו אתם – לא חרא בנאדם?

 

אלוהים, אגב, גם הוא לא יוצא נקי. הוא לא אומר כלום, הוא לא מתערב, הוא לא מוחה על הרצח, הוא לא מעניש. כנראה שהוא עוד מלקק את הפצעים מהמכות שלו מול יעקב.

 

ה.

הערה: בימים אלה אני קורא שני ספרים בנושא ביקורת המקרא, ואני ממליץ על שניהם. הראשון, "היעלמות האל", מאת ריצ'רד אליוט פרידמן שכתב גם את "מי כתב את התנ"ך?". אחלה ספר – קריאה מחדש של התנ"ך כנראטיב של היעלמות האלוהים מחיי בני האדם. מומלץ. השני, "לא כך כתוב בתנ"ך", מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, שניהם פרופסורים באוניברסיטה העברית. גם זה ספר טוב. הגישה שלו היא להתמקד בסוגיות ספציפיות כמו "מי היו בני האלוהים", "מה אירע לשמש בגבעון", וכמובן "במי נאבק יעקב". אם אתם אוהבים את התורה, כדאי לקרוא (הראשון עדיף בעיני, אבל גם השני סבבה).

 

ו.

שבת שלום.

פרשת השבוע – ויצא

א.
פרשת השבוע שלנו – פרשת ויצא – נפתחת בחלום יעקב, אחד הדימויים היותר מוכרים של ספר בראשית: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו. וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה…" (בראשית כ"ח, י"ב).

חלום יעקב זכה להמון פרשנויות, אבל רובן החמיצו את העיקר. אני, שלא החמצתי את העיקר, רואה בחלום יעקב שני דברים נוספים שלא דובר בהם הרבה.

א.1.
הדבר הראשון שאני רואה בחלום יעקב זה את ההדהוד וההשפעה של סיפור מגדל בבל על נפשו של אלוהים.
סיפור מגדל בבל התרחש רק לפני 17 פרקים, בפרשת נוח. רק לפני 17 פרקים ניסו בני האדם – עדיין תחת טראומת המבול הגדול – לבנות לעצמם סוג של סולם מהארץ לשמיים. הסיפור ההוא הסתיים רע: אלוהים לא נתן להם לבנות סולם כזה. הוא בלל את שפתם והפיצם על פני הארץ.
כאן, בחלום של יעקב מנסה אלוהים – בדרכו המגושמת, הילדותית – לבקש סליחה, להגיד "טעיתי". אלוהים מבקש סליחה על מגדל בבל, ומציע כפיצוי את כמעט אותו הדבר שבני האדם רצו לבנות בעצמם: סולם לשמיים.
קיראו את הטקסטים: בסיפור מגדל בבל רוצים בני האדם לבנות "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", ואילו בחלום יעקב רואה יעקב סולם ש"רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".
יעקב הוא לא הגיבור של חלום יעקב. הגיבור בחלום הוא אלוהים, שמבקש סליחה ומציע סולם.
על מה הוא מבקש סליחה? ובכן, קודם כל: על המבול עצמו. ושנית, הוא מבקש סליחה על זה שבלל את שפתנו. הוא מבין שזו היתה טעות.

א.2.
כשמציבים את חלום יעקב אל מול מגדל בבל רואים עוד הבדל אחד עיקרי, כמעט הייתי אומר תהומי.
בשני הסיפורים מופיע סולם/מגדל המגיע מהארץ לשמיים.
בסיפור מגדל בבל, אלוהים יורד לארץ, שנאמר "וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת". ואילו בחלום יעקב, אלוהים נשאר למעלה, בשמיים. שנאמר "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו", כלומר: מלאכים עולים ויורדים ואילו אלוהים נשאר למעלה.

מה קרה לאלוהים ב-17 הפרקים שחלפו? למה הוא לא יורד? הוא כבר לא אוהב אותנו?

(קטע פרוזה קצר: עמדתי מתחת לחלון שלו וצעקתי "אלוהים, ענני!". יצאה אימא שלו, אמרה שהוא לא יכול לרדת, שהוא בעונש: הוא שוב בלל את שפתם של בני האדם.)

א.3.
אני מבקש מכם לקרוא שוב את תחילת החלום ולדמיין את אלוהים כמו שאף פעם לא דמיינתם אותו: פוחד.
דמיינו את אלוהים כמו ילד שטיפס גבוה ועכשיו הוא פוחד לרדת. דמיינו אותו עומד שם, בראש הסולם, ולא מצליח לעשות את הצעד הראשון. הוא רוצה לרדת, נמאס לו להיות למעלה, אבל הוא פשוט לא מצליח. הוא "ניצב", כמו שאומר הכתוב, כלומר: דומם, מאובן.

א.4.
אני יודע, אני מבקש מכם יותר מדי: לדמיין את אלוהים מצטער (ראו א.1), ואז לדמיין אותו פוחד (ראו א.3). אבל תחשבו על זה עוד פעם: האם אלוהים הפוחד, המצטער, הוא לא הרבה יותר טוב מהאלוהים השופט, הנוקם?

א.5.
אני מציע אלוהים אחר: אני מציע את האלוהים הלא שלם.
אני מציע אלוהים שעושה שטויות.
אני מציע אלוהים שיהיה כמו בנאדם שיש לו כתם של טחינה על המכנסיים והוא לא שם לב שכולם צוחקים על זה מאחורי גבו.

ב.
מיד אחרי שמסתיים החלום, מגיעים פסוקים ט"ז-י"ז ובשני משפטים מסכמים את כל הפסיכולוגיה של הדת:
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר:
אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.
וַיִּירָא. וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה.
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

ב.1.
הכל פה: האדם חווה חוויה. הוא לא יודע איך להסביר אותה, אז הוא אומר: אלוהים! יש אלוהים! הוא מתחיל להאמין באלוהים, ובאותו הרגע הוא מתחיל גם לפחד ממנו, כי האמונה באלוהים והיראה ממנו הולכות ביחד. הן כל כך הולכות ביחד, האמונה והיראה, עד שלפעמים נראה לי שזה אותו הרגש. 
ואז, בשביל לשלוט בפחד ולהעצים את האמונה, הוא יוצר לעצמו "בֵּית אֱלֹהִים", ועכשיו הרבה יותר קל לנהל את כל הפוליטיקה של הפחד והפוליטיקה של האמונה.
האדם יוצר "בֵּית אֱלֹהִים", כי הוא לא באמת יכול לשאת את המחשבה שיש אלוהים בכל מקום. זה מפחיד אותו. אם תשאלו אותי, זה מפחיד גם את האלוהים. גם האלוהים, אחרי שהוא פוגש את הבנאדם, לא רוצה להיות בכל מקום.

ב.2.
אני מציע אלוהים אחר: אני מציע את האלוהים שלא נמצא בשום מקום.
אני מציע אלוהים לא זמין.
אני מציע אלוהים שלא נמצא בשום טווח קליטה.
אני מציע אלוהים שיהיה כמו בנאדם שלא נמצא ואף אחד לא יודע אם הוא בטיול או שאולי הוא מת.

ג.
יש עוד נושאים חשובים בפרשה, כמו סיפור אהבתם של יעקב ורחל, אבל בואו נשאיר משהו לשנים הבאות.

ד.
שבת שלום.

פרשת השבוע – תולדות

 

א.
פרשת השבוע, פרשת תולדות. כדאי לקרוא.
מהפרשה אנחנו למדים רבות על יצחק אבינו. מה אומר לכם על יצחק אבינו? לרוע מזלו, נולד הממזר המסכן לפני הפסיכואנליזה והטוק-שואו. רוצה לומר: הטראומה של העקידה נותרה חקוקה עמוק עמוק באבינו יצחק, שלבטח היה מרטיב את משכבו בלילות תוך שהוא חולם על סכינים גדולות יורדות אל צווארו העקוד. לא קל להתבגר כבן להורים שהיו מוכנים לשחוט אותך בשביל האמונה. טיפול היה עוזר פה, אבל לך תמצא מטפל טוב בארץ פלישתים.
גם על רבקה אנחנו למדים בפרשה. רבקה אמנו לא נפלה רחוק משרה אמנו, חמותה. כמו שרה, גם היא מעדיפה בבירור ילד אחד על פני השני; כמו שרה, גם היא לא בוחלת במניפולציות. כמו שרה, גם רבקה מפיקה סיפוק מיני מהעובדה שהתושבים בשכונה מציצים לה ולבעלה מזדיינים כשהם משוכנעים שמדובר באח ואחות. שובבות היו האמהות הגדולות שלנו.

ב.
אולם במרכז הפרשה, ללא ספק, עומד סיפור מאבקי הבכורה ושורשי האיבה בין עֵשָׂו ליעקב. פה, בפרשה, הזו, מתחיל הכל (למרות שהכל בעצם התחיל כבר קודם, עם אברהם, שרה הגר וישמעאל).
הכל מתחיל ונגמר ומתמצה בפסוק מ"א, פרק כ"ז: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב". מכאן גזרו רבותינו הלכה כי עֵשָׂו שונא ליעקב. הפרשנים בבתי הכנסת לא יוכלו להתאפק ויקשרו את הפרשה למות הראיס השבוע. לא משנה מי יחליף את ערפאת, יאמרו הדרשנים של הימין, הרי ידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב.
תמיד שנאתי איך שהם פשוט מתעלמים מהסיפור: הרי עֵשָׂו שטם את יעקב רק אחרי שזה התחזה לו, שיקר לאביו ובעזרת אמו גנב לו את הברכה ואת השררה. תמיד שנאתי את ה"עֵשָׂו שונא ליעקב", תמיד שנאתי את המשפט הזה שנטוע כל כך עמוק בבסיס ההוויה היהודית-דתית-ציונית-לאומית. 

ג.
הקריאה שלי את סיפור יעקב ועֵשָׂו מושפעת – ואיך לא תהיה – מהעובדה שאני אח בכור, ראש וראשון – מבחינה כרונולוגית בלבד, חשוב לציין – לצוות מובחר של אחיות ואח.
כבכור, אני קורא את פסוקים כ"ט עד ל"ד בפרק כ"ה, ומתמלא מחשבות, חלקן נוגות.

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי (עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים.
וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

אני קורא את הסיפור הקטן הזה ולבי יוצא אל עֵשָׂו.
עֵשָׂו אומר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", והמשפט הזה מכתיר אותו כפילוסוף הראשון. בשלב הזה של חייו עֵשָׂו בז לבכורה, בז לכבוד. כל השעות האלה בטבע, עם הצאן, כל המארבים האלה לציד, עשו את עֵשָׂו לפילוסוף ולאיש רוחני הרבה יותר מאחיו הצעיר, החכם, התם, יושב האוהלים, שהפך להיות שקרן קטן, מניפולטור, רודף כבוד ושררה ובכורה. לא עֵשָׂו, עֵשָׂו הוא פילוסוף. עֵשָׂו לגמרי בשאנטי.
אני רואה את עֵשָׂו כמו שיווה, האל ההודי, האל שבאופן אישי עשה לי את הכי הכי הרבה מכל האלים שפגשתי עד אליו וגם אחריו. שיווה היוגיסט, המודט, הרקדן, איש הטבע, אוהב ההרים והשקט, האיש המדבר לחיות והמעשן גנג'ה מבוקר עד ליל. שיווה, הו שיווה הגדול. אל הזמן והאש וההרס והכלום המוחלט.

 

Om Nama Shiva

כשעֵשָׂו בז לבכורה, גם אני בז לבכורה. כשהוא אומר "לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", אני אומר את זה גם, כמוהו.
עֵשָׂו הוא המואר הראשון כי הוא היה הראשון בתנ"ך שמוכן – ברגע נתון אחד – לוותר על העתיד לטובת ההווה, לוותר על הרוח לטובת החומר, פשוט לוותר.
הו, הכוח הגדול הטמון בוויתור על הכל – עֵשָׂו היה שם, הוא היה מספיק גדול ורוחני בשביל לוותר על הבכורה שלו בנקודה הזאת בחייו (אחר כך הוא נהיה קצת עצבני).

עֵשָׂו הוא הקדוש של הבכורים.

ד.
שבת שלום.

פרשת השבוע – וירא

 

א.
כל כך הרבה סיפורים מכילה הפרשה שלנו – פרשת וירא – שיהיה קצת קשה לדבר על כולם בפעם אחת.
א.1.
מה יש לנו בפרשה? המלאכים המתגלים לאברהם, ההבטחה לשרה, הצחוק של שרה, לידת יצחק, גירוש הגר למדבר, הגר רואה את אלוהים, הסיפור על סדום, אשת לוט הופכת לנציב מלח, בנותיו של לוט שוכבות אתו בלי ידיעתו.

מעל הכל עומדת, כמובן, עקידת יצחק.
א.2.
עקידת יצחק – איזה סיפור! השנה, דווקא לא אתעכב עליו, אבל הרי לצאת פטור בלי כלום אי אפשר. אפנה אתכם, אם כך, לשתי קריאות מעניינות – ומנוגדות – על עקידת יצחק.
הראשונה, "בשבחו של אברהם" מאת הפילוסוף הדני סרן קירקגור (כאן, מתוך אתר "דעת". זה לא כל החיבור, אבל בהחלט אפשר להבין את רוח הדברים). השניה, "גירוש הגר ועקידת יצחק" מאת הפילוסוף האפרו-יהודי דרור פויר (מתוך אתר "רשימות").
מבחינה פילוסופית, שני האישים האלה הם עיוורים המנסים לתאר פיל כשזה אוחז בזנבו וזה אוחז ברגליו.
הפיל הספציפי שהם מנסים לתאר כאן הוא אברהם. קירקגור רואה בו מופת של אמונה וכוח, פויר רואה בו מופת של חולשה ואטימות.
עוד פיל ספציפי שהם מנסים לתאר כאן הוא אלוהים.
בשביל לתאר את אלוהים – ובשלב הזה אני נאלץ לבקש מכם לשבת. אם אתם קוראים את הקטע הזה תוך כדי נהיגה, אנא עיצרו בצד – לא יהיה מתאים להשתמש בדימוי של שני עיוורים ופיל על מנת להמחיש את ההבדלים בין שני ההוגים.
במקום הדימוי של שני עיוורים ופיל, אני מציע לכם את הדימוי של שני עיוורים וקיר.
שני עיוורים מנסים לתאר קיר כשהם עומדים משני צדדיו. הפעם (שלא כמו בדימוי הפיל) הם יתארו בדיוק את אותו קיר, אבל הם לא יוכלו למשש אם הם מהצד של הבחוץ או של מהצד של הבפנים.

הקיר הזה הוא הפיל מהדימוי הקודם. הקיר הזה הוא האלוהים.

לתאר ולמשש. המישוש והתיאור – הדואליזם היחיד שעוד שווה לדבר עליו.

נשתחווה לפני הצרפתי שאמר את זה קודם (אני לא זוכר מי מהם, אבל אני בטוח שהוא היה צרפתי ושהוא מת)

העיוורים לא יכולים למשש את ה"בחוץ" או את ה"בפנים", ושני פילוסופים לא יכולים לתאר דבר שקוראים לו אלוהים.

ב.
ובגלל כל זה, גם בגלל כל זה, עקידת יצחק היא אחד מהחומרים החזקים ביותר שנמצאים בכתב. עקידת יצחק עומדת בבסיס של הפילוסופיה של הדת. היא הקרקעית של הנהר מהדימוי של להיכנס לאותו נהר פעמיים.

ושוב נתקעתי על העקידה, למרות שרציתי לדבר השנה דווקא על סדום, על העיר הגדולה והכופרת, על אנשיה הצרים על דלתו של לוט ורוצים "לדעת" את מלאכי האלוהים.
השנה רציתי לדבר על ההיבט הפילוסופי של לרצות לזיין את אלוהים: "הכפירה הגדולה מכולן או האמונה הנשגבת מכולן?", אבל שוב נתקעתי על העקידה.

טוב, אולי בשנה הבאה.

ג.
אויש, תראו מה קרה: נגמר לנו הזמן.

ד.
שבת שלום.