Category Archives: מסע אחר

מי פה האטרקציה?

 

בחופשתי האחרונה נתקלתי, ולא בפעם הראשונה, בהיפוך תפקידים מעניין. היינו על החוף בגואה, הודו, נהנים מכל הדברים שאפשר ליהנות מהם – ים רגוע, שמש טובה, אוכל טעים, חברה נעימה, אנשים יפים, מחירים זולים. כל הדברים שמהם מורכבת חופשה מוצלחת.

לעת שקיעה, בעוד אנחנו יושבים ומביטים בים (דבר שאף פעם לא נמאס, ואיך יימאס?), מגיעות לפתע סירות עמוסות תיירים הודים ועוגנות מול המסעדה. ההודים יורדים מהסירות, כמה מהם שולפים מצלמות, מסתכלים עלינו, והנועזים שבהם עושים סיבוב בינינו ומבקשים להצטלם עם האנשים המוזרים האלה שהם אנחנו.

הייתה זו שעה יומית של היזון חוזר ומעגליות קסומה – מי האטרקציה פה? מי המקומי, מי התייר? הם מסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים עליהם, ושני הצדדים משועשעים מעצם הסיטואציה, שני הצדדים יודעים להעריך את ההיפוך.

דברים מהסוג הזה קורים הרבה כשמטיילים למקומות שאינם פריז, לונדון או ניו יורק, וכל מי שהיה מבין על מה אני מדבר ונזכר בחיוך בחוויות דומות שעברו עליו. בפרפראזה על קלישאות של פוליטיקאים, אפשר לומר שבאנו לתייר ויצאנו מתוירים.

 

כן, כאלה הם החיים. כמו עוגיית המדלן של פרוסט, כך זרקו אותי המבטים המשתוממים של התיירים ההודים אל ילדותי הראשונה. והנה פלאשבק (מיוחד לקוראי "מסע אחר"): עת היינו מבלים את חופשתנו המשפחתית השנתית באילת, אחד השיאים הגדולים והקבועים של החופשה היה ללכת על החוף ולצפות בתיירים, ובעיקר בתיירות הסקנדינביות שבחרו לבלות את החופשה השנתית באילת דווקא. אני זוכר – או אולי ממציא לעצמי זיכרון – את מדקרות הקנאה הקלות: איך הם חופשיים, כמה הם שונים מאיתנו. ואני זוכר גם את התמיהה הקלה, שמלווה אותי עד היום: המקום שאתה גר בו הוא אתר החופש של מישהו אחר. קצת מוזר. הייתי מביט בהן בפליאה כשהן מביטות בשקיעה ולא ממש מבין את הקונספט.

 

הו הו הו הו, איך שגלגל מסתובב לו, לא? המקומי/תייר שהייתי כילד באילת השתקף אלי מעיניו של הילד ההודי, מקומי/תייר בעצמו, שהסתכל בי ובעיניו אותה התמיהה ואותן מדקרות הקנאה בדיוק. אני חופשי יחסית אליו, כמו שהתיירת הסקנדינבית של ילדותי היתה חופשייה יחסית אלי (למרות זאת, אני לא מאלה שמאמינים שהכל יחסי. בעיני רב המוחלט על היחסי), וזה כי מי שבא מרחוק תמיד נראה לנו חופשי יותר. עובדה: אם הוא לא היה חופשי יותר, הוא לא היה בא מרחוק.

 

כך, בין התייר שהייתי כילד לבין התייר שאני היום, אני משתדל לחיות את החיים: לחפש כמה שיותר פליאות ולהביט בכמה שיותר שקיעות. כשזה מצליח אני מאושר. כשזה לא מצליח אני מנסה לזכור שזה רק בגלל שלא ניסיתי מספיק, שזה רק בגלל ששכנעתי את עצמי שהשקיעה שם יפה יותר מהשקיעה פה, ושאפשר להיות חופשי רק כשאתה בחופשה. ולא כך הדבר.

 

כמו בכל סוף שנה, גם בסוף השנה הזאת אנחנו מגישים לכם את רשימת מאה המסעות והיעדים שיעשו את השנה הבאה, 2007 במקרה הזה. אם הייתי יכול לבחור במסע אחד מרשימת המאה הייתי בוחר בלי היסוס בטיסה לחלל – זו השנה הראשונה שבה ניתן לאנשים כמוכם וכמוני (רק עם יותר כסף) לצאת בחללית מחוץ לאטמוספרה ואף לצאת מחוץ לחללית למעוף קצר בחלל.

רק המחשבה הזאת מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, כמו שכתב המשורר. אין לי חלום גדול יותר מאשר לטוס לחלל ולהיות בחלל, לראות את כדור הארץ מבחוץ ולנסות, כמו הילד ההולנדי מהסיפור, לסתום באצבע אחת את החור שבאוזון.

 

אחד הגיבורים הגדולים שלי הוא יורי גגרין, האדם הראשון לטוס בחלל. תמונתו תלויה במשרדי ומבטו הטוב מנחם אותי. כן, בחלל אולי אי אפשר לראות שקיעות, אבל את הפליאה הגדולה מכולן אפשר לחוש רק שם. הפליאה של גגרין יכולה להביא אותי לדמעות עד היום. "כשהקפתי את כדור הארץ בספינת חלל", אמר, "ראיתי לראשונה כמה יפה כוכב הלכת שלנו. איזה יופי! ראיתי את העננים ואת הצל שהם מטילים… המים נראו כנקודות אפלות ונוצצות… כשצפיתי אל האופק, ראיתי את הניגוד בין צבעו הבהיר של כדור הארץ לשמים השחורים לחלוטין…".

 

ואולי יום אחד, כשתתבסס תיירות החלל, נשב על חוף רגוע בגלקסיה רחוקה ובשעת שקיעתן של ארבע שמשות נצפה בספינות חלל קטנות עוגנות ומהן ירדו המקומיים ויצפו בנו צופים בהם. ושוב נוכל לתהות: רגע, מי פה האטרקציה?

שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר

 

א.

גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, כתב לאו-צה החכם באדם, או לפחות אחד החכמים שבהם (אם החכמים באדם היו קבוצת כדורסל, הוא בטוח היה בחמישייה הפותחת. מצד שני, חכמים גדולים תמיד מעדיפים לשבת על הספסל). אני מבקש לחלוק עליו, או בעצם להוסיף עליו: מסע של אלף מילין מתחיל הרבה לפני הצעד הראשון; אפשר לומר שהצעד הראשון הוא כבר אמצע המסע, תחילת סופו.

איפה מתחיל המסע? קשה לשים אצבע על הנקודה המדויקת. האם המסע מתחיל כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול נחיתה על אדמה חדשה? אולי לפני זה, כשאנו נועלים מאחורינו את דלת הבית? אולי המסע מתחיל כבר כשמורידים את התרמיל מהבוידעם, אולי כשמזמינים את הכרטיס?

לא. המסע מתחיל הרבה לפני זה, הוא מתחיל אפילו לפני שמתקבלת ההחלטה לצאת למסע. המסע מתחיל עם הרצון, עם השאיפה, לצאת. הוא מתחיל כשאותו קול פנימי קורא לנדוד, לנדוד. מסע של אלף מילין, צריך היה לאו-צה לכתוב, מתחיל כשחושבים על הצעד הראשון, המסע מתחיל כשהוא מבשיל למשהו שעוד מעט יקרה, כי מסע – ואת זה יודע כל אחד, גם אם הוא לא חכם סיני עתיק – הוא קודם כל מצב נפשי, הרבה לפני שהוא פורט עצמו להמחאות נוסעים וצ'ק אין וצ'ק אאוט ו"תודה רבה" בשפה חדשה וטעמים לא מוכרים של אוכל אחר.

המסע מתחיל בפנים, והרבה לפני הצעד הראשון.

 

ב.

אבל עם כל הכבוד לנפש, מסע הוא קודם כל עניין של הגוף. את יכולה לדמיין רוח נושבת על פסגת הר מושלגת עד מחר, אבל רק כשיקפא לך האף תביני. אתה יכול לחלום על חוף קריבי, אבל רק כשתלטף אותך השמש ומיץ קוקוס יטפטף על סנטרך, תהיה שם. זריחה היא זריחה רק אם קמת מוקדם בבוקר וראית אותה. כמו שאמר לי בדואי זקן אחד: שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר.

יש רק דרך אחת לצאת למסע, והיא לעשות את הצעד הראשון. לשבת ולחשוב על הצעד הראשון – זה לא ייקח אותך לשום מקום. כך שלאו צה צדק ואני טעיתי. כל הנאמר בסעיף א' בטל ומבוטל.

הפילוסוף הפרוסי הגדול עמנואל קאנט לא יצא מעולם את גבולות כפרו, ולמי ששאל אמר שהוא יכול לצאת למסעות אדירים מבלי לקום מכורסתו. זה אומר שגם פילוסופים פרוסים יכולים לדבר שטויות, ואני בהחלט יכול למצוא בזה סוג של נחמה.

 

ג.

נעים מאוד, שמי דרור ואני העורך החדש. נפל בגורלי והגיליון הראשון שלי ב"מסע אחר" הוא רשימת מאה המסעות והמקומות המומלצים.

אם רשימת המאה היא מבחן – אני נכשל לחלוטין. לא הגעתי אפילו לעשרים מהמקומות ברשימה. בשביל לעודד את עצמי אני מנסה להשתכנע שלא מדובר במבחן, אבל אז אני מזכיר לעצמי את עמנואל קאנט וזה לא עושה לי טוב. אני דווקא חושב שזה כן מבחן, כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו. להיות בו באמת, עם הרגליים והידיים וקלקולי הקיבה וכיווצי השרירים וגיהוצי כרטיס האשראי. אז קחו גם אתם את הרשימה הזו ותתחילו לסמן "וי" על המקומות שהייתם בהם. אם יש לכם מעל לשלושים סימונים, אני מקנא בכם. אם יש לכם פחות מעשר, אני מקנא בכם פחות.

 

סעו לשלום!