עצומה: נגד חוק שיתוף הקבצים

הנסיבות הפכו את מרצ ללא רלבנטית מבחינה מדינית, ואולי טוב שכך, והבורות הופכת את מרצ ללא רלבנטית מבחינה דיגיטלית. אבל זה הרבה יותר חמור מכך: העמידה המוחלטת לצד בעלי ההון ונגד העם הופכת את מרצ ללא רלבנטית גם מבחינה חברתית.

הצעת החוק המדוברת של אבשלום וילן הופכת את כולנו לעבריינים, את ספקי השירות למלשינים על בסיס קבוע ולמעשה את רשת האינטרנט ללא חוקית, כפי שמנתח דר' מיכאל בירנהק בנרג. אם לא קראתם/ן את יובל דרור, גם כדאי. הוא יעזוב את מרצ. הלוגיקה שלו מופלאה: "”אם בהצעת חוק על נושא שאני מבין בו אתם (זכויות יוצרים. ד"פ) כל כך על הפנים, מה קורה עם הצעות חוק בנושאים בהם אני לא בקיא?“.

בטח כבר נתקלתם בזה גם במקומות אחרים – מתארגנת עצומה. לכו לחתום, ותפיצו הלאה אם בא לכם

לקריאה נוספת: הצעת החוק (RTF) / הראיון עם בירנהק / הלמו שחשף / יובל דרור /

יאללה, לחתום

 

כל גולש צריך מרפסת

פורסם ב"עכבר-נט", בעריכת עמיתי המכובד מר ג. שמשון

 

א.

לפני כמה ימים סרתי לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריי ורכשתי דיסק. ממש ככה; נכנסתי, ראיתי, שמתי שבעים שקלים במזומן על הדלפק, ובתמורה קיבלתי את "ספר התפילות הישן של אמי" מאת מורנו ורבנו ז"ל ג'וני קאש. בבית פתחתי את הניילון – כמו פעם, נו – והאזנתי לגבר שר גוספל בקולו העמוק מני ים כשהגיטרה שלו מתלטפת עם הנצח. הגברתי את הווליום ומזגתי לעצמי וויסקי וסודה.

כן, אני קונה דיסקים, חברות וחברים. פחות מפעם, אבל קונה. אני, שעד לא מזמן הייתי רוקק על המדרכה בכל פעם שהייתי עובר על פני חנות דיסקים ולהזכיר את תעשיית המוסיקה בביתי היה כמו להניח ראש של חזיר למרגלות הסלע הקדוש במכה. קונה דיסקים, כן. שבעים שקל, בדיוק.

עמדתי בסוגיית זכויות היוצרים ותעשיית המוסיקה לא השתנתה כהוא זה, כמובן. אני עדיין מוכן להיאבק תמורת זכותו של כל אחד להוריד ולהעלות מה שהוא רוצה. אבל לי נמאס להוריד מוסיקה מהאינטרנט. ירד לי, עבר לי. פה ושם כן, אבל באופן כללי נגמר לי. נו מור לונלי נייטס מול תוכנת ההורדה, לא עוד המעקב ההזוי אחרי השיר היורד. הייתי שם, עשיתי את זה, ועכשיו אני הכי נהנה לחזור הביתה ולהוריד את הניילון מדיסק חדש.

 

ב.

אני עוד זוכר קצת את הימים הראשונים של האינטרנט בישראל, איך היינו יושבים, כמו בשיר של בוב מארלי, בפרלמנט שלנו בפורום "קפטן אינטרנט" ומשוחחים על "התרבות הדיגיטלית". אלה היו זמנים, חברים! לא היה פה כלום, כלום! אפילו לא ויינט. טוקבקים? מי ידע אז מה זה טוקבקים! היינו כותבים אימיילים והעברית הייתה מתהפכת לנו. אח, אלה היו ימים. אפילו אקספלורר לא היה.

אני זוכר איך היינו יושבים שם ומחלקים את העולם ל"מחוברים" ו"מנותקים", לאנשי האונליין ואנשי האופליין. אנשי האופליין קראנו להם, ובמילה אופליין קל למצוא את המילה אופל.

פעם היינו מדברים בפורומים, היום אנחנו פותחים בלוגים. כל אחד פותח עמוד בפליקר, כל אחד מראה את הדלישס. כל אחד סוגר מרפסת, תוקע יתד, אוסף בייט לבייט וסולל את דרכו אל הנצח.

פעם היו מדברים על כיכר העיר, אבל בסוף התברר (כמו תמיד) שכל אחד רוצה להיות זה שנואם על המרפסת. סיבוב יפה עשה עלינו האינטרנט.

 

ג.

היום, בלי שאלה בכלל, הרבה יותר טוב. אבל זה ברור. להגיד את זה זה להגיד כלום. פעם היה אפשר להגיד על האינטרנט שהוא הפך למובן מאליו. היום כבר אי אפשר להגיד את זה. האינטרנט כבר מזמן עבר את שלב המובן מאליו. שלב המובן מאליו עבר בערך לפני חמש שנים פחות או יותר. פעם היו אומרים ש"באינטרנט יש הכל". היום כבר אי אפשר להגיד את זה. להגיד את זה היום זה כמו, זה כמו…

כבר אין מה להגיד על האינטרנט.

 

ד.

אבל זה בדיוק מה שהכי יפה באינטרנט! זה כמו הרוקנרול. גם הוא עבר את כל השלבים האלה, ועדיין: תמיד יהיה איזה משהו שיפוצץ לך את המוח. תמיד, כמו שאומרת הקלישאה, יש מישהו באיזה מקום בעולם שמחבר את הגיטרה שלו למגבר בדיוק ברגע הזה. וגם אם הוא יגיד שוב את אותם הדברים, ההתרגשות האמיתית של הגילוי תחפה על זה. כל רגע נולד ג'ים מוריסון, בייבי. העולם ייעצר אם לא.

 

ה.

וזה הדבר שעדיין עומד בבסיס של כל האינטרנט שמינטרנט הזה, מהימים הרחוקים והאיטיים ההם, ימי ה-IRC וה-BBS, ועד היום, ימי ה-Google earth והביטורנט, וגם בעתיד הנראה לעין, העידן האלחוטי. מתחת ומעל לכל זה, באינרפא-סטרקצ'ר של הבאק-בון של כל האינטרנט הזה, מדובר ביופי של דבר.

 

לא זכיתי, אבל אני לא עצוב

לא זכיתי, אבל אני לא עצוב. בכלל לא. אני שמח.

כל העשירייה הראשונה ברשימת זוכי תחרות בלוגר השנה של נענע הם בלוגים פגז אחד אחד. תנו להם ב-RSS או ברשימות הדיוור, כמוני, ולא תצטערו. אני מברך את הזוכים ומקבל באהבה אין קץ את היעדרותי מהרשימה המכובדת, המוכשרת והפופולרית הזו. נרים כוסית לחיי הקאונטר! נעלה את ישראבלוג על ראש שמחתנו! תשעה מתוך אחד עשר הזוכים באים מישראבלוג, ואם נחשיב את עידו קינן, שעזב לאחרונה, הגענו לעשר. וכולם כותבים מעולים אחד אחד.

מה שכן 2, הבחירות מלמדות אותנו הרבה על עולם הבלוגים בישראל. קודם כל, הם מלמדים אותנו את המובן מאליו: אנשים אוהבים סקס, וידויים אישיים, לכלוכים, צחוקים ותמונות יפות (לעזאזל, אני אומר לעצמי, אתה לא מספק אף אחד מהם. פעם כתבתי על סקס, אבל לא קיבלתי אף תגובה).

זה באמת עולם אחר, הבלוגספירה הזו; מקום בו ילדות גוברות על עיתונאים כמו סבר פלוצקר ויואב קרני. זה יפה, האינטרנט הזה שלכם, איך שהוא לוקח קורות חיים ועושה מהן טייארה. איי לייק איט. זה בדיוק הדבר שהיינו מדברים עליו פעם, ולראות את זה קורה עושה לי נעים.

נכון, לא תמיד נעים. בכל זאת אני שואל את עצמי בכנות אם לא הייתי מרגיש הרבה יותר נוח עם הבלוגספירה במקרה שסבר פלוצקר היה גובר על עופרניקוס, לדוגמה. לא שעופרניקוס לא תותח, הוא תותח על, הוא אב כל התותחים. אני רק מביא אותו בתור דוגמא. באותה מידה הייתי יכול לומר עידו קינן, המפציץ החמקן.

אבל אז אני מתעשת: מה לסבר פלוצקר ולרשימת הזוכים? הוא לא שייך אליה בכלל. סבר פלוצקר או יואב קרני ברשימת הזוכים בתחרות בלוג השנה היתה מגדירה מחדש את הביטוי "נטע זר". או כמו שאמר טיילר דירדן: זה שתתקע נוצה בתחת לא יהפוך אותך לתרנגול.

זה שיש לך בלוג לא הופך אותך לבלוגר. זה שיש לך בלוג לא הופך אותך אוטומטית לאזרח הבלוגספירה. גם אני לא הייתי משתלב בטבעיות ברשימת הזוכים. כמו הדוגמאות שהבאתי, גם אני בא מפלנטה אחרת שקוראים לה "נייר". הביטו על הזוכים ואל תקלו בהם ראש, הם אהובי הקהל כי הם בדיוק מה שפעם היו קוראים אותו "קהל". 

אל תקלו בהם ראש, כל אחד שם פצצת רייטינג. אתה יכול למצוא שם פוסטים עם למעלה משמונה מאות תגובות וכמות כניסות שלא מביישת עיתון קטן. קבלו את האצולה החדשה.

בטח שמתם לב, כמוני, שאין אף נציג של "רשימות" בין הזוכים. הסיבה, קודם כל, מצויה בפסקה הקודמת: הם פשוט הרבה יותר פופולרים. אני חושב שאם אחבר את כל הכניסות בבלוג הזה במשך חודש לא אגיע למספר המבקרים בפוסט בודד של מרג'י או זו ש. ואני כבר לא מדבר על המובן מאליו: הרמה של כל אחד מהזוכים גבוהה לפחות כמו הרמה של כל כותב פה, אם להתנסח בנימוס.

נכון, אם מחשבים את זה באחוזים, הרי שבישראבלוג יש הרבה יותר זבל, אבל זו טענה שטותית, או קטנונית לכל הפחות, כי כפי שכולנו יודעים – והרשימה הזו (רשימת הזוכים) מוכיחה את זה יופי – אין שום בעיה לגלות יהלום בערימת חרא. (לא שישראבלוג חרא, חלילה, זה רק פתגם).

רשימת הזוכים בתחרות בלוג השנה של נענע היא שיר אהבה לאינטרנט ושיר הלל לכתיבה מקורית, נועזת, חושפנית, מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. באמת אין פלא שלא זכיתי.

 

היום בו ירד הניו-יורק טיימס מהרשת

 

אתמול בקונספציה שם ירדן לוינסקי את הלינק הבא. כדאי ללחוץ ולראות את סרטון הפלאש הזה: תרחיש בכלל לא בלתי מעניין (שלילה כפולה תמיד היתה השלילה החביבה עלי) על עתיד המדיה, המקוונת והלא.

במרכז התרחיש: המלחמה בין גוגל ומיקרוסופט, ולאן היא לוקחת אותנו: משתמשים, בלוגרים, צופים, קוראים, משתמשים. בתוך הסלט אפשר למצוא גם את אמזון, סוני, פיליפס, פרנדסטר, טיבו, בית המשפט העליון, ועוד – יריבויות, בריתות, בגידות ותככים. מעורר מחשבה, אי אפשר לומר שלא.

אם בא לכם לדבר על זה אחר כך, אפשר. בכיף.

 

נדבר על זה בהמשך

מחשבות על אינטרנט

 

זה מין מדור חדש שאני מייסד פה. הוא יתפרסם מפעם לפעם ויכלול דברים מהסוג הזה:

 

א.
יוצר נקודת שיחזור

ה-Service pack 2 מריץ את עצמו. אני מסתכל עליו. פתאום הוא עוצר לרגע את שטף ההודעות – "סורק", "מעדכן", "מגבה" – לוקח פאוזה דרמטית, ואז מודיע: "יוצר נקודת שיחזור".
חשבתי שזה נורא יפה המשפט הזה – "יוצר נקודת שיחזור". חשבתי שזה קצת מה שאנחנו עושים כל הזמן: יוצרים את נקודת השיחזור של ה"אני".
נקודת השיחזור היא ה"אני" שרק אני מכיר, היא נקודת התייחסות שנוצרת מחדש בכל פעם שאנחנו מתקינים את ה-Service pack 2 של הנשמה.

ב.

"איך מאבטחים אוויר? " – מאמר שלי בגלובס הערב.