ארכיון קטגוריה: טיים אאוט

ווווואאאההווווו!!!!!!

 

ווואאההה!!!!! ווווואאאההווווו!!!!!! יייייהההההה!!!!!!!! אאאההההה!!!!! זה פחות או יותר העיקרון של צניחה חופשית, כי מדובר בחוויה שקצת קשה להסביר אותה במילים. חמישים שניות של נפילה חופשית, על הבטן, הפנים כלפי מטה, מגובה של ארבע קילומטר במהירות של 230 קמ"ש; רק צרחה יכולה לתאר את זה, ומילים כמו "מדהים" נראות פתאום חיוורות מדי. אין מילה לתאר נפילה כזו, אין מילה לתאר אושר כזה, ולא רק בשפה שלנו.
ובכלל, אין הרבה מילים שם, בשמיים; יש רק עיניים פעורות לרווחה, ורוח עזה, ויופי אינסופי, ואדרנלין ברמות לא מוכרות, והתודעה לוקחת לה חמישים שניות חופש. אין מחשבות, אין דיכאונות, אין אני, כי כל מה שידעת על עצמך לא מכיל אותך נופל מהשמיים. זה פשוט לא אתה. אתה ציפור דרור, אתה נשר, אתה סופרמן! ויותר משאתה מרגיש נופל, אתה מרגיש עף. וחברות וחברים – זו תחושה טובה.

חוף הבונים במבט מלמעלה (צילום מתוך www.paradive.co.il)

לכולנו יש חלומות נפילה, אבל בצניחה חופשית הנפילה שונה, כי איך אנחנו יודעים שאנחנו נופלים? לפי היחס של הקרקע המתקרבת, או הדברים לצידנו שעולים למעלה במהירות, אבל בגובה הזה אין דברים שעולים למעלה ביחס אליך, והאדמה כל כך רחוקה, היא נראית כמו ציור, והיא לא מתקרבת, והדבר היחיד שיש לך שירמוז לך על המהירות זו הרוח, ואתה פותח את הפה על מנת לצרוח, אבל אתה לא יכול, כי הרוח ממלאת אותו, ואתה מרגיש קצת כמו הפרצופים האלה בסרטים המצויירים, מתוח עד כדי גיחוך, ומאושר עד כדי אלף אורגזמות. והצרחה שלך לא נשמעת, רק אתה שומע אותה מבפנים. וכמו שאנחנו נוהגים להוציא יד מחלון מכונית נוסעת ולשחק עם הרוח, גם שם, בשמיים, הידיים שלנו משחקות עם הרוח, אבל זו רוח אחרת, כי קריר שם יותר, בשמיים, ונעים יותר, ואין שום דבר שקשור ליומיום, כי היומיום לא מכיל נפילות כאלה ואושר כזה.

ושואלים אותך למה זה הכי קרוב, ואתה לא יודע מה לענות, כי זה הכי קרוב לשום דבר. אין משהו שממש קרוב לזה, אולי עשירית השניה על רכבת הרים, לפני שהיא מתחילה לרדת, אבל גם זה רחוק מאוד.
וככה אתה נופל חמישים שניות. חמישים שניות זה הרבה זמן או קצת זמן? גם זה וגם זה. כי מצד אחד זה עובר כמו הרף עין, כמו מצמוץ, אבל מצד שני זה המון זמן, כי יש לך זמן להביט מסביב, לראות את העננים, לראות איך כדור הארץ מתעגל, לראות כמה הארץ יפה מלמעלה בסביבה הזו של חוף הבונים, שמכילה ים, והרים, וירוק, וכחול, וחום. והמחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא: אאאההההה!!!!! וזו בכלל לא מחשבה, זה ההיעדר של המחשבה.
ואז, המדריך שקשור אליך מאחור, וששכחת לגמרי מקיומו, כמו ששכחת לגמרי מקיומם של כל שאר הדברים, משחרר מצנח קטן לייצוב, ולאט לאט אתה עובר משכיבה לעמידה, ואז הוא פותח את המצנח הגדול, ואתם נעצרים (באופן חלק לגמרי), ואז מגיע החלק השני של הצניחה, שהוא אולי החלק הכי משמעותי – למרות שאין "הכי" בדברים כאלה, הכל הוא הכי: המצנח נפתח, ואתם עוצרים בשמיים, ופתאום אתה קולט את השקט.
ואיזה שקט יש בשמיים; שקט רגוע, בטוח בעצמו, מלא הוד. השקט היחיד שאפשר להשוות אליו הוא כמו השקט של הצלילה, אבל מתחת למים השקט דחוס יותר, צפוף, ובשמיים השקט הוא אוורירי, פתוח. זה לא שקט של דחיסות, זה שקט של ריקות (לא ריקנות!), שקט שאין עוד שקט כמוהו, במיוחד אחרי כל הרעש האדיר הזה של הרוח והטירוף של הנפילה.
פתאום משתרר שקט שאין כמותו, ואתה קצת מבין מה זה להיות אלוהים, ואת האדישות הבטוחה בעצמה של בורא העולם, שהשאיר לעצמו את השמיים.
איזה שקט. שקט שלתאר אותו זה קצת ללכלך אותו. כי הוא אולי הדבר הכי טהור, הכי חזק. ולכמה שניות, שנראות גם כמו שעות וגם כמו הרף עין, אתה נושם עמוק, מסיר את משקפי הפלסטיק שהגנו עליך מהרוח, ונושם את הדממה, וכל הקמטים שלך מתיישרים פתאום, ואתה שליו כמו שלא היית מאז הרחם, אבל בצורה אחרת, כי ברחם – לפי מה שמספרים לנו – אין כלום, ובשמיים יש המון דברים; יש עננים, וציפורים, ולמטה אתה מתחיל לאט לאט לראות אנשים ומכוניות ובתים וכבישים, אבל אתה למעלה והם למטה. הם נאבקים ואתה כבר ניצחת. זה השקט המוחלט, ורק בשבילו שווה כל הסיפור. הנפילה, והרעש העצום שהרוח מפיקה, מאפשרת את הדממה שאחריה, מעצימה אותה.
ואחרי כמה זמן אתה נרגע, ואתה לא יכול להתאפק ומשחרר צרחה, והפעם כזאת שאפשר לשמוע אותה, צרחה שתעבור מקצה העולם ועד קצהו, כי לפחות בדקות האלה (ויש משהו כמו שש וחצי דקות של שמיים אחרי שהמצנח נפתח) אתה השליט של העולם, ומותר לך לעשות מה שאתה רוצה, ואתה פותח את הפה: אאאההההה!!!!! אווווווו!!!!!! אייייייייייי!!!!!!! הההווווהואוואאוווווו!!!!!!
ופתאום אתה קולט שהצרחה הזו, השמימית, אין לה הד! אין שום דבר שיחזיר אותה אליך, כי בשמיים אין קונטרה. זה רק אתה ואתה ואתה ואתה, והאנוכיות הזו זה משהו שאדם חייב לפרגן לעצמו, לפחות פעם אחת בחיים. זה האגו טריפ המוחלט, המזוקק, והכי יפה זה שהוא לא בא על חשבונו של מישהו אחר.
וגם אחרי שעובר זמן, אחרי שנחתת וחזרת לחיי היומיום (הו, איזה שעמום…), עדיין השקט הזה נשאר אצלך, או איתך. יש איזו מגירה בנפש שאליה הוכנס השקט הזה, ואפשר – עם קצת תרגול – לפתוח אותה מתי שרוצים, ולהירגע. וגם הצרחה המשובחת ההיא, אגב, גם היא שמורה באיזו מגירה, וגם אותה אפשר להוציא, היא מוכנה לשימוש בכל זמן נתון. זה שלך, גם השקט וגם הצרחה, ואתה יכול לעשות בהם מה שאתה רוצה.
ואז המדריך – שיט, שוב אתה נזכר שיש עוד מישהו – נותן לך לנהוג קצת במצנח, לעשות קצת פעלולים; משיכה חזקה ימינה, ואתם עוברים לזווית חדה, נופלים מהר יותר. משיכה חזקה שמאלה, ואותו דבר, רק לצד שני. ולכמה רגעים אתה מרגיש כמו עלה נידף ברוח, כי זה מה שאתה. ותחושת העלה הנידף לא גורעת מתחושת האגו טריפ שהוזכר קודם, ההפך – היא מעצימה אותו, כי פתאום אתה מבין את המקום שלך ביקום, ואת הכוח שלך מול הרוח (אין לך כוח מול הרוח, אתה בסך הכל נישא), אתה דואה, אתה באוויר, עשית משהו שעוד לא עשית, ואתה רוצה שזה לא ייגמר אף פעם.
אבל כוח המשיכה, אחיות ואחים, הוא בנזונה אכזרי, ואתה קולט איך השמיים נגמרים לך, והאדמה מתקרבת, והנה אתה כבר רואה את משטח הנחיתה, והוא מתקרב יותר ויותר, וככל שהוא מתקרב, הוא מתקרב יותר מהר. ובסוף אתם נוחתים, ברכות אין קץ, ובאים אנשים ומשחררים אותך מהמצנח, והלב שלך עוד דופק חזק, והרגליים שלך קצת רועדות, והמחשבה היחידה שיש לך היא: אני רוצה לחזור לשם. ואתה מנסה לקפוץ, אולי זה יחזיר אותך למעלה, אבל הניתור שלך עלוב.
אבל זה לא דיכאון, כלל וכלל לא. ההפך המוחלט; אתה מאושר. יש לך אושר שעוד לא היה לך, אתה עשיר יותר מבחינה נפשית. אתה רגוע כמו אחרי עשרה ימים של ויפסאנה, הנשמה שלך נקיה כמו בית בערב פסח, סלחת לכל מי שעשה לך רע, אתה אוהב את כל העולם, והעולם אותך אוהב, מכל הלב. ואתה מת לחבק את כולם, לחלוק קצת מהאושר.

וכמה ימים אחר כך אתה קולט שכשאתה הולך ברחוב, אתה פשוט מחייך, כי המוח ממשיך להריץ את הסרט של הנפילה עוד פעם, ועוד פעם, והרגעים האלה, למרות שהם עברו, הם שלך. הם אולי הדבר הכי שלך שאי פעם יהיה לך.
מדובר בסיפור יקר, אין ספק, אפילו יקר מדי. אתה קצת כועס שהשמיים יקרים כל כך, הרי הם של כולנו, ובמיוחד שלך, כי כבשת אותם. כן, זה יקר, אבל מצד שני – זו המתנה המושלמת. בקשו אותה מיקיריכם. בטח עוד מעט יש לכם יומולדת, בטח אתם מסיימים משהו או מתחילים משהו. תמיד יש סיבה למסיבה, והשמיים הם המסיבה הכי הגדולה.
ואל תגידו לעצמכם שיש לכם פחד גבהים. האמינו לי, גם לי יש פחד גבהים, אבל פחד גבהים זה דבר שקיים רק על הקרקע. בשמיים אין פחד גבהים, במטוס בדרך למעלה יש, ועוד איך, אבל ברגע שנפתחת דלת המטוס ואתה בחוץ, אין שום פחד. יש רק אושר צרוף.

 

ביה"ס פרדייב, חוף הבונים. 1090 ₪ בימי חול; 1290 ₪ בסופ"ש. צילום וידאו: 490 ₪; צילום וידיאו + סטילס: 650 ₪

התפרסם ב"טיים אאוט ישראל"

החיים בעיר

 

א.
כל המיזם הזה – הקריאה בו יותר מאשר העבודה בו – מזכיר לי ילד שנקרעה לו שקית מלאה ג'וּלוֹת, וקשה לו להחליט אם מה שקרה זה הדבר הכי טוב או הכי רע שקרה. כלומר, באמת חראם על הג'ולות, אבל מצד שני – ככה, ורק ככה, הן מגשימות את עצמן; כמה יפה המראה של קבוצת ג'ולות מקפצות על מדרכה, יפה לאין שיעור מג'ולות כלואות בשקית.
החיים בעיר, כפי שהם משתקפים מהדפים האלה, הם לא הג'ולות ולא שקית הג'ולות. לא זה הנמשל. החיים בעיר זו ההבנה של הילד ההוא שהיה שווה לאבד כמה ג'ולות ולהרוויח את הרגע.

ב.
ארשה לעצמי וידוי קטן, חושפני במידה, שיסביר אולי את הפסקה הקודמת: אני מאלה שמשתקפים בבאר ממנה הם שותים כמו שהם משתקפים בבאר אליה הם יורקים (כל זאת בתנאי שנדחה את הפרשנות המקובלת, ונודה כי יש איזו אופטימיות בסיסית, איזה סוג של חירות אקזיסטנציאליסטית, בלירוק לבאר ששתית ממנה; קצת כמו להאמין שיש מחר, ושגם מחר תהיה באר לשתות ממנה. היורק אל הבאר ממנה שתה – בהנחה שאין אחריו בתור מישהו שגם רוצה לשתות – הוא האדם העדכני, אותו מכנה ניטשה: "עוּבָּרוׁשל האדם העתידי". הוא מבטל את האתמול, חי בשביל היום, ועל ידי כך מאפשר את המחר).

כי האדם הוא יצור משתקף, והחיים בעיר הם אקט של השתקפות מתמדת. אני משתקף, רצה דקארט לכתוב, משמע אני קיים, והאינדיאנים, שהיו מאמינים שהצילום גוזל מעט מנשמתו של המצולם, צדקו: האדם הוא סך כל השתקפויותיו.

כל המקומות האלה שיש להיות בהם, כל הדברים האלה שיש לעשות אותם, זה הכל תוצאה של השאיפה להשתקף. אבל כל אחד הוא רק אחד (מבחוץ, מבפנים כל אחד הוא הרבה), ואף פעם לא נספיק הכל. מדריכי הבילויים – כמו זה – כאילו באו להזכיר לנו כל שבוע מחדש את הפספוס המתמיד של החיים בעיר. בכל רגע נתון אנחנו מפספסים משהו, האין זו תחושה נהדרת? האם גם אתם מרגישים את הכוח שבלא להיות? אז הלכו כמה ג'ולות. כפרה.

ג.
וזה הכל בגלל שאנחנו כולנו לא הרבה יותר מאשר הקצוות מפוצלים של עצמנו; האקלים, ההזנחה והמצב עשו את שלהם. התפצלנו לבלי שוב, איבדנו את היכולת לחזור להיות אחד, שלא לדבר על החשק. שכנענו את עצמנו שאנחנו גם כאן וגם שם, ושאם נדמיין מספיק חזק זה יעבוד.
למרבה הפלא – זה עובד.

ד.
וכך אנו מחייבים את החיים (מלשון חיוב, לא מלשון חובה). כשתגיע שעת השידור המיוחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, נהיה שם (או כאן, תלוי מאיפה מסתכלים). בינתיים אנחנו כאן (או שם, תלוי מאיפה הסתכלנו קודם).

תיאוריה של הדת

 

תיאוריה של הדת זה פשוט ספר נהדר. בטאיי הזה, אתה קורא אותו, ולפעמים יש משפט, או פסקה, או עמוד, שאתה לא ממש מבין בקריאה הראשונה, ולפעמים גם בשניה, אבל זה לא ממש משנה; אתה תמיד מתפעל מהחופש המחשבתי של בטאיי, שעובר מנושא לנושא כמו פרפר של מחשבה; יחסי טורף ונטרף בטבע, קורבנות, חגיגה, קדושה, מין, מוות, ממסד, אינטימיות, אובייקט, סובייקט, מסמן ומסומן, רע וטוב, מוסרי ולא מוסרי, ועוד, ועוד – הכל מתחבר ביחד לרצף פילוסופי מרהיב ממש. אתה קורא, ולא יכול שלא לומר לעצמך משהו כמו: בטאיי הזה, איזה תותח! איך הוא עושה את זה? איך הוא משחרר ככה את המחשבה שלו? מה הוא לקח, אני רוצה גם.
בטאיי עצמו מנסה לענות על השאלה הזו בהקדמה הקצרצרה, עמוד וחצי, בתחילת הספר: "ניסיתי לבטא מחשבה נעה", כותב בטאיי, "בלא לנסות לתת לה עיצוב מוגמר… פילוסופיה לעולם אינה בית, היא פיגום".
ואכן, אין דברים שלמים ב"תיאוריה של הדת", כי הנושא האמיתי של הספר הוא לאו דווקא אחד מהנושאים שהזכרתי, הנושא העיקרי הוא הדיאלקטיקה ההגלייאנית, שהיא הזרימה הבלתי פוסקת של כל הדברים אל עבר הטוב, למרות שהדרך רצופה בשלילה, ושלילה כפולה, והרס של כל הדעות הקדומות. בטאיי מפרש את הגל כמו ילד: בלי פחד, בלי רגשי נחיתות, אבל עם המון אהבה ואינסטינקטים בסיסיים נכונים. קראתי את הגל, שברתי עליו את הראש ואת השיניים, אבל רק עכשיו, עם בטאיי, אני חושב שאני ממש מבין אותו, וגם אוהב אותו יותר.
בטאיי הולך על הגבול, לא פוחד לדפוק את הראש בקיר, לא פוחד לשאול שאלות שאין עליהם תשובה, לא מהסס לכפור במוסכמות (לכפור? הוא פשוט מרסק אותן!), ואין לו בעיה לקחת את המובן מאליו ולהפוך אותו על הראש. זה אולי לא נכון לכתוב על ספר פילוסופיה שהוא כיפי, אבל זה מה ש"תיאוריה של הדת" בעיני – פשוט כיף, התעמלות למוח, שיעור בחופש מחשבתי. גם אחרית הדבר מאת חיים דעואל לוסקי מצויינת, וכך גם התרגום של עידו בסוק.

תיאוריה של הדת, ז'ורז' בטאיי, רסלינג

השבועיים היפים של השנה

הו, כמה אוהב אני את הזמן הזה בשנה, עת מחליק הממסד על מחוגי השעון וזורק לנו עוד שעת שמש ביום, כמו מלך החוגג יומולדת בהשלכת מטבעות זהב במשקל גופו לקהל הצוהל. השבועיים הראשונים להחלפת השעון הם עבורי הזמן הטוב של השנה. אוהב אני את תחושת היום המתמתח, את השמש, שעדיין מתנהגת כמו אורח, את האנשים היוצאים אל הרחוב, וגם את אלה שנשארים בבית. זו איננה תקופה קלה, כידוע, אבל השמש מה אכפת לה? היא מחממת.
אני, אין לי משקפי שמש, הם אבדו לי; בפתח עומדת תקופה של מצמוצים. תקופת המצמוץ בפתח, אחיות ואחים – מצמצו אל השמש! מצמצי אותו, אל תעשי לו חשבון. מצמצי אותו כמו שמצמצת אותי.
בואו נחיה, ולא עבור הדורות הבאים. בואו נחיה כמו פרפר שעוצר לנוח על פרח בצד הכביש המהיר. בואו נאהב כמו פרח בצד הכביש המהיר שפרפר עוצר עליו לנוח. אני זוכר כתובת בלי לזכור איפה ראיתי אותה, היא אמרה: "תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה". מלים אמיתיות מאלה לא נאמרו, חברים, אתם יכולים להתערב על התחת שלכם!
טוב, הרווחנו שעה, מה נעשה איתה? האם נשקיע את השעה הזו בנדל"ן? האם נשקיע אותה בתקשורת? בחינוך? או אולי דווקא בתשתיות? יש לנו שעה שלמה, בואו לא נבזבז אותה. בואו ונעשה משהו מועיל.
בעצם, לעזאזל! בואו נבזבז אותה! אני לא אומר: בואו לא נעשה משהו מועיל, אני אומר: בואו נעשה משהו לא מועיל (הטיימינג של השלילה חשוב מאין כמותו). לעשות משהו מועיל כל אחד יכול, לא לעשות משהו מועיל גם זו לא חוכמה גדולה, אבל לעשות משהו לא מועיל – זו שירה בתנועה, שירת הזמן המתרווח. המשפטים של התקופה הזו, צריך שיהיו בהם הרבה פסיקים, אבל מעט נקודות, כי הנקודות, אתם יודעים, הן מעצורים, לעומת הפסיקים, שהם התווים של המשפט, עזבו אותי מנקודות, תנו לי פסיק, ועוד פסיק, ועוד אחד, הפסיק הוא רוח התקופה.
השמש יצאה, ולמרות שאני טיפוס של חורף, אני גם טיפוס של קיץ. אני טיפוס של כל מני דברים, וגם אתם, כי אף אחד הוא לא טיפוס של רק דבר אחד. מי שכן, משוגע. איך אפשר לא להיות טיפוס של קיץ כשהשמש מלטפת, איך אפשר להתכחש אל הקסם של לצאת – פתאום – בלי מעיל? אני מתייחס למזג האוויר הנוכחי כמו מחווה של העולם כלפי, כאילו העולם מתאמץ לשכנע שיכול גם להיות טוב ויפה. זה מרגש. רק לפני שבוע קפאנו פה כמו כלבים, והנה – משהו קרה, שינוי התרחש. וכמו שאי אפשר להכחיש את השינוי אי אפשר להכחיש את התקווה, את השאיפה, שבסוף יהיה טוב.
לוקח לי בערך שבועיים להתרגל לעניין הזה של שעון הקיץ, והרבה יותר להתרגל לשעון החורף. שעון החורף הוא שוד אור יום לאור היום. אבל למה לחשוב על זה עכשיו, עכשיו הזמן ליהנות ממה שיש, אבל מצד שני, איך אפשר שלא לחשוב על זה שגם לזה יהיה סוף, שמה שניתן גם יילקח. סססאוחתו הממסד, איך הוא יודע לטעת בנו את התחושה שהכל זמני, שהכל בידי האלה שלמעלה, שעל הכל אפשר להצביע ושאת הכל אפשר לבטל. אם אני הייתי בראש הממסד הייתי נוהג אחרת, אני מבטיח, הייתי מוסיף שמש ועוד שמש ועוד שמש, ועוד, עד שכולם יהיו שזופים ושמחים ורגועים. הייתי ממנה שר לענייני סמבה ושר לענייני סבבה, ועושה ביניהם רוטציה כל שבוע, סתם בשביל הכיף.
אומר לכם עוד דבר (שימו לב, משנים נושא): אני ממש שמח שנסגר סטאר-באקס בישראל! אני לא טיפוס של שמחה לאיד, אבל בגלל שאני טיפוס של הרבה דברים, אני קצת שמח לאיד. לא אהבתי את הצבע הירוק הזה שלהם, את תחושת "היום השלישי" בכל פעם שעברתי מחוץ לאחד מהם. להיכנס אף פעם לא נכנסתי. זה בדיוק מסוג המקומות שאתה עובד בלבלות בהם. הם מוכרים לך את המוצר שלהם בשביל שתשב בחלון הראווה שלהם ואחרים יעברו ויראו אותך יושב אצלם, צורך. לא אהבתי את זה. מבחינתי, זה מטרד סביבתי שנפטרתי ממנו.
עוד כמה מחשבות אקטואליות שהיו לי: האהדה הבינלאומית מונעת מסדאם חוסיין להשתמש בנשק כימי במלחמה. ראו מה רב כוחה של האהדה, רב הרבה יותר מכוחה של הפצצה. מבדידות, האנשים הופכים קשים, והדרך לעולם בטוח יותר לא עוברת דרך מלחמה, היא עוברת דרך אהדה. מלחמות, מי צריך אותן. ולכן, אני מתנגד לסוגיית נשים בשדה הקרב כמו שאני מתנגד לסוגיית גברים בשדה הקרב.
השביתה. אני, יותר משאני תומך בשביתה, ואני תומך בשביתה, אני מתנגד למתנגדים לשביתה. כל המתנגדים האלה לשביתה מעצבנים אותי. המתנגדים נחלקים לכמה מחנות: אלה שמפריע להם שאזרחים משתמשים בנשק הלגיטימי של זכות (וחובת) השביתה, אלה שאומרים שזה לא הזמן, ואלה שסתם מפריע להם הזבל. הראשונים רשעים, השניים תמימים והאחרונים סתם מפריע להם הזבל. את האחרונים אני לא ממש מכבד. ז'תומרת, גם לי מפריע הזבל, לכולם מפריע הזבל, אבל הרבה יותר מפריע לי שדופקים פה את האנשים ומתייחסים אליהם כמו חרא. אנשים שמפריע להם הזבל הקטן ולא מפריע להם הזבל הגדול חשודים בעיניי.

 

הבקרים של ההנגאובר הידידותי

יש בקרים שאני מאוד אוהב. אני קורא להם בקרי ההנגאובר הידידותי. אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני מחבק אותו כמו שרעיה נאמנה מחבקת את הקאובוי שלה שזה הרגע חזר ממסע העברת בקר של שלושה חודשים דרך מדבריות לוהטים וערבות אינסופיות, ובראשה חושבת: טוב שהוא פה, אבל למה הוא כל כך מסריח.
אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני איכשהו שמח שהוא פה. ההנגאובר הידידותי הוא כמו חבר מהצבא לאלה שיש להם חברים מהצבא, הוא עוגית מדלן שזורקת אותך אל מקום אחר, והמקום האחר הזה הוא מה שאני מכנה: האני האתמולי.
זה ההסבר שלי לכאב הראש המאפיין את ההנגאובר הידידותי: קרה לכם פעם שנכנסתם לדירה שכורה לפני שהדייר הקודם מצא דירה אחרת? אותו דבר ההנגאובר הידידותי. האני של אתמול, האני האתמולי, שתה קצת אתמול בלילה, אז הוא ילך עוד מעט, ובינתיים קצת צפוף. ההנגאובר הידידותי הוא דיאלוג בלתי אפשרי, ועם זאת אינסופי, בין שתי הישויות האלה ששתיהן אתה ולא אתה, כי יש עוד.
וכשצפוף, הפעולות היומיומיות ביותר הופכות קשות יותר. קצת מסובך יותר להתמצא במרחב, בהנחה שהנפש היא מרחב (דמיינו לכם שדה שיפון ענק מלא ילדים מתרוצצים, אבל בלי תפסן). צריך להיזהר עם הזכרונות, כי ההנגאובר הידידותי הוא פלשבק שיצא משליטה, הוא דז'ה-וו שהשתגע, לך אתו, אל תפחד, הוא לא יעשה לך שום דבר, הכל בראש שלך.
זה לא דבר קטן להיות יחד באותו מקום עם האני האתמולי. זה קצת כמו נסיעה בזמן, ובגלל זה הסחרחורת הקלה שמאפיינת את ההנגאובר הידידותי; ככה זה כשנוסעים בזמן. ההנגאובר הידידותי, אם תרצו, הוא פלשבק שיצא משליטה, פלשבק שחושב ג'ון טרוולטה. אח, האתמול! נשתה לחייו של האני של האתמול! נשתה לחייו של הראש המסתובב! נשתה לחיי האנטי-געגוע, כי מה שהיה, אחיות ואחים, היה; אתם יכולים לקרוא לזה אתמול ואתם יכולים לקרוא לזה אבטיח בלי גרעינים, זה לא ישנה את המצב: איטס נוט קאמינג באק, בייבי!
אח, האתמול! אח, האני האתמולי! איזה בנאדם, איזו אישיות כובשת, נרים כוסית לחייו של זה שנפטר מכל העכבות כמו כלב שיוצא מהים! נרים עוד כוסית לחייו של זה שידע לדבר את הדיבור, שלא לדבר על ללכת את ההילוך! אח, האני האתמולי, אתה חבר! חבל שאתה רואה אותי ככה, כשאני מעוך, פשוט אתמול, אתה יודע, יצאנו, עשינו סיבוב, שתיתי משהו, אתה מכיר את זה, לא? גם לך זה קורה לא פעם. שב, שתה קפה, שתה מיץ תפוזים (ויטמין סי הוא כמו נפט על מדורת ההנגאובר הידידותי: הוא מניף אותו לגבהים חדשים, אבל מקדים את דעיכתו), דבר, ספר, מה היה? בוא'נה, אתה כריש, אתה תותח, אני לא מאמין, באמת עשית את כל הדברים האלה או שאתה רק ממציא אותם עכשיו?
נחמד לבלות שעה קלה של שיחה נעימה, מתובלת בסיפורים משעשעים מכל הסוגים, נחמד שהראש קצת כבד. נחמד להיות מעוך מדי פעם, האין זאת? נחמד להתאושש לאט, לבנות את היום מחדש, ביסודיות, בסבלנות, לבחור דיסק מתאים, לשחזר את מה שצריך לשחזר, להתמודד בשיקול דעת עם הגילוי – המרעיש – שלמרות כל ה"מה שהיה, היה" וכל הדיבורים על האנטי-געגוע ("כל הדיבורים" עלק, הרגע המצאתי את זה), גם אתה מסרב לפעמים להרפות מהאתמול, או יותר נכון: האתמול מסרב להרפות ממך, כוחות משטרה גוררים אותו החוצה, אבל הוא נאחז בציפורניים, נאבק (משם קול הניסור שלא עוזב אותך מהבוקר). בוא'נה, אתה אומר לעצמך, איך הכל מתחבר ביחד: הסיבה, התוצאה.
לצערי הרב, לא מצאתי הרבה תיאורים ספרותיים טובים להנגאובר הידידותי. רובם מתרכזים בהנגאובר הקיצוני, שלא נדון בו היום, ומזניחים את ההנגאובר המינורי, את הגבהים והמעמקים המיוחדים רק לו, את צידו היפה, שאותו תיארנו, ועוד נתאר, וגם את צידו היפה פחות, כמו לחוות באופן די מדויק את הרגע שאחרי סוף העולם. מכירים את הרגע הזה? הוא מגיע בערך שעה וחצי אחרי הקימה, והוא מתאפיין בתחושה שאלוהים לקח את השלט-רחוק של העולם הזה ולחץ על Mute. זה רגע לא נעים, המכיל בתוכו תחושות אובדן, חורבן וריקנות אין קץ. גם הוא עובר. הכל עובר. זהו שחר של עידן חדש שיימשך יממה, ועדיין קצת קשה להבחין בין תכלת ללבן, תן לצללים להתפזר, בנאדם, לט דה סאנשיין אין.
ההנגאובר הידידותי – וזו אולי תכונתו הטובה ביותר – גורם לך להרגיש קצת כמו רוק-סטאר (ולא שאתה לא רוק סטאר תמיד). הייתה לך הופעה טובה אתמול, שלהבת המונים, שלחת בהם אש, הצתת את האש בעיניים של אלפי אנשים שיודעים את כל המילים בעל פה, או לפחות את הפזמון, חטיבת הקצב שלך תפקדה נהדר אתמול – המתופף היה פצצה, היה לך טוב להרגיש את הכוח, לגעת לרגע במקום הכי גבוה, כמו ילד שבפעם הראשונה מצליח להגיע בקפיצה לתקרה של החדר בו גדל. אלוהים, איזה רגע מתוק! הראו לי רגע מתוק מזה, נראה אתכם! הראו לי דימוי נקי מזה, נראה אתכם! הו, קיסר, קח ממני הכל, אבל השאר לי את רגעי הריחוף!
 

הדבר הפשוט הזה שקוראים לו רוקנרול

אני לא מאמין בגלגול נשמות, אני מאמין בבלבול נשמות, וכל זה בגלל שאני לא מאמין שיש דבר כזה כמו "אחד" בכל מה שנוגע לבנאדם. הבנאדם הוא אף פעם לא אחד כשהוא עומד בפני עצמו מול עצמו, נגיד מול מראה, ואומר לעצמו (שזה כבר מעיד על קיומו של עוד "אחד") משהו כמו: בוא'נה, אתה נראה טוב. אני לא מדבר אל עצמי בגוף ראשון כשאני עם עצמי, וגם אתם, אחיות ואחים, דעו לכם: אתם לא אחד. מי שאומר שיש "אחד" הוא שקרן, או יותר נכון: הוא לא שקרן, הוא מסכן, הוא קרבן של התעמולה.

איזה תעמולה, יא דרור, על מה אתה מדבר? אני מדבר על התעמולה של גלגול הנשמות, שאומרת שיש משהו אחד שמתגלגל. אין שום דבר שמתגלגל. יש כמה דברים – נשמות במקרה הזה – שמתבלבלים ביניהם, יוצרים דבר חדש שמתבלבל גם הוא, וכך הלאה והלאה. אנחנו תמיד יותר מאחד, ובגלל זה, אגב, אין אלוהים אחד. בעצם, יש: האלוהים הזה הוא אני. חיזרו אחרי: האלוהים הזה הוא אני. עוד פעם. זה משחרר, תודו. מי שזה לא משחרר אותו, יש לו בעיה רצינית.

אני לא אחד, ואם אני אחד זה רק בגלל שאני כמה שהפכו אחד. בעצם, למה אני אומר הפכו? הופכים. כל הזמן אנחנו הופכים למשהו, כל הזמן אנחנו מתהפכים, מתבלבלים, מתערבלים. רוצים עוד דוגמא שתוכיח שאין אחד? אין בעיה: סלט ביצים. הביטו נא, אחיות ואחים, בסלט ביצים. עכשיו, נסו לשלות מתוך סלט הביצים הזה ביצה אחת. נסו לומר: הצהוב הזה שייך ללבן הזה. לא תצליחו. אנחנו כולנו סלט ביצים אחד גדול, וכל אחד מאתנו הוא סלט ביצים בפני עצמו. אני סלט ביצים. חיזרו אחרי, אחיות ואחים: אני סלט ביצים. עוד פעם. אני סלט ביצים. זה משחרר, תודו. להיות סלט ביצים, אם תשאלו אותי, עדיף על פני להיות אלוהים, כי אלוהים אין לו טעם ואין לו ריח והוא לא מסב עונג אמיתי. האלוהים שלי, אם כבר, הוא המיונז בסלט הביצים שהוא אני. וגם המיונז, כשחושבים על זה, הוא סוג של סלט ביצים, רק נוזלי. אם כולם – אבל כולם – היו מודים שאלוהים הוא סלט ביצים נוזלי בתוך סלט הביצים שהוא אנחנו (אני, אנחנו, הכל אותו דבר), העולם היה מקום כל כך יפה לחיות בו, וכל כך שליו ואמיתי. הרי אף אחד לא היה יוצא למסע צלב בשם סלט ביצים. או שוחט, או יורה, או מטיל סגר, בשם סלט ביצים. ולא סתם המשילו חכמינו את הנשמה לביצה. הנשמה היא ביצה, הבנאדם הוא סלט ביצים. לפעמים אני חושב שיכולתי להיות אחלה בודהא, אם רק היה לי את האומץ להגיד לאנשים: אני יודע משהו שאתם לא.

בואו נעשה לרגע זום אאוט מסלט הביצים, וננסה להוכיח, שוב, מזווית אחרת, שאנחנו יותר מאחד. בואו ניקח אותי בתור דוגמא. אני לא אומר שנפשו של ג'ים מוריסון או וולט וויטמן או משה רבנו או ניטשה או פרננדו פסואה התגלגלה בי, אני אומר: כולם ביחד התבלבלו בי, הפכו אותי להיות האחד שהוא הרבה שהוא אני. אתם יכולים לקרוא את המשפט האחרון עוד פעם אם בא לכם. אם לא, לא צריך, אף אחד לא מכריח.

אתה שומע שיר של ג'ון לנון ואתה קצת ג'ון לנון בעצמך, ג'ון לנון התבלבל בך. בכל פעם שקורט קוביין מנפץ גיטרה בשידור חוזר איפשהו על פני הגלובוס, הוא מתבלבל בצופה. כי אנחנו כולנו כולנו. הנשמות שלנו מתבלבלות. סאוחתו העולם! חיזרו אחרי: סאוחתו העולם!

אתם יודעים מה, כל אחד ואחד מאתנו הוא כולנו, ורק אנשים שלא מבינים את זה מרשים לעצמם להתנהג כמו חארות. בואו ננתץ גיטרות חשמליות על מגברים אימתניים, בואו נצרח כמו משוגעים, בואו נקפוץ קפיצת ראש אל תוך מערכת תופים. יש לנו את הרוקנרול, אחיות ואחים. לעזאזל המחורבן – אנחנו הרוקנרול!

הייתי רוצה כל כך הרבה דברים שלא יהיו לי לעולם. הייתי רוצה שיום אחד כל בני האדם יחיו בשלום אחד עם השני, הייתי רוצה לחבק כל מניאק שאני רואה ולהוציא ממנו את המניאקיות, אבל אני רק אני, אין לי זמן לכל הדברים האלה. אתם תצטרכו להסתדר לבד, אחיות ואחים. כל המניאקים שלא חיבקתם נשארים מניאקים בגללכם. זו האשמה חמורה, אני מבין את זה, אני מקווה שגם אתם מבינים את זה.

ואני לא מאמין רק בבלבול נשמות, אני מאמין גם בטלטול נשמות, שזה די דומה. אני מטלטל אתי את הנשמות שאני רוצה שישארו אתי. לפעמים אני יוצא מהבית לקראת יום חדש ומחליט להשאיר בבית את הנשמה של סיד וישס ולקחת אתי את הנשמה של גנדי, ולפעמים להפך. אני מטלטל נשמות. בתרמיל שלי מונחים כל אלה שאי פעם נתקלתי בהם. אני סוחב אתי שורות של קפקא, שירים של קארבר, מאמרים של אהרון בכר, את משנתו של הלל הזקן ואת הזעם הקדוש של משה רבנו. אלוהים, איך אנשים לא מבינים שמשה רבנו מנתץ את הלוחות וג'ימי הנדריקס שורף את הגיטרות בדיוק מאותו המקום שבנפש? איך אנשים לא מבינים את הדבר הפשוט הזה שקוראים לו רוקנרול?

אנחנו הגדול ואנחנו הקטן, אנחנו הבפנים ואנחנו הבחוץ

הגשם יורד חזק ועל עץ ליד הבית שלי תלו מודעת אבל טריה, והדיו, בגלל הגשם, נוזל. המודעה בוכה. עברתי לידה וחשבתי שזה יפה. חשבתי שזה יפה איך הדיו והעץ מתאבלים, בדרכם, על המת; הדיו בוכה בגלל הנזילה, העץ בוכה בגלל הדקירה. אם הייתי העץ הזה לא הייתי מבין למה מטרידים אותי בכל השטויות האלה של בני האדם. אם הייתי העץ הזה והיו מבקשים ממני לכתוב דוח על בני האדם, הייתי מציין שהם כל הזמן מחפשים עבודה ו/או מתים.
כמו חמשת העיוורים שממששים פיל (אתם ודאי מכירים את המשל), גם העץ הזה לא יודע כלום על בני האדם. הנה, קחו את עצמכם בתור דוגמה, אתם בני בנאדם ולא תמיד אתם מחפשים עבודה ו/או מתים. חיים שלמים עוברים דרכיכם, שורקים לכם מלמטה, ואתם יורדים לשחק. מה שאני מנסה לומר זה שיש כל מני צורות להסתכל על כל דבר, ולא תמיד צריך לקחת את נקודת המבט של העץ. בואו תחשבו על זה ככה, אחיות ואחים: אם החיים הם פיל ואתם עיוור (והחיים הם תמיד פיל, ואנחנו תמיד עיוורים) – באיזה חלק של הפיל אתם מחזיקים?
בשבוע שעבר עסקנו, ועוד איך עסקנו, בסוגיית השיבוט, שהיא סוגיית האני המתפצל. קוראים נרגשים רבים פנו אלי השבוע ובפיהם בקשה: הרחב נא מעט בסוגיית האני המתפצל כפי שהיא משתקפת בבובת הבבושקה. טוב, עניתי, אנסה:
מי מאתנו לא מוקסם למראה של בובת הבבושקה, שנפתחת ובתוכה אחת בדיוק כמוה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, קטנות יותר ויותר. מי מאתנו לא שיחק בבובת הבבושקה וחשב לעצמו: היי, גם אני ככה; גם אני מכיל בתוכי עוד ועוד אני, גם אני יש לי רבדים, וגם אני – אם אנסה – אוכל להגיע, אם רק אקלף מספיק, אל האני האמיתי, האני הגרעיני.
זו מחשבה יפה, אבל ילדותית (ואני טוען יותר מזה: היא יפה בגלל שהיא ילדותית). וזה כי אנחנו מסתכלים על בובת הבבושקה לא נכון. אנחנו יוצאים מתוך נקודת ההנחה שאנחנו הבבושקה הגדולה, שאנחנו מלאים בעוד ועוד אני קטן, ושפעולת הקילוף (או הכניסה פנימה) תחשוף את הדבר האמיתי. כל התרבות המערבית שלנו, האהובה/שנואה, מתבססת על בובת הבבושקה: על האמונה שהאדם הוא מעטפת, שהעיקר נמצא בפנים, עמוק יותר.
יש בזה משהו, אבל אני אומר משהו אחר: זה עובד גם ההפך. אנחנו לא רק הבבושקה הגדולה, אנחנו גם הבבושקה הקטנה. אנחנו – כן, אנחנו! – האני הגרעיני. אנחנו – וזו מחשבה מרעישה, משחררת, שולחת צמרמורות קלות באזור הגב התחתון – האני האמיתי. את/ה האני האמיתי של עצמך. את/ה לא הבחוץ של הדברים, את/ה הבפנים. הכל עובד הפוך: באותה העת שאנחנו (חושבים שאנחנו) מקלפים את עצמנו, אנחנו רק מוסיפים שכבות נוספות, מלבישים על עצמנו עוד בבושקה, ועוד אחת, גדולות יותר ויותר. אנחנו כל הזמן צומחים, ובכל שלב אנחנו מכילים גם את השלב הבא שלנו.
רוחנו, אל לה ליפול. עלינו להיות אמיצים ולהמשיך הלאה. כמו שהדבר הכי יפה בבובת הבבושקה זה כשכל הבבושקות כבר בחוץ, והן מונחות זו לצד זו על המדף, משמאל לימין בסדר עולה, ככה גם אנחנו הכי יפים: כשאנחנו מביטים על עצמנו, מונחים על מדף חיינו (שהוא המקף של יהודה עמיחי, המחבר בין יום הלידה ליום המוות), מסודרים משמאל לימין בסדר עולה. דומים אחד לשני, זה נכון, אבל גם שונים.
אנחנו הגדול ואנחנו הקטן, אנחנו הבפנים ואנחנו הבחוץ, אנחנו העבר ואנחנו העתיד, והכי חשוב: אנחנו יכולים להחליט מתי אנחנו כל אחד מהדברים הנ"ל. אנחנו יכולים להחליט מתי להפסיק לקלף ומתי להפסיק לעטוף. אנחנו האני האמיתי ומותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים.
העולם הוא יפה והחיים גם, ואם החיים הם פיל, אז הוא בטח לא מהפילים העצובים האלה בגני החיות. הו לא, החיים שלנו הם פיל בר! החיים שלנו מריעים, מנופפים באוזניים ענקיות, העיניים שלנו טובות ועמוקות, עורנו עבה, טביעות הרגל שלנו מותירות מכתשים באדמה, אנחנו משתכשכים באמבטיות בוץ, ואף אחד לא רוכב עלינו ואף אחד לא שם אותנו בקרקס. החיים שלנו הם פיל בר. תיקון: החיים שלנו הם פיל בר מעופף.
ואנחנו גם אותם חמשת העיוורים שבאים למשש את פיל הבר (קוראים יקרים: אל תנסו את זה בבית), אבל בהבדל אחד: אנחנו חמישה עיוורים – כל אחד מהעיוורים האלה הוא שלב אחר של בובת הבושקה – שעובדים ביחד. אנחנו לא אגואיסטים כמו העיוורים שבמשל הידוע; אנחנו משתפים אחד את השני, אנחנו מגיעים למסקנות משותפות. עיוור אחד מחזיק אוזן (רכה, דקה, נעימה למגע), עיוור שני מחזיק רגל (קשה, עבה, מחוספסת), עיוור אחד ממשש את הפיל כשהוא ישן, עיוור אחד ממשש אותו כשהוא רץ, וביחד אנחנו מגיעים למסקנה שפיל בר הוא הרבה דברים, כמו החיים, ובעצם: כמונו. כי כל אחד הוא החיים, או לפחות כל אחד הוא החיים שלו, זה בטוח.