Category Archives: טיים אאוט

נפתחה ההרשמה

 

לאיזה חוג היית מעוניין/ת להירשם?

 

הזכות למרפסת

 

(הקדמה: הקטע הזה נכתב לטיים אאוט אי שם באוקטובר 2003. מצאתי אותו במקרה, כשחיפשתי משהו אחר, וחשבתי שהוא נחמד. יש בו משהו מאוד אביבי וקליל, מאוד לא פברואר 2005.)

 

אני מאמין בזכותו של כל אדם למרפסת. אני מאמין כי כל אדם, ללא הבדל דגמ"צ (דת, גזע, מין, צבע), יש לו זכות למרפסת.

אני מבקש לנצל את הבמה המכובדת הזו על מנת להבהיר היטב לְמה אני מתכוון באמונתי זו, האמונה שזכותו של כל אדם למרפסת. כמו כן, אנסה לטעון שזכותו של כל אדם למרפסת – על ההשלכות שיש לאמונה כזו – היא אמונה שכדאי מאוד, גם אם לא תמיד קל, להחזיק בה.

אספר לכם מעט על המרפסת שלי, שלא תקבלו רעיון לא נכון. מרפסת צנועה יש לי אני. הים לא נשקף ממנה, היא איננה צופה על שדרות מלבלבות או על כיכר גדולה, היא לא נמצאת במיקום אסטרטגי במיוחד. היא צופה לצד האחורי של כמה בניינים, מעבר להם פיסת כביש לא מרכזי במיוחד ולא צדדי במיוחד, פינת רחוב שקטה, למעלה גגות, דודים, שמיים, ביום שמש, בלילה ירח.

היא לא גדולה במיוחד, המרפסת שלי, יש בה כיסא נוח, ערסל, מכונת כביסה, קצת עציצים, כלי האוכל של הכלבה, המקום של הכלבה, לפעמים גם הכלבה. היא לא סגורה, המרפסת שלי, אין בה תריסים. אנחנו לא אוהבים תריסים. תריסים זה רע. יש מעקה ברזל קטן שלמדתי לאהוב למרות החרא של היונים שמצטבר שם (עד כמה שניתן לאהוב מעקה שעליו חרא של יונים, וניתן). בצהרים באות ציפורים למרפסת, שותות מהמים של הכלבה, מנסות לנקר לה באוכל, מפזרות אותו בכל המרפסת. זה רגע נחמד. בקיצור, מרפסת רגילה.

לפעמים אני יושב במרפסת ונהנה מהחיים. אני מביט סביב, אל הבניינים אל השכנים, אל פיסת הכביש, אל פינת הרחוב, למטה אל הגינה, למעלה אל השמיים. אני עושה את המסלול הזה כמה פעמים; מהקרוב לרחוק, מהרחוק לקרוב, ונרגע. גוּד מדיטיישן, בייבי, זה מה שזה. אני מאחל לכל בני האדם שתהיה להם מרפסת שאפשר לשבת בה וליהנות מהחיים. אני מביט סביבי, אל העולם: אני חלק ממנו. ואז אני חושב על כל בני האדם שאין להם מרפסת, ואני מתמלא להט מהפכני ואמונה יוקדת: לכל אדם הזכות למרפסת! כן!

אבל לפני שאתם אומרים שהדבר הרי ברור מאליו ואין ספק שזכותו של כל אדם למרפסת ושמרפסת זה מעולה, הרשו לי להזהיר אתכם: המרפסת היא לא רק זכות, היא גם חובה.

כי האדם, חובתו לממש את זכותו למרפסת. אדם, אם הוא לא מממש את זכותו למרפסת, ניטלת ממנו הזכות למרפסת, ויותר גרוע: ניטלת ממנו החובה לממש את זכותו למרפסת. אני מעדיף אדם בלי מרפסת אבל עם תחושת החובה לממש את זכותו למרפסת, מאשר אדם שיש לו מרפסת והוא לא ממלא את חובתו לממש את זכותו למרפסת. זכותו של כל אדם למרפסת, וחובתו של כל אדם לצאת אליה. צאו אל המרפסות שלכם, אחיות ואחים, צאו אל המרפסות, ובטח עכשיו, כשנעים בערבים ורוח חצי קרירה מנשבת, ממשו את זכותכם, מלאו חובתכם!

אתם יודעים מה – קומו עכשיו וצאו למרפסת. ואם אתם נמצאים במקום בלי מרפסת, צאו אל המרפסת הפנימית, אל המרפסת שנמצאת עמוק בתוככם. כן, כי לכל אחד מאתנו יש מרפסת פנימית בה הוא יושב ונהנה מהחיים; רוח הערב משחקת בשיערו, במדרכה ממול פוסע זוג עם עגלה, נהג חונה, חתול הולך על מעקה, חיים שלמים מתנהלים ממול, ואת על המרפסת – גם צופה, גם משתתפת, כי את חלק מהנוף. את לא סגורה בבית, את בעולם, וכשאת בעולם – באמת בעולם – גם את מתמלאת סוג של אושר, ואת לא יכולה לא להאמין שזכותו של כל אדם למרפסת. כי אם לך מגיע, לכולם מגיע!

ועל המרפסת הזו, הפנימית, אנחנו לא נשענים כמו הרצל או מנפנפים כמו איזה גורבצ'וב; לא על המרפסת הזו אני מדבר, למרות שגם למרפסת הזו (או יותר נכון: לאספקט הזה של המרפסת) יש מקום בתוכנו, אבל זו מרפסת אחרת, לצרכים אחרים. אני מדבר על המרפסת הפנימית בה אנחנו יושבים בנוח, לבושים מינימלי, שעונים אחורה, בידנו משקה, המאפרה לא רחוקה מדי. בדיוק חזרנו הביתה, ואנחנו נרגעים; יושבים, בוהים, חושבים על כל מני דברים שאין להם מילים. אנחנו נמצאים ברגע נטול חזון או פתוס, אבל אנחנו לגמרי נוכחים בעולם. עובדה: אם רק מישהו ירים את הראש, הוא יראה אותנו על המרפסת.

ואם זה יקרה, אם מישהו ירים את הראש פתאום ויראה אותנו רואים אותו מהמרפסת, גם הוא ירגיש פתאום כמונו: צופה בנוף וחלק מהנוף בו זמנית. וזה, אחיות ואחים, נקרא להיות אדם עירוני.

על המרפסת אנחנו צופים בנוף וחלק מהנוף בו זמנית. כבני אדם החיים בעיר, זו חובתנו: להיות נוכחים, לממש את זכותנו לצפות בנוף ולמלא את חובתנו בלהיות חלק ממנו אם רק יבחר מישהו להרים את הראש ולראות אותנו.

אני מאמין בזכותו של כל אדם למרפסת, ובחובתו של כל בנאדם לראות ולהיראות במובן האמיתי, הפילוסופי, של הביטוי: להיות חלק מהעולם. זו זכותנו, וחובתנו לממש אותה, אחרת לא עשינו כלום.

 

אחי, איפה אני?

 

א.

קוראים לי דרור ואני מסנן שיחות. אני מסנן שיחות בבוקר, אני מסנן שיחות בצהרים ואני מסנן שיחות בערב. אני מסנן חברים, אני מסנן בני משפחה – לפעמים אני מסנן אפילו את ההורים שלי! אני מסנן את הבוסים שלי, אני מסנן את הקולגות שלי, אני מסנן מספרים שאני לא מכיר, אני מסנן את מי שלא בא לי לדבר אתו, ואני מסנן את מי שבא לי לדבר אתו, רק לא עכשיו.

אני מסנן, וזה לא קל. אנשים מוכנים לקבל צלצולי טלפון באמצע לוויה, חופה, קונצרט או סתם שיחת חולין. הם אולי יצקצקו בלשונם כשרינגטון של "אתה חייב למות עלי" יתפרץ בגסות אל תוך הרגע הפרטי שלהם, אבל בדרך כלל זה יהיה בסדר גמור. אנשים מקבלים את זה שעונה לסלולרי בכל רגע ובכל מצב, אבל את מסנן השיחות הם מוכנים להקיא מחוץ לחברה. מסנן השיחות עובר על הכלל החשוב ביותר של החיים בעולם הסלולרי: הֶיֶה זמין תמיד!

סינון שיחה הוא חתרנות מהזן השפל ביותר, פגיעה אנושה בסדר החברתי התקין, שלא לומר בגידה בקודשי האומה. אבל לי לא אכפת: קוראים לי דרור ואני מסנן. תשאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם.

זה מצחיק; אנשים מוכנים לסנן שיחות, אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את המחשבה שגם אותם מסננים. כשמישהו לא עונה להם, הם ישר חושבים עליו רעות. הסינון מתקבל כעלבון, ולא כך הדבר. לפעמים סינון הוא רק סינון. למעשה, ברוב המקרים אני מסנן שיחות מטעמים חיוביים: אני נורא רוצה לדבר עם המתקשר, ואני רוצה לפנות לזה זמן מיוחד יותר מאוחר. העובדה שאני זמין טכנית לא מחייבת אותי, למדתי להעדיף את הזמינות המנטלית. וכך, הסינון הפך אותי לאדם שליו יותר. כשמסננים אותי, אני לא נעלב. השארתי הודעה, תחזרו אלי בהקדם.

ב.

נסו להיזכר בשיחות הטלפוניות שניהלתם, וששמעתם אנשים אחרים מנהלים, בזמן האחרון. נסו לחשוב על השאלה הטלפונית ששאלתם, נשאלתם ושמעתם נשאלת, הכי הרבה פעמים. אני מוכן להתערב על ארבע משכורות שלי שבמקום הראשון – ללא שום מתחרים – תהיה השאלה: "איפה אתה".

העולם עובר כאיש אחד מתקשורת קווית לתקשורת אלחוטית, וכאיש אחד הוא שואל "איפה אתה". פעם היינו שואלים "מי זה", אבל מי זוכר. השיחה המזוהה חיסלה את ה"מי זה", והניידות הולידה במקומה את ה"איפה אתה".

זה די מרגש כשחושבים על זה, אתה מתקשר לבנאדם, והוא יכול להיות בכל מקום בעולם! יש סוג של התרגשות ילדותית ב"איפה אתה"; הרי פעם, לפני היות הסלולר, אם היית מתקשר למישהו היית יודע בדיוק איפה הוא – הוא בדיוק במקום שאליו התקשרת (ואל תגידו לי "עקוב אחרי". ה"עקוב אחרי" אף פעם לא תפס באמת). היום הרבה יותר מעניין. אלמנט ההפתעה הזה הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמהפכה האלחוטית.

לדעתי, אלמנט ההפתעה הזה ("איפה אתה?!", "איפה אני?!") אחראי לכשלושים אחוזים מכלל השיחות הסלולריות. אנשים – גם אני ואתם – מתקשרים בשביל לשאול את האדם בצד השני איפה הוא, ובשביל לענות כשנישאל איפה אנחנו. בשבוע שעבר כתבתי כאן על התנועה שאנו עושים באינטרנט כעל התוכן שאנו מייצרים. זה נכון גם כאן.

נלך עם זה קצת הלאה: אני מציע להסתכל על המעבר מ"מי זה" ל"איפה אתה" כמעבר מעולם תלוי זהות לעולם תלוי מיקום.

ג.

המעבר לעולם תלוי מיקום עומד בבסיס המהפכה האלחוטית, שבליבה עומד הטלפון הסלולרי, ולצדו האינטרנט האלחוטי, ה-GPS, וכד'. זה לא מעבר טריוויאלי. במשך 50 וכמה שנות מדיה (או תקשורת המונים) היה העולם שלנו לחלוטין תלוי זהות. הטלוויזיה בלוויין/כבלים, הטלפון הקווי והאינטרנט השולחני ביטלו למעשה את שאלת המיקום. הרי כשאתה רואה טלוויזיה, מדבר בטלפון קווי או גולש באינטרנט – די ברור איפה אתה: אתה או בבית או בעבודה. או במילים אחרות, אתה נייח. עבור הטלפון הקווי, הטלוויזיה והאינטרנט השולחני (נקרא להם: עולם הבידור הנייח) המיקום שלך שקוף, מובן מאליו, אין מה להתעכב עליו.

עולם הבידור הנייח הוא עולם תלוי זהות, וזה בולט במיוחד בגלישה באינטרנט: המיקום קבוע (מול המחשב), אבל הזהות גמישה, אתה חופשי לבחור זהויות שונות ("התותח מפתח תקווה"), להתפצל למספר חלונות (באינטרנט אין בעיה לפתוח בחלון אחד את האתר של חב"ד ובחלון השני אתר פורנו), ובאופן כללי להגשים את החזון הקיברנטי של להיות "בכל מקום, כל הזמן". כך גם הטלוויזיה, שמפלחת אותנו על פי מאפיינים תלויי זהות (גיל, מין, הכנסה וכד'). גם בטלוויזיה הזהות שלנו, כצופים, די גמישה: סבתא בת 80 יכולה לצפות בערוץ אגו ואיש עסקים בן 40 יכול לנמנם מול ערוץ הופ. אתה יכול לראות מה שאתה רוצה, ולא משנה מאיפה אתה רואה את זה.

הטלוויזיה והאינטרנט, אם כן, רוצים להשאיר אותנו בבית. אם אנחנו לא בבית, אם אנחנו בתנועה, אנחנו לא צופים ואנחנו לא גולשים. אי אפשר לעשות עלינו כסף.

ד.

כל זה משתנה כמובן בצורה דרמטית עם המעבר אל עולם אלחוטי. בעולם האלחוטי הזה, שכרגע נמצא עדיין בחיתוליו (ולכן הוא מרתק כל כך) ניתן לומר שהזהות הופכת להיות שקופה – מי שמחזיק את המכשיר הזה הוא אתה. עכשיו, כל מה שחשוב זה "איפה אתה".

העולם הופך להיות תלוי מיקום. המיקום שלנו הופך להיות מודל הרווח של מאות חברות ברחבי העולם. מסטארט-אפים קטנים המפתחים אפליקציות סלולריות המאפשרות לך לראות מי מהחברים שלך נמצא בסביבה, ועד לרשתות ענק המוכנות לכוון אותך אל הסייל הקרוב למקום בו אתה נמצא כרגע. מסחר תלוי מיקום הוא הדבר הבא. הרשת האלחוטית כובשת את העולם, "נקודות חמות" בכל מקום.

בפרפראזה על דברי חז"ל ניתן לומר שאנו עוברים מעולם של "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה" לעולם של "אמור לי איפה חבריך ואומר לך איפה אתה צריך להיות".

ה.

למאבק המעניין הזה בין שני הכוחות האדירים האלה – "מי" ו"איפה" – שאחד מתאמץ להשאיר אותנו בבית ואילו השני מושך אותנו החוצה, יש השלכות מרתקות. אחת מהן, אולי היפה מכולן, היא החזרה אל רקמת החיים האורבנית.

אני משתדל לראות ברשת האלחוטית, במסחר האלקטרוני תלוי המיקום, ב-GPS וב-WiFi סוג של קריאה לצאת החוצה, לחזור אל הרחובות. המסחר המקוון ותעשיית הפרסום כפי שהם כיום מחייבים אותנו להיות נייחים, לשבת במקום אחד. אבל בבסיס המסחר האלקטרוני החדש, האלחוטי, עומדת התנועה, או אם לדייק: היציאה החוצה, אל הרחוב.

העולם הישן, הקווי, כבל אותנו אל הכורסה ואל כיסא המחשב. העולם החדש, האלחוטי, הנייד, משחרר אותנו, קורא לנו לצאת החוצה אל הרחוב, להסתובב עם אנשים כמונו, ולא פחות חשוב, עם אנשים שהם בכלל לא כמונו (הזרות היא מהמרכיבים החשובים בחיי העיר), ליצור קשר עין, לחייך. אחרי הרבה שנים של גלישה נייחת באינטרנט, התברר לנו שבסופו של דבר המציאות המדומה, הוירטואלית – הו, כמה אני שונא את המילה הזו – ומערכות היחסים שהיא מכתיבה פשוט לא מעניינות מספיק. מאחורי כל "פצצה16" או "התותח מפתח תקווה" עומד אדם שלנצח יהיה יותר מעניין מהזהות המקוונת שלו. ואם להקצין: אין שום 🙂 שישווה לחיוך אמיתי.

האדם והטכנולוגיה שילבו יד ביד ויצאו אל הרחוב. בעיניי זה דבר טוב.

 

                                                                            פורסם בגלובס, 16 בדצמבר 2004

לכבוד החנוכה

 

הכי אני אוהב את חנוכה מכל החגים, וזה רק בגלל העניין של מעטים מול רבים (שאר הנסים הם סתם). הרי כבר שנים אני טוען שכולנו מעטים, וכל הזמן אנחנו מול רבים. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שכולנו יחד (ותגדירו את ה"כולנו" איך שתרצו) מעטים. אני אומר משהו אחר – כל אחד מאתנו הוא מעטים, והם – איזה הם שתרצו – תמיד רבים, או לפחות רבים יותר, כי כמה מעטים שלא תהיה, תמיד הם יהיו יותר. הכי אני אוהב את חנוכה כי הוא מספר את סיפור חיינו – מעטים מול רבים, כל הזמן.

 

כי כשאומרים שהאדם הוא יצור מורכב, מתכוונים לומר שיש הרבה יצורים שמרכיבים אותו; האני העובד הוא לא האני המתקלח והאני הבודד הוא לא האני המתארח, האני המתעלס הוא לא האני המתווכח והאני הבולס הוא לא האני הצורח. אנחנו מכילים את עצמנו כמו כיכר, ומעל הבמה אנחנו מנופפים להמונים. לפני כמה שנים היה קליפ של ג'ורג' מייקל, שהוא נכנס לבאר וכל האנשים הם הוא. כשראיתי את הקליפ הזה קצת קינאתי. הג'ורג' מייקל הזה, איזה תותח. פעם קראתי ראיון אתו – הוא מחזיק מישהו במשכורת שמגלגל לו את הג'וינטים.

 

אנחנו מעטים, וכולנו ביחד יוצרים אדם שהאחרים קוראים לו בשם שלנו (דרור, נגיד). הרגילו אותנו לחשוב שהסיטואציות מרכיבות את האני, יוצרות אותו. זו טעות; האני הוא ממלכה ששולחת נציגים לכל מני סיטואציות. האדם צריך לחשוב על עצמו כעל מדינה ריבונית, וכמו שמדינה שמכבדת את עצמה לא שולחת את נבחרת הכדוריד לחלץ בני ערובה, כך גם ראוי שיעשה האדם. כי אנחנו לא עץ אחד עם הרבה ענפים, אנחנו הג'ונגל, ובתוך הג'ונגל הזה אנחנו גם טרזן, ובתוך כל טרזן – בן אצולה.

 

וכך אנחנו מתנהלים בעולם, מנסים לא להבין שגם האחר הוא ככה, שגם הוא הרבה, וגם לו קשה, וגם הוא במצב נצחי של מעטים מול רבים, ובסוף אנחנו מתים, ואז אנחנו נורים אל השמיים ומתפוצצים כמו זיקוקין דינור. כמו הזיקוק אנחנו יוצאים אחד וחוזרים הרבה – ולכן זה זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור סבא), וההוא זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור שכן). המוות עושה אתנו סוג של חסד, כי הוא מאפשר לאחרים לזכור אותנו כמו שבאמת היינו – מרהיבים, אהובים, טובים. כמו הזיקוק, אנחנו מגשימים את עצמנו בהתפצלות.

 

אנשים, כך אני מתרשם, קשה להם לקבל את הרעיון הזה, רובם אוהבים לחשוב על עצמם כעל אחד. קצת ילדותי, לא? הרי כל אחד שומע את עצמו פה ושם במשיבון של מישהו אחר ואומר: 'וואו, זה בכלל לא נשמע כמוני', אז למה להיתמם? וחוץ מזה, להיות רק אחד זה נורא משעמם. ואם זה נשמע קצת כמו פיצול אישיות, יש לי תשובה מוכנה: כמו שחיסון נגד הכשת נחש מורכב מקצת ארס, כך המתכון לשלמות נפשית מורכב ממעט פיצול.

 

אז הוכחתי שאנחנו מעטים, כלומר יותר מאחד. זה לא היה קשה כל כך. מה שקצת קשה יותר להבנה זה שגם בתוך עצמנו אנחנו מעטים מול רבים, כי כשאחד מהאלה שמרכיבים אותנו רוצה משהו, נגיד להיות עצוב באמת, הוא נאלץ להלחם בכל שאר אלה שמרכיבים אותו ואומרים לו: עכשיו תהיה קולגה, עכשיו תהיה מצחיק, עכשיו תהיה ענייני. החיים הם סיפור מהתחת, חברות וחברים, אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם.

 

הדרך הטובה ביותר לראות את עצמך, זה לראות את עצמך בפרספקטיבה של שלוש מאות ארבע מאות שנה. עשו כמוני – אני מתייחס לעצמי כאילו הייתי אמן גדול באמת. אני מנתח את עצמי כמו סטודנט לתולדות האמנות. אני אוהב להגיד על עצמי דברים כמו "זה דרור המוקדם", "זו הייתה התקופה הכחולה שלו", "האירוע הזה השפיע עליו מאוד". כשאת/ה אמן גדול – ואת/ה תמיד אמן גדול, כל אחד הוא אמן גדול, במיוחד את/ה – קל יותר להסביר את הקפריזות. כשאת/ה אמן גדול, את/ה מעל לכל טרדות היומיום, את/ה יכול/ה להרשות לעצמך דברים שסתם אדם לא יכול. את/ה אמן גדול, בנאדם, תתחיל/י להאמין בעצמך. 

 

התפרסם בטיים-אאוט תל אביב, נובמבר 2002

על הסצינה

א.
על הסצינה
.
אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – ביני לבין עצמי אני מכנה את עצמי סצינופוב: שהרי מהי הסצינה, כל סצינה, אם לא הגדרה פוליטיקלי קורקטית לתסמונת העדר? מהי הסצינה אם לא מלא אנשים שפתאום, כמו מכורח איזה צו עליון, אוהבים כולם את אותו הדבר באותו הזמן, ויהי הדבר מוזיקה צוענית, אוכל גרוזיני, סנוקר, ארק, שירה בציבור או כל דבר אחר.
לא יודע, אותי זה קצת מלחיץ. הרבה פעמים אני עושה איזה דבר שאני אוהב לעשות – כמו סנוקר בצהרים עם חברים – ומוצא את עצמי בעל כורחי כחלק מסצינה. זו לא תחושה נעימה, לפעמים אני מרגיש כאילו הפרטיות שלי נלקחה ממני, ולפעמים אפילו יותר מזה, כי מעל הפרטיות, אם תשאלו אותי, עומדת האינדיבידואליות, ולהחליט פתאום שמוזיקה צוענית זה סבבה (והיא יכולה להיות די סבבה) נראה לי קצת מטומטם.
במאמר מוסגר: כשאני טוען שהאינדיבידואליות עומדת מעל הפרטיות, אני מתכוון לומר גם שהאינדיבידואליות עומדת בבסיס הפרטיות, מאפשרת אותה. זה שאינו אינדיבידואל – בעברית: יחידני – לעולם לא יזכה בפרטיות. תמיד הוא, או היא, ייאלץ, או תיאלץ, להקיף את עצמו באחרים, לשאוב את ההגדרה העצמית שלו מהקהל. זהו, נגמר המאמר המוסגר.
אז אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה, אבל זו לא חוכמה גדולה. החוכמה הגדולה יותר היא להקפיד שגם ההקפדה שלא לקחת חלק באף סצינה לא תיהפך פתאום להיות הסצינה שלי, ובגלל זה אני מכריח את עצמי לקחת מנות קטנות של סצינה מדי פעם, כי רעל במנות קטנות, אתם יודעים, יכול להתנהג כמו תרופה. אז כן, מדי פעם אני עושה את מה שהמקומונים מצווים עלי לעשות ולוקח חלק בסצינה.
כשאני לוקח חלק באיזושהי סצינה, אני מדמיין את הנשמה שלי כמו ילד שלוקח סירופ נגד שיעול ועושה פרצוף; אני אוהב לראות את הנשמה שלי עושה פרצוף, והכי אני אוהב את העובדה שאני היחיד שיכול לראות את הפרצוף הזה. והכי הכי אני אוהב להיות בעיצומה של סצינה ואז להסתכל פנימה, לראות את הפרצוף שאני עושה לעצמי, ולחייך אל עצמי מבפנים: אותי הם לא יצליחו לשבור.
ב.
ואז עולה בי מחשבה מטרידה מעט, ואחרי שאני הופך בה עוד טיפה אני מגלה שהיא לא רק מטרידה, היא יכול להיות גם מנחמת. אני חושב לעצמי: אולי כל האנשים האלה שלוקחים חלק בסצינה, אולי הנשמה של כל אחד מהם עושה בדיוק את אותו הפרצוף החמוד הזה של ילד שלוקח סירופ נגד שיעול? אולי כל אחד חווה בדיוק את מה שאני חווה?
המחשבה הזו, כפי שנאמר, היא גם מטרידה וגם מנחמת. היא מנחמת כי יש נחמה בלא להיות לבד. האמינו לי, אחיות ואחים: להיות מיוחד זו לא עבודה קלה. יש נחמה בלהיות כמו כולם.
והיא מנחמת גם כי זה יכול להיות די משעשע לדמיין את כל החתיכים, הכוסיות, ההורסים והשוות – שתמיד נדמה לי שהם מרגישים מאוד נוח במקום בו הם עומדים בסצינה הספציפית, ועל ידי כך גורמים לי ולשכמותי תחושה קלה של אי נוחות – עושים את אותו הפרצוף שאני עושה. המחשבה הזו הופכת את כולם לקלים להשגה, ואם יש סצינה שאני יכול לחבב מכל הלב זו הסצינה של קלות ההשגה.
והיא גם מטרידה, המחשבה הזו. היא מטרידה כי אם זה המצב, הרי שאני לא כל כך מיוחד כמו שאני אוהב לומר לעצמי שאני. היא מטרידה גם כי אם זה המצב (שכולם עושים פרצופים כלפי פנים), הרי שמדובר בציבור עצום של אנשים שמעביר את שעות הפנאי שלו בלעשות דברים שהוא לא ממש אוהב לעשות. וזו, אחיות ואחים, מחשבה מטרידה.
במאמר מוסגר: לא פעם טענתי, והרפואה תאשר את דבריי, שלעשות לעצמך פרצופים בראי זה בריא לנפש.
חברים, עכשיו אני הולך לומר לכם משפט יפה, ואני מבקש שתזכרו אותו ותגידו אותו לכל מי שאתם מכירים (אנא, קחו עליו את הקרדיט, היפכו את המשפט הזה לשלכם): לעשות לעצמך פרצופים מול המראה זה הכי קרוב שאפשר להגיע ללהפוך את עצמך מבפנים החוצה כמו סוודר. כשאת/ה עושה פרצופים לעצמך, את/ה יכול/ה לראות את התפרים של הנשמה שלך.
ג.
סצינה של איש אחד
יש לי חבר שפעם כתבו עליו באחד המקומונים שהוא "סצינה של איש אחד". אהבתי את המשפט הזה משתי סיבות: מצד אחד הוא אוקסימורון משובח, אבל מצד שני הוא אולי האמת האבסולוטית. הוא האמת האבסולוטית כי זה בדיוק מה שאנחנו (לא רק החבר שלי הזה, כולנו) – סצינות של איש אחד. בתוכנו גועשת עיר גדולה שמציעה מכל טוב, בתוכנו יוצאים לאור מקומונים המכריזים על סצינות, ובתוכנו אנחנו יוצאים לבלות, נגררים אחרי העדר שאנחנו הרועה שלו, עומדים במרכז של הסצינה שהיא אנחנו ועושים לעצמנו פרצוף של ילד שלקח סירופ נגד שיעול. כל אחד הוא קצת סצינה של איש אחד, כי כל אחד יכול להרגיש לא בבית.
ד.
אבל החוכמה האמיתית (וכאן אני חוזר למשפט הראשון) היא להקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – וגם (או בעיקר) לא בסצינה של עצמך. להיות סצינופוב גם כלפי פנים, לא רק כלפי חוץ, זוהי הדרישה המוצבת בפני כל פילוסוף.
וכמו בסצינה החיצונית, כך גם בסצינה הפנימית: אפשר לקחת אותה במנות קטנות מדי פעם, והכי חשוב: לא לשכוח את הפרצוף, כי חוץ מתכונותיו המרפאות נפש, הפרצוף שאת/ה עושה לעצמך מונע ממך לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי. לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי ולעשות לעצמך פרצופים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
בין שני הקווים האלה – אם יותר לי לעשות פרפרזה על יהודה עמיחי, ועל פרננדו פסואה שהשתמש באותו הדימוי כחמישים שנה לפני עמיחי – אנחנו חיים. אלה הם החיים שלנו: הרצינות הגמורה של המבוגר והפרצוף המצחיק של הילד, בין ש
י הקצוות האלה אנחנו מעבירים את הימים ברמות משתנות של סבבה.
ה.
על השרב.
היה חם השבוע, והחום הוציא אותנו, את כולנו, לרחובות. זוהי אולי העיר שתושביה (בעיקר תושבותיה) מחזיקים בשיא העולמי של מהירות החלפת בגדי חורף וקיץ. כמה משונה ומקסימה היא העיר שלנו: אתה יכול לשבת בבית קפה ולהסתכל על הרחוב, ואז תראה את הקסם: איך שהשמש יוצאת, הרחוב מתמלא בבחורות בלבוש קיצי (הגופיות האלה, אלוהים). היא רק נחבאת לרגע, והרחוב מתמלא בבחורות בלבוש חורפי אלגנט (מגפי העקב האלה, אלוהים).
ובעקבות הבחורות, ובאותה המהירות, משתנים גם הרחובות – ואללה, זה אפילו אותן האותיות! – והרחוב שרק לפני שניה השתזף בעירום בשמש החורפית, עוטה על עצמו שכבות של אפור.
והבנאדם, שהוא במקרה הזה אני, יושב בבית הקפה (תמיד לבוש לא ממש מתאים לעונה, תמיד רק על יד מזג האוויר), אומר לעצמו 'איזה יופי', ומחייך חיוך קטן.

 

על התנפצות ודברים אחרים

א.

על ההתנפצות
עד שלא ראיתם עציץ נופל מקומה רביעית, אחיות ואחים, לא ראיתם כלום. ואני, השבוע, ראיתי וחזרתי לספר. זה היה בתחילת השבוע, באחד מימי הסופה, ואחיכם הולך ברחוב הגשום והריק. היה לילה, אני לבשתי מכנסי עור והייתי מבסוט מאוד – שלא לומר רבע אקסטטי – מהצליל שהפיקו סוליות מגפיי על המדרכה הרטובה, צליל שנשמע היטב בכל הרחוב וכאילו הכריז: "אזרחים! ברחוב שלכם עובר כרגע בנאדם קול מאוד. החביאו את נשותיכם, שילחו את בנותיכם לדודים בצפת, כי בדיוק עכשיו עובר ברחוב שלכם בנאדם קול מאוד". זה בהחלט היה מסוג הרגעים האלה שהיו יכולים להשתלב טוב בסרט הדוקומנטרי שלא נעשה – ושלא ייעשה לעולם – על חיי בעיר הנהדרת הזאת. לילה. רחוב. גשם. מגפיים. קחו ממני הכל, תשאירו לי את זה!
בקיצור, הצליל של המגפיים שלי ואני פוסעים ברחוב – יכול להיות שהיה זה רחוב פרוג. אני אוהב את רחוב פרוג. לפעמים אני עושה סיבובים בשביל ללכת דרך פרוג. למה דווקא פרוג לא אדע. אולי זיכרון תת חושי מחיים קודמים – ופתאום, מהצד השני של הרחוב, כשני בניינים לפניי, אני קולט עציץ נופל מקומה רביעית ומתנפץ על המדרכה. איי קררראמבה!
הו, ההתנפצות! אני חושב שבין כל צורות המפגש הקיימות בין שני גופים – וקיימות לא מעט – אני מעדיף את ההתנפצות. גלים קטנים מלחכים חוף חולי זה יפה מאוד, אבל אין על הגל האימתני, הגבוה, המתנפץ לו מכל הלב על סלע שחור שראה כבר הכל.
זה היה כמו בסרטים. הכל היה בהילוך איטי, ראיתי את הרוח מנענעת את העציץ, שעמד על קצה מרפסת, ואז היה מין קנאק קטן, והעציץ צנח אל המדרכה, מתנפץ כמו מי שיודע שלא תהיה לו הזדמנות שניה. האמינו לי, כשאתה עציץ שנופל ממרפסת בקומה הרביעית אין לך הזדמנות שניה.
(אני לא מאמין בגלגול נשמות, אבל אני מוכן להישבע שבאלפית השניה לפני המפגש עם הקרקע, התגלגלה בעציץ הזה נשמתו של ג'ים מוריסון.)
כשהעציץ פגע בקרקע היה רגע של שקט. ואז בום, ורסיסים של מה שהיה פעם עציץ התפזרו בכל הרחוב, ורגע אחר כך כל האזעקות התחילו לפעול יחד, ומיד אחר כך, הכלבים. אני מוכן להישבע ששמעתי גם תינוקות.
והרחוב – אולי פרוג, אבל לא פרוג שבמציאות, פרוג שבדמיון – שרק לפני רגע היה דואט למדרכה ומגפיים, הפך פתאום לתזמורת שמנגנת רקוויאם לעציץ. זה היה כל כך יפה, שזה לא היה אמיתי. זה היה מעל האמיתי.
עמדתי שם והרגשתי במרכז של הכל (אבל הכל!), וגם ש"הכל" נמצא במרכז שלי. אתם מכירים את התחושה של להיות במרכז העולם ולהקיף את העולם בו זמנית? זה מה שאני הרגשתי כשהעציץ הזה התנפץ על המדרכה. אם רגע כזה מזדמן לכם, אל תחמיצוהו.
ב.
אני רוצה להאמין שחוויות מהסוג הזה לא נמצאות בכל הריאליטי טי.וי הזה. וזה בגלל שאני רוצה להאמין שיש דברים שאי אפשר לצלם. לפעמים אני פשוט נתלה באמונה הזו, האמונה שיש דברים שאי אפשר לצלם.
הרי מה יש פה לצלם? בנאדם עומד בגשם באמצע הלילה, בוהה בעציץ מנופץ על המדרכה. לא ממש פצצת רייטינג. ולא רק לצלם את זה יהיה קשה, לא פחות קשה יהיה גם לדבר על זה.
וכשאני חושב על זה עוד שניה, נראה לי שכאן (בכל מה שנאמר בסעיף א') ז'אק דרידה ואני נפגשים: בהכרה הפתאומית שהשפה ה"אמיתית" – או "המקורית" – היא הכתובה, לא המדוברת.
ג.
אלו הם החיים בעיר, החיים שלנו: רחובות ומחשבות. ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב את רחוב פרוג, כי שם באות לי מחשבות מהסוג הזה. ברחוב פרוג אני נוהג להרצות בפני אולמות מפוצצים בפילוסופים, מדינאים, קולנוענים, מוזיקאים, מוכרי שווארמה, נהגי מוניות ומורים למחשבת ישראל. בכיכר רבין, כבר סיפרתי לכם פעם, אני תמיד חושב על מקומות אחרים. כל רחוב והמחשבה שלו.
ד.
בכבישים
.
כל האמור בסעיף הקודם מתייחס רק להליכה ברחובות, לא לנהיגה. נהיגה אני שונא. זה המבחן היחיד בו אהבת האדם שלי נכשלת פעם אחר פעם. כשאני נוהג אני יכול להרגיש איך רגשי החיבה והכבוד שאני חש כלפי אחי בני האדם מתפוגגים. מה זה מתפוגגים, נעלמים כלא היו.
השבוע נהגתי. ולא סתם נהגתי: צהריים. רחוב יפו, פלורנטין, סלמה, הרצל, רוטשילד, איפה שפקוק – הייתי שם. מה אומר לכם, מזמן לא הייתי קרוב כל כך להתמוטטות עצבים. אני באמת, אבל באמת, לא מצליח להבין איך כל האנשים האלה שורדים. מצד שני, אני פתאום מבין הרבה יותר טוב את האוכלוסיה. אני מבין למה כולם כל כך כועסים בכל מקום. הם פשוט אנשים שנוהגים.
ייקח זמן עד שאשב מאחורי הגה עוד פעם.
אני זוכר שברמזור של נחלת בנימין ודרך יפו ניסיתי להעלות בדמיוני את כל הסיטואציה עם העציץ, אבל בדיוק אז משאית של פפסי עברה באדום ונכנסה באוטו לבן שעמד לפני ברמזור, והצומת נחסמה ואני נתקעתי באמצע כמו איזה שמוק, ופשוט לא הצליח לעלות לי הדמיון. הנסיבות הכריעו אותי. צדק מרקס: ההוויה יוצרת את ההכרה. הנוהג לא יכול לדמיין, ובגלל זה הכל נראה כמו שזה נראה.
בין שתי הפסגות האלה – העציץ והמכונית – נע כל השבוע שלי, שבוע שהייתי יכול בשקט לכנות אותו: "מלא".

 

 

ה.
סטיקר אחד

"תנו חיבוק לאיש הדלוק", מציע סלאש פוקד עלינו הסטיקר הצהוב הזה.
איך נקרא את הסטיקר? מה הייתה כוונת המשורר? הרי כל אחד מאתנו יודע שכשאתה לא דלוק, אין דבר מעצבן יותר מהאיש הדלוק. האיש הדלוק (וההפך הוא בהחלט, אבל בהחלט, לא "האיש הכבוי") הוא בדרך כלל דבר מעצבן, קולני וחרמן יתר על המידה. למה, לעזאזל, שניתן חיבוק לאיש הדלוק?
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר להסיק שבעצם מדובר בקריאה ל"הידלקות", כי רק האיש הדלוק בעצמו ירצה לחבק איש דלוק אחר. ככזה, מתפקד הסטיקר כמודעה לאקסטזי. הרי אם אני מבין נכון, כל הלהיות דלוק זה פאסה לגמרי. היום עושים קוק, לא? (המצב הכלכלי על הכיפק, ויש כסף לגרם בארבע מאות שקל, למה מה זה ארבע מאות שקל בשבילנו?)
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר היה לנסח אותו אחרת, ולכתוב "תידלק, אחי". המסר אותו מסר.
אבל כשקוראים את הסטיקר אחרת, מגיעים למסקנות אחרות. אולי בכלל מדובר בקריאה לעזרה? אולי האיש הדלוק עליו מדבר הסטיקר הוא אדם בודד ואבוד שצריך לחבק אותו? אולי בכלל מדובר באמירה ביקורתית על תרבות האקסטזי, תרבות שכולה בעצם קריאה לעזרה, לחיבוק, לקירבה?
כשאני קורא את הסטיקר הזה ככה, הוא נורא עצוב, לא? הרי האיש הדלוק הוא האיש הצעיר – שהרי הצעירים נוטים להידלק, בעוד המבוגרים נוטים להתמסטל – ופתאום אתה מסתכל באופן אחר על כל הילדים הדלוקים האלה. פתאום הם כבר לא נראים לך מעצבנים, קולניים וחרמנים יתר על המידה. פתאום הם נראים אחרת, משהו שדיוויד בואי יכול היה לכתוב עליו שיר. 

כדורגל ועונת הגשמים במלאווי

כדורגל

משחק הכדורגל בין סנשיין, הקבוצה של קייפ מקליר, לבין מדיקו, הקבוצה שעשתה את כל הדרך ממונקי-ביי (ארבעים דקות שבגלל האין-כביש מרגישות כמו ארבעים שנה), עמד להתחיל. היתה רק בעיה אחת: לא לשופט, לא למאמנים, לא לשחקנים, וגם לא לאף אחד מהצופים – ואני מדבר אתכם על משהו כמו חמש מאות איש – לא היה מטבע שאפשר יהיה לזרוק ולהכריע מי יפתח את המשחק. למי יש מטבע, צעק השופט הרביעי. אף אחד לא ענה. למי יש מטבע, שאגו המאמנים. שתיקה.
היה לי מטבע, אז הצבעתי. אל תדאג, הרגיע אותי השופט, מיד אני מחזיר לך אותו, ממש עוד שניה. את המטבע לא ראיתי מעולם, ועכשיו אני מבין טוב יותר איך קרה שלאף אחד מבין חמש מאות האנשים, חוץ מהמוזונגו הפראייר, לא היה מטבע. מילא, הלכה עוד קוואצ'ה (111 קוואצ'ה זה דולר נכון להרגע. עד שתקראו את השורות האלה יתרחש קרוב לוודאי עוד פיחות), אני רואה בזה סוג של תמיכה בספורט המקומי הצולע, ובעצמי אני רואה סוג של יעקב שחר, אבל תעשו לי טובה ואל תקראו לי יענקל'ה, אני שונא את השם יענ'קלה (איפה שמים את הצ'ופצ'יק המחורבן? יענקל'ה יענ'קלה? יענק'לה? ולמי אכפת, בעצם?).
שריקת הפתיחה לא נשרקה, כי לא הייתה משרוקית (כן, הייתה לי משרוקית, אבל עד כאן), והמשחק נפתח בצעקה של השופט. אבל לפני שנתאר את אירועי המשחק, מעט על הקבוצות:
סנשיין קייפ מקליר (הקבוצה שלי!) קיבלה את שמה מהספונסר שלה, גרמני שלפני שנתיים החליט להקים מלון תחת השם סנשיין בכפר. המלון מעולם לא הושלם, ורבע מלון עומד שם כמו מצבה לכסף שמעולם לא ייעשה. ככה, פחות או יותר, נראית גם הקבוצה: אין מספיק תלבושות, מה שאומר שבכל פעם שיש חילוף, השחקן היוצא והשחקן הנכנס מחליפים בגדים (מכנסיים, חולצה, גרביים, נעליים), לחלק מהשחקנים אין בכלל נעליים והם משחקים יחפים. המאמן, קוראים לו לוי, מנהל גם את בית היתומים המקומי. אני מקווה שהוא עושה עבודה טובה יותר עם הילדים, כי מאמן גדול הוא לא. למעשה, הוא מתרוצץ על הקווים – סתם, הוא לא מתרוצץ על הקווים, פשוט כי אין קווים – ומתחנן בפני שחקניו להתאמץ קצת יותר. מדובר, אחרי הכל, בחבורת דייגים שבילו את כל הלילה באגם, והם קצת עייפים.
לעומתנו – ואני אומר "לעומתנו" עם כל הלב – מונקי ביי מדיקו היא אימפריה. החברה המאמצת, מדיקו, היא חברת התרופות הגדולה במדינה, מה שאומר שלכל השחקנים יש בגדים ונעליים (גם למחליפים!), שהם מרוויחים כסף, שיש להם מאמן עם מחברת. איך שראינו את המיניבוס של מדיקו מגיע ידענו שנפסיד. יש להם אוהדים שהולכים אחריהם עם דגלים, יש להם שירים, יש להם טקטיקה, והכי גרוע – הם נראים מגובשים. לפני המשחק, כשהשחקנים שלנו חיפשו שרוכים, הם הקיפו את המגרש בחימום שחצני, מתרוממים לנגיחות דמיוניות. כמה שנאנו אותם! כמה פחדנו מהם!
טוב, השופט צעק ונתן את האות לפתיחת המשחק, כמו גם את האות לקהל להיכנס למגרש – סוג של מגרש, לפחות: אין דשא, אין רשתות, אין קווים, אין מקומות ישיבה. והקהל, ברגליו, מקטין את שטח המגרש בכל דקה שעוברת. לקראת סוף המחצית, המגרש היה בגודל של שולחן פינג פונג פחות או יותר.
לא עברו שלוש דקות, ומדיקו הכניסו לנו אחד, מה שגרם לנו, האוהדים, להפסיק לשיר את השיר היחיד של הקבוצה – סנשיין מוטו, או או או או או. סנשיין מוטו, אה אה אה אה אה. (מוטו זה אש). אחרי הגול, שחקני מדיקו עשו סלטות באוויר וכאלה דברים. זונות!
אין מה לדבר, מדיקו שלטו במגרש. אחרי עשר דקות, התוצאה הייתה שתיים אפס, ולוי המאמן נראה נואש, שלא לדבר על השחקנים. הכוכב שלנו, שמו אינוסנט (תמימות), ניסה לעשות קצת קסמים, אבל לא היה לו סיכוי מול הגנת הברזל של מדיקו. וחוץ מזה, היה חם לאללה והיה המון אבק. אחרי בעיטה חופשית של מדיקו ששפשפה את המשקוף, השופט צעק מחצית.
בהפסקה רציתי לשתות משהו, אבל לא היה כלום. שמע, אמרתי לחבר שלי לונדון, אתה יכול לעשות פה מלא כסף מלמכור שתייה, תירס, משהו. כן, אמר לי לונדון, אולי אתה יכול לתת לי הלוואה. צ'כח מזה, עניתי, והסתפקתי בבוטנים, חמש קוואצ'ה לחופן, מה שרק עשה אותי יותר צמא.
המחצית השניה לא היתה שונה בהרבה. התוצאה הסופית: ארבע אחת למדיקו. היה יכול להיות יותר אם השוער שלנו, איזי שמו, לא היה מתעופף כמו משוגע ומתרסק על החול כל פעם מחדש כשהכדור בידיו. לחייך, איזי!
בסך הכל, הרמה לא הייתה רעה בכלל, אני מעריך שזה היה משהו כמו הדרבי הפתח-תקוואי, אבל עם קצת יותר שמחת חיים. מאז ראיתי עוד כמה משחקים, כולם היו אותו דבר: רמה סבירה, מגרשים גרועים, שחקנים בלי נעליים, קהל רגוע אך שמח, חום אימים, אבק, ושום דבר לשתות. הכניסה, אגב, חינם. (כניסה? איזה כניסה? אין שערים). כמה כיף לראות כדורגל, וכמה לא חסרה לי הליגה הישראלית.
ועדכון חדשות: בשבוע שעבר ביקרה במלאווי נבחרת אתיופיה (מוקדמות המונדיאל). רציתי לראות, אבל לא היה לי חשק לנסוע שלושה ימים. נגמר בתיקו אפס, מה שכנראה יעלה למאמן, שמו ז'ילט, במשרתו. גם הפעם לא נראה את מלאווי במונדיאל, ככל הנראה, וזה חבל, אבל לא נורא חבל.
 

עונת הגשמים 

עונת הגשמים החלה השבוע. עונת הגשמים זה משהו שאתה לא יכול לצלם. איך תצלם לילה שלם של סופת ברקים מרשימה? איך תעביר את הרעם האפריקאי המתגלגל לו בשמיים כמו רכבת אל הפחדים הכי מפחידים שלנו? ואיך תצלם את העננים השחורים, הגדולים, שמגיעים מכיוון מוזמביק? איך תצלם את הטיפות הראשונות, ואיך תצלם את המבול שאחריהן? והכי קשה זה לצלם את עצמך שוכב לילה שלם באוהל כשמסביב הומה הסערה ושק השינה שלך ספוג מים.
עונת הגשמים תפסה את אחיכם בליוויגנסטוניה, הקרויה על שם ג'ונתן ליווינגסטון. גבוהה היא ליווינגסטוניה, מה שאפשר לנו לראות את העננים מלמעלה, וזה מראה שקשה לשכוח, וגם אם קל לשכוח, הרי שקל עוד יותר להיזכר.
כמה מרשימה היא העונה הגשומה. כמה מרשימה הטרנספורמציה המדהימה של הטבע פה; מה שרק אתמול היה חום ויבש הוא היום ירוק, מלבלב. נהרות שרק אתמול היו חרבים, שוצפים היום באון, לפי האבנים על חוף האגם אתה יכול עד כמה עולה פה המפלס, וכמה הוא עוד יכול לעלות. הטבע, אחיות ואחים, הוא חתיכת דבר מעולה.
הגשם פה, אם יורשה לי, הוא לא גשם כועס. הוא לא הגשם האירופאי, והוא גם לא המונסונים של אסיה, הוא אחר. הייתי מסווג אותו כגשם בטוח בעצמו. הייתי אומר על הגשם פה שהוא מכיר בערך עצמו, לא שחצן, אבל גם לא נחבא אל הכלים. גשם טבעי שכזה.
העונה הגשומה היא לא רק יפה, היא גם מסוכנת. העונה הגשומה מביאה איתה תמיד מתנות שאף אחד לא רוצה לקבל: בתים קורסים, מחלות, רעב, מוות, ייאוש. הגשם מפרק את הבתים, מטביע את השדות, הכל לח, רקוב, שום דבר לא מתייבש, יתושים בכל מקום, מחלות שונות ומשונות. אתה רואה את הגשם המרשים הזה ואתה שואל את עצמך כמה הוא יעלה למדינה המוכה הזו.
זה הזמן של החקלאים לשתול אורז, אבל כולם יודעים שתוך חודשיים ייגמר כל האוכל. תוך חודשיים פלוס מינוס יהיה פה נורא יפה ורטוב ופורח, אבל גם נורא עצוב. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, הם לא צרצרים, שכל הקיץ שרים ואז נתקעים בחורף ונאלצים לסמוך על הנמלה. הם הנמלים. כל השנה עובדים קשה, אוגרים, אבל בכל זאת זה אף פעם לא מספיק. וזה טרגי כשאתה חושב על זה: זה טרגי שכל החיים שלך אתה נמלה ואף פעם לא יוצא לך להיות צרצר לקצת זמן.
ואתה נגנב. אתה נגנב שחודש-חודשיים לפני הרעב מחירי התירס מוכפלים, ולאנשים אין מספיק, ואתה נגנב – למה הם לא קונים מספיק? ואז אתה נזכר: אין להם כסף. ושוב אתה עומד נדהם מול מה שלך, המערבי, נראה כמו חוסר מחשבה על העתיד הקרוב. אבל ברור שאף אחד לא חושב על העתיד, כי העתיד לא מביא אתו דברים טובים. זה כל כך מוזר, שאתה אפילו לא יודע מה להרגיש.
זה הזמן של האנשים פה לחזק את גגות הקש ולעבות את קירות הבוץ, אבל כולם יודעים שזה לא מספיק, שהגגות יעופו, שהקירות יתפוררו, ושעצי ההסקה יהיו כל כך ספוגים במים שאפילו הבישול הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, איך הם מצליחים? איך? התשובה, אגב, פשוטה ואכזרית: הם לא תמיד מצליחים. רבים מהם לא יצליחו לשרוד את העונה הזו.
אבל הכי גרוע הן המחלות שמלוות את העונה הגשומה כמו מקהלה. מקורות המים מזדהמים והיתושים מביאים איתם את המלריה ואת הכולרה ואת הדיזנטריה. תינוקות ישלשלו פה את עצמם לדעת ויתייבשו למוות (זו סיבת המוות מספר אחת בעונה הגשומה), הלחות מביאה עמה מחלות עור שונות ומשונות, פצעים לא נרפאים, רק מרקיבים, ומרקיבים עוד, השריטה הכי קטנה הופכת לזיהום גדול, וכמובן – הרעב, שהופך את כולם חלשים הרבה יותר, מועדים הרבה יותר לכל מחלה שאתם יכולים לדמיין (אולי חוץ ממחלת היאפים). נשאי האיידס תופסים כל דבר, והופכים חולים (אני חושב על החבר של נפארד, ואני מקווה שהוא יהיה בסדר), שלא לדבר על דלקת הריאות, השחפת, יו ניים איט – אם זו מחלה, היא נמצאת פה בעונה הגשומה, ועושה חיים משוגעים. ואם זה לא מספיק, אז חלק גדול מהכבישים קורסים, מה שהופך הגעה לבית חולים, למשל, או סתם לשוק, לכמעט בלתי אפשרית. כפרים שלמים מבודדים, נצורים. חגיגה של ממש.
המצב משתפר, אבל לאט מדי. לפני כמה שנים היה פה מבצע גדול לטיהור מקורות המים, הפרדת הביוב ממי השתיה, חינוך המקומיים להרתיח את המים, מתן חיסונים, ועוד. זה עוזר, אבל קצת, קצת מדי. והאנשים פה יודעים את זה, אתה מביט בהם, מדבר איתם, מקשיב להם, ואתה רואה שהם פוחדים, ואתה פוחד יחד איתם, למרות שהפחד שלך הוא לא הפחד שלהם. אתה תמיד יכול ללכת מפה, והם לא. אתה יכול לקחת ויטמינים  ותרופות, והם לא. אתה יכול לאכול טוב, והם לא. אתה יכול לחזור הביתה, והם לא. כי זה הבית שלהם.
וכל פעם שאתה מביט בסופות הברקים, מקשיב לרעמים, או מתפעל מיופיו ועוצמתו של הטבע הזה, אתה לא יכול שלא לכעוס קצת על עצמך, כי מה שבשבילך הוא יופי או אטרקציה תיירותית, בשביל חלק מהאנשים פה הוא גזר דין מוות.
 

הפשע המושלם

 

אם תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שכשעברה מולו משאית ברינקס עמוסה בכסף לא עבר במוחו הרעיון לשדוד אותה, אני אתן לכם מָש'תֶם רוצים. תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שתגובתו הראשונה לשוד משאית הברינקס בשבוע שעבר לא הייתה תגובת שימחה אמיתית, ילדותית, ותקבלו מָש'תֶם רוצים. אבל מָש'תֶם רוצים! תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שעל דל שפתיו לא עלה המשפט "שיחק אותה", ותקבלו מָש'תֶם רוצים. לכמה ימים היינו כולנו מאוחדים בשאיפה אחת: ברח אילן, ברח! קח את הכסף וברח!
וזה לא בגלל שכולנו פושעים וגנבים, אלמנטים שליליים בחברה. ההפך הוא הנכון, אנחנו אזרחים טובים, חייכניים ושומרי חוק, מעודנו לא גנבנו ולא בזוקה, וגם לא נגנוב. ועדיין – השוד של משאית הברינקס הצית את החושים. למה? טוב שאתם שואלים.
אחלק את תשובתי בעניין שוד משאית הברינקס לשלושה חלקים: השוד, המשאית, הברינקס. (וכאן צריכה לבוא אזהרה: המדור לא ממליץ על שוד משאיות, או על כל שוד אחר. שודים זה לשודדים, לא לאנשים נחמדים כמוכם).
1. השוד.

אח, להיות שודד! אם תשאלו אותי, אין כמו להיות שודד. פנטזיית השודד, אם תשאלו אותי, היא אחת הפנטזיות המכוננות. הראו לי אדם שלא חלם להיות שודד, ואראה לכם אדם שלא חלם כלל. ואוו, להיות שודד… אני עצמי חלמתי להיות שודד מסוג רובין הוד, אבל גם את בילי הנער – כמו שאומרים ב"שיער" – לא הייתי זורק מהמיטה שלי. זה כל כך רומנטי, כל כך גברי. אני כותב את השורות האלה, ובראשי מזדמזם לו להיט האייטיז "גנב הלבבות" (סטול מיי הארט פרום מי!).
אנחנו פוסעים ברחובות, נכנסים אל הבנק והילד שבתוכנו לא יכול שלא לשלוף ולזעוק: "תרימו את הידיים, זה שוד!". השודד הוא בתוכנו, להתכחש אליו זה להתכחש לעצמנו.
במאמר מוסגר: אני הייתי מפרק את כל הפסיכולוגיה ומרכיב אותה מחדש. הכוחות האמיתיים הפועלים בתוכנו הם לא האגו, הסופר-אגו, וכל הקקה הזה. הכוחות האמיתיים הם: השודד, המאהב, הכדורגלן וגיבור העל. אלה החומרים האמיתיים מהם אנו מורכבים: תמיד אנחנו מצילים את העולם ומתנים אהבים ומבקיעים גול מכריע ונמלטים על חיינו.
המשפט הקודם, אגב, יכול להציל את חייכם.

2. המשאית. 

שוב אגלה לכם סוד שכבר גיליתי כמיליון פעמים: לפעמים אני מתייחס אל עצמי כאל משאית של אהבה. אני משאית האהבה הדוהרת בכבישים המהירים של החיים, סוחב בעליות, מאט בירידות, הצופר שלי משמיע קול גדול, את הסיבובים אני לוקח בביטחון, ולפעמים אני יורד אל השוליים, לנוח, כי רחוקה היא הדרך. המסע של משאית האהבה אף פעם לא נגמר, וכל הזמן היא נפרקת ונטענת.
הבחירה היחידה שלך בחיים (וכאן אני מוסיף על המאמר המוסגר בסוף סעיף 1) היא איזה כלי רכב אתה בכבישים המהירים של החיים (אגב, המינוח "כלי רכב" חל גם על מטוסים, חלליות, אוניות, צוללות וכו'. כמו כן, מדובר גם על הכבישים הצדדיים והסמטאות החשוכות של החיים), וכמובן – מה אתה מוביל. אני ממליץ גם לכם להתייחס אל עצמכם כאל משאיות האהבה, ולו רק בשביל הניסוי.
המשאית – או יותר נכון: האידיאה של המשאית – היא ביטחון עצמי בטוח בעצמו. ואין מקום שנראה כמו חניון של משאיות. לא נכתבו מספיק שירים על מקומות מהסוג הזה, וחבל, כי חניון של משאיות תמיד מזכיר לי את ליסבון הפורחת באביב, את טוקיו המושלגת בחורף, ואת זו שבלילה אחד עלתה על משאית האהבה ואמרה לי: סע, ג'ינג'י!

3. הברינקס.

כסף. כסף אמיתי. שטרות, מטבעות, מרשרשים, מצלצלים, מבהיקים בשמש בשלל צבעים: הסגול של החמישים, האדום של המאתיים, הירוק של הדולר, הכסוף של השקל והמוזהב של העשר-שקל, וכל האנשים האלה, החשובים והמתים, מחייכים אליך מתוך השטרות; קח אותי, הם אומרים לך, קח אותי ופזר אותי.
כסף. כסף אמיתי. מסודר בשקים גדולים וחתומים. המון כסף. אמיתי. לא ספחים של כרטיסי אשראי, לא המחאות, לא העברות בנקאיות. כסף. מאסט בי פאני! לשדוד ברינקס זה כמו לשחק במערבון (כזה המכיל שוד רכבות נועז). זו לא הונאת מחשב מתוחכמת, או מעילה פחדנית בכספי לקוחות. וזה גם לא כמו לשדוד כסף מעובר אורח או בעל חנות קטנה. לשדוד ברינקס זה השוד אמיתי. אתה מגיח רכוב על סוסך האציל, משתלט על הקטר ונמלט עם המון שקים. מאוחר יותר, בחדר שבמלון, אתה מפזר שטרות בכל החדר, מתכסה בהם, מתגלגל בהם, מניף אותם לאוויר, והם יורדים לאט, כמו נוצות של פוך. ואתה מאושר, כי יש לך המון כסף, ולמרות שכסף זה חרא, בואו נודה באמת: אין כמו קֶש מאני.

לסיכום: שוד משאית הברינקס הצית את הדמיון, ועל כך תודתי. כי לכמה ימים היינו מאוחדים, היה לנו גיבור לרגע. והגיבור שלנו לא היה השודד עצמו (עזבו אותי מהשודד, בכלל לא אכפת לי ממנו), הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, יפה התואר וטוב הלב, שלא לומר שרירי וקר רוח. הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, זה שאף פעם לא נתפס, שבכיסו תמיד מזומן ולצדו תמיד בחורה. הגיבור האמיתי היה אנחנו. תמיד זה ככה בסוף, לא?

 

הבקרים של ההנגאובר העצבני

 

חלק מהקוראים אולי זוכר שלפני מספר שבועות, שבינתיים נמתחו לחודשים, עסקנו פה בבקרים של ההנגאובר הידידותי; אותה תחושה נהדרת, שלא לומר נאצלת, של המפגש המחודש עם האדם שהיית אתמול, או לפחות עם מה שנשאר מאותו אדם שהיית אתמול. שיבחנו פה את ההנגאובר הידידותי, הצד השני של ליל שתייה מתון, שגורם לאדם להרגיש קצת כמו רוק-סטאר. נחמדה היא תחושת ההנגאובר הידידותי; נחמד לקום אל תוך סוג של ערפל קל בגוונים של לילך שמלווה אותך לכמה שעות, נחמד לראות את המחשבות מתמתחות, בוחנות מחדש את העולם כמו ילד שנכנס בפעם הראשונה לקניון. ההנגאובר הידידותי הוא חבר, או יותר נכון: הוא מפגש עם חבר.
אבל היום נדבר על ההנגאובר העצבני, שהוא לא חבר של אף אחד. ההנגאובר העצבני, אחיות ואחים, אולי נתקלתם בו גם אתם, הוא מסתובב בעיר – הוא הצד השני של כל הארק הזה שאתם שותים, הוא הצד האפל של ה"ג'יימסון עם שני קרח" (ארבע מילים שחזרתם עליהם כל כך הרבה פעמים אתמול, כמו תפילה), של הבירות, היין, הייגרמייסטר (מה עוד היה שם, אלוהים? אני לא מצליח להיזכר. יכול להיות ששתיתי וודקה? אני בכלל לא אוהב וודקה). ההנגאובר העצבני מסתובב בעיר, מחפש קורבנות תמימים. והשבוע הוא תפס את אחיכם.
הרבה זמן עבר מאז פגשתי את ההנגאובר העצבני. כבר הספקתי לשכוח את מאפייניו: את תחושת אתר הבניה שהוקם בין האוזניים שלך (האם אנחנו באמת צריכים עוד מרכז מסחרי?), את המשקל של ארבעים אנשים שיושבים לך על העפעפיים (יושבים, מנדנדים את הרגליים ותוך כדי כך מעבירים ציפורניים על לוח), את פחד הגבהים שתוקף אותך בכל פעם שאתה מציץ לכיוון אצבעות הרגליים שלך (אלוהים, מתי הם הספיקו להתרחק כל כך?), שלא לדבר על הטעם המשונה שנשאר בפה (יכול להיות שלעסתי סוליות של עובדים זרים?), ועל ההבנה הפתאומית שהפכת למאפרה ענקית שלא רוקנו אותה ארבעה חודשים, שלא לדבר על חוסר ההתחשבות של כל האנשים האלה שמשחקים מטקות בתוך ארובות העיניים שלי. לא יפה מצדם. ההנגאובר העצבני הוא קצת כמו להיות גרגור סמסא של קפקא, שהפך לג'וק ענקי, אבל בהבדל אחד – אתה ג'וק ענקי שדרכו עליו. אתה בעצמך דרכת על הג'וק הענקי שהוא אתה.
אני לא ממש בטוח מה קרה, אז אני מרים טלפון לחבר שהיה אתי אמש, לברר מה שלומו. כן, גם הוא מרגיש כמו תאונת עבודה של מהנדסי גנטיקה. תגיד, הוא שואל אותי, יכול להיות שבשתיים בלילה אכלנו רביולי, שתינו בקבוק יין וצרחנו אחד על השני עקב חילוקי דעות פילוסופיים? אני לא זוכר שום דבר כזה, לפחות לא בבירור, אז אני מרים טלפון לחבר אחר, שגם הוא היה בחברתי אמש. כן, גם הוא מרגיש כאילו יד ענקית ירדה מהשמיים וקימטה לו את הצורה. תגיד, הוא שואל אותי, יכול להיות שבשלוש בלילה הזמנת אותי לשנאפס אפרסק? אני לא זוכר שום דבר כזה, לפחות לא בבירור. אני מציץ בארנק: הוא ריק כמו קורות חיים של פג. אני מביט במראה: הגבר שמביט בי נראה כמו צל של צל.
בצער רב, אנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו לא הולכים ונעשים צעירים יותר, וההנגאובר העצבני – הוא רק הולך ונעשה עצבני יותר. פעם, כשהיינו ילדים, ההנגאובר היה החבר הכי טוב שלנו. היום הוא מלאך המוות. ההנגאוברים הולכים ונהיים קשים יותר, ארוכים יותר. הזמן, אחיות ואחים, דופק אותנו טוב טוב. הוא עדיין בעדנו, אבל אין לו בעיה לצחוק על חשבוננו. פעם היינו מתנערים ממנו תוך שעה שעתיים, היום זה לוקח חצי יום במקרה הטוב, שלא לדבר על שלושה ימים של טראומה. תוך כדי שאנחנו מדברים, אנחנו שמים לב שבשיחה שלנו עולים מושגים כמו "צרבת", ותנו לי לומר לכם דבר אחד שלמדתי על המין האנושי: שיחה שמופיעה בה המילה "צרבת" יותר מפעמיים, היא שיחה שכדאי לסיים אותה כמה שיותר מהר. אני שונא את המילה "צרבת". אם הייתי בדרן, הייתי אומר שהיא עושה לי צרבת.
ההנגאובר העצבני, אני חייב למצוא דבר אחד טוב לומר עליו, כי אין דבר שאי אפשר לומר עליו לפחות דבר אחד טוב. אז ככה: גם זה עובר. לאט לאט, תוך כדי שאני כותב את השורות האלה, אני מרגיש אותו מתפוגג. אני מרגיש את העננים מתפזרים, פתאום אני זוכר איך קוראים לי, אני נזכר איך חזרתי הביתה, איפה הייתי ומה עשיתי (אולי חוץ מעניין השנאפס אפרסק). אני מעריך שתוך שעתיים אוכל גם לומר מלים של יותר מהברה אחת. אני לא בטוח אם "גם זה עובר" נחשב לדבר טוב, אבל זה הדבר הכי טוב שאני מסוגל לחשוב עליו כרגע. גם זה עובר, ותוך כמה שעות הכל יהפוך לזיכרון מתוק. תוך כמה שעות יישכח הסבל, ואת מקומו תתפוס תחושה אחרת. אני כבר לא יכול לחכות.
ההנגאובר העצבני – אין בו פואטיקה, כי אין פואטיקה בלהיות פירה.

הבקרים של ההנגאובר הידידותי

 

יש בקרים שאני מאוד אוהב. אני קורא להם בקרי ההנגאובר הידידותי. אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני מחבק אותו כמו שרעיה נאמנה מחבקת את הקאובוי שלה שזה הרגע חזר ממסע העברת בקר של שלושה חודשים דרך מדבריות לוהטים וערבות אינסופיות, ובראשה חושבת: טוב שהוא פה, אבל למה הוא כל כך מסריח.
אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני איכשהו שמח שהוא פה. ההנגאובר הידידותי הוא כמו חבר מהצבא לאלה שיש להם חברים מהצבא, הוא עוגית מדלן שזורקת אותך אל מקום אחר, והמקום האחר הזה הוא מה שאני מכנה: האני האתמולי.
זה ההסבר שלי לכאב הראש המאפיין את ההנגאובר הידידותי: קרה לכם פעם שנכנסתם לדירה שכורה לפני שהדייר הקודם מצא דירה אחרת? אותו דבר ההנגאובר הידידותי. האני של אתמול, האני האתמולי, שתה קצת אתמול בלילה, אז הוא ילך עוד מעט, ובינתיים קצת צפוף. ההנגאובר הידידותי הוא דיאלוג בלתי אפשרי, ועם זאת אינסופי, בין שתי הישויות האלה ששתיהן אתה ולא אתה, כי יש עוד.
וכשצפוף, הפעולות היומיומיות ביותר הופכות קשות יותר. קצת מסובך יותר להתמצא במרחב, בהנחה שהנפש היא מרחב (דמיינו לכם שדה שיפון ענק מלא ילדים מתרוצצים, אבל בלי תפסן). צריך להיזהר עם הזכרונות, כי ההנגאובר הידידותי הוא פלשבק שיצא משליטה, הוא דז'ה-וו שהשתגע, לך אתו, אל תפחד, הוא לא יעשה לך שום דבר, הכל בראש שלך.
זה לא דבר קטן להיות יחד באותו מקום עם האני האתמולי. זה קצת כמו נסיעה בזמן, ובגלל זה הסחרחורת הקלה שמאפיינת את ההנגאובר הידידותי; ככה זה כשנוסעים בזמן. ההנגאובר הידידותי, אם תרצו, הוא פלשבק שיצא משליטה, פלשבק שחושב ג'ון טרוולטה. אח, האתמול! נשתה לחייו של האני של האתמול! נשתה לחייו של הראש המסתובב! נשתה לחיי האנטי-געגוע, כי מה שהיה, אחיות ואחים, היה; אתם יכולים לקרוא לזה אתמול ואתם יכולים לקרוא לזה אבטיח בלי גרעינים, זה לא ישנה את המצב: איטס נוט קאמינג באק, בייבי!
אח, האתמול! אח, האני האתמולי! איזה בנאדם, איזו אישיות כובשת, נרים כוסית לחייו של זה שנפטר מכל העכבות כמו כלב שיוצא מהים! נרים עוד כוסית לחייו של זה שידע לדבר את הדיבור, שלא לדבר על ללכת את ההילוך! אח, האני האתמולי, אתה חבר! חבל שאתה רואה אותי ככה, כשאני מעוך, פשוט אתמול, אתה יודע, יצאנו, עשינו סיבוב, שתיתי משהו, אתה מכיר את זה, לא? גם לך זה קורה לא פעם. שב, שתה קפה, שתה מיץ תפוזים (ויטמין סי הוא כמו נפט על מדורת ההנגאובר הידידותי: הוא מניף אותו לגבהים חדשים, אבל מקדים את דעיכתו), דבר, ספר, מה היה? בוא'נה, אתה כריש, אתה תותח, אני לא מאמין, באמת עשית את כל הדברים האלה או שאתה רק ממציא אותם עכשיו?
נחמד לבלות שעה קלה של שיחה נעימה, מתובלת בסיפורים משעשעים מכל הסוגים, נחמד שהראש קצת כבד. נחמד להיות מעוך מדי פעם, האין זאת? נחמד להתאושש לאט, לבנות את היום מחדש, ביסודיות, בסבלנות, לבחור דיסק מתאים, לשחזר את מה שצריך לשחזר, להתמודד בשיקול דעת עם הגילוי – המרעיש – שלמרות כל ה"מה שהיה, היה" וכל הדיבורים על האנטי-געגוע ("כל הדיבורים" עלק, הרגע המצאתי את זה), גם אתה מסרב לפעמים להרפות מהאתמול, או יותר נכון: האתמול מסרב להרפות ממך, כוחות משטרה גוררים אותו החוצה, אבל הוא נאחז בציפורניים, נאבק (משם קול הניסור שלא עוזב אותך מהבוקר). בוא'נה, אתה אומר לעצמך, איך הכל מתחבר ביחד: הסיבה, התוצאה.
לצערי הרב, לא מצאתי הרבה תיאורים ספרותיים טובים להנגאובר הידידותי. רובם מתרכזים בהנגאובר הקיצוני, שלא נדון בו היום, ומזניחים את ההנגאובר המינורי, את הגבהים והמעמקים המיוחדים רק לו, את צידו היפה, שאותו תיארנו, ועוד נתאר, וגם את צידו היפה פחות, כמו לחוות באופן די מדויק את הרגע שאחרי סוף העולם. מכירים את הרגע הזה? הוא מגיע בערך שעה וחצי אחרי הקימה, והוא מתאפיין בתחושה שאלוהים לקח את השלט-רחוק של העולם הזה ולחץ על Mute. זה רגע לא נעים, המכיל בתוכו תחושות אובדן, חורבן וריקנות אין קץ. גם הוא עובר. הכל עובר. זהו שחר של עידן חדש שיימשך יממה, ועדיין קצת קשה להבחין בין תכלת ללבן, תן לצללים להתפזר, בנאדם, לט דה סאנשיין אין.
ההנגאובר הידידותי – וזו אולי תכונתו הטובה ביותר – גורם לך להרגיש קצת כמו רוק-סטאר (ולא שאתה לא רוק סטאר תמיד). הייתה לך הופעה טובה אתמול, שלהבת המונים, שלחת בהם אש, הצתת את האש בעיניים של אלפי אנשים שיודעים את כל המילים בעל פה, או לפחות את הפזמון, חטיבת הקצב שלך תפקדה נהדר אתמול – המתופף היה פצצה, היה לך טוב להרגיש את הכוח, לגעת לרגע במקום הכי גבוה, כמו ילד שבפעם הראשונה מצליח להגיע בקפיצה לתקרה של החדר בו גדל. אלוהים, איזה רגע מתוק! הראו לי רגע מתוק מזה, נראה אתכם! הראו לי דימוי נקי מזה, נראה אתכם! הו, קיסר, קח ממני הכל, אבל השאר לי את רגעי הריחוף!