Category Archives: טורים בבלוג

נאג' חמאדי בלבונטין 7

 

אורח מיוחד: אמן הבוזוקי החשמלי דודי כהן. לא שמעתם דברים כאלה

ערוץ נאג' ביוטיוב

עמוד האירוע בפייסבוק

פעם ראשונה שלנו בלבונטין. תבואו

סיפור של חורף, לא פחות

א.

באחד מהבקרים האלה עמדתי לי בגשם שוטף מתחת מטריה גדולה בגדה הצפון מערבית בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב ופניי דרומה. הביתה. הגשם ניתך כמו משוגע, בצומת גאו המים והעצבים, אבל אני נשארתי רגוע. אני אוהב את המטריה הזאת שלי. קניתי אותה בעשרים שקל, היא גדולה ואני נראה בה כמו לורד בריטי. כל החיים תמיד היו לי רק מטריות חד פעמיות בחמישה שקלים. כנראה שהתברגנתי.

כנראה שחשבתי על מה יקרה אם תהיה פתאום רעידת אדמה. אני חושב על זה הרבה לאחרונה, מאז האסון בהאיטי. אני מדמיין את זה הרבה, את ההרס, את קריסת הסדר החברתי. כשאני הולך ברחוב אני תמיד בודק איפה יש דברים טובים לבזוז ודואג להסתובב רק ברחובות טובים. הרי ידוע שהטבע מעדיף להכות את המסכנים. אני חושב איזה בלגן יהיה פה.

אבל אולי חשבתי על דברים אחרים. אולי על שנאת הזרים של ראש הממשלה והממשלה כולה. דבר אחד, ומגוחך, הוא להצהיר הצהרות ריקות מתוכן כי תילחם במצב לו אתה אחראי ושאותו אתה דואג להחמיר, אבל דבר אחר, וחמור, הוא לצקת לשקר גם גזענות, לומר שהם מביאים מחלות, להאשים אותם שהם גונבים לנו את העבודות והנשים ושהכול נעשה בשם המולדת והעם היהודי.

באותה המידה יכול להיות שחשבתי על המלחמה הצפון שכולם מדברים עליה פתאום. חשבתי על יוסי פלד ועל איך שהוא בטח מבסוט מעצמו. אולי בכלל ניסיתי לגבש דעה על החוק שעבר השבוע וקבע כי יבוטל העונש ויימחקו ההרשעה והרישום הפלילי של מי שעבר על החוק במסגרת ההתנגדות להתנתקות (למעט על עבירות שדינן מאסר). אין לי בעיה שימחקו לילדים הכתומים את הרישום הפלילי שלהם, אבל כשזה מגיע באותו שבוע ממש בו מקשה המדינה את ידה על מפגינים מהשמאל, כל העניין נראה די מדכא.

יכול להיות שחשבתי על כל מני דברים, אבל כולם נשכחו ממני ברגע אחד.

 

ב.

פתאום, משומקום, רצה ילדה קטנה ונכנסה מתחת למטריה שלי.

היא בטח הייתה בכיתה ח או ט. אולי יותר, אולי פחות, אני לא מבין גדול בגילאים האלה. כמעט נערה; חצאית מיני ג'ינס קצרצרה על גרביונים שקופים שחורים ומגפיים בחצי גובה, חולצת טריקו ארוכה מתחת לסריג דק גדול, שחור וספוג מים וילקוט גדול על הגב. נכנסה לה מתחת למטריה שלי והצטנפה כמו חתולה, כולה קפואה ומטפטפת. עשיתי לה מקום. היא חיבקה את עצמה, נשפה אל תוך כפות ידיה, ואז הרימה אלי מבט.

היו לה עיניים כחולות גדולות ותמימות שעוד לא ראו כלום, שיער שחור חלק לפי מנהג בנות שבט האימו, פנים לבנות, מעט איפור, קצת חצ'קונים, גשר בשיניים. ילדה יפה ורטובה. היא חייכה אלי חיוך מקסים, אני חייכתי אליה את מה שהיה לי, עמדנו שתיים שלוש דקות ביחד, בשתיקה, מאזינים לגשם, ואז האור התחלף מאדום לירוק והיא רצה לה בגשם לאן שילדות קטנות רצות להן בגשם.

רגע יפה זה היה. סיפור של חורף, לא פחות. לא היו לו סיבות, תוצאות, השלכות, השפעות, הוא בא ועבר ולא השאיר דבר, כמו נשטף בגשם. לא הייתי צריך לעשות כלום למענו, כלום במהלכו וכלום בסיומו. להפך, כל דבר שהייתי עושה היה הורס הכול. אפילו לא הייתי צריך להיות אני. סתם עמדתי שם בגשם עם המטריה שלי בעשרים שקל, זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר ובמקרה זה קרה לי.

אולי בגלל זה הוא היה אולי הרגע הכי נחמד שהיה לי השבוע.

 

ג.

היו לי עוד כמה, אני מוכרח להודות. הילדים שלי בשלב בו אם הם נתקלים בספה, נגיד, ונופלים אז צריך ללכת לספה ולסגור איתה חשבון באופן מיידי. כך שאני מוצא את עצמי מדבר הרבה לרהיטים בזמן האחרון. לא יפה כיסא, אני אומר, ככה לעשות להלל. נו נו נו, משקוף, אני נוזף, מה אתה עומד פה ומפריע לנגה.

אני לא רק מדבר אל הרהיטים שלי, אני גם מתרגם את דבריהם. השיש מבקש סליחה, אני מוסר לילד. בשם הארגז של הצעצועים אני מתנצל בפני הילדה שהוא עומד סתם כך באמצע הסלון. כבר יצא לי לדובב ארון ספרים, לכאוב את כאבה של כוננית, לבכות את בכיו של מטאטא ולהציע הצעות חברות בשמן של ידיות. לפעמים, כשמדובר בהיתקלות כואבת יחסית, צריך גם להחזיר. כך שמלבד לדבר אל רהיטים, אני מוצא את עצמי גם מרביץ להם. פה פליק לשולחן, שם זפטה לדלת של המקרר. גם הקירות ספגו את נחת זרועי. עכשיו כולם יודעים מי הבוס בבית.

זו לא שיגרה של בנאדם נורמלי, אני יודע. הבוקר, כשסגרתי בטעות את דלת המקרר קצת חזק מדי, שמעתי את עצמי מבקש ממנו סליחה. זה לא נגמר בזה. לפעמים כשכולם הולכים לעבודה ולגן ואני נשאר לבד בבית, נדמה לי שהרהיטים מדברים אלי, דורשים את עלבונם. המחשב הנייד מתלונן שתלשו לו את הבית והסמך, הקיר מתלונן שמציירים עליו והספה מוחה על זה ששפכו עליה מים. לכל אחד יש מה להגיד.

אני צריך לצאת יותר, אני יודע.

אז באחד מהבקרים המוקדמים יותר השבוע, כשעוד זרחה השמש, הלכנו עם הילדים לים. הם רצו לקו המים וגל שבא פתאום הרטיב והבהיל אותם כהוגן. בוכים, הם רצו וקראו לי שאבוא ואגער בים. אוטומטית קמתי ולקחתי אתי את המגרפה. משהו הרגיש לי מאוד לא בסדר. להרביץ לים? מה קורה לך, בנאדם? למה מי אני שאזרוק אבנים על הים, כמו שאמר המשורר. נזכרתי גם שבכפר שהייתי בו באפריקה, על גדות אגם גדול, למדתי אפילו לא להשתין לתוך המים, מתוך כבוד. אתה לא מסתבך עם המים, אמרו שם.

לקחתי את הילדים אל קו המים. הים רק רצה לשחק אתכם, מסרתי בשמו, ואם נבהלתם אז הוא מבקש סליחה. זה לא סיפק אותם, הם רצו נקמה. רגע, אמרתי, להיות בבקשה בשקט ילדים, הים רוצה לומר משהו. הם שתקו לרגע והים אמר את דברו דרכי: אני לא טוב, אמר הים, ואני לא רע. הרטבתי את הרגליים שלכם באותה אדישות בה הטבעתי מדינות שלמות על יושביהן, באותה האדישות בה אני נושא את כל הספינות שלכם וסופג את כל הצואה שלכם. מבלי דעת אכלסתי את האלים הקדומים שלכם ולקחתי חלק במלחמות הטיפשיות שלכם. אני הייתי פה קודם, ילדים, ואני אהיה פה אחר כך. אז חיזרו למעשי השובבות שלכם ועזבו אותי ואת אביכם במנוחה. התנצלות לא תקבלו ממני, אמר הים, וגם לא הבטחה. אני זה אני.

הים שכנע אותם וקנה לו מקום של כבוד בלבבות. זה עוד רגע נחמד שהיה לי השבוע. הבוקר, כשכולם יצאו לעבודה ולגן סיפרתי הכול לחלונות והם מאוד התרשמו. למה בשמנו אתה לא מדבר יפה כל כך, דרש לדעת החלון מעל למחשב. שתוק, אמרתי וסגרתי אותו.

חצוף כזה.

 

ד.

רגעים יפים. אף פעם אין מספיק מאלה, לא ככה?

הופעה של נאג' חמאדי – חמישי באוזן השלישית

 

זה כדאי!

ערוץ נאג' חמאדי ביוטיוב

עמוד ההופעה בפייסבוק

40 ש"ח. לידידי נאג' חמאדי שמאשרים בפייסבוק: 30

המצגת שלי ושל תמיר שפר בפצ'ה קוצ'ה האחרון ועוד כמה דברים

 

שלום.

הנה לינק למצגת שלי ושל תמיר שפר מהפצ'ה קוצ'ה האחרון

הנה לינק לפרוייקט השער שלי ושל המשפחה בגלובס

הערב אני בתוכנית "שעת תרגול", 106 אףאם, שבע עד שמונה

ב-28.1 יש הופעה של נאג' חמאדי באוזן השלישית. רישמו לפניכם

האמת שבזמן האחרון אני לא מגיע לכאן הרבה, איכשהו התרגלתי לשתף יותר בעמוד הפייסבוק שלי וגם בטוויטר. גם בגלל שפה זה אף פעם לא מצליח לי. אבל אני לא דואג, ככה זה אצלי – הכל עניין תקופות. עוד אשוב, בטח באתר חדש ומעוצב

קצרצר

 

יש לי הכבוד והעונג לקחת חלק בפרוייקט "קצרצר". מה הסיפור: סיפור יומי בהמשכים בסלולרי. שקל וחצי ליום. אולי קראתם על זה אתמול בדה-מרקר. בשלב הראשון מדובר בחמישה סופרים: יורם קניוק, אמנון דנקנר, שולמית לפיד, יאיר לפיד ואנוכי הקטן.

העונג, כי מדובר בפעם הראשונה שדבר כזה קורה בעולם. הכבוד זה מלהיות מוזכר באותו משפט והקשר עם יורם קניוק. לא אכחד מכם: זה די נעים לי להיות ברשימה הזו.

 

הסיפור שלי נקרא "ג'נסיס", ותקצירו כלדקמן: העיתונאי דרור פויר קיבל הצעה חד פעמית שהוא לא יכול היה לסרב לה בשום פנים ואופן: להיות העיתונאי הראשון והיחיד להצטרף למשלחת של אסטרונאוטים ומדענים מכל העולם ולעלות על סיפון ה"ג'נסיס", ספינת החלל המתקדמת ביותר, שמטרתה להגיע אל המקום אליו לא הגיע אדם מעולם, אל גלקסיה חדשה, ולפגוש בציוויליזציה מתקדמת בהרבה מאיתנו.

הוא עוזב את הכול בפתאומיות, אישה וילדים קטנים, הורים, חברים, עבודה, להקה, חיים שלמים, ופשוט עלה על החללית. יחד עם אנשי הצוות הוא הורדם בהקפאה עמוקה, כנהוג בסרטי מד"ב.  

 

כשהוא מתעורר פתאום, 380 שנה מאוחר יותר, הוא היחיד על סיפון הג'נסיס. כל אנשי הצוות מתים והחללית יצאה משליטה. דרור פויר מוצא את עצמו לבד בחלל העמוק, בחללית עליה הוא לא יכול להשתלט, הנמצאת במסלול התרסקות על פני שמש שאיש לפניו עוד לא ראה.

 

בזמן המועט שנותר לו הוא מנסה ליצור קשר עם כדור הארץ, ללא הצלחה; להחזיר את החללית לתפקוד, בהצלחה חלקית בלבד, ולהבין מה לעזאזל הוא אמור לעשות בתור העיתונאי הראשון בחלל. אחרי ההלם הראשוני הוא מבין שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, את הדבר שעבורו נשלח לחלל: לכתוב את הסיפור הגדול ביותר בתולדות האנושות.

 

לבד בחלל, הוא עורך חשבון נפש עם החיים שהיו לו, עם האנושות שהכיר, עם ההחלטה שעשה לעזוב את הכול.

 

מסתבר שהוא לא לבד בחלל. יש מישהו שעוקב אחריו. יש מישהי שמצטרפת אליו למסע. מי אלה? למה בחרו דווקא בו, עיתונאי לא חשוב במיוחד? איך כל זה ייגמר?

 

זה הסיפור. נשמע טוב, לא? אפשר להירשם באתר

 

ותודה לדיוויד בואי

נאג' חמאדי / הופעה חיה / האוזן השלישית / חמישי / 15.10

 

 

 

זה כדאי!

הנה שיר חדש שלנו שנקרא: עסקה עם השטן

 

 

ערוץ היוטיוב החדש והמלהיב שלנו

http://www.youtube.com/user/NagHammadiBand

עמוד הפייסבוק של ההופעה. מי שמאשר מקבל הנחה

נאג' חמאדי / הופעה / רביעי / 23.9 / סבליים

 

 

 

נאג' חמאדי, מימין לשמאל: טל לזר, אראל סג"ל, דרור גלוברמן, דרור פויר. לא בתמונה: כתבנו הצבאי אור הלר, על הגיטרה.

חצי שנה שלא הופענו ואנחנו חמים משהו טוב. נבוא לתת בראש ולפתוח את השנה בלהיטים מכל התקופות, כולל ההווה

אפשר להפיץ את ההזמנה הזו, אבל אנא – הפעילו שיקול דעת

כאן יש כמה קטעי וידאו מהופעות. זה עמוד הפייסבוק של ההופעה

עוגת שוקולד / וודסטוק / בודהא

 

מחר מסיבת הסיום של הילדים בגן, וכל הורה היה צריך להכין משהו. אז לפני איזה שבוע הזדרזתי ורשמתי את השם שלי ליד "עוגת שוקולד", אחרי שבמסיבה הקודמת נדפקנו עם לקלף איזה חמישים ביצים קשות.

אחלה עוגה יצאה לי. אני עומד במטבח ומביט בה. אפשר לומר שאני מאושר: אפיתי עוגה. הכנתי קרם. פיזרתי סוכריות צבעוניות. שמתי במקרר.

כמו שאני מורח את הקרם התקשרו מתוכנית הבוקר של ערוץ 10, רצו שאבוא מחר לדבר על ארבעים שנה לוודסטוק. אין מצב, אמרתי לתחקירנית, יש לי מסיבת סיום בגן. אבל אנחנו מאוד רוצים אותך, היא אמרה, וחזרה ואמרה, מאוד – אתה הראשון שחשבנו עליו. תודה, עניתי, אבל בחיים יש סדרי עדיפויות, עם כל הכבוד לוודסטוק. אני יש לי מסיבת סיום. אולי בכל זאת, לחצה, זה ייקח רק חצי שעה. כן, אמרתי, אבל זו בדיוק החצי שעה הכי חשובה של היום: צריך להלביש את הילדים יפה, לקחת אותם לגן, לחזור הביתה, להביא את העוגה (אין מצב שאני יכול לקחת את שניהם פלוס עוגה) ולשוב למסיבה. התחקירנית ניתקה, מאוכזבת.

וכל הזמן הזה אני עומד במטבח ומביט על העוגה שאפיתי. עוגת שוקולד הכי פשוטה. אין, אני כזה גבר! כבר לא עושים כמוני. עשו אחד ושברו את התבנית.

ועכשיו אני יוצא להביא את הילדים מהגן, נבוא הביתה ואתן להם ללקק את השאריות של הקרם. הם יתכסו בשוקולד וינסו למרוח לי אותו על המכנסיים, או לפחות על הספות, אבל אני לא אתן להם. ובערב יש לה-סקאלה בפארק.

החיים הם סבל, אמר הבודהא.

טעות.

הפנסיונר

שלום. את הפוסט הזה כתבתי כחלק מפרויקט בשם "בלוגרים מדברים על פנסיה", יוזמה של חברת הביטוח מגדל להגברת המודעות בקרב ישראלים לחשיבות החיסכון הפנסיוני, ולעידוד הדיון הציבורי על פנסיה. מגדל פנתה לכמה בלוגרים, אני אחד מהם, והציעה לנו להעלות פוסט על פנסיה. בתמורה תרמה מגדל 1,500 ₪ בשמו של כל אחד מאיתנו לעמותה ישראלית לפי בחירתו. אני בחרתי לתרום לעמותת "עלם", למען נוער במצבי סיכון ומצוקה. נראה לי כמו דיל טוב.

ובכן, ככה זה הולך:

 

מאז שאני זוכר את עצמי אני רוצה לצאת לפנסיה. יש ילדים שרצו להגיע לירח, יש ילדים שרצו להיות כדורגלנים או רופאים או כבאים – אני תמיד רציתי להיות פנסיונר. בשלב מסוים אפילו חשבתי ללכת לקבע – אלה יוצאים לפנסיה כבר בגיל 40 – אבל אתם יודעים, יש גבול.

מבחינתי שוק העבודה תמיד היה לא יותר ממסדרון ארוך, צר, מפותל וחשוך שכל מטרתו היא להגיע לטרקלין המיוחל; לקבל שעון עם חריטה, אולי אפילו מגן, ללכת לחוגים, לבקר את הנכדים, לשבת עם פנסיונרים כמוני בבתי קפה ולדבר על המצב, לשלם כרטיס מוזל בתחבורה ציבורית, לעשות קרעכצ פה, קרעכצ שם, להתבדח עם הפקידות בקופת החולים, אולי ללמוד לשחק ברידג'. אין מה לומר, עתידי כפנסיונר היה פרוש לפני כמניפה מרהיבה, כזנבו של טווס. על קירות הנפש והקיוביקל הייתי מסמן את טבלת הייאוש שלי עד בואו של הרגע המיוחל. עוד 35 שנה, עוד 30, עוד בוס, עוד קידום, עוד פיטורין. מאחר ואני טיפוס רציני, השקעתי ואני משקיע עדיין הרבה זמן בלהתאמן לקראת הרגע המיוחל. אם פנסיה הייתה אולימפיאדה אני הייתי מייקל פלפס.

וכך עוברות השנים, כמו ששנים עושות בדרך כלל, אבל ככל שהפנסיה מתקרבת (לעזאזל, עוד רגע אני בן ארבעים), כך היא נראית פחות ופחות זוהרת. חלום חיי, כך נראה, עומד להתנפץ, או לפחות להיסדק באופן די חמור.

זה התחיל בזה שדחו לי אותה פעם, ואז עוד פעם, והיה לזה השפעות לא טובות במיוחד על מצב הרוח שלי. אבל אם בדחייה עוד יכלתי לעמוד, הרי ששינויים אחרים בלבלו אותי אף יותר. מרחוק הפנסיה הייתה נראית ברורה ופשוטה. הבנאדם עובד, הבנאדם חוסך, הבנאדם מסיים לעבוד, הבנאדם לוקח את הכסף, הבנאדם מאושר. אבל איפה? ככל שאתה מתקרב אתה רואה את הפגמים, את הסדקים, את השברים; רפורמות ומשברים מאיימים לי על החסכונות, שהפכו להיות חומר גלם לזאבי שוק ההון, זאת אחרי שסבלו מניהול כושל, תיקונים כאלה ואחרים מאיימים לאסור עלי לפדות את הכסף (שלי) שחסכתי ולנסוע לטיול מסביב לעולם ומכריחים אותי לקבל אותו בתור קצבה כדי לשמור על הרווח וההון שלהם.

מלבד זאת אני מודאג – אולי נכון יותר יהיה לומר שאני מוטרד – מהעלייה בתוחלת החיים. לא שאני רוצה שמישהו ימות, חלילה, ולא שבא לי במיוחד למות בעצמי, מה שמטריד אותי זו הפגיעה של העלייה בתוחלת החיים בפנסיה שלי: אם הבנתי נכון, ככל שאחיה יותר אקבל פחות.

הו, תוחלת החיים! תוחלת החיים של האדם הניאנדרתלי הייתה משהו כמו 20 שנה, הוא בטח יצא לפנסיה בגיל 17. בישראל של היום תוחלת החיים הממוצעת עומדת על שמונים שנה בממוצע (78 לבנים, 82 לבנות) וזה רק עולה ועולה. עוד כמה שנים "עד מאה ועשרים" כבר לא יישמע כמו ברכה.

יותר מכך, העלייה בתוחלת החיים, שמטרידה אותי כאמור עד למאוד, פוגעת אנושות גם בסדר החברתי כפי שהכרנו אותו בדורות האחרונות, או אם להיות יותר ספציפי: בירושות של כולנו. נגיד את זה ככה, פעם היית עובד, קונה דירה, מתבגר, יוצא לפנסיה, מת, מוריש אותה לילדיך, שבערך אז מגיעים לגיל הפנסיה שלהם, פלוס מינוס. החיים היו פשוטים.

אבל היום הם לא פשוטים כלל וכלל. היום אתה עובד, עובד עוד, קונה דירה בקושי, וגם רק אם יש לך מזל, מתבגר, מתבגר עוד, יוצא לפנסיה, מקבל פחות כי מישהו שיחק לך עם הכסף בבורסה והפסיד, אתה מתבגר עוד, אתה לא מת, אתה חי עוד, ועוד, ועוד קצת, הפנסיה לא מספיקה לך, אז אתה מוכר את הדירה, בסוף אתה מת, כי בסוף כולם מתים, אבל אין לך מה להוריש לילדיך, מה שגורם לכך שנקודת הפתיחה שלהם קשה אף יותר.

נראה לי שאני חלק מדור שהולך לאכול אותה חזק מאוד בקטע הזה. העתיד נראה עכור עוד יותר כשאני חושב על זה שבשנות הפנסיה שלי אאלץ לתמוך גם בהוריי וגם בילדיי. לעזאזל, אני אומר לעצמי, מתי יהיה לי זמן לברידג'?

אז כן, הסדר החברתי משתנה, אבל זה לא אומר שצריך לוותר על החלומות. אני עדיין מחכה לפנסיה, אני עדיין חוסך לקראתה ולקראת כל החוגים המשגעים האלה שאקח וכל הקרעכצים האלה שאגנח. ואיזו ברירה יש לי? החלופה, זה בטוח, גרועה הרבה יותר. דווקא בגלל שהסדר החברתי משתנה ודווקא בגלל שהעתיד לא ברור נראה שהברירה המציאותית היחידה היא להמשיך לחסוך, לא להפסיק לחלום, אבל מה שכן: להיות הרבה יותר אקטיבי. מי שסומך על הממשלה, על המעסיק או על חברת הביטוח שישמרו לו על הפנסיה ויעשו שהכל יהיה בסדר, סביר להניח שיאכל אותה. הפנסיה היא חלום שצריך להשגיח עליו, ולהשגיח טוב.

הופעה של נאג' חמאדי, יום חמישי, 26.3, באוזן השלישית

 

 

זו תהיה הופעת הבכורה של אור הלר, כתבנו לענייני צבא ודיסטורשן, בתור הגיטריסט של נאג' חמאדי

מופע פתיחה גרנדיוזי: אודי שרבני

פייסבוק

עוד על נאג'

תבואו, יכול להיות כיף. ההופעה תתחיל בזמן