ארכיון קטגוריה: גלובס

יומולדת / חשבונפש

 

א.

את יום ההולדת שלי השנה – 39 קיצים לוהטים עברו עלי על פני האדמה ואני נכנס לשנתי הארבעים (הו, האימה!) – חגגתי לבד לגמרי, ועוד באילת, לשם נסעתי בענייני עבודה. טוב, אולי חגגתי זו לא המילה הנכונה; ציינתי.

מאחר והייתי בגפי ולא היה מי שיזמין אותי לדרינקים הזמנתי את עצמי לכמה והתפניתי לחשבון נפש נוקב כמו שאני אוהב, בלי לעשות הנחות, בלי לעגל פינות. השנה גם וויתרתי לעצמי על המסורת של להחליט החלטות ולהציב לעצמי מטרות. בשביל מה זה טוב, אני בכל מקרה שוכח אותן וגם באלה שאני זוכר אני לא תמיד עומד.

 

ב.

התחלתי בצד של החובה: לפי מדד הקפיטליזם אני כישלון טוטאלי. אין לי כלום, אבל כלום. אין לי כסף, אין לי רכוש. הגעתי למחצית חיי, פחות או יותר, מבלי שהצלחתי לצבור דבר. כל מה שיש לי זה מינוס קטן ונחמד וחובות לא גדולים מדי לבנק, זהו. יש לי מחשב די חדש שקניתי באלף שבע מאות שקלים, ספרים, דיסקים, קצת בגדים. לפני כשבועיים רכשתי טוסטר במיטב כספי, מאתיים וחמישים שקלים, ועצם זה שמאתיים וחמישים שקלים הם מיטב כספי אומר הכול. בכיסי מרשרשים מעט מדי שטרות (קטנים) ומקרקשים מעט מדי מטבעות (קטנים אף יותר), אפילו כרטיס אשראי אין לי. כמעט ואין שום דבר שאני יכול להרשות לעצמי, וכבר חודשים ארוכים שלא קניתי לעצמי כלום. אני חי מהיד לפה כמו שאומרים, והעתיד לא צופן בחובו מי יודע מה. אין אפילו ירושה שמחכה לי. הלוואי ואף אחד מבני משפחתי לא ימות לעולם, אבל גם אם כולם – כולם! – ייצאו נניח לשיט תענוגות מסביב לעולם וייעלמו איפשהו במשולש ברמודה וישאירו אותי יורש יחיד, נדמה לי שמכל הירושות גם יחד לא אוכל להרשות לעצמי אפילו את עליית המדרגה למכשירים המדליקים האלה שהם טוסטר ומיקרוגל באחד.

אני נאלץ לסמוך על עצמי, אבל איזו משענת קנה רצוץ היא זו. עבודה? מי עושה היום כסף מעבודה. ואפשר לחשוב איזו עבודה יש לי. עיתונאי. בשבוע שעבר עזב גדול הכותבים בעיתונות בישראלית בעיני, רון מיברג, את מעריב. במכתב שכתב לבלוגרית דבורית שרגל גילה לה שאין לו כלום. בגיל 55, כך כתב, אין לו מאיפה להביא כסף הביתה והמשכורת הבאה היא נעלם גדול (או קטן). היה לו משפט יפה: "אם האימה היא אם ההמצאה", כתב, "הרי שאת יכולה לצפות ממני למצוא תרופה לסרטן". מכתבו מילא אותי עצב רב, והמרחק בין העצב לפחד בתחום הזה קטן עד למאוד. יום אחד, חשבתי לעצמי, יביאו כותב אחר למלא את העמוד הזה ואותי יפטרו ואז מה? אם זה קרה לאריה כמוהו, זה ודאי יקרה גם לשפן סלעים כמוני.

היום הזה יגיע בוודאי, אין טעם להשלות את עצמי. או כמו שאמר לי פעם מו"ל שבשורותיו עבדתי: מה זה עיתונאים בשבילי, אמר, אתם רק ממלאים לי את העמודים בין המודעות. זו לא עבודה עם עתיד מי יודע מה, ובכלל – כשמסתכלים על המגמות העולמיות, עיתונאי הפרינט הם גזע נכחד. נכון, אני גאה להשתייך לגזע הזה, אבל מה אנחנו: מוכרי קרח. הבתים כבר מצוידים במקררים חדישים והקרח נמס בעגלה. לא ברור מה יקרה קודם, שיביאו איזה צעיר תוסס במקומי או שהעיתונים ייסגרו.

אנשים בגילי אמורים להיכנס למשבר גיל הארבעים, לקנות אופנוע או משהו, אבל אני תקוע עם האופניים הישנות והזולות שלי אותן רכשתי לפני כשנה במאה וחמישים שקלים. הן כל כך ישנות וכבדות; נדמה שבנו אותן עוד לפני המצאת הגלגל וגילוי הברזל. לפחות אף אחד לא גונב אותן.

בעולם בו אנשים נמדדים לפי הכסף אני מחפש את הסרגל הכי קטן וגם לידו אני מתבייש לעמוד. כישלון מהדהד, זה מה שאני. מה אשאיר לילדי? כנראה שלא אשאיר להם דבר.

זו לא תחושה נעימה בכלל, האמינו לי.

וככה ישבתי לי עם המרפסת של חדר המלון באילת (העיתון שילם), לגמתי בירה זולה ונכנסתי לדיכאון משהו טוב. תסתכל על עצמך, אמרתי לעצמי. אתה לוזר, בייבי. אפילו משבר מיד-לייף הגון אתה לא יכול להרשות לעצמך. יש אנשים שלוקחים את עצמם למול-ים ושותים שמפניה, אני רכשתי לעצמי מנה פלאפל ופחית בירה של פועלי בנין. אומרים שכסף לא קונה אושר. זה שטויות.

יש עוד לא מעט דברים בצד של החובה, כמובן, אבל נדמה שזה הגדול והמכביד מכולם. עם שאר מגרעותיי ומגרעות הגיל אני חי בשלום, או לפחות בדו קיום. אני פחדן ובטלן, אין לי חוש טכני. אני לא נכד משהו, אני לא הבן הכי טוב בעולם. כתבתי ספר שאף אחד לא קרא, כנראה שלא אכתוב עוד אחד, כנראה שלא אשאיר שריטה, ולו קלה, על לוח הנצח. מהם חיי, וחיי אדם בכלל? אם לשאול מכתם מצ'יף אינדיאני אחד, הם לא יותר ממצמוץ של באפלו בחורף.

כן, זה לא היה ערב קל שם באילת.

 

ג.

ובכל זאת, יש גם דברים בצד של הזכות. אני בריא פחות או יותר. יש לי אישה שאני אוהב ואוהבת אותי, יש לי שני ילדים בריאים ויפים וחמודים וקורת גג, יש לי משפחה, יש לי כמה חברים, קהילה שאני משתייך אליה והשיניים שלי במצב טוב. אני מתגבר כל פעם על פחד אחר – קפצתי באנג'י וניצחתי את פחד הגבהים, צללתי וניצחתי את פחד המעמקים, עשיתי סתימה בשן בלי הרדמה וניצחתי את הפחד המפחיד מכולם. אני חי בשלום עם עצמי.

יש לי את כשרון הכתיבה שלי, מפוקפק ככל שיהיה. הכי גרוע אכתוב נאומים למתמודדים בבחירות המוניציפליות. אנשים תמיד יצטרכו כותבים, לא? יש לי סוג של חוש הומור, רוב השערות שלי עדיין על ראשי, אם כי מאפירות ומידלדלות, אני גבוה, אין לי כרס, מצבי הנפשי שפיר ומעלה. אני לא בדיכאון, אני לא בחרדות (עד כמה שאפשר), אני אוהב את החיים, אני קם בבוקר על צד ימין, אני לא בנאדם גרוע במיוחד, אני לא גנב, אני לא שקרן, אני מוסרי פחות או יותר – והמוסר חשוב בעיני הרבה יותר מהאושר. להיות מאושר כל אחד, כמעט, יכול. כשאני יוצא לרחוב כמעט ואין פעם שלא ניגשים אלי אנשים ואומרים לי שהם נהנים לקרוא אותי ושאני עושה להם טוב על הלב, מה שעושה לי טוב על הלב, אני רוכב באופניים על שפת הים, עוזב את הידיים ושורק לעצמי, אני יודע להפוך חביתה באוויר (הילדים מתים על זה), יש לי כפות ידיים יפות ואף שאני די גאה בו. אני לא משתעמם בקלות. אני מרדן. עשיתי כמה צעדים גדולים בתחום הזה, והגדול בהם היה להשתחרר מאורח החיים הדתי.

אני אדם רוחני. חוויתי הארה, אפילו יותר מאחת, צללתי אל התהומות האפלות של החידלון ונגעתי בפסגות המופזות של הנירוונה. יש לי חיים שלמים ודי טובים.

 

ד.

ועוד בצד של הזכות: בספרו הנהדר של ברטרנד ראסל, "כיבוש האושר" שהשאלתי ומעולם לא חזר אלי, נותן הפילוסוף את המדריך שלו לחיים מאושרים. הדבר הכי חשוב למי שרוצה להיות מאושר – ובמאושר אני מתכוון לחיים מלאים, לא לשמחה של מטומטמים מול הטלוויזיה – אליבא דראסל זה, הוא פשוט: תחביבים.

צודק ראסל. ואכן, יש לי תחביב אחד שאני מת עליו. אני חבר בלהקת רוק. לא סתם חבר – אני הזמר. כמה חברים, נפגשים, מנגנים, מופיעים פעם בכמה זמן. אין כמו המוזיקה למלא את לבו של אדם בשמחה של אמת. אין כמו התחביב לנפש האדם; זה לא רק השחרור מטרדות היומיום (בשביל זה אפשר להיות פשוט אלכוהוליסט), זה יותר עניין של לסגור את המעגל, ליצור שלמות במקום שאין בו שום שלמות, לעשות משהו לא בשביל הכסף, לא בשביל הפידבק ולא בשביל לברוח; לעשות משהו רק בשביל עצמו. לא הייתי יכול בלי שלוש השעות האלה בשבוע בהן אנחנו נפגשים בחדר קטן ברחוב הרצל בתל אביב.

 

ה.

לסיכום: אז כן, אני כישלון כלכלי, בושה לקפיטליזם, לא השגתי דבר בארבעים שנה כמעט, אני לא מה שנקרא כוח קניה, אני חסר ערך נומינלי והדבר הוא מקור לא אכזב לתחושות לא טובות כפי שפורט להלן. התיק הזה מכביד עלי, ונראה שימשיך להכביד. אני תקוע עם עצמי במעלית הזאת של החיים ויש עוד מלא קומות לעלות.

ובכל זאת ובסך הכול אני די בסדר. לא הייתי מתחלף עם אף אחד.

נסיעת מבחן על קלנועית

צילום: אדוארד קפרוב

אני דוהר לי בקלנועית שלי, חורש את הרחובות במהירות מקסימלית של 12 קילומטר לשעה, קצב של הליכה לא מהירה מדי, אבל בעוד שבאופניים הנטענות שניסיתי תריסר הקמ"שים האלה מרגישים יותר כמו עשרים בגלל הרוח, קוטנו ומשקלו הקל של הכלי (12 קילו), הרי שבקלנועית, מפלצת של 155 ק"ג, הם מרגישים יותר כמו שש קמ"ש. לאט, נורא לאט.

לאט, אבל מה: אתה יושב כמו קינג על כורסת מנהלים מפנקת, יש לך מקום לרגליים, משענות לשים עליהם מרפקים אם תרצה, גגון שיגן עליך מהשמש הקופחת וזמבורה קטנה שמודיעה שאתה מתקרב. נוח לך. אתה לא מיטלטל ומשתקשק כמו החברים על קליפות האגוז החשמליות שלהם, כל הקורקינטים והאופניים הנטענות. אתה יציב. אתה בקלנועית שלך, דוהר בהילוך איטי בשולי הדרך. אין לאן למהר.

אני דוהר לי בקלנועית. זה תמיד היה החלום שלי. אף פעם לא באמת רציתי אופנוע כבד או מכונית מהירה, גם כלי שיט ותעופה לא עושים לי את זה. רק הקלנועית, איטית, כבדה ולא פופולרית, תמיד שבתה את לבי. במרוץ המטורלל של החיים נעים לראות כלי רכב אחד שיודע רק לאט. עובדה: זקנים אוהבים אותה, וזקנים הם חכמים.

אני דוהר לי בקלנועית שלי ומגלה ישראל אחרת וישראלים אחרים. אנשים אדיבים שתמיד יש להם זמן, שאינם צופרים או צועקים. להפך, הם עוזרים ותמיד אומרים סליחה ואף פעם לא נדחפים לפניך. אני גם לא רואה את המבט הישראלי הישיר המפורסם. להפך, אנשים כמעט לא מסתכלים עלי. אני לא נראה מי יודע מה זקן, אז הם חושבים שאני נכה, ולכן שקוף. מוזר לראות את זה מהצד השני. אנשים סרים הצידה והדרך נפתחת בפניך כאילו בכוח המחשבה. כמעט אף אחד לא מסתכל עליך, הרוב מפטיר 'סליחה' לחלל הריק כשאתה עובר מתחת לרדאר. מדי פעם תזכה למבט מלא אמפטיה, רחמים או דאגה. קרה משהו, שאלה אותי בחורה בבית הקפה בשדרה, ובחור אחר ירד ממדרכה חסומה ורצה לעצור בשבילי את התנועה. כמה פעמים אף גרמתי לפקק קטן ברחוב צר, מחוסר ברירה כמובן, ואף אחד לא צפר לי או קילל אותי. פעם אחת מישהו אמר לי "תן גז", וזהו, השאר פשוט חלפו על פני.

כשערכתי נסיעת מבחן לאופניים חשמליות קטנות ויפות או לקורקינט חדש, שלא לדבר על סגווי, לא הייתה פינת רחוב שלא פנו אלי בדברים; כמה עולה, איזו מהירות, כדאי או לא כדאי, בחורות קשרו אתי שיחה ובחורים התעניינו בנוגע לכוח המנוע שלי, הייתי פופולרי, תפסתי מקום בחלל.

על הקלנועית – ואני מדבר אתכם על דגם Breeze 4, הקלנועית המתקדמת שכבשה את העולם, תוצרת חברת אפיקים הישראלית, כלי רציני – אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא עצר, אף אחד לא ביקש סיבוב. האסוציאציה פשוט חזקה מדי, ואנשים קשה להם לראות מעבר לה. הם רואים את הקלנועית, לא את האדם שבתוכה. אפשר לנסוע בעירום ואף אחד לא ישים לב.

ובכל זאת, קלנועית. אחרי כמה ימים על כלי רכב חשמליים אני מתענג לי על קלנועית בולמי זעזועים טובים, עיצוב ארגונומי, אורטופדי, מה שתרצו. וזה לא סתם שאני מתענג. כי יש עניין אחד שלא מדברים עליו מספיק בנושא פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני. כל הקורקינטים והאופניים האלה של הצעירים: אני אומר לכם שזה לא טוב למוח. זה דופק אותו. בהרבה מקרים אלה כלים בלי בולמי זעזועים ברמה גבוהה שמטבע הדברים חוטפים לא מעט זעזועים, גם אם קטנים כמו מדרכות. כשנסעתי על הדברים האלה הרגשתי כאילו מישהו מטיח בעורפי כל אבן מדרכה שהרגע ירדתי ממנה ומיידה בגבי התחתון כל גרגר חצץ שנסעתי עליו. למעט הסגווי, שנותן ירידות חלקות, כל נסיעה, תמימה ככל שתהיה, היא סדרה בלתי פוסקת של בומבות לראש ולגב. חשתי קצת כמו עכבר מעבדה. שלא במפתיע, ובאופן הולם לחיינו פה, ככל שהכלי פחות חוקי (שוקל מעל 12 ק"ג ונוסע מעל 12 קמ"ש) – כך הוא יותר מאובזר ובטוח.

בקלנועית אתה לא מרגיש כלום. אתה יכול לעבור על נהג קורקינט שרוע על הכביש אחרי שמישהו פתח עליו דלת של מכונית ואפילו לא תרגיש מכה קלה בכנף. הנסיעה חלקה ואטית ויש לך זמן לחשוב, אתה לא עסוק בלהגיב כל הזמן, כמו בכלי הרכב האחרים, הקלים יותר. זה מאוד מרגיע לשוטט ככה ברחובות. זה בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה. כל הקורקינטים האלה גורמים לרחוב להיראות כמו זירת קרב במשחק מחשב, מה שרק מגביר את מפלס העצבים (זה, והמכות בראש). ועכשיו עוד קיץ, לא יורד גשם. דמיינו את כל פתרונות התחבורה האורבנים האלה מרוחים בתוך שלוליות בוץ. בקלנועית זה לא יקרה. הדבר הזה לא מתהפך בקלות.

קלנועיות לצעירים – זה הדבר הבא, תאמינו לי. אחרי נסיעות מבחן במגוון פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני (קורקינט, סגווי, אופניים נטענות), אני מאמין שיומה הגדול של הקלנועית עוד יגיע, ובקרוב היא תהפוך מרכב של זקנים בקיבוץ לגאדג'ט לוהט. אם היא רק הייתה טיפה יותר מהירה זה באמת היה הכלי העירוני המושלם. למרות שחלק מהקסם הוא באיטיות. אתה חווה את העיר אחרת, כמו סרט תלת ממד. אתה לא חולף כרוח כמו החברים על הקורקינט, אתה פה כדי להישאר. כמו הר. אתה לא מגניב. אתה לא אופנתי. אתה פשוט שם. זה קסם הקלנועית ואם הוא עובד בקיבוץ, הוא יכול לעבוד גם בקרת. צריך פשוט לראות מעבר לתדמית של הקלנועית, או אולי יותר קל, פשוט למתג אותה מחדש. אולי לשנות את השם, את כל המה שנקרא לוק אנד פיל, לתת כמה במתנה למובילי דעת קהל ותוך כלום זמן תימלא העיר קלנועיות וכולם יהיו הרבה יותר רגועים. יסעו לאט, בשולי הכביש, ולא יפרפרו בין הולכי הרגל – שנדמה שעם כל פתרון תחבורה נוסף נאלצים אלה לוותר על עוד קצת מהמרחב הציבורי הקרוי מדרכה. כל פתרונות התחבורה החשמליים האלה לאדם האורבני הם חסכוניים, שקטים, יעילים, אקולוגיים וקולים, אבל הם לא מי יודע מה מתחשבים באחים ההולכים. דווקא הקלנועית, בגודלה ובאיטיות היחסית שלה, הכי פחות תפריע להם במקרה של נסיעה על המדרכה. זה כלי הרכב הכי פציפיסטי שעליתי עליו. הוא פשוט לא יכול לעשות רע, בחיי. זה כלי מתוק ובעל אופי טוב, הוא בחיים לא יתקוף.


 

 

הילדים בני שנתיים

 

א.

מה אתה כזה עצְבָּן ונרגן, שאלו אותי כמה קוראים בשבועיים האחרונים ולא הייתה בפי תשובה, מלבד האמת: כי זה הכי קל. הרי סיבות אף פעם לא חסר, המחסנים מלאים, הנסיבות מקלות, הבט סביב, וכמו בבדיחה על הגיהינום, גם החברה טובה יותר.

אבל די, מספיק, זהו, נגמר, צא מזה, מה אתך. צריך להתעלות מעל למדמנת היומיום ולהפסיק להתבוסס בשלולית מי האפסיים העכורה של מרמורי קיץ 2009. פשוט לשים לזה סוף, להרים ראש. הרי מתי נמדד אופיו של אדם? כשהרחובות לוהטים והעצבים חשופים, אז הוא עומד למבחן. זו לא חוכמה גדולה לזרום כשנושבת רוח סתיו ועלים נושרים בשדרה. עכשיו, כשהאוויר פירה רותח, עכשיו הזמן להיות אדם רודיארד קיפלינג סטייל או לפחות פרנק סינטרה ההולך בדרכו ושואל (בתרגום שלי) מהו אדם, מה ברשותו, אם לא עצמו הוא, מה טעם היותו?

בדיוק ככה. אז תרים את הראש, תבדוק שאין לך משהו בין השיניים ותתחיל ללכת. ראה, אוגוסט כבר כמעט נגמר.

אבל זה בדיוק חלק מהבעיה. כי אוגוסט – הנבלה – נגמר ביום ההולדת שלי, ככה שהשמחה אף פעם לא שלמה. עבורי יום הולדת זה בדיוק ההפך מנאד: אין לי שום בעיה עם של אחרים, זה רק שלי שמסריח. אני כבר בעיצומו של הטקס השנתי, אומר לכל מי שמתעניין (הם מעטים, אבל נחושים) שהשנה אני לא עושה שום יום הולדת וכשיגיע יום ההולדת אתעצבן שאף אחד לא עושה לי כלום ליום הולדת ואלך לישון עצוב. הופ, טרללה.

אני מאשים בזה את הצד הנשי שלי. אז פעם אחת אף אחד לא בא ליומולדת שלך כשהיית ילד כי כולם שכחו. יאללה, יא תינוק! גבר אמיתי היה שופך ויסקי לתוך הפצע, מצית סיגר ומגהק.

בכל מקרה זהו, די, נגמר, מספיק. אני יוצא מהנרגנות. נרגנים הם הרי האנשים הכי גרועים להיות בחברתם, נדמה שהם שואבים את כל המיזוג. כמעט חודשיים עברו מאז שחזרנו, ורובם עברו עלי במרה שחורה, וגם הייתי חולה, וגם לא היה לי כסף. עכשיו, עם שניים מתוך השלושה, אפשר לומר שאני יכול לחזור לעצמי, לנסוק מעל הדודו והבוגי והעיתון השוודי.

 

ב.

וחוץ מזה השבוע הילדים שלנו בני שנתיים וגם זה פעל לא מעט למיגור המרמור. ילדים בני שנתיים זה כזה כיף! עכשיו הם חזקים מאוד בשלב המה זה. מה זה ומה זה מהרגע בו נפקחות העיניים ועד שנעצמות. אני לא חושב שיש אדם אחד בעולם שיצליח לשקוע במרה שחורה הגונה תוך כדי שהוא מתאר את העולם לתאומים.

אריה וענן ופרפר ופקק וידית וצינור ואיש ורוח ותינוק ואופניים ומברג וטרקטור וקופסה ועלה וחולצה וכיור וציפור ועיתון ומנוף ומפתח – יש כל כך הרבה דברים בעולם! ורובם, כשמסתכלים עליהם, נראים ממש טוב. ולכל דבר תפקיד.

ואלה רק הדברים, רבע מהמציאות. כי לכל דבר יש גם תכונות. הכדור עגול, המזלג חד, הילד מכורכם, האיש זקן, העלה יבש, האצבע מצביעה, השיח מתמתח, הארטיק מתוק, הכביש נמס, העץ נדיב, החתול שמן, הים שמח. ולך תיכנס לדיכאון עם כל התכונות האלה מסביב שצריך לתאר. וכל דבר דורש הסבר. מה זה מלוח, מה זה מהר, מה זה מקומט. ככה קצת קשה להיות עצוב.

והפעולות כמובן. כי העולם בתנועה מתמדת; הכול זז, עולה, חוזר, מתחמם, נוסע, יורד, מתייבש, מתקרר, מתרטב, מנופים סוחבים דברים אל גג של בניין, הדברים נפרקים, משמשים לבניין, לבניין יעברו אנשים, האנשים הולכים לעשות אמבטיה, האוטו נוסע, האישה כועסת, הכלב עושה פיפי, האיש מחפש בזבל, המעלית יורדת, האוכל מתחמם, המים זורמים, השמש עושה אור, הבניין עושה צל.

והסיבות: זה איש, הוא מחפש בזבל, כי הוא רעב, כי אין לו בית, כי במרוץ הקפיטליסטי, ילדים, יש כאלה שנרמסים ומוטלים בצד הדרך. זה פקח, הוא רושם דוח, זה כמו עונש, כי האוטו על מעבר חציה, כי אנשים שחונים על מעבר חציה מגיע להם, כי הם לא מתחשבים באנשים אחרים שצריכים לעבור את הכביש, כי הם צריכים לעשות משהו והם חושבים שרק הם בעולם, כי הם לא בסדר, כי לעשות לאחרים את מה שאתה לא רוצה שיעשו לך זה רע, כי אולי הם התרגלו שגם להם אנשים אחרים חוסמים את מעבר החצייה, כי אולי גם האנשים שחסמו לאנשים האלה מיהרו ולא היה אכפת להם, כי ככה זה עובד פה ילדים. 

כשאתה מסביר את העולם, או לפחות את רבדיו הטבעיים, אלה שלא מופיעים בחדשות (לדוגמה: שמעבר לתריס אפשר לראות את המכולת), אתה מבין שהוא די פשוט ושמח והכל במקומו פחות או יותר, ואם העולם פשוט ושמח – מה לך כי תסתבך ותתעצב, בנאדם?

אני לא בחור נוסטלגי, אבל ברור לי שלקטע הזה בחיים עוד אתגעגע, לעיניים הפקוחות לרווחה, להרפתקה הגדולה, לדברים, לתכונות, לפעולות, לסיבות. על כל אלה כמצע יונחו התחושות והמחשבות, אבל לשם עוד לא הגענו. נגיע, אני לא דואג. העולם ילך וייעשה מורכב יותר, אבל אני לא פוחד. קדימה, תעמיסו.

בינתיים, מצדי שיימשך שלב המה זה הזה עוד כמה זמן. אני ממש נהנה ממנו. זה מזכיר לי את מדיטציית הויפאסנה: פשוט להסתכל בדברים, לתת להם מקום ובזמן הנכון לאפשר להם גם ללכת. כשתצליח לעשות את זה גם עם התחושות והמחשבות תדע שהגעת לנירוונה.

 

ג.

הם גם מתחילים לפתח אופי, שזה בכלל דבר מוזר, וזה שהם תאומים והכול בא בכפול, אבל בשונה מאוד, רק הופך את זה ליותר מגניב, לראות אותם מחפשים ומוצאים כל אחד את עצמו בתוך השניים, נהנים מדי פעם להיות לבד אבל מתחבקים בחום אחרי שעתיים של פרידה, רבים על כל דבר אבל גם מביאים אחד לשני בקבוק ויושבים ביחד לשיחות ג'יבריש ארוכות וכנות, נושכים ומתנשקים, מגבשים טעם נפרד בבגדים, תחביבים, אוכל, או קטע נחמד שיש להם עכשיו: כל אחד רוצה סיפור אחר לפני השינה, ואני מקריא שלושה ספרים במקביל בטכנולוגיית מאש-אפ מיוחדת שפיתחתי המאחדת את שמוליקיפוד, פלוטו מקיבוץ מגידו והאריה שאהב תות לסיפור אחד מוזר וחסר פואנטה.

יש איזה משהו שם ביניהם, משהו שאין לי יכולת להבין או להזדהות אתו. יש לי אחים קטנים, וכאלה שתפקדו עבורי כאחים גדולים כשהייתי ילד, אבל אף פעם לא הייתי תאום של אף אחד. מעניין איך זה, וממש מעניין להסתכל על זה. אלה הילדים שלי, אני מביט בהם ונראה לי שלא עשיתי עבודה רעה במיוחד. אני די מחבב את השניים האלה בסך הכול.

בסדר, הם יכולים להישאר לעוד שנתיים.

 

ד.

שנתיים. איך הזמן וכל זה, הא? אני מנסה לא ליפול לקלישאות. אומרים שהזמן עובר מהר. לא בטוח. השנתיים האלה לא נמשכו דקה פחות, במבט לאחור הן נמשכו כמו נצח – ולו מהבחינה שאני בקושי מצליח לזכור מה היה קודם ומה עשיתי בכל הזמן והכסף. יש לי איזה זיכרון עמום על בית שאתה יכול ללכת בו מבלי להידקר משברי קטר, או פרפר, או מגדל; אני זוכר במעומעם תקופה של הריון אבל אני באמת לא ממש מצליח למקם את הזיכרונות האלה על איזשהו רצף. תמיד החלפתי חיתולים? תמיד שטפתי בקבוקים? תמיד דחפתי עגלה רחבה מדי ברחובות צרים מדי? תמיד היו לי את שני הילדים האלה שעכשיו דופקים אחד לשני את הראש על הצד השני של דלת חדר העבודה וקוטעים לי את חוט המחשבה? היה לי בכלל חוט מחשבה אי פעם? כי עכשיו המחשבות כמו קונפטי, פיסות קטנות עפות ברוח.

 

סטיילינג ותיעוב בליבינג רום

 

אני נכנס למועדון הליבינג רום, שם נפתחת תערוכת צילומים של הסטייליסט הנודע ראובן כהן, שצילם שימו לב לקונספט כתריסר מצלמי האופנה הבכירים שלנו כשהם חובשים משקפי שמש של מותג שלא בא לי לקדם המשווקות על ידי רשת למכירת משקפיים שגם אותה לא בא לי לקדם. הקונספט הנ"ל, המביא לקדמת הבמה את האנשים העומדים בדרך כלל מאחורי המצלמה והקלעים, מוצג בפני כחדשני, אפילו פורץ דרך, אבל אני לא משתכנע. בכלל, קצה נפשי מסטייליסטים שמשתזפים לאחרונה באור הזרקורים ואף הפכו לסוג של שופטים, נביאים ומנהיגי הדור. אם הבנתי נכון, מדובר באנשים המתפרנסים מיכולתם המאגית להתאים מכנסיים לחולצה ויודעים בדיוק אלו אקססוריז הם חובה העונה, סליחה "מאסט". לא שיש מה לזלזל בזה, כל עבודה הרי מכבדת את בעליה ומישהו הרי חייב להתריע על הסכנות בשילוב של קרוקס ומכנסי ברמודה, אבל כמו שאמרה הכתובת ההיא בדלפי: דע את מקומך, בנאדם.

למרות האמור לעיל, אני מודה שעמדתי לא מעט זמן מול המראה לפני היציאה. בכל זאת, אירוע של סטייליסטים, צריך לבוא בסטייל. הלכתי על המראה הסופיסטיקייטד-סטריט-קזו'אל: סקיני ג'ינס, סניקרס של סקייטרים, חגורה עם אבנט גדול של אופנוענים וחולצת טריקו שחורה עם הדפס של קארל מרקס. את שיערי פיזרתי, את שרירי שירגתי ועל פרצופי עטיתי את המבט הקשוח, כי המבט ואת זה כל סטייליסט יאמר לכם הוא האקססורי האולטימטיבי.

המקום עדיין די ריק כשאני מגיע, רק צלמי חברה וכמה אוכלי חינם, אבל די מהר הוא הופך הומה וצפוף ועתיר דוגמניות, כמו שירז טל המקסימה (בשמלה ירוקה וסנדלים שפילחה מהסט של "בן חור"), שירלי בוגנים הנהדרת (שהבריאה, כמוני ממש, משפעת החזירים), ואחת ברזילאית עם רגליים באורך של כביש 6 שגורמת ללב שלך להלום כמו פטיש אויר. כהן, שמההודעה לעיתונות למדתי כי הוא "ניחן בראייה אסתטית ייחודית ובהגדרה מרעננת של דימוי גוף", מסתובב כחתן ביום חופתו, מנשק ומתחבק כאילו אין מחר. ניגשת אלי אחת ואומרת לי משהו כמו, אולי תכתוב בעיתון שבאה לדבר אתי מנהלת המותג של כך וכך. אני מהנהן כלאחר יד וניגש אל הבאר.

שוד ושבר. הכיבוד כולל ענבים, וענבים בלבד, ומצאי השתייה כולל קאווה, וקאווה בלבד. אני מתאכזב כי באתי רעב ונפשי יוצאת לאיזה פינגר-פוד. יש גם שתייה קלה, אבל אני לא בעניין, אז אני שותה קאווה ואוכל ענבים. צלמים מבקשים לצלם אותי, ודוגמנית אחת שאת שמה איני יודע, שבאה עם דוגמן אחד שאת שמו איני מכיר, עושה לי עיניים בטירוף. מיקי בוגנים פה, גם אורנה דץ היפה, שנדמה כי היא רק הולכת ונהיית יותר יפה, מוטי רייף, חיים צינוביץ', מייקל לואיס, אסף אמדורסקי, ההיא עם התחת מהישרדות וההוא עם המלא שמחת חיים מהאח הגדול.

כולם מעשנים בשיגעון, מתעלמים מבחור אחד שעובר ומבקש לכבות את הסיגריות. הולך ונהיה צפוף יותר ויותר. מתחיל להיות קשה לנשום. בביקור השני או השלישי שלי בבאר בגלל העומס אני מבקש כל פעם שתי כוסות אני עומד ליד בחורה נאה מאוד ונחמדה לאללה בשמלה שחורה צמודה, גוף משגע ועיניים גדולות וצוחקות. אנחנו מחליפים כמה משפטים. אחר כך בא אלי מישהו ושואל אותי מאיפה אני מכיר את ימית סול. מ'זתומרת, אני עונה לו, ימית ואני ככה.

נועה תשבי נכנסת, בשמלה אדומה, והצלמים עטים עליה כאילו היא מחלקת דמי חנוכה. בכל זאת, היא באה מאמריקה. תשבי זו היא אישה של ממש בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. הזמרת אפרת גוש, הדוגמן לשעבר דודי בלסר, אגם רודברג, פנינה טורנה. מה יש לומר, זה בהחלט מסוג האירועים האלה שאומרים עליהם שכולם היו שם. אני מוצא שהדרך היחידה להגיע מנקודה א לנקודה ב חייבת לעבור במרחב שבין הצלמים לאובייקט הנוכחי שלהם. רק שם, בין העדשה והאישה, יש מקום לעבור. זה מכתיב סוג של התנהלות מוזרה במרחב ואני אף פעם לא מגיע למקום אליו רציתי להגיע. זה לא כל כך משנה, כי ממילא הכול אותו דבר; איפה שלא תעמוד תשמע מישהו קורא למישהו אחר מאמי.

הקאווה הקרה נגמרה, עכשיו אני שותה קאווה בטמפרטורת החדר וטמפרטורת החדר היא משהו כמו חמישים מעלות. בגיהינום קריר יותר. כולם מצטופפים, מתחככים, מתנשקים על הלחי ושואלים מה המצב. כל פעם שאני פוגש הומו, ומן הסתם אני פוגש פה לא מעט, אני מנסה לשוחח על ענייני היום, כלומר על הרצח. החיים צריכים להימשך, אומרים לי. אני שונא את התשובה הזו.

למרות שהמקום מלא וגדוש בבחורות יפות ובחורים נאים, ולמרות שכולם צעירים ותוססים ומלאים בסטייל, אני מתקשה להבחין במתח מיני. זה מזכיר לי את מילותיו האלמותיות של דוקטור מזרקי: אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך. מקום בלי מתח מיני הוא מקום מת. הליבינג רום נדמה לי פתאום כבית קברות מלא זומבים עם סגנון ולבי מתמלא בעצב שאין להסבירו.

אמרו את קודם, לפני: יש משהו מעורר מבחינה רוחנית בלחוות שפל חדש. גאולה דרך הביבים וכל זה. לעלות הכי למעלה, אני תמיד אומר, כמעט כל אחד יכול. אבל לרדת הכי למטה בשביל זה, חברים, צריך אופי. ככתב רכילות, הנדון להסתובב באירועים מהסוג הנ"ל, כבר אמרתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים שאין יותר נמוך, ותמיד התבדיתי. גם הפעם אני אומר את זה לעצמי וגם הפעם אני יודע שזה לא נכון. תמיד יש יותר נמוך.

בביקור הבא שלי בבאר אני מגלה שנגמר להם האלכוהול. השעה רק קצת אחרי עשר, וזה לדעתי מחדל. גם הענבים כמעט ונגמרו, נשארו רק אלה הקטנים, המעוכים. אני קורס אל אחת הספות הלבנות בחלק האחורי של הליבינג רום ומביט באחיי ואחיותיי אוכלי החינם. אין לי עם מי לדבר פה, וכל שיחה נפרמת עוד לפני שהיא נקשרת.

אני עושה עוד סיבוב לבאר, לראות האם חודשה אספקת הקאווה. היא לא. אני עוזב את המקום בלי להביט אחור, מצטופף עם עוד חמישה עשר איש במעלית המשא. המעלית יורדת אט אט, כבדה ורצינית, מוארת קלושות באור אולטרה-סגול שגורם לציפורניים העשויות בקפידה של הבחורות לזהור.

כל הדרך למטה איש מאיתנו לא מוציא מילה מהפה.

 

ואוגוסט רק התחיל

 

א.

אני חושב על ההורים שגילו שהילדים שלהם הומואים ולסביות כשאלה שכבו פצועים בבית החולים אחרי התקפת הירי הרצחנית בבית האגודה במוצאי שבת האחרון. בעיתונים קראו לזה "חשיפה מכורח הנסיבות". ביטוי יפה, לא? סטרילי כזה.

אני חושב על ההורים האלה שהילדים שלהם פחדו לספר להם מה עובר עליהם, וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו מעבר לאימה הברורה והמיידית של כל הורה למחשבה שלילד שלו יכול לקרות משהו כזה, או משהו בכלל זה: הלוואי שאהיה אבא טוב מספיק לילדים שלי כדי שהם יוכלו לבוא ולומר לי: אבא, אני לסבית; אבא, אני הומו. הלוואי שאהיה אבא טוב מספיק בשביל שהילדים שלי לא יפחדו ממני, זה הכול.

אני לא אומר שהם הורים רעים, ההורים האלה, חלילה. אני בטוח שהם אוהבים את הילדים שלהם יותר מכל דבר בעולם ורוצים רק את הטוב ביותר עבורם. בתור מי שהיה פעם ילד אני גם יודע שאתה לא רץ לספר להורים על ההתלבטויות הקיומיות שיש לך גם אם אתה לא פוחד מהם. גם אני לא מיהרתי לבוא להורים שלי ולבשר להם שאני לא דתי ושאני לא מאמין באלוהים. לא שיש מה להשוות, אולי קצת, אבל אני לא בא להשוות, אני רק בא לומר שפחד אסור לו להיות חלק ממערכת היחסים בין הורה לילד.

אז ילדים שלי, אם תקראו את זה מתישהו, דעו לכם: אתם יכולים לבוא ולספר לי הכול. גם אם אני לא אמות על זה נגיד, אם תרצו לחזור בתשובה או לגור בחברון או משהו בסגנון. אני אעדיף בהרבה הומו/לסבית על נער גבעות, אבל זה רק הטעם שלי. דעו לכם שכל מה שיבוא יתקבל.

וחוץ מזה, צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר. יכול להיות גם יתרון אם יחליט אחד מכם לחזור בתשובה: זה יגדיל את הסיכויים שלי להפוך לסבא מתישהו בגלגול הזה. לעזאזל, כשאני מתחיל לחשוב על האופציות, אני אומר: אם תחזרו בתשובה מספיק מהר יש מצב גם לנינים. בואו נעשה את החשבון: היום הם בני שנתיים כמעט. חוזרים בתשובה, או לפחות אחד מהם, עוד 15 שנה ככה ומולידים מלא ילדים ששמונה עשרה שנה פלוס מינוס אחר כך יולידו ילדים משלהם. זה לגמרי מסתדר! אם הכול יתקתק לפי התוכנית, ואם הרפואה תמשיך להתקדם בקצב משביע רצון, עוד יהיה לי כוח להרים את הנינים החרדים שלי על הידיים, לאהוב אותם כמו שהסבא-רבא שלי אהב אותי, ואז לצאת לעשות איתם סיבוב על הקלנועית וללכת לבקר את הדוד/ה ההומו/לסבית.

סבא-רבא יושב עלי סבבה.

 

ב.

היו גם הורים, קראתי בכמה מהפורומים, שלא הסכימו לבוא לבית החולים אחרי ששמעו מה קרה ואיפה קרה, שנידו את הילד שלהם. על אנשים כאלה אני לא מדבר: אלה הורים רעים. הורה שלא מוכן לקבל את הילד החד מיני שלו הוא לא רק הורה גרוע, הוא בנאדם גרוע.

אז אני חושב על ההורים האלה שגילו שהילדים שלהם חד מיניים כשאלה שכבו ירויים בבית החולים אחרי מה שקרה ונראה לי שרובם המכריע מרגיש את הדבר היחיד שאפשר להרגיש: שמחה שהילד בחיים, שמחה שמגמדת כל דבר אחר. גם אם ילדה לסבית או ילד הומו לא היה במקום הראשון ברשימת החלומות שלכם, אלוהים יודע למה, אני בטוח שילד מת נמצא עוד יותר למטה ברשימה הזו.

אז חבקו את הילדים שלכם, הם בטח נורא פוחדים. כי העולם מלא באנשים זבל שרק רוצים לפגוע בהם בגלל מה שהם, ואתם ההורים שלהם ולא משנה מה אתם חייבים להמשיך ולאהוב אותם.

כן, אני יודע שזה קצת מוזר לומר את זה בזמן האחרון: השבוע פורסם מחקר שנערך על ידי המועצה לשלום הילד: 32 ילדים נרצחו על ידי קרובי משפחתם בשש השנים האחרונות. כולם, למעט שישה, היו מתחת לגיל ארבע. רובם נרצחו בחודשים יולי-אוגוסט, בדרך כלל בימי שבת וראשון. שעת הרצח המועדפת: אחת עשרה בבוקר.

ואוגוסט רק התחיל.

 

ג.

ובכלל זה לא היה שבוע מי יודע מה, השבוע שעבר. מלבד השנאה והאלימות, שזה כבר עניין די רגיל פה, חטפתי גם אני את שפעת החזירים ושכבתי בבית איזה שבוע כמו כלב. למזלי קיבלתי את זה קל יחסית. עובדה, אני עדיין בחיים, אבל תנו לי לומר לכם, זה תענוג קטן מאוד. כל השרירים בגוף נתפסו לי כאילו רכבתי בטור דה פראנס, רק בלי הסמים, השתעלתי כמו משורר, התעטשתי כמו חלפן כספים, עברו בי גלי חום וקור כאילו הייתי פילה בהריון והייתי חלש כמו פוליטיקאי. חוש הטעם אבד לי, כמו גם חלקים נרחבים מחוש השמיעה, שלא לדבר על חדוות החיים. זה היה כמו לחיות שבוע שלם עם שקית ניילון על הראש. הו, כמה נורא להיות חולה!

למרות שהתקשיתי, גם במצבי הצלחתי למצוא נחמה בעובדה שהנה, גם אני חלק ממה שקורה. אני לא חי בבועה, כמו שאוהבים לומר לי לפעמים, ומה הוכחה טובה יותר מכמה ימים של שפעת חזירים? אם הייתי חי בבועה לא הייתי צריך לעבור את מה שעברתי.

אבל עם כל הכבוד להשתתפותי הפסיבית במגמות הגדולות בעולמנו, נזכרתי במילותיו האלמותיות של המשורר הפורטוגזי הגדול אלוָרוּ דה קמפּוּש שאמר: "אני חולה / כואבים לי הראש והיקום".

כן, גם אני, כמו המשורר הנערץ עלי, לא מצליח להבדיל בימים של חולי ביני ובין העולם, כי מהו העולם אם לא העולם שלי ואיפה אפשר למתוח את הקו בינינו? אצטט, ברשותכם, עוד כמה משפטים מאת האיש הגדול הזה (מתוך "מה עשיתי מן החיים?" שיצא בהוצאת כרמל בתרגומם של רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש): "הכל יודעים שההצטננויות הקשות / משנות כליל את מערכת היקום, / ממלאות אותנו רוגז כנגד החיים / וגורמות התעטשות עד כדי מטפיזיקה / … איזו הצטננות קשה / נחוצים לי אמת ואספירין".

אז כן, נתמלאתי רוגז גדול כלפי החיים, החיים בכלל והחיים שלי. היה זה שבוע של נרגנות וקטנות-רוח. זה לא היה תענוג גדול להיות בקרבתי השבוע, אתם יכולים להיות בטוחים. שנאתי את כולם, והכי שנאתי את עצמי. כשלא שנאתי את עצמי ריחמתי על עצמי, מה שגרם לי רק לשנוא את עצמי יותר, להאשים את עצמי במצבי כאילו אני הדבקתי את עצמי. קצת הזכרתי לעצמי את נתניהו שמאשים את העניים בעוניים. אני קורא לזה: הקפיטליזם החזירי של הנפש.

אני חושב שיש בנו, או לפחות ברובנו, איזה מין יצר קמאי בלתי נשלט: לכעוס על החלש. גם כשהוא אנחנו. אולי זה משהו אבולוציוני, אנא עארף, משהו שיעביר את נקיפות המצפון ויקל עלינו להשאיר את החלש מאחור כשטורפים רעבים דולקים אחרינו. או כמו שאומר הפתגם האפריקאי: אם את איילה ורודף אחרייך אריה, את לא צריכה לרוץ הכי מהר, מספיק שתרוצי רק קצת יותר מהר מהאיילה הכי איטית בעדר.

באפריקאית זה נשמע יותר טוב, ולבטח יותר קצר, אבל אתם מבינים למה הכוונה.

 

ד.

700 איש, אני קורא בעיתונים, צפויים למות השנה משפעת החזירים, רובם צעירים. כרבע מאוכלוסיית המדינה תידבק, ככל הנראה, ובמשק כבר נערכים למצב בו השפעת תשבית מסה קריטית של עובדים.

אני לא דואג למשק, המשק יסתדר. אבל אני בהחלט דואג לכל האנשים האלה, העובדים והלא עובדים, שטרם נדבקו במחלה וטרם יצאו ממנה בשלום. מאחר ואני מאמין שאני כמו כולם, וש"אנחנו כמו כל אחד, הו!" כמו שאמר שלמה ארצי, הרי שמה שצפוי לנו בחודשים הקרובים זה גלים עצומים של שנאה עצמית מהולה במנה גדושה של רחמים עצמיים. צונאמי של גועל. רבע מתושבי המדינה הולכים להרגיש חרא ולפזר באוויר חרא של אנרגיות.

ואוגוסט רק התחיל.

 

האיש שידע לכעוס. על עמוס קינן

 

קטונתי מלספוד לעמוס קינן שהלך לעולמו הלילה. ובכל זאת. לא אכתוב על קינן הסופר, האמן או הבשלן. בשבילי הוא היה קודם כל בעל טור. למעלה ממחצית חייו כתב קינן טורים בעיתונים; ב"הארץ", "העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות". על הטור שלו במוסף השבת שלושים שנה כתב קינן טור שבועי, הלוואי עלי גדלתי במשך שנים, כזה רציתי להיות. טור קצר ועוקצני שלימד אותנו מה זה לחשוב לבד וכמה חשוב וכיף זה תמיד לריב עם כולם, כי רק כשאתה מתנגד אתה חושב, כי רק כשאכפת לך אתה כועס. ואלוהים, האיש הזה ידע לכעוס. "האירוניה והחרון היו כלי המלחמה הקבועים שלו", כתב עליו פעם אדם ברוך ז"ל. ואכן, וגם העברית של קינן, כמו אישה אמיתית, הייתה הרבה יותר יפה כשהיא כועסת; קוצפת, רושפת, שורפת, חדה, מדויקת. אין ספק, האיש ידע איך להתנהג עם מילים, ולפי מה שהבנתי גם עם נשים.

כבר הרבה מאוד שנים שקינן לא כותב את הטור שלו. ובכל זאת. עם מותו נסתם הגולל, עוד גולל קטן, אחד מרבים ההולכים ונסתמים, על גורלו של בעל הטור העברי. אחד אחד הם הולכים לעולמם, מפוטרים או סתם נדחקים לשוליים. גם גורלו של קינן אחרי שלושים שנות כתיבה בעיתון של המדינה לא היה טוב יותר. אם אני זוכר נכון, יום אחד פשוט הראו לו את הדלת.

פעם היו פה ענקים. בעלי טורים שהיית מחכה שבוע שלם לקרוא אותם, כמעט תמיד נפגע ורק לעתים רחוקות מתאכזב. אנשים שאהבו לריב, לאהוב, לשתות, לשוטט, שחצבו מאמרים בסלע ואז ניתצו אותם בפטיש. פעם היו פה בעלי טור. אני יכול למנות אותם אבל אין לי כוח, זה סתם מדכא. ואתם יודעים מה באמת מדכא? לראות עם מי נשארנו. יאיר לפיד כאלה, אנשים שכותבים יפה אבל שבחיים לא יריבו עם אף אחד, ואם כבר יריבו זה יהיה רק עם החלשים מהם. נשארנו עם הורים שכותבים על הילדים שלהם. נשארנו עם שעת סיפור בגן ילדים.

דור הענקים הולך ופוחת, שלא לומר כמעט ונעלם. עכשיו זה התור של הדור שלנו, בעלי הטור הצעירים (עלק), אבל כשאני מסתכל סביבי וגם במראה שמולי אני מגיע למסקנה שפשוט אין לנו את זה. יש כאלה שכותבים יפה גם היום, ברור, ויש כאלה עם רוחב יריעה ומשנה סדורה, אבל נדמה שכבר כמעט ואין כאלה שששים אלי קרב, שמשחיזים עט כמו חרב ויוצאים למלחמה. נראה שאפילו רון מיברג, איש ריב ומדון, קצת התעייף מזה. יהונתן גפן, תלמיד של קינן (כפי שהוא מעיד על עצמו) עדיין מניף את נס המרד, אבל למי הוא יעביר אותו בבוא היום?

ועל הסאטירה, המלכה של הכתיבה, בכלל עצוב לדבר. אעפס? תעשו לי טובה. דורון רוזנבלום? זו סאטירה שבעה לבורגנים. אין סאטירה בעיתונות העברית היום, אין מאז שמת דודו גבע, ומדינה בלי סאטירה נראית בדיוק כמו שנראית המדינה שלנו. אין מי שיתקע סיכה בבלון, אין מי שיצבוט בישבנו הרופס של המלך העירום.

בעלי הטור, ככלל, נחלשו. תש כוחם. זה לא אישי, זו כנראה דמותו של המוסד הזה. אולי פשוט השתנו הדרישות. פעם תפקידם היה לגרום לנו לחשוב, לנסות להכעיס. היום תפקידו של בעל הטור הוא לעשות נעים בגב. אני בטוח שגם את עמוס קינן, יהי זכרו ברוך, זה היה מעצבן לאללה.

 

על הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל

 

א.

הדבר המרתיח ביותר בסוגיית הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, או הפרטת הקרקעות – תלוי באיזה צד אתם – כמו גם במאבק המתנהל סביבה, הוא לא רק העניין עצמו, שיש בו לא מעט היבטים שיכולים להטריף כל אדם שעיניו בראשו ומצפון בלבו לצד כמה דברים די הגיוניים בסך הכול. מה שהכי מעצבן בסיפור הוא הדרך בה דברים מתנהלים פה במדינה; הצהרות ריקות, עסקאות אפלות, מחטפים באישון ליל, בורות, גזענות, פחדים קמאיים וקואליציות הזויות. רעש, רעש ועוד רעש. בוקה ומבולקה. בנאדם שמנסה להשמיע דעה שמורכבת מיותר ממילה אחת, אחת דינו לא להישמע, להיבלע במהומה. אם יש לך לומר משהו שלא נכנס בסטיקר, ולא משנה עד כמה הוא נכון או לא נכון, אתה גמור. לא, אתה יותר מגמור, אתה "הזוי".

הדמוקרטיה שלנו היא בדיחה. הנבחרים העלובים (ברובם) שלנו דרדרו ומסמסו אותה לכדי מתמטיקה ברמה של כיתה אלף: לך יש ארבע קולות ולי יש חמש? אני ניצחתי. לך יש חמש קולות ולי ארבע? אני אדאג לך ששניים מהקולות שלך לא יהיו בחדר ואז לי יהיו ארבע ולך שלוש. שוב ניצחתי. לך יש שש ולי חמש? אני אהלך אימים על שניים מהקולות שלך, אפעיל "משמעת סיעתית", אניף את השוט, אאיים בפיטורין, ואז אנצח.

אבל דמוקרטיה היא כל כך הרבה יותר מהצבעה. היא ערך נעלה שבלבו עומדת טובת הציבור, הציבור כולו, כולל המיעוט. זו דמוקרטיה, לא רוב קיקיוני של כמה טמבלים בחדר ממוזג שברוב המקרים אין להם מושג וחצי מושג בעד או נגד מה הם. הדמוקרטיה היא ערך נעלה שבלבו עומד הדיבור, הדיון, השכנוע, האידיאולוגיה. אלה, ולא הדיל, עומדים בלבה של הדמוקרטיה. אבל לך חפש דמוקרטיה בישראל של שלהי 2009. שלטון הסטיקר, סטיקרוקרטיה, זה מה שתמצא.

זה תמיד הכול או כלום, וכל הזמן אנחנו נתקעים עם הכלום. דוגמה מובהקת להיתקעות בכלום היא (רוב רובו של) הטיפול התקשורתי בתהליך אישור הרפורמה. כולם מתעסקים רק בפוליטיקה הקטנה של הדבר, בהשפלה שעבר נתניהו ובהיסטריה שלו, בהברזה של יעלון, בהבטחות הריקות של ברק. כאילו שזה העניין. זה לא.

זה מה שהכי מרגיז.

 

ב.

אשר לרפורמה עצמה. אני לא מאלה שהמילה הפרטה עושה להם אוטומטית פריחה. יש דברים שצריך להפריט, יש דברים שאסור. כל דבר לגופו.

עד כמה שהבנתי, שינוי מסוים במבנה של מנהל מקרקעי ישראל יכול דווקא להועיל. אני לגמרי בעד זה שאדם שעבד כל חייו ועוד היה צריך להיעזר בהורים (אם יש לו מזל ולהורים יש), ולקח משכנתא בשביל לקנות דירה, שהדירה תהיה שלו ולא של המדינה. לא שאני מבין מה זה כבר באמת משנה, היא הרי שלו דה פקטו כבר היום ואיש לא יכול להזיז אותו משם, אבל בסדר: קניין מלא הוא ערך טוב וראוי.

אין לי גם בעיה אמיתית עם זה שאותו אדם, אם ירצה לסגור מרפסת, מכוער הדבר כמה שיהיה, לא יצטרך להיעזר במאכערים של מינהל מקרקעי ישראל, או בראשי תיבות ממ"י – איזה מאמי. אני מאחל לו הצלחה, שלא לומר הנאה אינסופית, בהתנהלות מול המאכערים של העירייה. הרי ידוע שהעיריות הן מופת של יושרה ויעילות, כפי שמוכיחים הדוחות של מבקרי המדינה לדורותיהם. אם מישהו מעדיף מאכער אלף על מאכער בית – שיהיה לו לבריאות. רק שלא יבוא לבכות לנו עוד שנתיים כשמאכער גימל ייראה לו פתאום כמו המשיח.

 

ג.

אבל זה בכלל לא העניין, נכון? אני אולי טמבל גמור, אבל אם הבנתי נכון שיוך דירות לבעליהן אינו אלא חלק זניח ברפורמה. חסידיה נדבקים לסעיף הזה כאילו הוא הכי חשוב, ולא כך הדבר. הם מציגים את הבעלות על הקרקע כסוג של גאולה חברתית, למרות שזה שטויות. זה לא יעזור לחלשים, זה לא יוריד את מחירי הדיור, זה לא יקטין שום פער. להפך – זה רק ידפוק את הצעירים והחלשים עוד יותר.

חסידי הרפורמה גם אומרים שכל העייסק כולל חלק די קטן מקרקעות המדינה, רק קרקעות עירוניות. "רק" קרקעות עירוניות? מה זה בשבילם שמונה מאות אלף דונם במדינה ענקית כמו ישראל? מה זה משנה שרוב הקרקעות האלה נמצאים בלב המדינה הכי צפופה במערב? מה זה משנה שחלקם הגדול שייכים היום לכולנו, כמו חופים ושטחים ירוקים, ומחר יעברו לידי העשירים? מה זה משנה שהניסיון מראה שאין חלקלק כמו המדרון הישראלי, ושמה שנמכר היום בקטן יימכר מחר בענק. העיקר להיפטר מהמינהל, כאילו שהמינהל הוא הדבר הכי מסריח וגרוע במדינה שלנו. רק ניפטר מהמינהל ותוך ארבע דקות אנחנו קוסטה ריקה.

 

ד.

אני מסתכל על הקואליציה הרחבה שנוצרה סביב המאבק ברפורמה, אחת הקואליציות הרחבות שקמו פה. קואליציה שאני לא מוכן לקחת בה חלק. גם אם אני מתנגד להפרטת הקרקעות, גם אם אין דבר שמפחיד אותי יותר מהשתלטות הטייקונים, אין מצב שאסכים לשלב ידיים – כמו שעושים האחים הירוקים היקרים – יחד עם גזענים טהורים שמתנגדים לרפורמה מהטעם המתועב שערבים יוכלו לקנות דירות. זה פשוט גועל נפש. לא כל דבר מצדיק כל דבר, והארגונים הירוקים, שנימוקיהם כבדי משקל ולבם במקום הנכון, עשו פה טעות קשה. הם צריכים היו להתנער מהחיבוק של הפשיסטים. שלי יחימוביץ', שבנתה את הקואליציה הזו במה שיכול להילמד בשיעורים בפקולטות הגבוהות בפוליטיקה, מצאה את עצמה יושבת עם אנשים שלא ראויים שיישבו בחברתם.

או הדתיים, שפתאום חפרו ומצאו לעצמם פסוק חדש: "והארץ לא תימכר לצמיתות". יאללה יאללה, זה מה שאני אומר. יש עוד מלא פסוקים חשובים לא פחות שאתם מתעלמים מהם על בסיס יומיומי, עוצמים עיניים מול התעללות בחלש, בזקן, בגר, בפליט, מפנים את המבט מהשחיתות, מהשוחד, מגסות הלב. אז עכשיו יש להם פסוק חדש להתחבא מאחוריו. עלי זה לא עושה רושם.

פתאום כל המתנגדים מתייצבים מאחורי הפסוק הזה, שמים אותו כלוגו של המאבק בלי שאף אחד קרא אותו עד הסוף. הפסוק אומר שכל הארץ היא של אלוהים, ושלו בלבד. אז פתאום זה הסטיקר המוביל של הציונות? פתאום זו הציונות עכשיו, למלמל פסוקים? וואללה יופי.

אז תסלחו לי שאני לא מתלהב מהעובדה שפתאום כולם, הירוק והשחור, החולצות הכחולות והחולצות החומות, משלבים ידיים ופוסעים יחד אל עבר השקיעה. גם אם במבט ראשון זה נראה יופי טופי, אחדות בעם.

זו לא אחדות אמיתית, זו אחדות של פחדים: אלה פוחדים מהטייקונים, אלה פוחדים מהערבים. זו אחדות שאני מסרב לקחת בה חלק.

 

ה.

יש שניים או שלושה דברים ברפורמה שהם באמת מסוכנים ורעים, דברים שאותם יש למנוע בכל מחיר. אלא מה, הם מסתתרים בסעיפים הקטנים שכמעט אף אחד לא קורא.

ראו את הסעיף חדשסעיף  4כ שהתווסף פתאום, ביום ההצבעה, לנוסח המתוקן של הצעת החוק, סעיף שלא היה לו זכר קודם. מה אומר 4 כ: אישור לקיום ועדות קבלה לישובים חקלאיים וישובים קהילתיים קטנים. או במילים אחרות: סלקציה.

הניסיון מוכיח שוועדות הקבלה מהוות כלי לסינון אוכלוסיות לא מקובלות כמו מזרחים, רוסים, אתיופים, ערבים, דתיים, הומואים, חד הוריות וכיוצא באלה. זו גזענות לשמה. נגד זה צריך להיאבק בעוז.

 

ו.

ועוד דבר, לא פחות מרתיח. עד עכשיו היה גוף שקראו לו "מועצת מקרקעי ישראל", שם ישבו בין 18 ל-26 חברים, מתוכם שישה נציגי ציבור: מהפריפריה, מהמיעוטים ומארגוני הסביבה. אבל בגוף החדש שיוקם, תחת השם הסקסי "מועצת רשות מקרקעי ישראל", שימו לב, אין מקום לאף נציג ציבור. אף לא אחד! לא לפריפריה, לא למיעוטים, לא לירוקים – כלום.

בדיון האחרון אישרה הכנסת "משקיף" מטעם ארגוני הסביבה. משקיף, בלי סמכות, בלי יכולת הצבעה. זה מטורף. בזה צריך להילחם. מחרבנים עלינו, פשוט ככה.

וזה לא הכול: לנציגי הממשלה שישבו עד היום בוועדות היה החופש להצביע על פי צו מצפונם. לפי החוק החדש, במועצה שתקום אסור להם בתכלית האיסור לעשות את זה. הם חייבים להצביע אך ורק על פי הוראות המשרד. הם הופכים לבובות, עבדים לאינטרסים צרים של זה שיושב במקרה על כסא השר באותו שבוע. זה מסריח.

 

ז.

השבוע פורסם בגלובס שהחוק נולד "בישיבה על ויסקי וסיגר עם אנשי עסקים", כך על פי מקורב לנתניהו. אם יש מישהו שמתפלא על זה, שיישב בשקט ולא יעשה לעצמו פדיחות.

סך הכול אני חושב שלמרות כמה נקודות טובות פה ושם, הרפורמה הזו גרועה וצריך לעצור אותה. המדרון הזה חלק, אבל מה זה חלק. למעשה זה כבר בכלל לא מדרון, זה צוק. אסור לנו ליפול ממנו.

יום שני השבוע בכנסת

 

יום שני השבוע בכנסת. זה היה מה שהפרשנים הפוליטיים נוהגים לכנות "יום דרמטי"; בקרוב יעלה להצבעה חוק מופז (שנדחה בינתיים) ולפניו חמש הצעות אי אמון, אבל האווירה במסדרונות שמחה וצוהלת. סוף המושב בפתח, הפגרה מעבר לפינה והמשכן מלא עד אפס מקום בשתדלנים, דוברים, עוזרים, מקורבים, אורחים, כתבים וצלמים. כולם ממלאים את המזנונים, גם החלבי (הטוסט הכי דוחה שאכלתי בחיי) וגם הבשרי וגם זה של הח"כים, מתלחששים, מצטופפים בפינות העישון ונהנים מעוד יום יפה של דמוקרטיה ישראלית במיטבה. מעניין שרק אלי ניגשים כל הזמן מאבטחים: מי אדוני, אפשר לעזור לאדוני, מה אדוני עושה פה, את מי אדוני מחפש, לאדוני אסור לעמוד פה, אדוני צריך ללכת לשם. אם זה יימשך ככה לא תהיה לי ברירה אלא להפוך לח"כ בעצמי, אולי אז יפסיקו להטריד את אדוני.

אני נכנס למליאה, המקום הכי שקט בבית. מופז בדיוק סיים את נאומו הלוחמני נגד חוק מופז (כמה נחוש הוא ואמיץ ובוטה ותקיף כשדנים בנושא החשוב באמת: שאול מופז), והמליאה כמעט נטושה. כשמונה נבחרים שרועים בכורסותיהם, לא מקשיבים לשר גלעד ארדן שמגן על הממשלה מפני האי אמון של סיעת קדימה. אני מודה שבתחילה חשבתי שזה גדעון סער. כנראה שלעולם לא אצליח להבדיל בין שני אלה, הם תמיד נראים לי כמו התמונות האלה בסגנון ה"לפני" ו"אחרי" של משהו שאיני מצליח להגדירו. בעוד ארדן נואם נכנס סער למליאה ואני מתמלא פליאה: כמה יפים הם שני אלה! כל כך צעירים ומוכשרים!

ח"כ אברהים צרצור מעלה הצעת אי אמון: חוסר שוויון ביחס בין אסירים ביטחוניים יהודים וערבים וח"כ אורי אורבך מנסה להפריע לו עד שבא נחמן שי והשניים מסתודדים. בינתיים סער לוחש משהו על אוזנה של שלי יחימוביץ'. שאר הפרצופים, אני מודה, לא מוכרים לי כלל וכלל. כולם חדשים. זיהיתי את הערבים הוותיקים: טיבי, ברכה, זחאלקה. אלה תמיד פה.

השר אהרונוביץ' עונה לצרצור. עונה זה דבר יחסי, כמובן. המליאה מתמלאת אט אט בח"כים, וכל אחד עוסק בענייניו; מי שלא מתלחש מסמס, מי שלא מסמס מנמנם, מי שלא מנמנם קורא, מי שלא קורא כותב, מי שלא כותב בוהה, מי שלא בוהה מטייל, מי שלא מטייל מפהק. המוכשרים מבין הח"כים עושים שני דברים ביחד. במו עיני ראיתי את חיים אורון מטייל ומדבר בסלולרי בו בזמן. שמישהו ייתן לאיש הזה תיק בכיר. היחיד שמתעניין בנעשה הוא היו"ר רובי ריבלין. אני מת על ריבלין; יש לו קלאסה.

ח"כ הורוביץ מעלה גם הוא הצעת אי אמון: הפקרת החינוך הממלכתי. דבריו מעניינים והוא נסחף מעבר לזמן שניתן לו. ריבלין מפרגן לו עוד שתי דקות. מתן וילנאי נכנס. שר החינוך עונה לו. לא משעמם לי בכלל, האמת. נראה לי די כיף להיות ח"כ.

כשחברת הכנסת חנין זועבי מעלה את הצעת אי האמון שלה בעניין הבנייה בירושלים המזרחית היא נותנת בראש, זאתי נכנסת למליאה חברת הכנסת ציפי חוטובלי. היא כל כך שמחה להיות פה, חוטובלי! צעדיה קופצניים, כולה חיוכים ושמחת חיים מתפרצת. היא אולי לא זוכה לריספקט מי יודע מה מכתבי הכנסת, שקוראים לה "הצווחנית", כמו גם מחבריה למליאה, אבל לא נראה שזה משנה לה. היא די חמודה בעיני, חוטובלי זו, אפילו סקסית בדרכה המצחיקולית. גם זועבי, אני מוכרח לומר, די מדליקה. משהו ברצינות שלה עושה לי את זה. ערביה ודוסית, שלא תגידו שאני לא חותר לאיחוד כל הפלגים בעם.

נאומה של זועבי מסתיים במילים: ירושלים עוד תחזור לבעליה המקוריים. גדעון סער עונה לזועבי. למה את לא מגנה את הטרור, הוא שואל. אחר כך מדברת חברת הכנסת סולודקין. היא מדברת מהלב, אבל מה לעשות שזה לא כל כך מעניין.

ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) עולה לדוכן ונוזף בזועבי: איפה אתם הייתם כשדוד המלך, ואחר כך שלמה, שלטו בירושלים?! אתם לא הייתם פה בכלל! זו חוצפה, הוא שואג, ומסיים את נאומו בפאתוס שמתאים להצגת סיום של  כיתה ו': אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

אני יוצא החוצה ועושה סיבוב, אבל משעמם לי בחוץ. במזנון כולם מתלחשים ואין אף אחד לדבר אתו. אני חוזר למליאה, איפה שכיף. דניאל בן סימון על הדוכן, בטון רך ובמבטא צרפתי הוא קורא לאחדות בעם ולחזרה למדינת רווחה. יאללה בסדר, מה שנקרא. עכשיו תורו של נסים זאב מש"ס. איזו עברית יש בפיו: "רק פותחים את הנושא", הוא קובל בפני ריבלין, "ושלוש דקות חולפים".

נכנס רוני בר-און עם כרס חדשה ויפה; נכנס אבישי ברוורמן במבט של 'איפה שכחתי את המפתחות של הצוללת'; נכנס יעלון, שופע קסם אישי; נכנס פואד, אתלטי מתמיד, מתיישב ליד שטייניץ ושם עליו יד; נכנס בני בגין, על גבו שק של עקרונות; נכנסים עוד כל מני.

אחמד טיבי מדבר, אחריו אורי אריאל, אחריו חנא סוייד, אחריו אילן גילאון, אחריו אורי אורבך שעדיין לא יצא ממשבצת המצחיקן שלא מצחיק. ערבים שרוצחים יהודים ויהודים שרוצחים ערבים זה לא אותו דבר, הוא אומר, והתקפה על עם אחר פחות חמורה מהתקפה על העם שלנו. הומניסט.

חוטובלי שלי עולה לדוכן, היא אחרונת המתדיינות לפני ההצבעה על חוק מופז. היא מדברת על ירושלים, כמה טוב שבונים במזרחה, ומספרת סיפור ארוך מהגמרא על רבי יוחנן בן זכאי. קשה לומר שהיא ממגנטת את חבריה. כולם מדברים ומהומה משתלטת על המשכן. חוטובלי לא מפסיקה לחייך. ריבלין מנסה להסות את החכ"ים. בבקשה להקשיב לחברת הכנסת, הוא אומר, היא מדברת דברי קודש. אמרתי לכם שהוא קלאסה.

המליאה כבר מלאה לגמרי. נכנסים התותחים הכבדים; ברק, נתניהו, ישי, לבני, מופז. אני מביט מהיציע על חברי הכנסת, על השרים, מנהיגי הציבור ושליחיו. קשה לומר שאני מתמלא גאווה. כל הצעות אי האמון נופלות ברוב גדול.

ריבלין יצא מהמליאה עקב התנגדותו לחוק מופז (לא צעד קלאסה בכלל, אבל אף אחד לא מושלם) ואלכס מילר (ישראל ביתנו) שמילא את מקומו את כסא היו"ר, לא מצליח להשתלט על המהומה שנוצרה. בטח ראיתם את זה בטלוויזיה, כל הקטע הדבילי עם המסכות שלבשו חברי קדימה על הפרצוף. בחיים, תנו לי לומר לכם, זה נראה הרבה יותר עלוב. לאן נעלם כל הלהט כשמגיעים לעניינים החשובים?

ואז היה בלגן ומילר איבד שליטה על המליאה ועל עצמו, צווח כתרנגולת, וח"כים הוצאו והוחזרו, ומיקי איתן ומאיר שטרית התנגשו אחד בשני, מה שהיה די מצחיק. חוק מופז עבר בקריאה ראשונה. יום חג לדמוקרטיה. אני נוטש את המליאה ועוזב את המשכן. בדרך החוצה עוד עוצר אותי מאבטח אחד. לאן אדוני הולך. אדוני הולך הביתה, אני אומר לו.

 

להיות דנה ספקטור

 

א.

אם יש נושא שאני לא אוהב לכתוב עליו הרי זה הכתיבה עצמה. זה משעמם. רק לגדולים באמת מותר לכתוב על הכתיבה, אצלם זה אף פעם לא משעמם וכמובן שאיני נמנה עליהם, לדאבוני. כמו כן, אם יש נושא שאני לא אוהב לקרוא עליו אצל בעלי טורים אחרים הרי זה על הכתיבה שלהם – ובמיוחד כשכותבים על כמה קשה ועל איך הדד ליין עבר ואין מה לכתוב ועל הטלפונים העצבניים מהמערכת. זה כל כך משעמם, אלוהים. לכותבים רבים לא מספיק שיאהבו אותם. לא. הם רוצים גם שיבינו מה עובר עליהם. אבל את מי זה מעניין?

ובכל זאת, מה שווה עיקרון אם לא מפרים אותו לפחות פעם אחת? אז שתהא זו הפעם הזו.

מה קרה ולמה עכשיו? זה הכול בגלל סדרת הטלוויזיה הזו, "מחוברות", בטח נתקלתם בה. חמש הנשים מתעדות את חייהן. ארבע מהן נהדרות, מרתקות ואמיתיות ורק החמישית, שצבועה כולה וורוד, משעממת ומזויפת.

פרק 9 של הסדרה הזו (שעשרת הפרקים הראשונים שלה הועלו במלואם ל-ynet) נקרא "דנה כותבת טור" והוא עוקב אחרי דנה ספקטור, מכוכבות הסדרה – ולטעמי הכוכבת הראשית שלה – כותבת את הטור המעולה שלה למוסף 7 ימים. אתם חייבות וחייבים לראות את הפרק הזה.

אציין שאני לא מכיר את ספקטור. אף פעם לא פגשתי בה או דיברתי איתה. ראיתי אותה ברחוב כמה פעמים, בכל זאת עיר קטנה היא תל אביב, אבל אני ביישן מדי בשביל לגשת לכותבים שאני אוהב. זה קצת אידיוטי, כי אין הרבה דברים שאני אוהב כמו אנשים שניגשים אלי ומחמיאים על הטור. הנה, רק לפני כמה ימים עמדתי במעבר חציה וחיכיתי שיתחלף האור לירוק. לידי עמד לא אחר מאשר סייד קשוע. רציתי לומר לו שהוא כותב גדול, אבל התביישתי.

אז אתם יודעים מה, זו אולי ההזדמנות להרכיב את רשימת בעלי הטורים הפעילים האהובים עלי בישראל של היום, אלה שאני משתדל לא להחמיץ מילה שלהם, אלה שכמעט אף פעם לא מאכזבים אותי. זה יחסוך לי את הצורך לגשת אליהם ברחוב.

מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול. מלבדו, ובלי סדר היררכי, אני אוהב את סייד קשוע, דנה ספקטור, עמליה רוזנבלום, יהונתן גפן, בני ציפר, יואב קרני, מתי גולן. בטח יש עוד כמה ששכחתי. מהמתים אני מתגעגע לכתיבתם של: אהרון בכר, אדם ברוך, דודו גבע, אודי אשרי. מהמתים שלא מפה: האדמו"ר האנטר ס. תומפסון זכרו יגן עלינו. הבוס של כל הבוסים.

כן, יש לי טעם טוב.

 

ב.

נחזור לדנה ספקטור ולפרק תשע של "מחוברות", שמתאר שלושה ימים של כתיבה ודרמות. אתה רואה את הפרק הזה, ואם לא יורדות לך דמעות כנראה שאתה לא בנאדם.

כתיבת טור היא מן הסתם עשייה שכולה בדידות. זה רק אתה, לבד עם המחשבות שלך, החרדות שלך, הדברים שעוזרים לך לכתוב. הפרק הזה מספק הצצה לעולמה הלא פשוט של אחת הכותבות המעולות, ושמחתי לגלות שלמרות כל הלבד הרי שגם לנו, כותבי הטורים, יש סוג של אתוס משותף. הקפה, הסיגריות, הדלת הנעולה, הגאווה על משפט בנוי היטב וכמובן הפחד שזהו, איבדת את זה לגמרי, שסוף כל סוף נקרעה המסכה ועכשיו כבר ברור לכולם שאתה זיוף, שאתה גמור, שהטור הנוכחי הוא כל כך גרוע וכל כך לא ראוי לדפוס שבא לך למות.

ומעל הכל – ההתמודדות עם הדד ליין, המפלצת הגדולה שכמה שלא תברח ממנה בסוף היא תשיג אותך, תבלע אותך ותירק אותך רק בשביל לראות אותך מנסה לברוח ממנה שוב בשבוע שלאחר מכן. אין חשוב כמו הדד ליין. הדד ליין הוא הכול, אבל מה שהופך את הפרק לגאוני כל כך זה שלקראת סוף הפרק, כשהדד-ליין מתקרב, עוד רגע הוא חולף, פתאום הילדה שלה נהיית חולה וחייבים לקחת אותה לבית חולים והדד ליין שעד לפני רגע היה הכול, חוזר באחת לפרופורציה הנכונה.

אצלי לא קרה, למזלי, שום דבר מהסוג הזה השבוע, אבל לעזאזל – את הטור הזה אני כותב באיחור היסטרי כי הייתי צריך להישאר עם הילדים במקום לכתוב. לפני די הרבה זמן עברנו חוויה די דומה למה שהיא מתארת, אבל אני פשוט לא יכול לכתוב על זה לעיתון, לא יכול. רק מלחשוב על זה אני מאבד את התחושה בקצות האצבעות. בתי חולים זה פחד אלוהים. והיא עוד לקחה לשם מצלמה.

אל בקשר לחרדות, לסיגריות וכל השאר: ספקטור, לפחות על פי הפרק, לא פוסחת על אף אחד מהסעיפים הנ"ל, ההפך הוא הנכון, בכל אחד היא מתבוססת, ננעלת יומיים וחצי בחדר העבודה, מעשנת כמו ארובה של בז"ן, שותה ליטרים של קפה וטובלת בו שוקולד, לא אוכלת כמעט כלום חוץ מקוקה קולה, נעה על הסקאלה שבקצה הקל שלה התמוטטות עצבים, וכל הזמן שואלת את עצמה את אחת השאלות היחידות, או ללא ספק הקבועות, שכותב שואל את עצמו: את מי זה מעניין, לעזאזל, מה עובר עלי, מה יש לי לומר ומה אני חושב. ואת הכול היא מתארת בזמן אמת.

כשראיתי את הפרק בפעם הראשונה חשבתי לעצמי: איזה מזל שאני לא כזה, אני הרי כל כך הרבה יותר מאוזן ונורמלי. אבל אז גלית צפתה בפרק, או שאולי היא צפתה בו לפני, ואמרה לי שגם אני בדיוק ככה. אולי פחות היסטרי, אבל בול ככה. צפיתי שוב ונאלצתי להסכים.

האמת, זה עשה לי טוב איכשהו.

 

ג.

אין מה להשוות בינינו מבחינת הכתיבה או הנושאים. אין לי את האומץ שלה. בחיים לא ארשה לעצמי להתערטל ככה, לפרוס את נשמתי כמו פסטרמה ולהציג את החרדות שלי אל מול כולם. כמו גם את התשוקות הסמויות והגלויות שלי, החיים שלי תמיד נראים לי קטנים מדי בשביל להתמקד בהם שבוע אחר שבוע. אני לא כל כך אוהב לכתוב על החיים שלי, על האישה שאני אוהב, על הילדים שלי (טוב, אולי פה ושם), על החברים שלי, אני מעדיף לכתוב על החיים של כולנו, על מה שקורה במדינה, על הדברים שאני חושב שהם חשובים. זה נראה לי יותר קל. גם אין לי את הצורך הזה באהבה של כולם כל הזמן. אני אוהב את עצמי מספיק, תודה. אולי בגלל זה אני גם לא מייחס לטוקבקים חשיבות גדולה כמוה. הפרק הזה, אגב, זכה למשהו כמו 450 תגובות.

ואפרופו ילדים. לי יש תאומים, לה יש ילדה – בערך באותו הגיל. כתבתי את זה כבר פעם: קשיי ההורות של זוג עם ילד אחד נראים לי, סליחה מראש, כמו בדיחה. ילד אחד זה קל, נשמה. בואי נראה אותך שבועיים עם תאומים. ובכל זאת אני מרגיש הזדהות עמוקה איתה – אני וכל המיליונים שקוראים 7 ימים – היא מתארת את ההורות כמו שהיא, בלי פחד. כלומר, בלי שום דבר חוץ מפחד. פחד ואשמה. בטונות.

גם הטכניקה שלנו שונה בתכלית השינוי. אנחנו אולי מייצרים מספר מילים דומה כל שבוע, משהו כמו 1200 חתיכות לטור, אבל נדהמתי לראות אותה מייצרת משהו כמו עשרים אלף מילה, חותכת אותם לחמשת אלפים, לאלפיים, לאלף חמש מאות ואז שולחת. אני כותב אלף מאתיים וזהו. מוסיף ומוריד ומוחק ומחזיר וחותך ומדביק ומתלבט ומתענה, כמובן, אבל מי יכול לכתוב עשרים אלף מילה? אני גם לא יכול להסתגר יומיים וחצי בחדר. אני כל הזמן יוצא וחוזר. למעשה, כבר שנתיים – מאז שהילדים נולדו – שאני בכלל לא סוגר את הדלת. אני כותב בימים, כשהם בגן. למרות שהפעם, כמחווה, חיכיתי ללילה, סגרתי את הדלת ואני מעשן כמו משוגע ושותה בירות כמו פועל בניין רומני אחרי יום עבודה. האמת? כיף.

 

ד.

יש משפט אחד מהמם בעוצמתו שהיא אומרת שם: אם לא הייתי עיתונאית, היא מהרהרת, אם הייתי עיתונאי – האם למישהו הייתה בעיה עם זה שיומיים וחצי בשבוע אני מסתגרת בחדר וכותבת? אם הייתי עיתונאי, כך ספקטור, הייתי אומרת לעצמי: בוא'נה, אני אבא מעולה, חמישה ימים בשבוע אני עם הילדים ורק יומיים אני מסתגר בחדר וכותב. כל הכבוד לי! אבל אותה היומיים האלה הופכים לאימא רעה ומזניחה, בעיניה.

זה נכון, ואני באמת מרגיש שאני אבא בכלל לא רע. לא מעולה, רחוק ת"ק פרסאות ממעולה, אבל די בסדר. נמצא הרבה בבית, לוקח מהגן, מחזיר מהגן, מחבק, מנשק. אני מתאר לעצמי שאתה צריך להיות אישה בשביל להרגיש כמו אישה.

 

ה.

אוף, הטור הזה הוא פספוס לא נורמלי. בכלל לא יצא לי לכתוב את מה שהתכוונתי ואני לא מת על התוצאה. אולי איבדתי את זה, אולי גמרתי את הסוס (את הסיגריות בטוח גמרתי). ידעתי שאסור לי לכתוב על הכתיבה ועל עצמי. את מי זה מעניין? בשבוע הבא נחזור לדברים החשובים באמת, כמו המאגר הביומטרי., הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל ודברים כאלה.

 

הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף

  

א.

אומרים שאין כמו בבית. זה נכון, אבל כמו הרבה אמירות נכונות גם זו ריקה למדי; הרי שום מקום הוא לא כמו שום מקום אחר, והבית – ומהו הבית אם לא עוד מקום – לא שונה. אין כמוהו, אבל מה זה אומר בדיוק?

אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא, אומרים שהבית הוא איפה שאתה מניח את כובעך, אומרים ואומרים ואומרים, אבל כמי שהלך וחזר כבר כמה פעמים, ומי ייתן ואלך ואחזור עוד הרבה פעמים גם בעתיד, אני יודע: הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף. הבית הוא איפה שהמינוס נמצא. הבית הוא המקום בו טכנאי מזגנים לוקח שמונה מאות שקל על חצי שעה עבודה למרות שבטלפון אמר שזה יעלה מאתיים חמישים, רוצה רק מזומן בלי מע"מ וכשאתה מתעקש על קבלה עוד צועק עליך: מה, אתה לא חי בארץ?

טכנאי המזגנים הנ"ל היה פחות או יותר האדם הראשון מחוץ לחוג המשפחה שדברתי איתו מאז הנחיתה. מה עם תעודת אחריות, שאלתי. זו האחריות שלי, השיב והצביע על הכיפה לראשו. מצטער, אמרתי לו, זה לא מספיק טוב בשבילי, אני מעדיף התחייבות בכתב. הטכנאי סינן קללה, אבל לא שכח לנשק את המזוזה.

 

ב.

הבטחתי לכם ולעצמי לא לשקוע במרה שחורה ולבוסס בתוגת האיש השב ואני עומד בזה בכבוד, פחות או יותר. מה שעוזר לי יותר מהכול בלרכך את הלם השיבה אלה הבחורות. הן כל כך יפות, לעזאזל. האקוודוריאניות אולי חביבות יותר, מנומסות יותר וקולניות פחות, אבל בינינו – די מכוערות. יצורים גוצים בצורת ריבוע. זה לא כל כך מפריע לך כשאתה שם, כי ההרים נישאים, הנהרות שוצפים, העצים צומחים, האוויר נקי, הפרפרים עפים בשלל צבעים והתוכים קוראים בשלל קולות. הכול כל כך ירוק וזורם ויפה ורגוע מסביב, עד שפחות אכפת לך מהבחורות; תמיד יש על מה להסתכל, תמיד יש ממה להתפעל, תמיד יש במה להתנחם.

כאן הכול הפוך: הנוף (לפחות זה האורבני) מכוער, צהוב, אפור, נמוך, צפוף, הביל, עצבני, רועש ומתקלף, כך שהבחורות הן הדבר היחיד שאיכשהו מספק לעיניים ולנשמה סוג של נחמה. הן ממלאות את הרחובות בשמלות צמודות ודקות שעושות לי תמיד מחשבות מתוקות. פטמות זקורות, פס של תחתונים, כתם זיעה בין שני ישבנים, קרס של חזיה, סימן של חיסון, קעקוע של פרפר על כתף שמאל, ירכיים שזופות, שוקיים מושלמים, נעלי עקב דקות, קרסוליים עדינים, הולכות לים, חוזרות מהים, שותות אייס קפה, שולחות סמס – מי צריך הרים, אני שואל את עצמי, מה כבר אפשר לפנטז על פרפרים ולמי אכפת שהאספלט מבעבע כמו מרק קדמוני מהגיהינום.

אני לא יודע אם הבחורות שלנו הן הכי יפות בעולם, יש עוד המון מהעולם שטרם ראיתי, אבל בשבילי – בשביל העולם הקטן שלי – הן בהחלט יפות מספיק.

ליידיז, אני מסיר בפניכן כובע דמיוני. אין לכן מושג כמה אתן עוזרות לי להתאקלם. בלעדיכן הייתי שוקע ודאי במרה שחורה משחור.

 

ג.

מאז שחזרתי הטלפון לא מפסיק לצלצל, ואני לא מדבר רק על הבנק. כל הזמן מתקשרים אלי מתוכניות רדיו וטלוויזיה, אולי אבוא לדבר על הא, אולי אסכים לפטפט על דא. שלשום התקשרו מתוכנית טלוויזיה פופולארית אחת, רצו לעשות אייטם על עשרים שנה לפרק הראשון של סיינפלד. מה אתה חושב על זה, שאלה התחקירנית. סדרה די מצחיקה, עניתי, אבל אף פעם לא אהבתי אותה: אין בי חיבה רבה, וכבוד אין בי כלל וכלל, כלפי הכלום והעיסוק בכלום. חבל מאוד, אמרה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא בעד. תזרקי אבן, אמרתי לה, ותפגעי בשלושים מעריצים שנשבעים בשמו של קריימר. תודה לך, ושלום.

לא הספקתי לנתק, ותחקירנית מתוכנית רדיו מוכרת כבר הייתה על הקו. אנחנו רוצים לעשות אייטם על הסדרה הזו 'מחוברות', אמרה. מה דעתך עליה, שאלה. מי שרוצה לחשוף את נשמתה בטלוויזיה ולפטפט את עצמה לדעת, אמרתי לה, שיהיה לה לבריאות – כשלעצמי הייתי מעדיף שיגררו אותי עירום על כביש שש משיערות בית השחי, אבל אם יש מישהו או מישהי שכל חפצו או חפצה הוא לתעד את חייו או חייה הקטנים: לי אין שום בעיה עם זה, להפך, אמרתי, כמו כל אדם בריא בנפשו גם אני אוהב להציץ לחיים של אחרים. זה עוזר לי להבין שגם שלי די מעניינים. ובכלל, אחלה סדרה. חבל מאוד, ענתה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא נגד. תזרקי עטיפה של ארטיק, אמרתי לה, ותפגעי בארבעים מבקרי תרבות שישמחו ללהג על הנמיכות והעליבות שבחשיפה העצמית. תודה לך, ושלום.

רגע, אמרתי לתחקירנית רגע לפני שניתקה, למה לא תבקשו ממני לדבר על דברים רציניים, דברים אמיתיים שקורים במציאות, למה לדבר רק על דברים שיש בטלוויזיה? מה עם הגזענות כלפי הציבור הערבי במדינה, למשל, או על האלימות ברחובות או על המע"מ על הירקות – למה לא תדברו אתי על זה? דממה צוננת עמדה בצד השני של הקו. היא לא הייתה צריכה לומר לי שבשביל עניינים רציניים יותר הם מעדיפים לפנות לאנשים רציניים יותר.

לא נעלבתי או משהו. צריך הרבה יותר מתחקירניות בשביל להעליב אותי וממילא אני לא מבין שום דבר בנושא המע"מ על הירקות.

כך שעולם כמנהגו נוהג, פחות או יותר: אני רוצה לדבר על הדברים שאף אחד לא רוצה לדבר אתי עליהם.

 

ד.

עוד סופשבוע של אלימות עומד בפתח. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בדקירות ויריות, אחרים נפצעו בקטטות המוניות וחרדים בירושלים זרקו חיתולים צואים על שוטרים וקראו להם "נאצים". תדע כל אם חרדית שצואת ילדיה לא לשווא הופרשה. הכול למטרה טובה: שלחילוני לא תהיה חנייה. למרות שאם חושבים על זה עוד רגע אפשר לראות שסגירת חניונים בשבת רק מובילה לעוד חילול שבת, לא? כי אם החניון סגור צריך להמשיך ולהסתובב עד שמוצאים מקום, וכל זה על חשבון הזמן שיכול היה החילוני לשבת בבית כנסת. וזה עוד בלי לדבר על משפחות הפשע.

מה צופן עבורנו בחובו סוף השבוע שמתחיל היום? כמה ימותו, כמה ייפצעו, כמה יידרסו, כמה יירו וכמה יידקרו. לו אני מנכ"ל מפעל הפיס הייתי יוצא לציבור עם סט חדש של הימורים לכל סופשבוע: לוטו מוות. הרבה יותר מעניין מכדורגל, לא? סמן בטופס את מספר הגוויות, המר על סכום הליטרים של דם שיישפכו כל סופ"ש, נחש כמה נשים יוכו על ידי בעליהן, כמה הולכי רגל יימעכו על ידי רכבי שטח, כמה תאונות שרשרת יתרחשו ומי יודע: אולי תזכה במשהו. הטוטו הרי מקדם את הספורט בישראל, ומה ספורט ישראלי יותר מאלימות חסרת סיבה? כולנו גלדיאטורים בזירה, אז למה שלא נעשה מזה כסף לפחות?

כן, אני יודע מה אתם חושבים: כל מניאק עם ג'יפ יכול להשפיע על תוצאות ההגרלה, הוא רק צריך לשתות ולהיכנס לאוטו; כל אחד יכול לגעת כאילו בטעות בבחורה הלא נכונה בתור למגלשת המים באשקלונה ולשנות את מאזן הדמים; כל אחד יכול לתת כאפה לאישה ולשפר את סיכויי הזכייה שלו.

אבל אתם יודעים מה, זו בדיוק הבעיה איתנו הישראלים: אנחנו לא סומכים על היושרה של ישראלים אחרים, תמיד חושבים שמישהו מנסה לתחמן, תמיד מחפשים את הקומבינה. אולי מספיק עם זה? אולי נתחיל להאמין האחד לשני? מה, בנאדם כבר לא יכול לדקור את חברו בלי סיבה? תמיד צריך להיות איזשהו מניע בשביל לנהוג בלי רישיון ולדרוס ילדה קטנה?

בכספי הרווח יכול מפעל הפיס להקים בתי חולים ומרפאות ולהעלות על הכבישים כמה אמבולנסים חדשים, או לחילופין לחלק סכינים קפיציות לבני הנוער. בינינו, כמה מתנ"סים כבר צריך?