ארכיון קטגוריה: גלובס

פחד ותיעוב בתיאטרון גשר

יום שני בערב השבוע, שעת ערב נעימה מחוץ לתיאטרון גשר ביפו. עוד מעט קט יעלה המסך מעל הצגת גאלה חגיגית של המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" בנוכחות נשיא המדינה שמעון פרס ושלל מכובדים ומפורסמים. קבלת הפנים, שאמורה הייתה כבר להתחיל, קצת מתעכבת בגלל שבאצטדיון בלומפילד הסמוך עומדת מכבי תל אביב להעלות את המחזה "אחד עשר שחקנים מחפשים מאמן" במסגרתו תפסיד 2:0 למכבי חיפה. לא שזה מעניין אותי, ובכל זאת. אנחנו עומדים מחוץ לתיאטרון כשחבורה עליזה של אוהדי חיפה עוברים שם. בואו ניכנס לראות הצגה, מציע אחד מהם לחבריו, ואלה מתפקעים מצחוק.

בינתיים יש פה רק צלמים, אבל אין את מי לצלם. ישראל מקוב מגיע ונכנס פנימה במהירות. מגיע גם משה איבגי, כוכב ההצגה, אבל לפני שהוא נכנס לתיאטרון הוא ניגש לדוכן הפלאפל הצמוד ומארגן לעצמו איזו פיתה. אני שואל את עצמי אם מדובר פה בפרפראזה על המוסכמה התיאטרלית בנוגע לאקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, או במילים אחרות: האם העובדה שאבגי מתארגן על פיתה אומרת שלא יהיה פה כיבוד?

מתאספים עוד ועוד צלמים. אני ניגש לדוברת התיאטרון ושואל אותה בסוד אם אפשר לארגן איזה סיבוב אינטימי מאחורי הקלעים. היא מבטיחה לעשות מאמץ. מגיע פרקליט הצמרת אלי זהר. מגיע יעקב פרי. מי זה, שואלים אותי צלמי החברה ואפילו לא טורחים להרים את המצלמות. הסיור אל מאחורי הקלעים יוצא לדרכו, אבל הוא לא אינטימי כלל וכלל – למעשה, אנחנו משהו כמו מיליון צלמים. הצלמים, שלפני רגע לא ידעו מיהם זהר, מקוב ופרי מאבדים לגמרי את שלוות רוחם למראה בחורה רזה בשיער קצוץ. הם מצלמים אותה כאילו אין מחר. מי זו, אני שואל. לוסי דובינצ'ק, הם עונים. שחקנית. היא משתתפת בהצגה.

אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים. חכו פה, אומרת אשת יחסי הציבור, עוד מעט אני מוציאה לכם את סשה (דמידוב. שחקן ההצגה). את איבגי, היא אומרת, כבר נתתי ל-Y בעשר. אני אוהב את דיבור סוחרי הסוסים שיש לאנשי היח"צ על מפורסמים. זו נקמתם. יבגני אריה, במאי המחזה, עובר מולנו אבל אף אחד לא מזהה אותו. זה קצת משפיל אותי, להצטופף במסדרון מאחורי הקלעים בציפייה ש"יוציאו לי" את דמידוב אחרי ש"נתנו" את איבגי ל-Y בעשר, אז אני חוזר לכניסה הראשית. בינתיים הגיעו מלא אנשים ונפתחו הדלתות. אני רואה שאיבגי צדק – אין כיבוד. אפילו לא כוס מים.

בערך אז אני מבין משהו על הערב הזה בפרט ועל החיים בכלל: אנחנו לא מציינים פה כלום. לא חוגגים דבר. זו לא בכורה, זו לא הצגת המאה, גם לא החמישים. מה שקרה הוא כדלקמן: הנשיא התקשר לתיאטרון ורצה לראות הצגה. אז התיאטרון אמר לעצמו, אם כבר פרס מגיע, למה לא נזמין כמה אנשי עסקים, ואם כבר אנשי עסקים, למה לא נזמין עיתונאים וצלמים. ואז העיתונאים אמרו – רק אנשי עסקים זה משעמם, אין מפורסמים? אז התיאטרון הזמין גם מפורסמים (עדן הראל ותיקי דיין אישרו הגעה, נכתב במייל. במו עיני ראיתי את רובי פורת שובל). וככה, מכלום, נהיה פה בלגן עצום. מיליון צלמים שרעבים לפריים. אפרים סידון מגיע והצלמים עטים עליו כאילו היה בראד פיט. אפרת רייטן מגיעה, הצלמים בטירוף. יש פה יותר מדי צלמים, מתלוננת באוזניי מטרוניתה אחת. רייטן מתפנה להעניק ראיון ארוך ומעמיק לאחד מערוצי הרכילות.

מגיע אלפרד אקירוב עם רעייתו. הערב אקירוב במראה צעיר: לבוש מין ז'קט סקאיי מכוער למראה. בטח עלה לו מלא כסף. הוא מגיע בחברת אלי לנדאו ורעייתו. השניים מפטפטים בתור לכרטיסים. למעשה, הם לא בדיוק מפטפטים: הם עומדים אחד מול השני בפה סגור ועם הלשונות שלהם הם מחטטים בשיניים ובחניכיים (כל אחד בשלו, כן? שלא תקבלו לי פה רעיונות). כנראה באו מארוחה טובה. זה לא המחזה הכי מעורר תיאבון שראיתי השבוע, נגיד את זה ככה. יעקב פרי, אלי זוהר וישראל מקוב עומדים בכניסה כמו ההורים של החתן ומקבלים את אקירוב בשמחה. סטנלי פישר מגיע ומתקבל גם הוא בחום רב. רק אתמול נפגשה כל החבורה בטקס הארכת כהונתו של פישר, אבל הם שמחים להיפגש שוב. מגיע מתן וילנאי. מגיע אבי פישר מאי.די.בי. מגיע ישראל גוריון והצלמים חוסמים אותו ומצלמים בטירוף. פנים מוכרות. גוריון – מלך אמיתי – לא עושה עניין ומרשה לעצמו להשתזף בכיף באורות הפלאש.

הנשיא עוד לא פה. אני עובר בין כל האנשים האלה והצלמים האלה וההמולה הזו ומתמלא תוגה מהעובדה שכל זה קורה, בעצם, בלי שום סיבה. ז'תומרת, הייתי כבר בכמה ערבים מיותרים בחיי, אבל תמיד ציינו בהם משהו – השקה של מוצר, תאריך מסוים, הישג זה או אחר וכיו"ב. דבילי ככל שזה יהיה, הדבר נתן איזושהי משמעות לאירוע. אבל לערב הזה אין שום משמעות מלבד זה שפרס רצה לראות הצגה. את זה אנחנו חוגגים פה, לשם כך התכנסנו והצטופפנו. מילא אני, שארוחות חינם הן עבודתי, אבל מה עם אלפרד אקירוב ואלי זהר ויעקב פרי וישראל מקוב וסטנלי פישר ואבי פישר ואלי לנדאו?

אני והתוגה שלי מסתובבים בפואייה כשקורה המקרה הבא: צפצוף מחריש אוזניים נשמע לפתע. אני לא מגזים: רעש שמנקב לך את עור התוף, מחורר את הגולגולת וחורך לך את קליפת המוח. מין טווווווו אדיר. אני מביט מסביב בפאניקה: אולי התחילה מלחמת העולם, אולי נשרף המקום. אבל אף אחד לא מראה ולו סימן קלוש שהוא שומע משהו. כולם ממשיכים לפטפט בחן. תגידי, אני אומר ללימור הצלמת, הצפצוף המחריד הזה – רק אני שומע אותו? לא, גם היא שומעת אותו. צפצוף מטורף מרעיד את קירות התיאטרון לרגעים ארוכים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים כאילו הם לא שומעים כלום. כאילו זה לא קורה. כאילו הכול כרגיל, כאילו הכול בסדר. אני נמלט החוצה באימה, אבל כולם ממשיכים לעמוד שם ולדבר ולחייך כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. ואם זו לא מטאפורה לחיים שלנו פה, איני יודע מהי מטאפורה.

אנחנו נקראים להיכנס לאולם. אנחנו נכנסים לאולם. הנשיא פרס מגיע. הקהל נעמד באופן ספונטני על רגליו, עוד לפני שהכרוז מבקש מאיתנו לעמוד, ומתחיל למחוא כפיים בהתלהבות. יש בני נוער באולם והם אשכרה שורקים ומריעים לנשיא. כמה אהוב הוא נשיאנו. הוא תופס את מקומו בין מקוב ופישר, האורות כבים וההצגה מתחילה. האמת, קצת השתעממתי. נכון, מדובר בלהיט. נכון, בעיתונים כתוב ש"המחזה בוחן את טשטוש הגבולות בין הבדיון לממשי, בין המבוים והתיאטרלי לחיים עצמם". נו, בסדר. בפועל, מדובר בחבורת אנשים מבוגרים שמדברים נורא בקול ועושים מחוות מוגזמות. אני לא אוהב תיאטרון, ותיאטרון שמתעסק בתיאטרון אני אוהב עוד הרבה פחות.

בהפסקה אני מוזמן לחדר ה-VIP עם כל המכובדים. אותם אנשים ממקודם מצטופפים בחדר. לפחות יש כיבוד: יין בינוני, כריכונים לא רעים ועגבניות תמר כל כך טעימות שאני לא יכול להפסיק לאכול אותן. כדאי לך לנסות, אני אומר לאחד ממאבטחי הנשיא, שתוקע בי מבט חודר. ההפסקה נגמרת. אני תוהה אם לחתוך הביתה או להישאר ומחליט להישאר. המחצית השנייה של ההצגה מעניינת עוד פחות מהראשונה, אבל בסוף יש מלא מחיאות כפיים. אני יוצא החוצה, עולה על האופניים ונוסע הביתה.

יומיים בעקבה

כתבה מ-G של גלובס השבוע. אחיכם נסע ליומיים לירדן ועשה חיים

שני קטעים מגלובס

החלוצים החדשים – על האייפד (יום א', 6.4)

כסף גדול ודרגות גבוהות – ביקורת תקשורת (יום ד, 7.4)

הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.

פחד ותיעוב בפושקין

 

יום שני בערב השבוע היה יום האישה הבינלאומי ואם הייתי מדפיס את כל ההזמנות שקיבלתי לאירועי נשים מכל הסוגים לא היה נשאר עץ אחד בכל העולם הזה. אבל בסוף הרי הייתי צריך לבחור אחד, וזה מה שעשיתי: הלכתי על מה שנראה לי הכי נוצץ. מגזין לייף סטייל בשם MTL שיוצא ברוסית על דפי כרומו ומחולק בטיסות עסקים לרוסיה, אוקראינה, קזחסטן וכאלה הזמין אותי, ואני מצטט, ל"אירוע סגור ויוקרתי לאוליגרכים בלבד" במסעדת פושקין בתל אביב. נשמע טוב. במבט לאחור, יכול להיות שעשיתי טעות. שנים לא השתעממתי ככה. בכל מקרה, שוב למדתי שלא כל הנוצץ וגו'.

לימוזינה לבנה ארוכה עד גיחוך חוסמת את רחוב מונטיפיורי. אף אחד לא יוצא ממנה, אף אחד לא נכנס. זה ברור שהיא עומדת שם בשביל הדאווין. אני מקיף אותה, חולף על פני שרשרת האבטחה, מדלג מעל הדיילת המצודדת שמחלקת פרחים, עוקף את הבחורה החטובה שמציעה שוקולדים, מתעכב לרגע קצרצר אצל אחת מפוסלת שהציעה שוט של וודקה גריי גוס עם כפית של קוויאר שחור – נזדרוביה, בייבי! – מהנהן אל דוגמנית מהממת שפותחת לי את הדלת ונכנס אל המסעדה. אני כבר אוהב את יום האישה הזה.

בפנים אין עדיין אף אוליגרך מוכר (תנו לי להרוס לכם את ההפתעה: גם לא יגיע אחד כזה), אבל יש מלא רוסים שנראים מאוד עשירים. רוסי ממש עשיר זה כמו אהבה: מילים אף פעם לא יתארו אותו בדיוק, אבל ברגע שתראה אחד כזה תזהה אותו מיד. יש גם הרבה אנשים סתם. וכשאני אומר סתם אני לא מתכוון להטיל ספק באינדיבידואליות שלהם ובעולמם הפנימי העשיר, רק לומר שהם לא נראים לי מאוד עשירים.

אצל הרוסים, ואתה לא יכול שלא להעריך את זה, אירוע זה אירוע. כולם דופקים הופעות, במיוחד הנשים, שמתוקתקות לעילא ולעילא. אף אחת פה לא זרקה על עצמה משהו ויצאה מהבית. מדובר במלאכת מחשבת. איפור, מניקור, פדיקור, גבות, פן. הכול פיקס.

מלצריות עוברות עם מגשים גדולים עמוסים באויסטרים עם טעם גן עדן, יש שיפודי שרימפס וסושי. אנשים אוכלים יפה ושותים טוב. אחרי הכול, לא כל יום הוא יום האישה. האלכוהול חופשי ואיכותי, אבל אני בהחלט לא במצב רוח לשתות. אולי כוס יין לבן, בשביל לא לעמוד בידיים ריקות. למרות שטרחתי והתלבשתי הרי שאני, וכמוני הלא רוסים האחרים שבחדר, נראים הרבה פחות מטופחים והרבה יותר מגושמים. למרות זאת, אף אחד לא עושה לי פרצוף או מסתכל עלי בעין עקומה. למעשה אף אחד בכלל לא הסתכל בכיוון שלי.

המוזיקה, כמו ברוב המוחלט של האירועים של רוסים שהייתי בהם, פשוט זוועתית. מין טראש-פופ צפצפני, נבוב ומיושן. זה חורך לי את עור התוף. אני עושה סיבוב בין השולחנות השמורים, אלה שיש עליהם פתקים עם שמות, ומחפש אוליגרך מוכר. לא מוצא, אבל על שולחן אחד יש שלט עם שמו של שר התיירות מיסז'ניקוב ושולחן אחר שמור לנמרודי ואמנון ברזילי.

נציגת מכירות של חברת סיגרים קובנים מציעה לי סיגר שנראה משובח למדי, כולל הרצאה קצרה. טעים הסיגר הזה. כשאני אוחז אותו באצבעותיי, מגלגל אותו ככה ושואף את העשן העשיר והריחני ונושף אותו לחלל החדר, אני מתמלא כמעט בעל כורחי בתחושה של עוצמה. תחושה כוזבת, ובכל זאת. ואני לא לבד. מהר מאוד מתמלא חלל הפושקין בעשן סיגרים סמיך ובגברים עם תחושת עוצמה כוזבת. יודעים מה אני לא אוהב בגברים כאלה? לרבים מהם יש את הנטייה לחבוק עם היד שמחזיקה את הסיגר את צוואר הבחורה שאיתם במין תנועת חניקה. ככה, בזכות העשן בעיניים, פחות אכפת לה שהיא לא יכולה לנשום.

אני פוגש את זאזא מסנגיסר, מנכ"ל המגזין ההדור, והוא מספר לי שעוד מעט תהיה תצוגת אופנה של הלבשה תחתונה. ואני כמעט שכחתי לגמרי שיום האישה.

אני עומד, נשען על הבאר ומביט סביב. אולי זה רק אני, אבל אין אנרגיות ואין שמחה באוויר. המסיבה הזו נולדה מתה. הזמן עובר לאט ומעצבן כמו ציפורניים על לוח. אנשים שותים. אני מתפתה לשוט של וודקה גריי גוס ואומר לעצמי שאני עושה את זה בשביל הכפית של הקוויאר השחור. זה אירוע בלי מסה, בלי מרכז כובד, לפחות לא אחד כזה שיכולתי להרגיש. נדמה שהכול קורה במקרה. פתאום שלוש כנרות עולות לבמה, מנגנות משהו של אלביס, וזה נורא כמו שזה נשמע, הן יורדות, עולה זמר, הוא שר, ואז המוזיקה חוזרת, ואז נעלמת, ומישהו נואם ברוסית ומברך את כולם שבאו.

נהיה לי צפוף. אני יוצא החוצה עם הסיגר שלי לשאוף קצת אוויר צח של אלנבי. הלימוזינה הגדולה עדיין חוסמת את הרחוב, אבל עכשיו היא לא לבד. כמה ב.מ.וו סדרה שבע עומדות על המדרכה.

כשאני חוזר מתחילה בדיוק תצוגת האופנה של הלבשה תחתונה, מותג דה בסט, דוגמניות טופ. הן הולכות להן שמה, בין השולחנות העמוסים, בחזייה ותחתונים. חוצות את המסעדה, נעמדות, עושות את הסיבוב הזה של הדוגמניות, יוצאות וחוזרות חזרה בסט סקסי אחר. למרות שלא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה שלהן, הרי שכל זה מדכדך אותי עד למאוד. תצוגות אופנה, ודאי של הלבשה תחתונה, תמיד משפיעות עלי רע. כל הגברים שלוטשים עיניים תוך כדי שהם מגלגלים את הסיגרים שלהם ושואפים מהם זה כזה עלוב, זה ממש הורס לי את המצב רוח, וזה לא שהבאתי אתי הרבה. יש עוד סשן קצרצר של ברכות, ביניהם נאום נרגש של עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי של המגזין. היא היחידה שדיברה בעברית ואני רשמתי את דבריה במחברת. אין לי מושג למה עשיתי את זה, לעזאזל. למה שאעשה דבר כמו לכתוב במחברת שלי משהו שאומרת עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי במגזין של רוסים עשירים שמחולק חינם בטיסות לקזחסטן במסיבה ליום האישה שבמרכזה תצוגת הלבשה תחתונה? ובכל זאת, עשיתי את זה.

כשכתבתי משהו במחברת פינו לי את כוס היין. כשביקשתי חדשה מהברמנית היא אמרה שמעכשיו המשקאות בכסף. אם כך, אמרתי, אשב לי על הבאר ואשתה משהו קטן. מקום על הבאר, אמר הברמן השני, בא עם מינימום הזמנה של אלף שקל. שישים אלף שקל?!, צעק פתאום מישהו (ישראלי) לידי בטלפון, השיפוץ באמבטיה עלה לי פחות! אבל גם הוא מתקפל יפה ובשקט כשהוא שומע על מינימום ההזמנה. למעשה, אף אחד לא ישב על הבאר בזמן שהייתי שם. אין מה לומר, צנועים האוליגרכים האלה, לא רוצים לנקר עיניים.

 

בני עקיבא בני עקיבא – עבודה זרה

 

א.

אני בוגר בני עקיבא. שבט ידידיה, סניף מלאבס. למרות שאני לא בדיוק נער הפוסטר של התנועה וכבר מזמן לא הייתי בסניף, בכל זאת כואב לי הלב כשאני רואה מה קורה לתנועת הנוער האהובה שלי: לפני שבוע איימה התנועה להחרים את טקס הזיכרון בצעדת הל"ה אם יופיעו בה זמרות ובהופעה עצמה יצאו החניכים בהפגנתיות, שלא יאלצו חלילה לשמוע קול אישה. זה כואב כי זה קורה בערך באותו הזמן שהחרדים בירושלים יוצאים לעוד מלחמת קודש: אוטובוסים נפרדים לגברים ונשים. הגברים מקדימה, כמובן.

מה ההבדל בין שני המקרים? שנתיים. גג שלוש.

נפרד או מעורב הוא וויכוח פנימי גועש ותמידי המלווה את התנועה מיומה הראשון. אבל האתוס והאידיאל הגדול של בני עקיבא, חברה צנועה-מעורבת, הולך ומפנה את מקומו. בשנים האחרונות אין ספק שהמגמה נוטה חזק לכיוון הפרדה בין המינים.

בעיני זה עצוב והייתי רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ולפנות לחניכות וחניכי בני עקיבא ולומר להם מה דעתי על כל העניין הזה.

בתקופתי בני עקיבא הייתה עדיין תנועה מעורבת. אסור היה לנגוע, כמובן, וחובה הייתה להתלבש בצניעות, אבל הפעילויות והטיולים היו משותפים והיה די כיף בסך הכול. אהבתי להיות בבני עקיבא. אמנם יצאתי ממנה בדפיציט חמור בכל הנוגע ליחסים שבינו לבינה, אבל לפחות יצא לי להכיר קצת את ארץ ישראל.

כשמדברים על הפרדת בנים ובנות אני תמיד נזכר בערב קיץ אחד רחוק ולח. נסענו כמה בנות ובנים מבני עקיבא להחליק על רולר בליידס בתל אביב. היינו רוכבים, בן ובת, ומחזיקים כל אחד מצידה השני של מטפחת בד קטנה. לפעמים, בתכנון מוקפד שהסתווה תחת להט הרגע, יכול היית לשמוט את המטפחת, ובניסיון לתפוס אותה מחדש לאחוז, בטעות כמובן, ביד הנערה. לפעמים היא לא הייתה אומרת כלום. לפעמים היית יכול לעשות סיבוב שלם יד ביד עם בחורה עד שמישהו היה עושה פרצוף.

הו, פריצות מתוקה!

 

ב.

ברשותכן בנות, אפנה את עיקר דברי אל הבנים. זאת משום שקשה לי מאוד להבין איך נשים דתיות יכולות לשתף פעולה עם מנגנון כה מפלה ודכאני כמו הדת היהודית, ודאי עם הזרם האורתודוקסי שלה שהוא אמנם מיעוט, אבל אלים ושתלטן. אני מתקשה להבין איך הן מצליחות לא לראות את הפיל שעומד באמצע החדר: זה שרואה בהן נחותות, מכריז עליהן שהן טמאות ואם להגיע לנושא שלנו: רואה בהן לא הרבה יותר מפיתוי מסוכן ומכריח אותן להתכסות ולהתחבא ולשתוק על מנת שלא לעורר את יצרם הרע של הגברים. נפלא מבינתי למה תרצה אישה לשתף פעולה עם דבר כזה.

נכון שהדת נותנת פה ושם כבוד לאישה ונכון שאכן יש כוח בצניעות, ונכון שיש המון נשים דתיות חזקות וחכמות והכול. אני מכיר אישית כמה מהן, אבל זה לא משנה את לב העניין, נכון? ולב העניין הוא שבדת שלנו האישה פחותה מהגבר והממסד הדתי חוגג על זה בגדול, סובבו את זה איך שתסובבו.

בגלל זה אין כל כך טעם לתקוף את סוגיית ההפרדה בבני עקיבא מהצד של שחרור האישה וכבודה, כי תנועה שמפרידה בין בנות לבנים ממילא לא מכירה בכבוד האישה.

 

ג.

אפנה אל הבנים, אם כך. חברים יקרים, עליכם להתנגד בתוקף לכל ניסיון של הפרדה בין בנים לבנות. ולא, לא רק כי זה כיף להיות עם הבנות.

נסו לראות, חברים יקרים, את כל נושא הצניעות והיצר הרע מכיוון אחר. למה המנהיגים הרוחניים שלכם, הרבנים, המדריכים והר"מים, מפרידים ביניכם לבין הבנות? למה הם מציבים כל כך הרבה גדרות וסייגים? למה הם מרחיקים מכם את האישה, ומה אתם יכולים ללמוד מזה על מה שהם באמת חושבים עליכם.

כי מאיפה שאני יושב, הפעולות שהמנהיגים שלכם נוקטים מעידות כאלף עדים שמה שהם באמת חושבים עליכם זה שאתם חבורה של קופים מיוחמים, חסרי בינה, מטורפים למין, מזילי ריר, חסרים כל יכולת איפוק ולו המינימלית ביותר. אתם אפילו לא יכולים לראות נערה מהשבט שלכם או לשמוע את קולה מבלי לשלוף את המה-שמו ולעשות את האיך-קוראים-לזה. לפי המנהיגות הרוחנית שלכם אתם כל כך חרמנים ושטופי זימה שהכי טוב היה פשוט לקשור לכם את הידיים ולכסות לכם את העיניים, אבל מאחר וזה בלתי אפשרי הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להרחיק מכם לחלוטין את האישה. הרבנים שלכם, חניכים יקרים, חושבים שאתם חיות רעות. יחסית לרבנים, אפילו הפרסומאים מחזיקים בדעה טובה הרבה יותר על האדם. נכון ששניהם רואים בנו מטומטמים, אבל הפרסומאים לפחות מניחים שיש לנו מינימום של שיקול דעת. הרבנים רואים רק את יצר הרע.

 

ד.

יצוין שאני מכיר מלא גברים דתיים, אבל מלא, והם לא יותר או פחות חרמנים מכלל האוכלוסייה. אבל למרות זאת אף פעם לא פגשתי אף בחור או גבר דתי שאיבד את שיקול דעתו למראה מרפק של אישה, הרוב המוחלט של הדתיים והחרדים שאני פוגש ומכיר לא מפשיל באופן אוטומטי את מכנסיו כשנשמע קול אישה. כולם חושבים על מין כל הזמן, זה ברור וטבעי וטוב ויפה, אבל רובם המכריע שומר לא רע בכלל על עצמו. רובם פוגשים נשים על בסיס קבוע ומצליחים שלא יראו את הריר נוזל להם דרך העיניים. הם מחזיקים מעמד.

אבל לרבנים שלהם זה לא מספיק. הם כנראה רואים בציבור שלהם עדר של תאוותנים מטומטמים. כנראה שהם באמת חושבים שכולכם חושבים רק על סקס כל היום. יכול להיות שזה אומר משהו עליהם. בכל מקרה, אני מתקשה להבין איך ציבור גדול של אנשים אינטליגנטים מוכן לקבל יחס כזה מהמנהיגים שלו.

אז כשגבר או בחור דתי מסכים לשתף פעולה עם מנגנון ההפרדה הזה הוא לא רק תורם את שלו לדיכוי האישה הדתית, הוא גם מקבל עליו את הדרך בה רואים אותו מנהיגיו. בגלל זה אסור לכם להסכים להפרדה. לא כי אין לכם יצר הרע – כמה אני שונא את הביטוי הזה – אלא כי יש לכם עוד דברים ולא מגיע לכם כזה יחס. אתם פשוט יכולים להגיד למדריכים או לרבנים שלכם את זה. אתם יכולים לסמוך על עצמכם. אתם יכולים להיות דתיים גם כשיש בנות בסביבה.

 

ה.

אין פה עניין של צניעות. צניעות היא דבר לא רע בכלל כשלעצמו, וחביבות עלי מאוד כל המתנחלות והדתיות עם החצאיות הארוכות והשרוולים מתחת למרפק, בטח שאני מעדיף את זה על חוטיני וחצי תחת שמציצים מג'ינס עם גזרה נמוכה (למרות שיהיה קשה לכם להוציא ממני מילה רעה על מחשופים). להפך, צניעות היא ערך נאה וראוי. אבל לפוריטניות המסוכנת אליה מוליכים אתכם הרבנים שלכם אין דבר וחצי דבר עם צניעות. אדרבא, היא התגלמות מושלמת של היפוכה הגמור של הצניעות. זה אקט שכולו כוחנות, הפרדה, הקצנה. המרחק הגדול של הצעדים האלה מהרוח של בני עקיבא מפריע לי גם שנים אחרי הערב הפרוע ההוא ברולר בליידס.

צריך לומר את האמת: חברה שמפרידה בין בנים לבנות היא חברה חולה. היא חולה כי היא לא סומכת על הפרטים שבה, מזלזלת בהם, מדכאת אותם. בדיוק מה שתנועת נוער אמורה לא לעשות. בני ובנות התנועה, אני מפציר בכם, קומו והתנערו. עזבו את אבינר ומלמד, אתם יכולים למצוא לכם פוסקים מכובדים מספיק שגם יכבדו אתכם, ורשימת הרבנים המסנגרת – גם אם בדיעבד ובחריקת שיניים מסוימת – על חברה צנועה-מעורבת היא לא רשימה רעה בכלל. זו ההזדמנות שלכם לעצור את ההידרדרות.

בב"ח לתו"ע – ה' עמכם!

 

אופניים / דנקנר / גנטיקה – ישבני הפלדה רוכבים שוב

 

א.

היו לי אופניים ישנים ועכשיו יש לי אופניים חדשות, ואם אתם חושבים שהמשפט הזה לא תקין מבחינה לשונית, הרי שאתם חייבים לראות את הזוג החדש בעיניים שלכם ואז להודות בפה מלא: אלה אופניים ממין נקבה.

הזוג הישן היה מרוט, חבול, חלוד, דפוק, כבד, איטי, מכוער וחסר צבע וחן – אבל זכר, זה בטוח. הייתה לו רמה; המוט שמחבר בין הכסא והכידון. זה שהיית נוהג להרכיב עליו את הבחורה שלך במורד קינג ג'ורג', שיערה מתבדר ברוח, נכנס אל תוך פיך ומכסה את עיניך והיא מתערסלת בין זרועותיך השריריות תוך כדי שאתה מדווש בעוז, מזמזם שיר של ג'וני קאש, ושניכם צעירים ויפים והרוח נושבת קרירה ומחלון פתוח של מכונית נשמעת מהדורת חדשות.

אבל כשבאתי להוסיף לאופניים כיסא אחורי לילד, בנוסף לקדמי שתופס כבר כמה זמן את המקום שפעם היה של הבחורה, התחוור לי שהימים בהם הייתי עושה שפגט מושלם רחוקים המה, רחוקים מאוד, ושיש רק שתי דרכים להעביר את הרגל מעל הרמה כששני הילדים בכיסאותיהם: או לבעוט לזה שמאחורה בעורף, או לבעוט לזה שמקדימה בפרצוף.

לא הייתה ברירה וקניתי אופניים חדשות, אופניים בלי רמה. אופניים של בנות. גזרתן גזרת אישה – קימורים, חמוקיים, הכול – והן נוצצות להן בצבעי תכלת וכסף התואמים באופן מושלם לכסא המרופד, יש להן אפילו מגן שרשרת, שלא תיתפס לי החצאית. רק שימו מקדימה סל ואני אחותן הקטנה של שירלי טמפל והולי הובי המחורבנות.

פדיחה, אבל מה לא עושים בשביל לא לבעוט בראש של הילדים.

ואם הרמה אינה הוכחה מספיקה לקביעת המגדר של האופניים שלי, אז קבלו: אחרי שהתקנתי את שני הכיסאות יצאנו שלושתנו לסיבוב היכרות. דיוושנו שעה ארוכה ברחובות העיר. כשעצרנו לנוח בגינה ראיתי פתאום את שם הדגם שהיה מודבק לאופניים – בגדול ומשני הצדדים: "Lady 1" היה כתוב שם. קילפתי את זה במהירות. בכל זאת, גם לי נשאר קצת כבוד עצמי.

אז העניין הזה סגור: מדובר באופניים חדשות, לא חדשים.

דבר אחד טוב בהן, בחדשות: אין בהן הילוכים. ככה זה כשעוד לא יצאנו מהמשבר. אז מלבד להחזיר לחיי את הברקס-רגל שכמעט ונשכח זה אומר שצריך להתאמץ יותר וגם שתוך כמה שבועות תוכלו להפסיק לקרוא לי דרור פויר ולהתחיל להשתמש בכינוי הרשמי החדש שלי: ישבני הפלדה.

ליידי 1 או לא ליידי 1, בקרוב יתחילו חברות רכב לערוך מבחני ריסוק על התחת שלי.

 

ב.

מה זה משנה זכר או נקבה, עכשיו אנחנו רוכבים שלושתנו, אני ושני הילדים שלי, על האופניים, רוכבים ושרים והם, מבסוטים שזה לא להאמין, צועקים אחד לשני ושואלים שאלות תוך כדי וכשיש ירידה הם צועקים לי "יותר מהר!" וכשיש עלייה אני צריך לדווש בעמידה וזה שמאחור טופח על גבי וזו שלפנים משחקת לי עם האצבעות ואושר צרוף מציף אותי, ויברציות של תענוג חורשות במעלה הגב. ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשום מקום, היינו יכולים להמשיך ולרכב כך שעות, לשדרה, לפארק, לים, רק לנסוע. הכול מרגיש לי, כמו שאומרים מעוותי השפה, מאוד הולנדי: השבוע הקפצתי אותם לגן בבוקר, ירד גשם, לא חזק מדי, והם פרשו ידיים כמו כנפיים ושטפו את הפנים. רגעים כאלה לא תמצאו באף אחד מסיכומי העשור שהולכים ומתגברים ומציפים אותנו ככל שהשנה מתקרבת לסיומה, אבל מבחינתי – היישר לפנתיאון. איזה יופי של חנוכה עובר עלי!

מה צריך הבנאדם? לא הרבה, באמת שלא הרבה. אופניים של בנות, מגן שרשרת שלא תיתפס החצאית, שני כיסאות ובהם שני ילדים, אישה שהוא אוהב, זמן, מנה של סביח פה ושם, תחת מפלדת אל חלד ורגעים כמו אלה: הילד רצה שאעזור לו לקפוץ מהספסל לרצפה, נעמד על הספסל והושיט ידיים; אבא, הוא אמר, תקפוץ לי.

 

ג.

אני מתאר לעצמי שצורת המחשבה הזו לא תביא אותי להיות איש השנה בכלכלה, כמו נוחי דנקנר שזכה בתואר המכובד בוועידת ישראל לעסקים של גלובס, אבל בסדר – אי אפשר לקבל הכול בחיים. מיותר לציין שלא שותפתי בתהליך הבחירה, אבל לו היו שואלים אותי הייתי מתנגד. איש השנה לא חייב להיות זה שהרוויח הכי הרבה, איש השנה צריך להיות זה שייצג נאמנה את רוח השנה, לא זה שעשה כמה סיבובים מוצלחים, גם אם חלקם על חשבוננו כמנהג הימים האלה. אני הייתי הולך על אחד המוסדיים, לא משנה מי. תסתכלו עליהם ותראו מי דופק אותנו: חילקו את הכסף שלנו בצורה מופקרת, בלי בטחונות, הלך הכסף, והם – הופ – שינו צד במהירות ומיצבו את עצמם בתור המגינים האנושיים שלנו, כל זאת תוך כדי שהם ממשיכים לגבות דמי ניהול של משהו כמו 20 אחוזים.

גם בגדו, גם הפסידו, גם שיקרו, גם דפקו אותנו וגם הרוויחו תוך כדי. אין ספק: אלה הם אנשי השנה שלי.

 

ד.

בראיון ההכתרה שלו (בגלובס) קונן שוב איש השנה על חוסר הפרגון – מצחיק, לא? האיש הוא אחד המפורגנים ביותר במשק. איזה עוד פרגון הוא רוצה? – ואף הרחיק לכת וטען כי "אף שקינאה היא תכונה אנושית, נראה כאילו הגנים המופקדים על העניין הזה אצלנו הם יותר מדי חזקים".

עד כמה שאני מעריך את פועלו של דנקנר בתחום המחקר הגנטי, הרי שזה כבר מתחיל לעצבן אותי. מעצבן אותי שאנשים כמו נוחי דנקנר חושבים שאנשים כמוני מקנאים בהם. מי מקנא בך, בנאדם? ועל מה? על זה שיש לך כסף? אתה חושב שאכפת לי מזה?

לא. אני לא מקנא בך, בנאדם, לא בך ולא בחבריך הטייקונים. העכבר לא מקנא בחתול כשהוא לפות בין כפותיו. זו לא קנאה, זה חשש; יותר מדי כוח, יותר מדי שליטה, יותר מדי עסקאות סיבוביות. אני לא מקנא בך, דנקנר, ותעשה טובה ותעזוב אותי ואת הגנים שלי בשקט.

"צריך לגלות יותר חמלה", אמר דנקנר ביחס ליחס שמקבלים הטייקונים כשמשהו חורק במכונת הכסף המופלאה שלהם (המונח טייקונים, אגב, זר לו לחלוטין, לדבריו). אז עכשיו, אם הבנתי נכון, מצופה מאיתנו לא רק לפרגן יותר לטייקונים שלנו, אלא גם לגלות כלפיהם חמלה.

חמלה? אתה לא מתבייש, אדוני? עם כל הכבוד, אני צריך לגלות כלפיך חמלה? אני ושכמותי כלפיך וכלפי שכמותך? חמלה? מכל הרגשות שבעולם דווקא חמלה? וואו. דרישה כה מופרכת ומנותקת מהמציאות עד כדי אלימות ממש, לא שמעתי כבר הרבה זמן.

לא, אדוני. לא אתה ולא אף אחד אחר מחבריך לא ראויים לחמלה שלי, ולו לעשירית הגרם ממנה. כן, גם כשאתם נופלים. כי כשאתם נופלים – ואני לא מאחל את זה לאף אחד מכם – יש לכם מין אינסטינקט מגונה לגרור איתכם לתהום גם אותנו. אתם חושבים שהפילנתרופיה שלכם היא מעין כרטיס זיכוי שמאפשר לכם לעשות כרצונכם, כמו מין חופשי חודשי כזה, עוד סיבוב, עוד אחד.

אז יש לי חדשות בשבילך: היא לא.

 

ה.

זה קצת מזכיר לי את המתנחלים, בחיי. גם הם מדברים גבוהה גבוהה על אהבה וחמלה וכל זה, אבל עושים כרצונם, ובדרך כלל על חשבוננו; ברצותם ישרתו, ברצותם יסרבו, ברצותם ירביצו לפקחים וברצותם ישרפו מסגדים. ביד אחת יבקשו חיבוק, ביד השנייה יתנו סטירה.  ממש כמו הטייקונים גם הם מעל לחוק. גם לאלה וגם לאלה נטייה לנהות אחרי רבנים הזויים ולהתייחס למדינה, לחוקיה ואזרחיה, כאל המלצה קלושה בלבד, משהו על תנאי. אלה וגם אלה מקיימים ביחס אלינו את אמרתו הישנה של נתניהו שהתייחסה לפלסטינים, "ייתנו – יקבלו". אנחנו – האזרחים הטובים של המדינה הזו – צריכים רק לתת ולתת, לפרגן ולחמול, להתכופף, להוריד את הראש, להגיד תודה על זה שהם בכלל מסכימים לראות בנו יצורים עם זכויות. כי אם לא, וויי וויי מה שיקרה פה, אלה יציתו את השטח, אלה יעזבו את המדינה (למרות שדנקנר, לזכותו, מעולם לא נקט באיום הזה).

חלאס, נמאס. אתם לא עושים טובה לאף אחד.

 

ו.

אז אני מושיב את ישבני הפלדה שלי על האופניים הנשיות שלי ונוסע לגן לקחת את הילדים שלי, לחיות את החיים הקטנים שלי, להדליק עוד נר חנוכה, לפני שייגמר החג. אולי יהיו כאלה שיראו בזה אסקפיזם, אבל לי נראה שאני (כמעט) היחיד שעוד שומר על קשר עם המציאות.

 

הטייקונים באים והשואב שואב

א.

"צריכים להקים כאן שואב אבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים באוניברסיטאות המובילות בחו"ל", אמר השבוע ראש הממשלה שלנו נתניהו בנימין, ועכשיו כולם יורדים עליו. כל אחד נהיה לי פתאום מבקר ספרות; המטאפורה בה השתמש לא טובה מספיק בשבילם. למה דווקא שואב אבק, הם שואלים; הרי אבק הוא פסולת, דבר שאין לו כל חשיבות, אבק הוא דבר פסיבי, שואבים אותו מפה ומשליכים אותו לשם, ובכלל – איך אפשר לכרוך יחד אבק ומוח יהודי?

איזה נודניקים, יא אללה. אני, עם כל הכבוד, דווקא מאוד אוהב את הדימוי. שואב אבק בשבילי זה בית, ולא סתם בית. בית נקי. אבל יותר משאני אוהב את הדימוי עצמו, אני אוהב את הדרך בה מניע אותנו ראש הממשלה לפעולה: "להקים" שואב אבק. להקים. לא לקנות, לא לייבא. להקים – זוהי ציונות אמיתית. ציונות עם טעם של פעם. לא לסמוך על הגויים האלה. לא. אנחנו נקים לנו שואב אבק משלנו. שואב אבק עברי גאה – אורי נקרא לו – שיהיה כל כך גדול וחזק שישאב את כל המוחות, אפילו אם הם רחוק באמריקה!

ראו איזה יופי: רק לפני כשישים שנה היינו לא יותר מאבק אדם שם באירופה, והנה – כמה מהר הפכנו מאבק אדם לשואב אבק, אבן שואבת, אור לגויים. אין, רק ביבי! אפשר למצוא את כל הגורל היהודי מקופל בכל מטאפורה שלו. שואה, תקומה, שאיבה. הכול שם.

 

ב.

ואחרי שנקים את שואב האבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים בחו"ל, ימציאו לנו המוחות השאובים האלה, שייפלטו היישר למעבדות המקוצצות באוניברסיטאות הישראליות, מיקרוגל ענקי אליו נכניס את מוחותיהם הבינוניים והלא מפותחים של תלמידי ישראל ל-30 עד 45 שניות, והופ – הם יוצאים ממנו איינשטיין אחד אחד. לא צריך להעלות את שכר המורים, חבורת נודניקים, אפשר להפנות את כל הכסף להתנחלויות.

התלמידים הגאונים האלה, בתורם, ימציאו מדיח כלים ענקי ומכונת כביסה עצומה שידיחו וילבינו את כל העוולות שמעוללת המדינה ויוציא אותנו נקיים ומבריקים כמו שאנחנו באמת. פשעי מלחמה? פערים חברתיים? אלימות? גזענות? שום דבר. ראו: הכתמים נעלמו כלא היו!

בשואב האבק הזה שלנו נשאב את כל מהגרי העבודה וילדיהם הלא חוקיים שנמצאים בארץ, נזרוק אותם לאיזה חור ונסגור עניין. עכשיו נשאר רק להקים בוידעם ענקי אליו נדחוף את כל הדברים שבדרך כלל אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח, להקים מזגן ענקי שיצנן אותנו בקיץ הלוהט, לבנות כספומט אדיר ממדים ממנו ימשוך אהוד ברק מזומנים ככל שיחפוץ ולהמציא מראה שכמותה לא ראו ובה נוכל להביט ולהשתקף יפי בלורית ותואר כמו שאנחנו באמת, לא כמו שרואים אותנו כל הגולדסטונים האלה יימח שמם וזכרם.

והנה – יש לנו מדינה למופת.

 

ג.

האמת שאני לא מבין מה הרעש סביב מה שמכונה "בריחת המוחות". אני חושב שבריחת מוחות זה דבר טוב. ניקח דוגמה מתחום אחר שגם בו אנחנו לא מי יודע מה מצטיינים, אבל לפחות בו אנחנו מבינים, שלא כמו במדע (ריבוזום? מה זה? משהו של שמאלנים, לא?): כדורגל.

הרי החלום של כל כדורגלן ישראלי, כמו גם של כל אוהד ממוצע, הוא לראות את עצמו, או את השחקן האהוב עליו, משחק בחו"ל (או באירופה או בספרד, אם לצטט את הגאון אלון מזרחי). מדינה שלמה עוקבת אחרי כל טמבל שבקושי יודע לאיית את שמו ויושב על ספסל המחליפים בקבוצה הנאבקת על מקומה בתחתית הטבלה של איזו ליגה זנוחה, והנה הוא כבר מוזמן לנבחרת. המדינה מוותרת על שירות צבאי לכל אהבל שיודע, בקושי, לבעוט ברגל שמאל ובמדורי הספורט מדווחים באריכות על כל שחקן ישראלי שנכנס בדקה ה-87 למשחק אימון בליגה הבלגית – וגם זה רק במקרה שהקבוצה שלו מובילה 7:0 וכל המחליפים שלפניו מתו באופן פתאומי – ו"השפיע על מהלך המשחק".

במו אוזניי שמעתי את הסוכן של בן סהר אומר כי דגל ישראל אחד ביציע של אספניול שווה הרבה יותר להסברה מאשר שירות צבאי בקריה. אולי כן ואולי לא, אבל זה לא העניין. העניין הוא למה אנחנו לא יכולים להיות גאים במדענים ובחוקרים שלנו שקיבלו הצעות טובות ממכוני מחקר מובילים בעולם? למה אנחנו לא רואים בזה תעודת כבוד, הרי שם הם ישראלים לא פחות, הרי שם הם משפיעים לטובה על עתיד האנושות לא פחות מכאן וסביר להניח שהרבה יותר. למה אנחנו קוראים להם ולמוחות המפוארים שלהם "בורחים"? הם לא בורחים, הם ממצים את הפוטנציאל שלהם בצורה הכי טובה שאפשר, לא פחות מבן סהר או יוסי בניון שלא תורמים ולא יתרמו דבר לאנושות. הרווארד או MIT שווים פי מיליון מליברפול או אספניול.

וזה מבלי להתחיל ולדבר על הצביעות מעוררת הקבס של ראשי הממשלה שלנו ושרי החינוך לדורותיהם שמקצצים ללא רחם בחינוך ובהשכלה לאורך שנים ואז נזכרים לקרוא ולהקים שואב אבק דמיוני.

אם אתם לא נותנים תנאים מכובדים למחקר מדעי, תנו למוחות הגדולים שלנו לצאת ולפרוח במקום שיכול לתת להם את התנאים האלה. היו גאים בהם. נכון שזה לא מצב אידיאלי, אבל זה המצב.

 

ד.

ובעוד המוחות "בורחים" הרי שהטייקונים חוזרים. העיתונות הכלכלית מלאה בשבועות האחרונים דיווחים על בעלי הון ישראליים השבים ארצה ומשוכנים במעברות של אקירוב, בצריפים הדלים בארסוף ובשיכונים של הרצליה פיתוח. סמי עופר, אייל עופר, ארנון מילצ'ן, טדי שגיא, אנשי הפיננסים יואב ונועם גוטסמן (האחרון עוד מתנדנד, אולי יעבור בכלל לארה"ב), איל הנדל"ן סול זכאי, איש ההיי-טק ארנון כ"ץ שהסוכנות זרקה אותו לסי אנד סאן ומאחר והתנאים שם גרועים כל כך עבר לכפר שמריהו, איש הקזינואים יגאל זילכה, ואפילו שי אגסי, ממציא המכונית החשמלית החליט לשוב להרצליה פיתוח. אמנם בינתיים הוא רק נותן לנו שנת ניסיון, אבל אם נתנהג יפה – כן, כולנו. גם אתה, חבר – הוא יחליט אם להישאר. ואיתם, כך אני קורא, עוד רבים וטובים.

זוהי ציונות! נכון שהיא נחבאת עמוק בליבם של האנשים האלה, עמוק עמוק מתחת למסווה של הרפורמה במס הנותנת להם פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים (ואם להאמין למנהל רשות המיסים הרי שהיא תוארך בעשור נוסף), אבל כאלה הם הצברים שלנו: קשוחים מבחוץ. תאמינו לי כשאני אומר לכם שהם רק חיכו להיתלות בתירוץ הכי קטן וקלוש, גם אם הוא רק פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים, כדי להזמין מקום במחלקה הראשונה של אוניית המעפילים הפרטית הכי מהירה בסביבה.

 

ה.

אז אני מבקש מכם, אחיותיי ואחיי הישראלים הוותיקים שלא נהנים מהצ'ופרים שפורטו לעיל, בואו ונקבל את הישראלים החוזרים האלה בחיבוק גדול. בואו נפתח את הזרועות ואת הכיסים (ואם לא נפתח הרי שהם יפתחו לנו אותם) וניתן להם לדעת כמה אנחנו אוהבים אותם, אותם ואת הונם ואת כל מקומות העבודה החדשים שהם ייצרו פה, גם אם כל המקומות האלה מיועדים רק לעצמם.

אני מבקש מכם, אחיי ואחיותיי, בואו לא ננהג כמו במערכון המיתולוגי של אורי זוהר ואריק איינשטיין. כל כך הרבה טעויות עשינו בקליטת עלייה בעשורים האחרונים: דפקנו את המזרחיים, פישלנו עם הרוסים, הרסנו את זה לגמרי עם האתיופים. אז הנה, יש לנו הזדמנות חד פעמית לתקן את הכול עם העדה החדשה הזו של יהודים – עדת הטייקונים.

 

ו.

אחיי ואחיותיי, בואו לא נשכח: הם ישראלים ויהודים בדיוק כמוני וכמוכם. אז נכון, מנהגיהם יכולים להיראות לנו קצת מוזרים, במיוחד הנטייה להסתגר במגדלי שן, לטוס במטוסים פרטיים ולרטון שהבירוקרטיה הישראלית מסואבת, אבל האין לכל עדה את המנהגים המיוחדים לה?

אז נכון, יש להם ריח מוזר, אבל אלה רק בשמי יוקרה. נכון, אני יודע, קשה להבין את המבטא שלהם, אבל נתרגל. גם העובדה שהנשים שלהם נוטות ללבוש בגדים לא מוכרים של מעצבים רמי דרג לא אומר שהן כולן זונות.

בואו נחבק אותם, את בני עדת הטייקונים שחוזרים אלינו אחרי אלפיים שנות מס, בואו נראה להם שאנחנו אוהבים אותם. אחרי הכל, הם באו הנה מרצונם, לא היינו צריכים להקים שום שואב אבק שיחזיר אותם.

 

על הבאר ועל הנצח

 

א.

אנחנו יושבים על הבאר, החבר שלי עמנואל ואני, שותים ויסקי ומדברים. זה שמו האמיתי, אגב. שמו הבדוי שמור במערכת, אבל אני עובד מהבית. השעה כבר מאוחרת, מספיק מאוחרת בשביל שעוד מעט אפשר יהיה לקרוא לה מוקדמת. מזמן כבר היינו צריכים להיות בבית, ככה לפחות הבטחנו לנשים שלנו, אבל ללילה חוקים משלו. אז אנחנו מזמינים משקה אחרון, משיקים כוסיות, הופכים אותן לגרון ומזמינים עוד משקה אחרון. ככה זה עובד. או כמו שאומרים אצלנו בבאר: באתי בגלל הבירה, נשארתי בגלל הבירות.

אנחנו מדברים על החיים, היקום וכל השאר: על הילדים, על העבודה, על גלעד שליט, על השיפוצים שעמנואל עושה בדירה. אני מחכה לשנייה של הפוגה בשיחה ומזדרז, כאילו במקרה, להעלות את נושא שעון החורף. האמת שכבר שבועיים כל מה שאני רוצה לדבר עליו זה רק שעון החורף. הטמטום הזה פשוט מוציא אותי מדעתי. לא שיש לי בעיה עקרונית עם חושך, להפך – בגילנו המתקדם חושך עושה רק טוב לעור הפנים. גם חורף זה דבר נחמד, במיוחד עם בר רפאלי שמתקלפת וכל זה, אבל למה כל כך מוקדם? בשביל מה זה טוב? חושך יש לנו כל הלילה, למה להחשיך גם את היום?

גם בשנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו, פרסמתי טור די זועם על שעון החורף, ומשנה לשנה רק הולך זעמי ומתגבר, וכך גם נדמה לי אצל כלל הציבור. כל זה למרות שלי, לכאורה, אין מה להתלונן השנה על מחסור באור: הילדים קמים כל כך מוקדם מאז הזזת השעון שבסך הכל אפשר לומר שאני מקבל הרבה יותר שעות שמש ממה שאני צריך. זו רק החלוקה שלהן שלא מתאימה לסדר היום שלי.

אבל כבר אין לי כוח להאשים את הדתיים עם השטויות שלהם, מה גם שעוד לא פגשתי דתי אחד שמצדד בשעון החורף. לדעתי הדתיים היחידים שאוהבים את שעון החורף יושבים בכנסת, אנשים כמו ח"כ זבולון אורלב או ח"כ דוד אזולאי שמגינים בתוקף על שעון החורף ומגנים בחריפות כל מי שיוצא נגדו. אם אתם שואלים אותי, הם שכחו מה זה להיות יהודי.

אולי נזכיר להם: יהודי זה אחד שמבין שאם הצום נגמר שעה קודם זה אומר שהוא גם מתחיל שעה קודם. יהודי זה אחד שאוהב אור, שנאמר: אור חדש על ציון תאיר וגו'. כן, אני יודע שכתוב גם 'ברוך המעריב ערבים, משנה עתים ומחליף את הזמנים', אבל זה אמור לגבי אלוהים וחוץ מזה שאין אלוהים, הרי שגם זה נקרא להיות יהודי: להתעלם מהפסוקים שלא מתאימים לך לתזה ולומר על זה שלא מסכים אתך שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

מרוב עצבים אני מזמין לנו סיבוב אחרון. עמנואל אומר שכנראה גם זה לא יהיה האחרון ואני נוטה להסכים אתו. אפשר לומר שאחרי כל הדרינקים האלה אני די נוטה באופן כללי, כל פעם לכיוון אחר.

עמנואל מציע שאולי נעשה שעון אחד לדתיים ושעון אחד לחילוניים. אני אומר לו שזה רעיון גרוע. הרי בקרב עמנו אנו יושבים, ומה שיקרה זה שכולם יהיו דתיים בבוקר וחילונים בערב, או להפך. וחוץ מזה עם אחד אנחנו ואם אני לא יכול לשאול אדם דתי מה השעה אז אנה אנו באים ומתי.

 

ב.

שני סיבובים אחרונים אחר כך והשיחה על שעון החורף הופכת לשיחה על הזמן בכלל. כי אם אפשר להזיז ככה באופן שרירותי את השעון שעה קדימה ושעה אחורה, למה אי אפשר יהיה לעשות את אותו הדבר עם לוח השנה כולו. הרי באופן היפותטי יכול אדם כמו ח"כ דוד אזולאי, אם יתחשק פתאום למר"ן, להעביר חוק שכל מוצאי שבת האחרון בחודש שבט של שנה שביעית מעוברת או משהו בסגנון, קופץ לוח השנה במאה שנים קדימה. למה לא בעצם. החבר שלי עמנואל אומר שאנשים כמו אזולאי תמיד יעדיפו לקפוץ מאה שנה אחורה. זה נכון, אני אומר לו, אבל עזוב את אזולאי, מיהו אזולאי לעומת הנצח?

נצח? – אומר עמנואל – אל תדבר אתי על הנצח! אבל זה כבר מאוחר מדי, כי אני, ברגע שמתחילים לדבר על הנצח אני לא רוצה להפסיק. אז אתה יודע מה, אני אומר לו, אם כבר מדברים על הנצח – אני רוצה לחיות לנצח. להיות בן אלמוות.

עמנואל אומר שיש הרבה בעיות עם העניין הזה של הנצח, ודאי וודאי בעניין של להיות בן אלמוות. המוזג, חבר יקר, מעמיד לפנינו עוד שתי כוסיות, ואנחנו מתפנים לפתור את הבעיות האלה אחת אחת.

הבעיה העיקרית עם האלמוות היא האם אתה ממשיך להזדקן לנצח או קופא בגיל. להמשיך להזדקן זו כמובן לא אופציה בכלל, כי מה כל הכיף בלהיות בן אלמוות אם אתה זקן תרח, מכופף ומקומט? לא. צריך להישאר צעירים. אבל מה אז, שואל החבר, כולם, משפחה, חברים, מזדקנים ומתים ואתה נשאר לבד. קצת מדכא, ומה הכיף בלהיות בן אלמוות אם כל מה שמצפה לך זה מאות שנות באסה? וכמובן שאי אפשר שכולם יחיו לנצח, כי אז איפה היתרון שלנו?

 

ג.

עזוב אותי מהפרטים הקטנים, אני אומר לו. לא ברורה לי הקונסטלציה, אבל זה מה שהייתי רוצה. הייתי רוצה לראות את העולם עוד אלפיים שנה, את האנושות בעוד חמשת אלפים, הייתי רוצה לצאת אל הכוכבים, לחוות את הכול.

האמת, כשאני בוחן את החלומות הגדולים שלי, כמו לטוס לחלל ולהיות בן אלמוות – זה קצת ילדותי, אני יודע, שלא לומר דבילי. אבל מצד שני, זה שומר אותי רענן, לפחות יחסית. אני לא רוצה לעשות כסף, זה לא החלום שלי, אני לא רוצה לשכב עם אלף נשים (למרות שזה בהחלט יכול להיות אחד היתרונות הבולטים של חיי נצח) או להיות כבאי – אני רוצה את מה שאי אפשר.

 

ד.

עמנואל מציע פשרה: לא לחיות לנצח ולא להיות בן אלמוות, אבל לחיות עשרה מחזורי חיים. כמו גלגול נשמות אבל לא בדיוק, כי אנחנו הרי לא מאמינים בגלגול נשמות. זה נשמע לי פתרון טוב אבל עכשיו אנחנו לא מצליחים להסכים על הדרך המועדפת עלינו: האם להיוולד שוב ושוב בתור אותו אדם? או אולי לקפוץ בכל פעם עשרים שנה אחורה ולעשות אותן טוב יותר. זה קצת משעמם, לא? כמה כבר אפשר להיות דרור פויר? עדיף להתנסות בכמה צורות חיים. הבעיה בעשרה גלגולים שאסור שזה יהיה רנדומלי מדי – מה אם תיוולד תינוק מת באפריקה, במחנה פליטים בלבנון או כיתומת איידס בניז'ר, המקום האומלל ביותר בעולם. מה, תפסיד תור? חייבת להיות לך סוג של בחירה. אם כבר נצח, שיהיה בסבבה.

ומה עם ניסיון החיים, האם הוא עובר אתך מסיבוב לסיבוב? לעמנואל יש רעיון טוב: משהו קטן שנשאר, הגרעין הקטן הזה, הבסיסי, שהוא אתה, בלי כל המזוודות של הזיכרונות. זה מקובל עלי.

עולה גם סוגיית הבדידות. לעמנואל יש עוד רעיון טוב, שמזכה אותו בעוד דרינק: קבוצות. שלושה ארבעה חבר'ה שנודדים במרחבים הפתוחים של הנצח ביחד. גם פה יכולות להיות בעיות, כמובן, אבל זה עדיף, לא?

 

ה.

אתה יודע מה, אני אומר לו כשמגיע הסיבוב האחרון באמת – הלוואי ויכולנו להישאר ככה לנצח. לנהל את השיחה הזו לעולמי עולמים, בדיוק כמו שאנחנו: מאוחר, קצת שתויים, לא צעירים, אבל רחוקים מלהיות זקנים, בבית הילדים ישנים (בתקווה) והאישה שאתה אוהב מחכה במיטה ומחר יום עבודה ועוד יומיים יורד השכר דירה והתשלום לגן ובדרך הביתה צריך לזכור לעבור בסופר, השחר כבר מתחיל לרמוז שהוא מגיע, כל החיים מחכים בחוץ אבל אתה על הבאר, מדבר שטויות עם חבר. לא צריך גלגולים ולא צריך נעליים.

אולי אספרסו אחד לדרך, מציע עמנואל. תעשה אותו חזק במיוחד, אני מבקש מהמוזג. אני צריך שהוא יחזיק אותי ער לנצח, או לפחות עד הבית.

 

יום כיפור קטן וטוב

א.

היה זה בוקר יפה אז יצאתי לסידורים. הרי אומרים שטוב להתחיל את השנה במעש וידוע כי מי שעושה סידורים בתחילת השנה מעלה עליו הכתוב שתסתדר לו כל השנה.

היה זה בוקר יפה, כאמור, והשלוליות בצד המדרכה מילאו אותי אושר גדול. רק כמה שעות קודם לכן העיר אותי הגשם באמצע הלילה, דופק על החלון כמו מאהב בסרט ישן. זה אולי לא הכי לאומי, אבל מפלס השלולית ברחוב שלי מעניין אותי יותר ממפלס הכנרת ומשפיע לי הרבה יותר על מצב הרוח. עד כדי כך שתוך כדי הליכה קלטתי פתאום שאני שורק לי נעימה עליזה. מי בכלל יכול היה לחשוב על לשרוק – ועוד נעימה עליזה – עד לפני שבוע? כנראה שדברים בכל זאת משתנים לטובה. אין כמו סתיו, סתיו זה האביב החדש. מה כבר צופן בחובו האביב עבורנו, עוד קיץ לוהט? הסתיו, לעומתו, הוא הבטחה, או לפחות רמז, לחורף. הסתיו נותן לך רשות לדמיין, לראות קדימה, לנשום עמוק.

אז הלכתי לבנק. שלא כמו עם גופים אחרים שנאלצתי לבוא איתם במגע במסגרת הסידורים, בבנק, כמו תמיד, שררה אווירה חיובית, נעימה ובטוחה בעצמה. שאר הגופים הם נרגנים, מרי נפש, תמיד נותנים לך לחכות שעות על הקו ואז מנתקים אותך ואף פעם לא אכפת להם ממך אם קרה ונקלעת לקשיים. הם אטומים, מקובעים ומפוחדים. מרוב פחד הם מציעים לך עוד ועוד שירותים והטבות שאין בהן דבר אחד טוב ומוצרים שאתה לא צריך. במרכזי השירות תמיד יושבים אנשים שלא רוצים להיות שם אבל נאלצים לסיים כל משפט ב"שמחתי לעזור" ו"תודה שפנית". השקר מתלעלע בפיהם כמו חצץ, מייבש להם את הגרון וצורב להם בעיניים. חיוכם מזויף, שפת הגוף שלהם תוקפנית. בגלל זה סידורים הם תמיד עניין המשרה מרירות רבה בנפש.

אבל בבנק זה בדיוק ההפך. הבנק פוזיטיבי, שליו ונינוח. אני לא משלה את עצמי, לבנק לא אכפת ממני יותר משאכפת לו מזבוב זקן שמת בערבות קמצ'טקה, סיביר, ובכל זאת, יחסית לרוב הגופים שאני בא איתם במגע, הבנק הוא תמיד מקום נעים יותר, אופטימי במהותו. ומה יש לא להיות אופטימי – הרי כולם תמיד יצטרכו כסף, לא? וכולם תמיד ישלמו עמלה, נכון? אז כן, בנק יכול להיקלע לקשיים ואף להתמוטט, ויש אפילו מנהלי בנקים – כך קראתי ב-G – שלא ישנו שנה שלמה בלילות, ממש כך, אבל בבסיסו הבנק יציב ואיתן, רם ונישא ובטוח בעצמו. הוא דופק אותך בשלווה, בלי למהר. אין שם את הדחיפות הנואשת, המבוהלת, שניתן למצוא אצל ספק האינטרנט, לדוגמה, או חברת הסלולר.

יצאתי מהבנק שמח וטוב לב, מה גם שהיו לי שם סידורים כיפיים יחסית: לעדכן פרטים, לקחת צ'קים, לחתום, להסב, דברים כאלה. אפילו נתנו לי מתנה, לוח שנה.

בדרך חזרה היה לי טלפון והתיישבתי על ספסל. כשנגמרה השיחה הרמתי את העיניים וראיתי שאני יושב על הספסל ליד השופרסל – ממש כמו בשיר של אריאל זילבר. זה מילא את לבי באושר: אין כמו כשהחיים מחקים את האמנות.

ואין על ימים שמתחילים טוב.

 

ב.

אחר כך סרתי לחנות האופניים. מעשה שטן, אבל כל שנה נהיה לי פנצ'ר ממש לפני יום כיפור וחנויות האופניים, שבימים כתיקונם עומדות די ריקות ולמוכר תמיד יש זמן להחליף לך פנימית בניחותא תוך כדי שיחה נעימה על קפיצים, מתלים, כסאות תינוק וגומיות ברקס (ולמרות שאני קצת מתגעגע לפעם, שהיו מכניסים את הפנימית לדלי מים כדי לראות איפה החור ואז שמים מדבקה, הרי שאני מוצא גם בהחלפת הפנימית כולה אקט די רוחני, בטח בימים אלה, ימי חשבון הנפש), מלאות, שלא לומר עמוסות בילדים, בני נוער והורים שבאו לרכוש זוג חדש לקראת החג. אני היחיד בחנות המפוצצת הזאת שבא לתקן זוג ישן. כולם רק קונים חדש. איפה הזוג של השנה שעברה?

אז אני עומד לי שם עם האופניים הישנות והכבדות והחלודות שלי, שיצאו מהאופנה הרבה לפני שהילדים האלה העומדים לפני בתור נולדו. לבעל חנות האופניים אין זמן לשיחה, אחרי הכול בשבוע הזה הוא עושה את השנתית, אבל הוא שולח לעברי חיוך של הבנה ואני עונה לו בחיוך משלי. תשאיר אותם פה, הוא אומר, ותחזור עוד שעה.

אין לי כל כך לאן ללכת ואני לא ממהר, אז אני יושב על ספסל מול החנות ופתאום אני קולט שעוד שנה גם הילדים שלי יתחילו לרכב על אופניים. מבלי שארצה אני מתחיל לדמיין את זה, ומבלי שארצה אני מתחיל להרגיש גוש כזה מצטבר בגרון. הם ייראו כל כך חמודים עם הקסדות והאופניים וגלגלי העזר שאני כבר לא יכול לחכות לזמן שיעבור. אני רואה אותנו רוכבים בשיירה, אני אבא אווזה והם אחרי, וממש בא לי לצאת מכדור הארץ כמו סופרמן, לסובב אותו מהר ולהאיץ את מהלך הזמן, אבל אני מרגיע את עצמי ומחליט לתת לזמן להמשיך ולעבור בקצב שלו: יום אחד ביום.

שעה יכולה לעבור מהר מאוד כשאתה חושב על הילדים שלך. הנה, הפנצ'ר כבר מתוקן. אני משאיר עשרים וחמישה שקלים והולך לשתות קפה עם החבר שלי הטוב אלעד. הוא בדיוק החליט להתחיל לחיות את החיים, אלוהים יודע מה זה אומר. זה לא סתם שהמילה הווה באנגלית היא כמו המילה מתנה, הוא מתלהב כשהאספרסו מגיע.

אל תצטט לי עוגיות מזל, אני אומר לו. ההווה הוא לא מתנה. מתנה זה משהו שמישהו נותן לך, כלומר משהו לא שלך, כלומר משהו עטוף עם פתק החלפה שתקף רק לשבועיים ורק עם קבלה. מה בין זה ובין ההווה? ההווה הוא לא מתנה – אף אחד לא נתן לי את יום הסידורים הזה, אף אחד לא העניק לי בטובו פנצ'ר באופניים עטוף בנייר אריזה מרשרש, אף אחד לא קנה לי שלולית ליד הבית וגם את המנגינה העליזה ששרקתי לעצמי לא קיבלתי מאף אחד, גם לא את הספסל ליד השופרסל. כל הדברים האלה – רגעים קטנים של שמחה פשוטה, יום רגיל עם אור וגיל – הם שלי. ייצור ביתי לשימוש עצמי. שום מתנה ושום בטיח.

לא ברור אם הוא השתכנע. אני עולה על האופניים ורוכב משם, בירידה מכרם התימנים לכיוון הים אני נזכר שראיתי באינטרנט שדורון צברי, יוצר "מחוברות", אמר שאחת המסקנות שלו מהעונה הראשונה היא שאין אדם שהוא לא מעניין, כולם מעניינים. נכון שאפשר לפקפק בתוקף של המשפט הזה, אבל אני עדיין חושב שזו יופי של מסקנה, כי אם כולם מעניינים זה אומר שגם אני. וגם את. ואתה. וגם הבחורה הכועסת עם החיוך המזויף במרכז השירות.

 

ג.

הגיע הזמן לקחת את הילדים מהגן. הם נרגשים מאוד: הביאו להם שופר לגן. טו! טו! הם קוראים כל הדרך, ואני חושב אולי כדאי לקחת אותם לבית הכנסת ביום כיפור, שישמעו תקיעת שופר. שנים כבר לא הייתי בבית כנסת. לא שאני מתגעגע, ממש לא, אבל הם בטח ייהנו וזה בטח יהיה נחמד להרכיב אותם על הכתפיים. טוב, נראה.

אחרי כמה דקות הם עוזבים את השופר ומתחילים לקרוא 'ברווז!, ברווז!'. עוד לא עבר שבוע מאז הוצב פסל הברווז לזכרו של הגאון דודו גבע ז"ל בכיכר מסריק בתל אביב, והוא כבר הפך למוקד עליה לרגל לכל הילדים בשכונה שעולים אליו לרגל לפחות פעם ביום. אולי זה עדיף על בית כנסת, אני אומר לעצמי. השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה.

 

ד.

איזה יום נהדר וחסר משמעות עובר עלי. שמחות קטנות של יום חולין, ודווקא בחגים, ודווקא בימים הנוראים. אני ממליץ גם לכם על אחד כזה. חשבון נפש כל אחד יכול לעשות, זה מה שאני תמיד אומר, לערבב את הארגזים בבוידעם של הנפש זה הכי קל. עדיף לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד, לתת לה ליהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות, לתת ליום לעבור בקצב שלו.