Category Archives: גלובס

שנה ראשונה להשתלה

 חגיגות השנה הראשונה לניתוח כללו רוקנרול, תביעה ולוויה של אורי אורבך

איור: תמיד שפר

איור: תמיד שפר

א.

ביום שני השבוע ציינתי שנה (ראשונה) לניתוח השתלת הכליה שעברתי. זה עבר כל כך מהר, אמרו כמה מהקרובים אלי, אבל אני לא יודע אם ועד כמה זה נכון. אף פעם לא הצלחתי למדוד לזמן מהירות. על הקיר מול המיטה בה שכבתי אחרי הניתוח (חדר 3, קומה 5) היה תלוי שעון. הייתי בוהה בו שעות על גבי שעות, צופה בזמן האץ לו בזחילה או חולף לו לאיטו במהירות. נוכחתי ששנייה היא תמיד שניה, ששישים ממנה הן תמיד דקה וכך הלאה. הדרך היחידה לקבוע אם הזמן עובר מהר או לאט היא לשים לב אליו, אבל תגידו: לא חבל על הזמן? הדרך הטובה ביותר להתייחס לזמן היא כאל נודניק: אם מפסיקים להתייחס אליו הוא מפסיק להפריע.

אומרים שהבעיה עם הזמן היא שהוא אף פעם לא עוצר, אבל זה הדבר שאני הכי אוהב בו. הוא מעביר את הדברים הטובים, זה נכון, אבל גם הרעים עוברים. בקיצור, אל תסתבכו עם הזמן ואל תנסו לעצור אותו מתי שטוב לכם כי הנבלה יעשה לכם דווקא ויעצור איפה שרע.

לסיכום: השנה עברה כמו שנה. אבל איזו שנה נהדרת זו הייתה.

אני מרגיש את השנה הזו בכל פעם שאני מגיע למרפאת המושתלים בבילינסון ופוגש את המגויסים הטריים לצבא שלנו – אחיי ושותפיי לגורל. הילוכם האיטי, הכפוף והדואב המסתיר מסכת ייסורים שאני מכיר כל כך טוב; המסכה על פרצופם למניעת זיהומים; מבטם הנבוך עדיין כשהם פוסעים במסדרון עם צנצנת השתן הקטנה בידם; המתח שהם נתונים בו לקראת הגעת תוצאות הבדיקות של הבוקר, מה ירד ומה עלה; חששם לפני הוצאת הדאבל-ג'יי (הייתי מספר לכם מה זה ומאיפה מוציאים את זה, אבל אתם צריכים לאכול היום). לבי יוצא אליהם מרוב אהבה ואפילו – ועכשיו ממש תחשבו שאני דפוק – קצת קינאה מהולה בגעגוע. כי כיף להיות בתחילתו של מסע ותמיד נעים יותר להיות "טרי" במשהו, גם אם זה כואב. חכו, אני אומר להם (לרוב רק בלב), הנסיקה שלכם רק מתחילה.

ב.

אני חושב על השנה שחלפה. את שלושת החודשים הראשונים והקשים כבר תיארתי בשלישיית טורים שלהפתעתי הפכה לחלק מערכת ההכנה להשתלה (ראו למטה). את מה שבא אחר כך אפשר לתאר כהתעוררות. תמיד קינאתי באנשים שתמיד הרגישו טוב, אבל עכשיו אני מרגיש שגם להם יש מה לקנא בי. כי כשאתה מרגיש טוב אחרי שלא הרגשת טוב, אתה מרגיש הרבה יותר טוב. נכון, לא הכל דבש, המערכת החיסונית שלי כמעט ואיננה, על כל המשתמע מכך, ואני נמצא בקבוצת סיכון לכמעט כל מחלה שניתן לחשוב עליה, אבל יחד עם זאת הגוף, ומאליה גם הנפש, חזקים יותר משהיו. כמה חודשים אחרי קמתי פתאום והרגשתי שיש לי מרץ להוציא. לרבים מכם זה מובן מאליו, אבל למי שכמונו החולים התרגל שכל טיפת אנרגיה נשאבת רק כדי להגיע למינימום – עודפי מרץ הם קונספט לחלוטין לא סביר. בפעם הראשונה שהרגשתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. ניסיתי לחזור לישון, אבל כל הזמן קמתי. בסוף הבנתי: זה לא אתה, זה ההמוגלובין.

ג.

אירועי השנה הראשונה להשתלה נחלקו לשניים. בראשון מצאתי את עצמי מככב, שלא ברצוני (גם אם באחריותי המלאה), בקמפיין בחירות של מפלגה בינונית הנאבקת בירידה בסקרים. תמיד שמח לעזור. זה לא הכי נעים, להיות בעין הסערה, אבל בסדר. עברתי אי ספיקת כליות, אעבור גם את זה. כך או אחרת.

אבל זה בטל בשישים, או במיליון, לעומת האירוע השני: בשבוע שעבר חיממנו, אני והלהקה שלי (שלי במובן של שייכות, לא בעלות) את המופע של אלן פרסונס פרוג'קט ביד אליהו. צ'מעו, זו הייתה חוויה! כאדם שעיסוקו במילים אני מוצא את עצמי במחסור חמור של כלים לתאר מה היה שם. אז כמו ששרו חלב ודבש את מילותיו של אהוד מנור ז"ל: כשהמילים עוצרות באין מוצא / ממשיכה המוזיקה קלה כנוצה.

לעמוד מול אולם מלא באלפי אנשים, שהיו שם גם אם לא באו בשבילנו, זה דבר שבחיים לא חשבתי שיקרה לי. ציפיתי שיירעדו לי הרגליים, שקולי ייאלם ושאשכח את מילות השירים, אבל כלום: היינו כולנו כמו חץ שנורה מקשת, כמו כור גרעיני שדלף, כמו נשר דואה בשחקים, כמו לווייתן שעושה סלטה באוקיינוס אינסופי. מי שהרוקנרול זו דתו הרשמית יבין. הרגשתי כמו כהן גדול בקודש הקודשים, זובח לאל הכול יכול של המוזיקה. זו הייתה חצי שעה מושלמת.

היה רגע אחד אותו לא אשכח כל עוד אזכור: עמדתי על הבמה ושרתי כשבזווית העין קלטתי פתאום את עצמי על שני מסכי הענק שעמדו בצדי הבמה. התפצלתי לשניים: אחד ממני המשיך לשיר ולרקוד והשני צעק לראשון: אתה קולט?! אתה קולט שזה אתה על המסכים האלה?! חייכנו שנינו אחד לשני והמשכנו, כי השואו, יו נואו, מאסט גו און.

לא יכולתי לקבל מתנה טובה יותר מהרגע ההוא, שלא יחזור. כן, אני יודע שאף רגע לא חוזר. ובכל זאת.

ד.

ביום בו מלאה שנה לניתוח שלי נפטר אורי אורבך. גם ככה הייתי רגיש ביום הזה, וכששמעתי פשוט פרצתי בבכי. לצערי לא הייתי חבר של אורבך ז"ל, שהיה גדול ממני בעשור. ובכל זאת: היה בינינו חיבור. צמחנו באותה ערוגה סרוגה, גדלנו באותה עיר (הו, פתח תקווה. ואלהלה שלי) ולמדנו באותה ישיבה. עבורנו, הדור הזה של הכיפות הסרוגות, אורבך היה סמל. ולא סתם סמל, סמל מצחיק. כי כל אחד יכול להיות עבדאי, אבל להיות רגוע וטוב לב ולשאת תמיד בת צחוק בעיניים ויחד עם זאת להיות אמיץ, מנפץ תקרות זכוכית וטוחנן זה בזה, בשביל זה צריך אופי. אהבתי אותו. זו לא חוכמה גדולה, כולם אהבו אותו. ובכל זאת.

יהא זה ההספד הקטן שלי: קצת אחרי הניתוח התקשר אלי אורי אורבך. גם הוא היה מאושפז. ממיטות חוליינו, שותפים לגורל ולו לרגע, דיברנו שעה ארוכה על מחלות, בתי חולים, רופאים, אחיות, מחטים, בדיקות, פיג'מות חושפות שת ומבקרים. האיש ידע לספר סיפור. זה היה כל כך מצחיק, והכי מצחיק היה שאי אפשר היה לצחוק בגלל התפרים. כל צחוק גרר אחריו אבחת  כאב, 'אוי אוי אוי, אחח אחח אחחחח תפסיק, בבקשה', מה שרק עורר עוד פרץ צחוק, שנענה מיד בכאב מפלח, וחוזר חלילה.

אתה חושב שאתה יודע מה זה להיות מאושפז, סיפר אורבך, אבל אתה לא יודע מה זה להיות מאושפז כשאתה איש ציבור, ועוד איש ציבור דתי. עשרה רבנים עומדים מעליך במבטים קודרים, מדברים עליך מבלי להביט בך ואתה יודע שכל מה שהם מחכים לו זה לצאת מהחדר, לשלוף את הטלפון וללחוש למאן דהוא בקול חמור: אני יוצא עכשיו מאורבך, המצב לא טוב, צריך להתפלל. הוא חיקה אותם בצורה מושלמת, מה שכאב לי נורא לצחוק מזה, אבל היה שווה. תהיה בריא, אמר לי. תהיה בריא אורי, השבתי לו. קבענו להיפגש ולא נפגשנו. חבל.

הלכתי ללוויה. עמדתי שם עם כל הכיפות הסרוגות והרגשתי בבית. הרגשתי שייך. ואתם יודעים מה, הרגשתי שגם הם רואים בי שייך.

שלום לך, אורי אורבך. בשביל מה שזה שווה, וזה לא שווה כלום, דע לך שכשקראתי וצפיתי בדבריך אחרי מותך צחקתי וכבר לא כאב לי.

(פורסם בגלובס, 19.215)

שלישיית טורי ההשתלה:

חזרתי

על הכאב

על הפילוסופיה של הדחיה

איפה הייתי ומה עשיתי בין פברואר למאי 2014

(איור: תמיד שפר)Dror Kidney

א.

חזרתי. איפה הייתי ומה עשיתי שלושה חודשים? עברתי ניתוח להשתלת כליה ואת תקופת ההחלמה הראשונית ושבתי כדי לספר. אחרי הכל, היתה זו אחת החוויות החזקות והעמוקות ביותר בחיי עד כה וחבל להשאיר אותה לא מסופרת. בחרתי לא לכתוב תוך כדי, וזו הייתה הפעם הראשונה במשהו כמו עשרים שנות קריירה לא מפוארת שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. אז יכול להיות שהפסדנו, אתם ואני, את סערת הרוח והתנופה של זמן האמת אבל הרווחנו, כולי תקווה, את השלווה של הפרספקטיבה.

הייתה זו הטובה שבתקופות, הייתה זו הרעה שבתקופות. כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי ועל העולם ואין לי מושג איפה להתחיל. אומרים שהאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו. זה ודאי נכון, אבל לדעתי מעל הכל ניכר האדם במחלתו (ולא פחות מכך, במחלות של הקרובים והיקרים לו). אחרי הכל, כל אחד יכול להיות בריא – זה הכי קל. אבל בשביל להיות חולה – בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי.

ולהיות מאושפז בבית חולים זה מבחן די גדול לאופיו וחוסנו של אדם. להיות מוטל במיטה שאינה שלך, בפיג'מה שאינה שלך (הו, הפיג'מה הצהובה-כחולה! כמה נכון המשפט שהבגדים עושים את האדם), חסר אונים, גופך שסוע, אטבי ברזל חורצים בו ומתוכו יוצאים מני צינורות מכל מני מקומות שצינורות לא אמורים להיכנס אליהם והוא דקור ומעוטר במיני עירויים המחדירים נוזלים ותרופות, וכל תנועה מייסרת, ושום דבר לא נוח, וכל תרופה גובה את מחירה במגוון מרהיב של תופעות לוואי – ומהתהום הזו לטפס אט אט חזרה אל פני הקרקע ואז לא למצוא שם בדיוק את מי שהיית קודם, הברנש ההוא לא גר כאן יותר. הכל קצת כמו סרט מדע בדיוני:עברתי ליקום מקביל וכשחזרתי לעצמי מצאתי שהכול נורא דומה אבל שום דבר לא בדיוק אותו דבר.

לא יודע אם עברתי את מבחן האופי הזה בהצטיינות, האמת. ניסיתי להיות חזק ואופטימי אבל לא תמיד הצלחתי. פה ושם נשברתי, פה ושם צללתי, פה ושם פחדתי, רוב הזמן כאב לי. בגדול, אני חושב שעברתי את זה בסדר גמור. עכשיו, תודה ששאלתם, אני מרגיש טוב מאוד. כליה מתפקדת זה תענוג שרבים מכם בכלל לא יודעים להעריך.

עכשיו בואו ננסה לדמיין שחזרתי מהיקום המקביל ההוא ואני עורך לכבודכם ערב שקופיות, כמו פעם.

 

ב.

על האופטימיות. מחלקת ההשתלות בבילינסון – הו פתח תקווה, מקונדו שלי, את ואני זה לנצח! – היא מקום אופטימי, את זה חשוב לציין. עם כל הקשיים והמכאובים, אנשים באים לשם, לקומה החמישית במגדל, אחרי מחלקת כוויות, כדי לדלג החוצה כמה שבועות אחר כך מתוקנים יותר, בריאים יותר (למרות שבעצם, אתה די מחליף מחלה במחלה, שווה להתעכב על זה עוד מעט). מהבחינה הזו היא שונה ממחלקות אחרות. היא לא אונקולוגית, נאמר כך. מחלקת השתלות דומה יותר למחלקת יולדות. אופטימיות שורה במסדרונות ובחדרים והאווירה משפחתית לאללה: ילדים תורמים להורים, הורים לילדים, אחיות לאחיהן ואחים לאחיותיהן. חיים ניתנים שם מחדש והכל מייצר המון רגעים של יופי וחסד. מקום של אהבה, אחריות והקרבה.

כאן יש עוד שיעור קטן שלמדתי: מילדות מלמדים אותנו לתת, לחלוק, לעזור, לשתף, לתמוך, להקריב – אף אחד לא מלמד אותך להיות נצרך, לבקש, אף אחד גם לא מלמד אותך לקבל, ובטח ובטח שאף אחד לא מלמד אותך לקחת. ועוד כליה. לא כל כך עובדים איתך על הקטע הזה. כשאני מדבר עם אנשים, האינסטינקט הראשון שלי ושל כולם הוא לומר: ברור, גם אני הייתי נותן לילדים שלי. ודוק: נותן. כל אחד יכול לדמיין את עצמו מעניק, קשה הרבה יותר לראות את עצמך בצד המקבל.

את הכליה החדשה (או יותר נכון, משומשת במצב מעולה) קיבלתי מהחי, ולא מסתם חי, מהחי שנתן לי את חיי: מאימא שלי. תראו מה זה האישה הזו: אין מה לומר, אצלה האחריות למוצר היוצא ממפעלה היא לכל החיים.

עברנו יחד דברים, אמא שלי ואני. במחלקה שמו אותנו באותו החדר. אני עוד רגע בן 44 והנה אני עם ישן עם אמא שלי באותו חדר בפעם הראשונה. זה קצת מוזר, בלשון המעטה. מה גם שלא מדובר בדיוק בחופשה: שנינו דואבים אחרי ניתוח, מחוברים למה לא. קשה לאם, אני מתאר לעצמי, לשמוע את בנה נאנק. קשה לבן לראות את אמו חלשה. אבל הכל היה כל כך אינטנסיבי ומרופד במשככי כאבים שנותר רק לקוות שהימים ההם לא הותירו צלקת משמעותי בנפשי. למזלי אני טוב בלהדחיק. אם יש לכם משהו להדחיק, תבואו אלי.

"מה שלא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", אמר פעם ידידי לודוויג וו. אני מוצא שזה בדיוק אחד מהמקרים האלה. להגיד תודה נראה לי טיפשי, תודה אני אומר למוכר בפיצוציה כשהוא נותן לי עודף. אז אשתוק אודות מה שאני מרגיש כלפי אמא שלי, זה נראה לי הכי טוב. אבל כשאנשים שואלים אותי איך אני מרגיש עם הכליה של אמא שלי בתוכי והאם זה השפיע עלי אני עונה שמלבד זה שהתחלתי לראות פתאום את אבא שלי כגבר מושך, הכול ממש נורמלי.

 

ג.

על האשפוז. למרות כל מה שאמרתי על האופטימיות וכל זה, אחרי הכול מדובר על להיות מנותח ומאושפז בבית חולים. ולהיות מאושפז זו חוויה משפילה, לא במובן של ביזוי או רמיסת כבודו של אדם בכוונה תחילה, חלילה – כל הצוות אנשים נפלאים וברור שאף אחד לא רוצה ברעתך. זו חוויה משפילה במובן הזה שהיא ההפך ממשדרגת, היא משנמכת אותך. אותי, אני רוצה להאמין, היא הפכה ליותר עניו ושפל-רוח.

פתאום מורידים אותך לפחות עשר דרגות בסולם. ככה זה ביקום המקביל. זה מתחיל איך שאתה מגיע – מפשיטים אותך משמך, מעכשיו אתה מספר ת"ז. מפשיטים אותך מבגדיך ונותנים לך פיג'מה. פיג'מת הניתוח המקוללת עם כל התחת בחוץ. בא סניטר מבוגר ומגלח לך את החזה והמפשעה תוך כדי שהוא צועק בטלפון על איזה שירות לקוחות. אתה חושב שמשם אין הרבה לאן לרדת. אתה טועה.

רוב הזמן אתה שוכב ואנשי הצוות הרפואי (על המבקרים בנפרד) עומדים מעליך, בוחנים אותך, מדברים עליך כאילו אתה לא שם, שוקלים את השתן שלך, אתה מושיט יד והם לוקחים לך דמים – זה אף פעם לא דם, משום מה, תמיד דמים – נותנים לך כדורים ומחכים שתבלע, כל הזמן שואלים אותך למספר תעודת הזהות שלך ומאה פעם ביום שואלים אם אתה רגיש לתרופות. השגרה לקוחה מסרטי כלא: מעירים אותך בחמש וחצי בבוקר, מפנים קטטרים ונקזים, לוקחים מדדים (לחץ דם ,חום), אחר כך באים לוקחים דמים. אחר כך מחליפים אינפוזיה או משהו. אחכ סיבוב תרופות, ארוחת בוקר, סיבוב אחיות, סיבוב רופאים, לפעמים הם בכלל לא היו מסתכלים עליך, רק בניירות שלהם, ארוחת צהריים. עוד בדיקות, עוד תרופות, ארוחת ערב. בין לבין אתה פשוט ישנו שם, מעביר את הזמן. מאוד קשה לתכנן בריחה ככה.

זו בכלל אינה האשמה, אגב. הם כולם נחמדים ומקצועיים ואני מבין אותם: אם תיקשר נפשית לכל אחד לא תצא מזה. אבל מה לעשות ואני יכול להיות רק איפה שאני.

הדבר שהכי הטריף אותי היה דבר קטן ושולי: כשהם היו מניחים עלי דברים. לוקחים אותך עם המיטה לאולטראסאונד או ביופסיה, ופשוט מניחים עליך את התיק הרפואי. לא על המיטה לידך, עליך. או כשבאים להחליף תחבושות, עירוי או בדיקת דם, ופשוט מניחים עליך דברים. לא על השולחן שליד המיטה, לא על המיטה – עליך. היית בנאדם, עכשיו אתה מדף. משטח עבודה.

והכי גרוע: אתה אפילו לא מוחה. הסניטר שמוליך את מיטתך פגש ליד המעלית סניטר חבר שמוליך מיטה ובה מישהו אחר שגם עליו מונח קלסר, והשניים עוצרים לפטפט בעוד שנינו כשני צבים הפוכים על גבם, שותקים.

למזלי, ניחנתי בכמה תכונות שהופכות אותי למאושפז מעולה. א) אני חסיד של אוכל מוסדי. תנו לי מנה עיקרית במרקם לא ברור ובטעם של כוויה ולצידה ירקות שבושלו עד לבלי הכר וגוש אורז שנראה כמו פירה ומריח כמו סמרטוט רטוב, ואני מרוצה. ב) אני רגיל להיות לבד ואין כמוני בלא לעשות כלום שעות ארוכות. אם יש משהו ממול, אפילו קיר, זה ממש מספיק לי. ג) אין לי שום בעיה לחכות לדברים, אני אחד הממתינים הטובים, ובבית חולים זה פחות או יותר מה שאתה עושה כל היום.

 

ד.

על המבקרים. בהחלט יש משהו בכל הסיפור של ביקור חולים. זה עוזר, זה מעודד, זה מחזק, זה מפיג את השעמום, הבדידות והעצב ומשכיח מעט את הכאב, כל מבקר נוטל אחד חלקי שישים ממחלתך. זה גם נחמד כשהם הולכים ואפשר לחזור לנמנם או להביט בקיר. התברכתי בחברים טובים, דודה מופלאה ומשפחה נהדרת (אבא סקסי) שהפכו את הכול לנסבל יותר, ובגלית כמובן, שהביאה את השמש בכל פעם. גם עליה לא נדבר היום ברשותכם, במסגרת הדברים אודותיהם יש לשתוק.

ובכל זאת. מבקרים זה לא קל. הם באים ומזכירים לך שיש עולם בחוץ. וזה בדיוק לב העניין: העולם בחוץ ממש לא מעניין אותך. רוב המבקרים באים ונטייתם המיידית היא להתחיל ולספר לך כמה זמן לקח להם להגיע, מה הנתיב המדויק בו בחרו להגיע ולמה, מצב הפקקים בדרך, איפה חנו בחניון, המרחק המדויק בין המחסום לנקודת התשלום, העומס במעליות ושאר פרטים טכניים. אחר כך הם עוברים בדרך כלל לספר לך על מחלות של אחרים, או על כל מני דברים שהם עשו ואתה לא יכול בינתיים. אני מבין שזה נובע ממבוכה ומהרצון למלא את האוויר במילים ולעשות לך טוב על הנשמה – וזה עושה, כאמור – אבל לנו המאושפזים לא אכפת מכל הדברים האלה. ועל הדברים שאכפת לנו לא תמיד קל לדבר עליהם.

מה גם שרובם המוחלט של בני האדם הסבירים שונאים בתי חולים, וכשהם באים רואים את זה עליהם, זה כתוב להם על המצח. הם אוהבים אותך והכל, אבל מה שהם הכי רוצים זה שהביקור יהיה מאחוריהם. הם רוצים לחזור ליקום שלהם, עם הפקקים והחניונים. אני מבין אותם לגמרי.

 

ה.

העיקר הבריאות. כל הזמן שואלים אותי "איך אתה מרגיש?", אבל בטון שונה מה"איך אתה מרגיש" הרגיל והיומיומי, קצת יותר עמוק וכן. ברור שזה נעשה מכוונה טובה ועניין אמיתי, אבל אני כבר מחכה שזה יעבור, נפשי הומה מגעגועים ל"מה המצב" הסתמי. מה גם שמדובר בסוג של מכשלה כי אתה אף פעם לא יודע מתי לענות תשובה מפורטת. הרבה פעמים הם רק רוצים שתגיד שהכל טוב. לפעמים נורא בא לי לפרט ודווקא אז עולה על פני בן שיחי מבט מזוגג.

וכל הזמן אומרים לי "תהיה בריא". אני יודע שהכוונה אמיתית, אבל אבקש לומר משהו בעניין: "תהיה בריא" זה דיבור של בריאים. אנשים חולים לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". כשמישהו אומר "תהיה בריא", הוא בעצם אומר "אני בריא". ויותר מזה, הרבה פעמים (ויסלח לי שיווה) כשאתה מאושפז, מה שאתה שומע זה מין סבטקסט שאומר: "אני בריא ואתה לא". סוג מתחשב של לעג לרש. כמובן שאנשים לא מתכוונים לזה, ואני מתנצל, אבל כך אני מרגיש לפעמים.

מציקה לא פחות, ולפעמים צורמת כמו ציפורן על לוח הנפש, היא האמירה – שגם אותה שומע החולה מאה מיליון פעם ביום – "העיקר הבריאות". אכן מדובר במשפט נכון ואמיתי, אבל הרבה פעמים בריאות – ובטח בריאות כמו שאתם מתכוונים אליה, היא בכלל לא אופציה בשבילי ובשביל אחיותיי ואחיי המושתלים.

כשאנשים בריאים אומרים לאנשים חולים "תהיה בריא" או "העיקר הבריאות" הם בעצם מדברים לעצמם. מה שהם באמת היו רוצים להגיד – ובצדק – זה "בא לי כבר לעוף מבית החולים הזה לפני שאני מתעלף", או "איזה מזל שזה לא להפך", אבל מאחר והם לא רוצים לפגוע בחולה הם פשוט מזכירים כל אחד לעצמו, ובקול רם: "תהיה בריא", "העיקר הבריאות".

העיקר הבריאות – האמנם? אולי מדובר בעוד מוסכמה או פרה קדושה ששווה לשחוט. אולי בעולם בו הרפואה כל כך מתקדמת הבריאות היא כבר לא העיקר. יש הרבה יתרונות במחלה – ואני מדבר על עצמי ועל עצמי בלבד – היא זורקת אותך הצידה, היא מכריחה אותך לחשוב, להרגיש, להתבונן. לא אכנס לקלישאות של ללמוד להעריך דברים מחדש, אבל גם זה שם. ובכלל, זה הכי מעניין. בעיניי, לקטלג אדם לפי גזע, צבע, מין, דת או קבוצת כדורגל זה די עלוב: אמור לי מה מחלתך ונוכל להתחיל לדבר ברצינות.

אנחנו, המטופלים, לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". אנחנו אומרים: "תרגיש טוב". ובעיניי זו ברכה הרבה יותר יפה ונכונה ואנושית. בכלל – לפעמים אני מרגיש שמושתל אחר מבין אותי הכי טוב. במרפאת המושתלים אנחנו מדברים בינינו על תחושות, תרופות, כאבים, תופעות לוואי, פחדים ותקוות – בלי ציניות ובלי מחסומים, הכל פתוח, מונח לפני כולם. שיחות שלא יכולות להתקיים במקום אחר ועם מי שלא מסוגל להבין מה זה לחכות להשתלה, מה זה לעבור אותה, שמבין שאתה בעצם אף פעם לא עובר אותה, שמרגיש מה עושה הפרוגרף (תרופה נגד דחיה) או מה התחושה כשמוציאים קטטר. אלה החברים שלי ואני אוהב אותם ומתגעגע אליהם.

ו.

עוד רגע נגמר לי המקום ואני מרגיש פתאום שבא לי לספר עוד המון, שאני רוצה לבחון את השתלת הכליה בצורה יותר פילוסופית, לספר על הרופאים ועל התרופות, על מהי כליה וכמובן על הכאב – עולם ומלואו, אולי התעלומה הגדולה ביותר העומדת בפני הרפואה, לצד המוות – ועוד, ועוד. אולי נמשיך בפעמים הבאות. אותי זה נורא משחרר.

ולסיום, משהו אקטואלי: השבוע קראתי שפואד בן אליעזר עומד לעבור ניתוח להשתלת כליה. מעכשיו, ארצה או לא ארצה (והאמינו לי שאיני רוצה), לעולם אחוש קרבה ושותפות גורל עם הבנאדם. ולמרות שאני בעד רובי ריבלין לנשיאות, הרי שאם בכל זאת יהיה זה בן אליעזר שיישב על הכס הרם הרי שאין ספק שמדובר בהישג אדיר עבורנו, מושתלי הכליה. עוד הוכחה שמדובר בקבוצה סופר איכותית של אנשים. ראו כמה זמן לקח לנשים להגיע לאן שהגיעו, ראו את השחורים, את ההומואים – לכל אלה לקח מאות שנים לטפס בהיררכיה. וראו אותנו: חמישים שנה בדיוק מאז השתלת הכליה הראשונה בישראל, וכבר יש לנו מועמד לנשיאות!

חבל שפואד דיבר קצת שטויות בראיונות ובהתבטאויות שלו בנושא. על הדיאליזה אמר שזה "כמו ללכת ולשתות ולאכול ולהתרחץ". למזלי לא עברתי דיאליזה, אבל אני יודע שזה ממש, אבל ממש לא כמו להתרחץ. באירוע שבתרבות בקרית ביאליק אמר המושתל לעתיד כי: "זה אחד הדברים הכי פשוטים שקיימים היום בטכנולוגיה הרפואית, אתה במשך שעה הולך, עושה את הדבר הזה, שבוע ימים נח ואחר כך אתה יוצא לחופשי".

הו, פואד פואד. מאיפה להתחיל: זה לא הניתוח הכי מסובך, נכון, אבל ממש לא הכי פשוט; הניתוח לא לוקח שעה, יותר כמו ארבע, וזו חתיכת פרוצדורה; אתה לא "נח", לא "שבוע" ואתה בטח לא "יוצא לחופשי" אחר כך.

אז תרגיש טוב, פואדיקו חביבנו, באמת, וכל הכבוד לבנך שתורם לך כליה. יש לי אליך הצעה: עבור את הניתוח כאחד האדם: לא שר"פ ולא מלון. בוא ושכב איתנו, האנשים הרגילים, במחלקה הרגילה. תעבור את זה כאחד מאתנו. שב איתנו בתורים הלא נגמרים במחלקה הנפרולוגית. זו גם תהיה הצהרה חשובה בזכות המערכת הציבורית, זה גם יעשה לך יח"צ טוב, אבל הכי חשוב: תכיר כמה אנשים נפלאים.

 

(פורסם בגלובס, 15 במאי 2014)

לחיות ולמות זה אותו דבר

ביקור בערד אצל הקהילה הדרום סודנית המיועדת לגירוש בעוד שבועיים, תחילת אפריל

ערד, יום ראשון בבוקר. מזג האוויר בהיר וקר. בדירת שיכון טחובה וקטנה שנמצאת בקומה האחרונה של בניין כעור ומוזנח מצטופפים מייקל דה-בול ושלושה מארבעת ילדיו. מָאם בן החמש, נוח בן השלוש וסאנדיי בן השנתיים. אשתו נסעה לשוק בבאר שבע עם ניאן הקטן, בן החצי שנה. אני לא איזה מומחה עולמי להתפתחות הילד, אבל אין ספק שהילדים נראים לא טוב. מאם לא מדבר ובקושי מצליח ללכת בלי ליפול. נוח מחרחר. לא זמן, מספר מייקל, הוא עבר ניתוח לב בסורוקה. אשר לניאן הקטן, הוא נולד פג במשקל של 900 גרם עם בעיות התפתחות. סאנדיי נראה לי בסדר. אם הייתי צריך להמר מי מילדי משפחת דה-בול יצליח לשרוד בדרום סודן למעלה מחודש, הכסף שלי הולך על סאנדיי. בעוד קצת פחות משבועיים הם אמורים להיות מגורשים לשם, ומייקל מראה לי ביו-טיוב סרטונים שצולמו שם בימים האחרונים: מלחמה, רעב ומוות.

הילדים בבית. הם לא הולכים לגן כי לפני כמה ימים באו שוטרים וסגרו את הגן וחוץ מזה אין כסף כי מייקל ואשתו , שניהם בני שלושים, פוטרו מעבודתם במלונות ים המלח, וכמוהם כל 175 הפליטים מדרום סודן שחיים בערד. תוך שבוע גם לא יהיה כסף לשכר דירה. מה תעשה, מייקל? לא יודע, הוא אומר. יש לך תוכנית, חשבת על משהו, אני שואל. לא, הוא עונה.

מאחר והעתיד לוט בערפל, אנחנו מדברים על העבר. מייקל כבר שש שנים בישראל, כולן בערד, לפני זה ארבע שנים במצרים, משם ברח אחרי ששוטרים מצריים התחילו להרוג דרום סודנים. לפני זה שבע או שמונה שנים במחנות פליטים באתיופיה, לפני זה שנתיים בבית יתומים בחרטום. את הכפר בו נולד בדרום סודן בחבל ג'ונגליי עזב בגיל 10, אם אפשר להגדיר כעזיבה את הבריחה המבוהלת של המשפחה שהתפזרה לכל עבר. הוא לא יודע איפה הם, לא שמע עליהם מאז. אני מנסה לברר מה הוא זוכר ממחוזות ילדותו, אבל אפריקאים לא חזקים בזיכרונות ילדות מופזים ונוטפי געגוע. הילדות מחורבנת, כמו הבגרות. כנראה שזה מה שקורה לך כשאתה נולד באחד המקומות האומללים על הפלנטה, מקום שעבר, ועובר עדיין, מלחמת אזרחים בת 50 שנה שגבתה את חייהם של למעלה מ-2 מיליון בני אדם והפכה ארבעה מיליון לפליטים. או כמו שקוראים להם אצלנו: מסתננים / מהגרי עבודה / כושים / פושעים / מעבירי מחלות.

הדירה מתחילה להתמלא בחברים של מייקל. דאק קונג, 30. בחור שתקן וגדל מידות, אב לחמישה. לוק בידיט, 31, בלי ילדים, שני גברים נוספים שלא רצו לומר את שמם ובוֹל דוֹ, 25, בלי ילדים, שהוא אחד ממנהיגי הקהילה, אם אפשר לקרוא לזה כך. גם הוא, כמו כולם פה, איבד את עבודתו במלונות ים המלח. גם לו, כמו לכולם פה, לא צופן העתיד הקרוב מי יודע מה. גם לא, כמו לכולם פה, אין תוכנית.

אחד אחד הם מספרים את סיפורם במין היפוך מדכדך של משפט הפתיחה הידוע של אנה קרנינה לטולסטוי: כל המשפחות האומללות דומות זו לזו. הסיפורים חוזרים על עצמם: מלחמה, רעב, יתמות, גירוש, מעבר ממחנה פליטים אחד לשני, מצרים, בדואים, כלא ישראלי, עבודה במלון. כל אחד מהגברים האלה ברח מביתו כשהיה ילד קטן, כל אחד מהם חווה מוות, לכל אחד מהם צלקות. הם כולם נשבעים שהם רוצים לחזור, אבל לא עכשיו. כי עכשיו לא בטוח ומה על הילדים. הילדים ימותו, אומרים האבות שבחבורה, וקולם אפילו לא נואש. רק שקט. זו בעיה, אומר מייקל שוב ושוב, זו בעיה.

אם לא רוצים אותנו נלך, הם חוזרים ואומרים. אנחנו לא רוצים להיות במקום שלא רוצים בנו. אבל לא עכשיו. המדינה עוד צעירה ולא בטוחה – מה שנכון, אגב, במאה אחוזים. ובכל זאת, אני שואל, מדינה חדשה, בית חדש, האם זה לא משהו ששווה לחזור ולהילחם עבורו? אני מוכן להילחם, אומר מייקל, וחבריו מהנהנים, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי ימותו. הוא תופס את נוח ומנגב לו את האף. אתה היית רוצה שהילד שלך ימות, הוא שואל אותי. אתה היית מסכים לקחת אותו למקום בלי אוכל, בלי בית חולים, בלי בית? זו בעיה. הוא שותק, מחפש טיעון מנצח נגד הגירוש, אבל הדבר היחיד שיוצא לו זה: וגם יותר מדי חם שם. זו בעיה, אני מסכים איתו.

כמה אתה משלם פה שכירות, אני מעביר נושא. 1800 שקלים, הוא אומר. בול תופס את מקומות כנציג הקהילה, שולף מסמכים ועוד מסמכים, תיעוד של אמירות גזעניות, צילומי דרכונים וכד'. כאילו שהבעיה פה היא טכנית, כאילו שרק צריך לפתור איזו אי הבנה קטנה ואז כל 700 הדרום סודנים שחיים בישראל לא יישלחו אל מותם.

אנחנו יוצאים לסיבוב. בול לוקח אותנו מדירה קטנה וטחובה אחת לדירה קטנה וטחובה אחרת, אחת מהן מתפקדת כגן ילדים. תשעה ילדים בחדר ריק. צעצוע אחד. הם רבים עליו בשקט. כולם נורא משתעלים. חמש נשים נמצאות שם, גם הן פוטרו השבוע מהמלונות. כולן אימהות. הן קצת יותר דברניות מהגברים. ניאנדין אבו, אם לשני ילדים בכיתות ב' וד', משתעלת בכבדות אחרי ששאפה חומר מסוכן בעבודה. היא בת 29 , את ביתה עזבה כשהייתה ילדה. סיפרת לילדים, אני שואל. לא, היא אומרת, אבל המורה שלהם אמר להם: עוד מעט כבר לא תהיו פה.

היא מספרת על חברה שלה שחזרה לפני כחודשיים והילד שלה מת. אני לא מכירה שם כלום, אף פעם לא הייתי שם, הילדים שלי לא יודעים את השפה ואין לי משפחה. אז מה נראה לך שיהיה, אני שואל אותה. היא דופקת עוד שיעול של חומרים כימיים ואומרת בשקט: לא יודעת. רוצים לגרש,שיגרשו. לחיות ולמות, אומרת לי ניאנדין בת ה-29, זה אותו דבר.

מרת'ה אקור, אם לשלושה, מספרת שפיטרו אותה בלי לתת לה משכורת אחרונה. גם היא אומרת שחיים בלי עבודה ובית ותקווה הם חיים שטין בהם כלום. יכריחו אותנו לעזוב, נעזוב. נמות? שנמות. סוזן קיר, אם לאחד, מראה לי צילומים מטושטשים של דרכונים שתוקפם פג מזמן. בחדר יש גם אישה זקנה אחת, היא זקנה מאוד, אדאו מדג'אן שמה, היא לא יודעת כמה זמן היא פה, אבל הקהילה הביאה אותה שתהיה קצת עם הילדים, שלא תיכנס לדיכאון. נראה שזה עובד יופי.

אנחנו יוצאים משם, עוברים בעוד גן כזה, ובעוד דירה, בדרך, על ספסל אנחנו פוגשים תשעה גברים יושבים בשמש – פני כולם מצולקות, תוצאה של טקס גבריות – ומחכים שמשהו רע יקרה במין סבילות אפריקנית שנרכשה בהרבה יותר מדי שנים של חיים בצל המוות. לאף אחד אין תוכנית, אבל לא בדיוק בקטע תל אביבי מגניב של לחיות את הרגע ולראות מה יקרה. עוד שבועיים אין לכם בית ואין לכם עבודה, אני אומר להם, לא חשבתם על משהו?

אנחנו מתרחקים משם בלב כבד. אני מדבר עם בול. איך הישראלים, אני שואל. הם בסדר, הוא אומר. הכל יחסי – בישראל יכולים להגיד לך כושי ולדבר אליך לא יפה, אבל אף אחד לא יעשה לך כלום והמשטרה תגן עליך, זה לא כמו שם, או במצרים, שישר הורגים. פה זה יותר כמו אמריקה, הוא אומר. הישראלי ישכיר לך דירה, יעשה עליך כסף, ינסה פה ושם לדפוק אותך אולי, אבל בגדול – הוא לא ירים עליך יד.

אנחנו עולים לעוד גנון כזה, פוגשים את סוריה שעזבה את כפרה כשהייתה בת 8. היום היא בת 28 אין לה שם כלום, איכשהו, הילדים של מייקל פה. אנחנו יוצאים חזרה לרחוב, פוגשים את מרי ניאליפה, בת 29, אם לחמישה, אשתו של דאק שפגשנו קודם. אתמול היא הייתה בהפגנה בתל אביב נגד הגירוש. בעיניה חיוך. תגידי, אני שואל, את חושבת שזה יעזור במשהו. לא, היא אומרת.

יום הנכבה שלי

יום ראשון, עשר וחצי בבוקר בקלנדיה. האירוע: יום הנכבה. עדיין שקט כשאנחנו עוברים את המחסום ונכנסים פנימה דרך שרוול 6. באוויר כבר עומדת הבטחה לבלגן. אנחנו תופסים את מקומותינו. העליבות ברחוב הראשי מדגישה שאני לבוש הרבה יותר מדי יפה לנכבה.

מרחוק כבר מתקרבת תהלוכה של כמה מאות צעירים. קריאות, דגלים, רוגטקות. הצבא, שגם הוא בעצם כמה מאות צעירים, נעמד בעמדות. גם צוותי הצילום. מהר מאוד נזרקת אבן, מהר מאוד נורה גז מדמיע. המפגינים נסוגים אחורה, החיילים מתפזרים בסמטאות. אני רץ קדימה, תופס מחסה מאחורי גדר בטון. עכשיו אני בין הצבא למפגינים, ששוב מתקרבים. בוא חייל, הם צועקים, בוא אני אזיין את האמא שלך. הם זורקים גם בקבוקים, הצבא יורה גז. אמבולנס מפנה פצועים. עוד רימון גז נוחת לא רחוק ממני. ריח חריף, בלתי אפשרי, אני צורב, דומע. אבן מתרסקת על הקיר לידי וריקושט פוגע לי בכתף כמו מכת אגרוף חזקה.

אני מתחבא בכניסה לחניה עם עיתונאית יפה מסוכנות ידיעות פורטוגזית. היא מוציאה מהתיק שלה חתיכת בצל ונותנת לי. זה טוב נגד גז. אני מנסה לפלרטט איתה קצת. עוד מטח גז מרחיק מעט את המפגינים ושולח אחורה כמה צלמים בוכים ומשתעלים ששאפו ממנו יותר מדי. עכשיו כבר די צפוף במחבוא שלי. נוחתים גם רימוני הלם. האדרנלין גבוה ואנחנו קשוחים.

מעברו השני של הקיר נמצאים שני רעולי פנים שמיידים אבנים. ברגע של שיפור עמדות הם עוברים לצד השני של הקיר. לצד שלנו. זוז, אומר לי אחד מהם. מסתבר שאני עומד על סטוק של אבנים שהוכן מראש והוטמן מאחורי לוח עץ. אני מנסה לראיין אותם אבל הם לא מוכנים לדבר באנגלית. רק ערבית, אומר אחד מהם בין אבן לאבן. הם מרוקנים את המחסן ונעלמים בסמטאות. בלוקים עפים באוויר, מתפוצצים על הכביש.

רימון גז מדמיע ניתז מאחד הקירות ונוחת בול איפה שאנחנו. עכשיו קצת קשה יותר להיראות קשוח כשכולך מקיא, דומע, עיוור. זה גם קצת מפחיד, האמת, להיות שם בתוך כל זה. עוד רימון הלם. אם מקודם לא ראיתי כלום, עכשיו אני גם לא מצליח לשמוע. טוווווו ארוך מכסה על הכול. רגעים של דממה כפויה, נדמה שהכול מגיע אלי ממרחקים. לאט לאט השמיעה שבה אלי. חכה חייל, אני שומע אותם צועקים לא רחוק ממני, עוד נגיע לתל אביב.

חובש פלסטיני מגיע פתאום עם תיק עזרה ראשונה. בחור צעיר, ג'ל בשיערו וכולו אומר שלווה למרות שעל הווסט שלו יש קצת דם. הוא עובר בין המשתעלים והמקיאים, נותן לנו גאזות טבולות באלכוהול וחתיכות בצל. אנחנו עומדים אצלו בתור, מפגינים ועיתונאים. קוראים לו בשאר אבל אין לו הרבה זמן להישאר ולפטפט.

מטר של אבנים נוחת סביבנו. על הכביש, על הגגות. אני כורע מאחורי ג'יפ עם צלם של סוכנות ידיעות גרמנית. אני מחכה למטר גז של הצבא ואחריו להפוגה הקצרה עד שהמפגינים ישובו ורץ אחורה, אל מעבר לקווי החיילים.

כל האקשן מתרכז בצד אחד של הכביש. בצד השני נוסעות מכוניות כאילו כלום. אני נכנס למכולת של אבו אשרף. הוא יושב שם בשלווה, קורא ישראל היום. אני לוקח קולה קרה. אבו אשרף, מסתבר, הוא בכלל היפי. למה שלא נחייה כולנו כמו אחים, הוא שואל, למה שלא נאהב אחד את השני. מעליו דולקת טלוויזיה ואל ג'זירה מדווחת בדיוק מהמקום בו אנחנו נמצאים. ראית מה הולך בטלוויזיה, אני שואל אותו. זה שטויות, אומר אבו אשרף בן ה-55, בלגן של ילדים, צריך לעשות שלום אמיתי.

אני שב אל שדה הקרב. עכשיו יש כבר צמיגים בוערים ועשן שחור, סמיך ומסריח מיתמר לו בשמי קלנדיה. מאחוריו נזרקות אבנים. ליד הצמיגים מתפוצץ רימון גז, מעלה עשן לבן. דממה מוזרה של סוף העולם יורדת על הרחוב המעושן. אין צעקות ואין דיבורים, פה ושם נזרק רימון, פה ושם נוחתת אבן אבל נדמה שאף אחד לא מדבר ברדיוס של קילומטר.

ופתאום רגע של קסם. הפלסטינים יורים לכיווננו זיקוקין דינור שחותכים דרך השחור של הצמיג והלבן של הרימון ומתפזרים בשלל צבעים שמחים על הכביש זרוע האבנים. זה כמו בסרט של קוסטריצה או פליני. מבלי משים כולם מחייכים.

זה נגמר בעוד מטח של אבנים ואז בעוד ירי גז. לא יודע למה, אבל אני רץ קדימה, מנסה לחזור לנקודה הקדמית שהייתי בה. אני מתקדם בצד הרחוב, אבל איך שאני מגיע ושואף שאיפה עמוקה של אוויר נוחת לידי רימון גז שאחד הפלסטינים זרק בחזרה לכיוון החיילים. הפעם זה ממש הרבה יותר מדי קרוב. במקום אוויר אני שואף מלוא ריאותיי תערובת של כלורובנזן אלדהיד ומאלוניטריל 2. אני מרגיש כאילו מטביעים אותי בבריכה מלאה טבסקו ותוקעים לי נעצים מתחת לעפעפיים. זה נורא. ושוב דומע, ושוב מקיא, ושוב כושל אחורה – לא שוכח גם בשעה קשה כמו זו שאני קול לפחות כמו סטיבן סיגל. מישהו נותן לי עוד חתיכת בצל. חלק אני לועס וחלק אני מורח מתחת לאף, מתיישב על הרצפה ומחכה שזה יעבור. לידי קורס גם זקן פלסטיני – מאיפה הוא הגיע, לעזאזל – וצוותי צילום מסתערים עליו. יש הרבה פצועים, אומר לי מישהו.

ילד פלסטיני שואל אותי מאיפה הבצל. לא יודע למה, אבל אני מושיט לו את שלי באופן אוטומטי. שוקראן, הוא אומר ורץ אל החברים שלו. אני מקווה שזה לא נחשב לבגידה או משהו. רימון הלם מתפוצץ וכשאני רץ משם, כושל, נתפסות לי פתאום האצבעות של הרגליים, כמו בבריכה.

עכשיו הרוח שינתה כיוון וכל הגז עלינו. אין לאן לברוח. אני עולה לגג של בית שחיילים הקימו בו עמדה. הנוף יפה יותר מלמעלה והגז מורגש פחות. יש פה גם כמה עיתונאים. החיילים חביבים וסבלניים. אחד מהם אפילו קורא את הטור הזה. לאיפה שלחו אותך השבוע, הוא צוחק, פה אין קוקטיילים.

מתחילים להגיע דיווחים מהצפון ואחרי כמה דקות מגיע קצין ומסלק אותנו משם. בחזרה ברחוב. הפלסטינים מתקרבים והצבא נותן להם. הם שורפים עוד צמיגים וזורקים עוד אבנים. הם מיידים גם בעיתונאים. הכתבת של אל ג'זירה מקבלת אחת, ואז עוד אחד. צלם נפגע ביד. ואז גם אני מקבל אחת לירך שמאל, לעזאזל, זה כואב. אני זקן מדי בשביל החרא הזה.

מטר האבנים לא נפסק. הם מתקרבים ומתקרבים עוד והצבא לא עושה כלום. עומד בסבלנות. אני מתחבא מתחת גגון ומאחורי גריל והאבנים ממשיכות והצבא ממשיך לא לעשות כלום. הם בטח מתכננים משהו.

זה נמשך די הרבה זמן וההם כבר ממש קרובים. ואז זה קורה. הצבא מסתער פתאום, יורה ים של גז, שני רכבים משוריינים דוהרים לכיוון הקהל. מוצפים באדרנלין אנחנו רצים אחרי החיילים. הכול קורה נורא מהר: מהצד של הפלסטינים יש פתאום כמה ערימות של חבר'ה על האספלט, ממש לידי. הולכים מכות. חלקם מדממים. אני מבין פתאום שאלה מסתערבים. הם שולפים פתאום אקדחים, מכסים את הפנים במסכות ולוקחים ארבעה או חמישה מפגינים ומובילים אותם החוצה עם אקדחים לרקות. עניין של שניות ואחד מהדברים היותר מרשימים שראיתי. הצבא חוזר אחורה במהירות, יורה עוד המון גז והפלסטינים ההמומים שנסוגו משיבים אבנים. עכשיו אנחנו רצים באמוק לכיוון השני. בגבנו אבנים לפנינו רימונים. נמלטים, לא מבינים מה בדיוק קרה. לא יודעים בדיוק לאן. רצים.

תוך כדי ריצה אני קולט שנפלה לי המחברת. בלי המחברת הזאת אני כלום. אני מסתובב ורץ חזרה, מפלס את דרכי בין ההמון המסתער מולי, שפוף, משתעל, כמו אידיוט. אני רואה אותה מוטלת על הכביש ואנשים דורכים עליה. אני ממש יכול לראות את עצמי מבחוץ מתקרב אל המחברת, בדרך נס לא מקבל אבן בראש, מרים אותה ונסחף חזרה בזרם השועט. העט נשאר שם.

זה בהחלט שיא היום שלי. זקן מוכר קפה בעגלה. שני שקל. אני נח, צופה בריטואל חוזר על עצמו שוב ושוב. אבנים. גז. צמיגים. הלם. נסיגה. התבצרות. התקדמות. אני יושב על הגדר. מסביב כולם מדברים על המצב, פלסטינים ועיתונאים. יש גם שתיים ממחסום ווטש. אני לא לומד שום דבר חדש. אחרי כמה זמן אנחנו יוצאים משם, משתעלים כל הדרך הביתה.

העשירון התחתון לפסח

קוראות וקוראים יקרים, אני יודע שהזנחתי את הבלוג הזה בזמן האחרון לטובת הפייסבוק הנאלח. אבל לא עוד. אני מתכנן לחזור.

הנה העשירון התחתון, התוכנית שלי ושל שי ניב בגלובס טי.וי. צפייה נעימה

על הזכות להישכח

בקריקטורה שפורסמה ב-1993 בניו יורקר והפכה למיתולוגיה מקוונת נראה כלב יושב ליד מחשב ואומר לכלב שלידו: "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב".

שבע עשרה שנים אחרי – יותר מנצח במונחי הרשת – והקריקטורה הזו מזמן לא נכונה. העולם התהפך: עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.

סוגיית הפרטיות היא היום הסוגיה הדיגיטלית האקוטית ביותר, ודאי מאז עלייתה של הרשת החברתית ואובדן השליטה של המשתמשים על הזיכרון הקולקטיבי. רובנו תקועים עם עצמנו, עם ההיסטוריה שלנו ומה שיותר גרוע – עם הדרך בה אחרים ראו ורואים אותנו.

ניסיונות שונים ומגוונים נעשים על מנת לפתור את הבעיה. ניסיון כזה העלתה בסוף השבוע שרת המשפטים של האיחוד האירופי, ויויאן רדינג, שהודיעה על כוונת האיחוד לקדם חקיקה תחת הכותרת "הזכות להישכח".

במה מדובר: בלתת לכל משתמש את היכולת לשלוט, לתקן ואפילו למחוק את כל הזהות הדיגיטלית שלו – הפרופילים ברשתות, הפוסטים בבלוגים, התמונות בפליקר, הציוצים בטוויטר, המכתבים באימייל, הסרטים ביו-טיוב וכיו"ב – ולהתחיל הכול מחדש. "הזכות להישכח", אמרה רדינג, "היא חיונית בעולם הדיגיטלי של היום".

על פניו, מדובר בדבר בלתי אפשרי. אלה לא רק פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט ששומרות עליך מידע – מאות אלפי חברות אוספות מידע כזה או אחר, ולא כולן מרושעות. מלבד זאת, האינטרנט הוא רק חלק מהעולם הדיגיטלי. מה עם הודעות סמס? מה עם הפעילות בכרטיסי האשראי? מה עם המידע ששומרת המדינה? מי שחושב שתמונות מביכות בפייסבוק הן הצרה הגדולה שלו, כדאי שיחשוב שוב.

כשמסתכלים על העולם אין ברירה אלא להודות – שוב – שהפרטיות כמו שאנחנו מדמיינים אותה מתה, והיא לא הולכת לקום לתחייה.

אבל אתם יודעים מה, אני לא מקבל את התשובה "בלתי אפשרי". אנחנו הרי בני אדם ואם יש משהו שהוכחנו לאורך ההיסטוריה זה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. הביטו ביומיום שלנו: הוא הדבר הכי בלתי אפשרי עבור אדם שחי לפני פחות מחמישים שנה. אז תעשו לי טובה – הכול אפשרי.

לכל דבר יכול להיות פתרון. פתרון טכנולוגי מעניין לסוגיה דנן יכול להיות מבוסס על תוכנה שנותנת למידע תאריך תפוגה. אחרי איקס זמן יימחקו כל ההודעות, התמונות, הציוצים וכו', אם תרצה כמובן.

אבל האירוניה האמיתית בכל עניין "הזכות להישכח" היא עד כמה היא מנוגדת לכל מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו. הרי מהו אדם, מהי מטרתו העליונה? בדיוק ההפך מאותה "הזכות להישכח". האדם – ובגלל זה הוא מצלם, מטפס על הרים ומוליד ילדים – רוצה להיזכר, להשאיר טביעת רגל על מדרכת הנצח. אף אחד לא רצה להישכח עד שבאה האינטרנט והראתה לנו את הצד השני של המטבע.

(פורסם בגלובס, 7.11.10)

כל מה שצריך לדעת על המלחמה בסמים

א.

בסוף השבוע שעבר נסענו החבר'ה לחוף אכזיב. מזג האוויר היה נהדר והים היה מזמין וצלול כבדולח. בערב, אחרי שנרדמו הילדים, עלו הבשרים השווים אל האש והבירות הקרות זרמו כמו בירות קרות.

ואז באה המשטרה.

המשטרה היו שני שוטרים, אחד במדים ואחד סמוי. הם רצו לחפש עלינו סמים. או כמו שהם הגדירו את זה, הם רצו שנוציא את כל מה שיש לנו. זה שבמדים היה נראה כאדם שנוח לכעוס. היא מיהר לאיים בכליאה, בתלונה, בעיכוב, בכל מני דברים. לגבי הסמוי, קשה לומר אם הוא היה הסמוי הכי גרוע בעולם או גדול הסמויים שפסעו על אדמת הארץ הטובה הזאת. מצד אחד, הוא היה נראה בול כמו שוטר סמוי, מה שיכול להרוס את כל העניין, אבל מצד שני, לא האמנת, פשוט לא האמנת שזה נכון, שיכול להיות שוטר סמוי כל כך גלוי. אפילו היו לו מכשירי קשר. שוטר סמוי עם מכשירי קשר, אתם מבינים. שוטר סמוי שאינו סמוי. עץ שלא נופל בתוך יער שאינו קיים אבל עושה המון רעש. האיש אתגר את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על בטוח. במעמדים כאלה אני תמיד חושב על החבר שלי האריה ועל איך שהוא היה מכניס כאן את השאלה הקבועה שלו: מה בסדר בתמונה הזאת?

ברור שהתקוממנו. אנחנו אנשים בוגרים ומיושבים בדעתם, שהתרוצצו יום שלם אחרי הילדים שלהם עד שסוף סוף בא הערב הזה ואין לנו שום כוונה לקבל את זה שמתייחסים אלינו כמו לעבריינים, שמאיימים בלקחת אותנו לתחנה. רבע שעה מפה, בנסיעה רגועה, שותים בני נוער כמו משוגעים, שואפים גז מזגנים, דוקרים אחד את השני ויוצאים אל הכביש, אבל עלינו אתה גיבור?

כמובן שלא עזר כלום. הייתי רוצה לומר שהחיפוש שלהם היה מקצועי, אבל הם היו די גרועים. אחר כך הם גם חיפשו בחושות, אחת מהן הם ממש הפכו, כמו בשידור חוזר של סדרת משטרה ישנה, פתחו סבוניות ושטויות כאלה. זה מקום של סמים, חזרו ואמרו, מקום של סמים.

אחר כך הם רצו לחפש אצלי בחושה. ההוא עם המדים שלח איתי את הסמוי. אין מצב, אמרתי לסמוי, שני הילדים הקטנים ישנים שם ואתה לא מעיר אותם עכשיו. זה לא עשה עליו רושם. הוא אפילו סיפר לנו סיפור גבורה מהשבוע הקודם: הוא רצה לחפש בחושה של משפחה עם ילדה באמצע הלילה, אז האבא נכנס לבד ונתן לו שני ג'וינטים. לקחנו אותו לתחנה, אל תשאלו. אין מצב שהוא לא תופס ג'וינט, שניים, פשוט אין מצב. השוטר סיים את דבריו והביט בנו כאילו אנחנו אמורים למחוא לו כפיים או משהו.

אלה סיפורי הגבורה שלו, אתם מבינים, להרוס חופשה של משפחה. אחרי וויכוח לא קצר הסכים הסמוי לא להפוך לי את החושה, לא לפני שהציץ פנימה ועשה את עצמו בודק את המספר שלי בקשר, אבל הקשר לא עבד.

לא מצאו כלום ואחרי כמה זמן הלכו מאוכזבים. הטעם הרע נשאר ואת השאר הלילה זה די דפק. אני גם ככה מגיב קשה מאוד לרשויות החוק. עניין פיזי לגמרי; דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת. ככל שאני יותר חף מפשע אני מרגיש יותר אשם. המחשבה שהפשע היחיד שאני יכול להיתפס בגינו הוא פשע שלא ביצעתי יכולה קצת להלחיץ. ככה אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא לך.

ב.

תמיד זה ככה בצפון. אין פעם אחת שאתה עולה לשם ולא ניגשת אליך המשטרה ומטרידה אותך טוב טוב בחיפושים ארוכים אחרי סמים קלים ומפגינה יחס מעצבן. יש לא מעט אנשים שלא נוסעים בגלל זה. אף אחד לא רוצה לעשות מדורה קטנה ליד נחל יפה ולבלות חצי לילה כששני אנשים שמגשימים הלכה למעשה את כל הסטריאוטיפים על שוטרים ממררים לו את החיים.

ואת מי מטרידה המשטרה? את האנשים שישנים בטבע, ביערות, בשמורות, בחופים, בכפרים. אני מתקשה להתחמק מהוודאות הכמעט מוחלטת: אם היינו לוקחים ארבע נערות ליווי ושישה גרם קוקאין לסוויטה הכי יקרה בנהריה אף אחד לא היה מטריד את מנוחתנו; אם היינו חבורה מטילת אימה של גברים מהגיהינום עם דלתות של ג'יפ פתוחות לרווחה, שהמוזיקה תוכל לקרוע את דממת הלילה, איש לא היה ניגש אלינו. אם היינו בחליפות של חמשת אלפים יורו, מי היה מתעסק. אם היו לנו עורכי דין, מי היה מתקרב. אבל זה שאנחנו בגופיה וקפקפים יושבים בשקט מול מדורה קטנה בחושה על חוף הים נותרת לשוטרי הצפון זכות להטריד אותנו. לא יודע מתי אחזור לשם. וחבל, כי אני מת על הצפון.

זה תמיד אותו סיפור, לא? דופקים את מי שאפשר.

מצד שני, אסור לשכוח שהמצב היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע. היי, לפחות אנחנו יהודים.

ג.

באופן עקרוני, אני בכלל לא נגד הטרדות של המשטרה. אני מאוד מעוניין שהם יטרידו כמה שיותר בכבישים, אני בעד שהם יטרידו אנשים שמעלימים הכנסות, הטרדה של אנשים שחונים במקומות שמפריעים לתנועה מקובלת עלי מאוד, כך גם הטרדה של שיכורים ואלימים. אני גם אוהב נורא כשהם מטרידים את מי שצריך להטריד אותו. הטרדה היא נשמת אפה של אכיפת החוק. אי אפשר שכולם ירגישו חופשיים, זה הרי בלתי נסבל.

ואחרי שכל זה נאמר – למה, לעזאזל, הם צריכים להטריד אותי?

באמת, אני לא מבין, מה? נגמרו הבעיות במדינה? נגמר לכם את מי להטריד? מה אני, מסתנן? אני נראה לכם ערבי? אני אנרכיסט בהפגנה? תגידו לי אתם, אני אתיופי? מה אני, עובד שמפגין נגד פיטוריו שאתם באים אלי באלימות? עם מי אתם חושבים שאתם מדברים פה, עם בדואי? בסך הכול קצת שמאלני, בסדר, אבל אתם לא יכולים ללכת ללוד או משהו?

המדינה הזאת השתגעה, בחיי. כל הדיל היה שמטרידים רק את החלשים והמוחלשים, לא? כל העניין היה שמה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, אם אתם קולטים את כוונתי (כלומר: האמרה האמריקנית מסמלת עבורי זליגה של נורמות מקולקלות ממקום אחד למקום שני). מה השתבש, תגידו?

ד.

אני גם לא נגד המלחמה בסמים, אני פשוט נגד המלחמה הזאת בסמים האלה. זו הרי בדיחה. כמות מסוימת של מריחואנה לצריכה עצמית למבוגרים צריכה להיות מותרת, כמו במדינות אחרות בעולם שאנחנו רוצים להיות כמותן. תעשו את זה חוקי, תעלו את הגיל שמותר להתחיל – כמה שיותר מאוחר, יותר טוב – תעשו משהו, אבל אל תנסו לשפר את הסטטיסטיקות העלובות שלכם על ידי הצקה והטרדה חסרות טעם, סיבה וצורך על אנשים שישנים על חוף הים. אנשים שגם אם הם מעשנים לא מהווים סכנה. הם אפילו לא מתכוונים לנהוג לשומקום. הם מציקים לאנשים האלה מאותה הסיבה שהכלב מלקק לעצמו וגו'. כי הם יכולים. ללכת למקומות בהם נדרשת ההצקה וההטרדה היא הוראת השעה – זה כבר סיפור אחר.

אתם בעצמכם אמרתם מה תמצאו אצל האנשים בטבע: ג'וינט פה, ג'וינט שם. אבל איתם זה קל ובטוח, הם אנשים נחמדים ורגועים, הם לא יסתערו עליכם במקלות וסכינים ואלות, הם לא יירו באף אחד, הם חבורה של אנשים שיושבים ושותים כמה בירות וצוחקים ולא רוצים ברעתו של אף אחד. מקסימום הם יתלוננו חרישית ואתם תוכלו לחזור לתחנה בשלום.

כל מה שרצית לדעת על אייפון 4

היו לי פעם חברים. שניים. יותר מעשרים שנה חרשנו יחד בשדות החיים כתף אל כתף. הם יכולים היו לספר לי הכול ואני הייתי מפקיד את חיי בידיהם ללא שום היסוס, כמו שעשיתי לא פעם בשדה הקרב. ויעידו הצל"שים.

ואז אחד מהם קנה אייפון. עצוב היה לראות גבר במיטב שנותיו מתנהג כמו ילדה קטנה, אבל הנחתי שזה יעבור לו די מהר. חיכיתי שבועיים או שלושה שבמהלכם נאלצתי לשמוע, שוב ושוב, שירי הלל משתפכים למכשיר ומה שיותר גרוע, לחזות ברעי המאוהב מלקק את האייפון, מלטף אותו ולוחש באוזנו דברי כיבושין. זה היה מביך. אחרי כמה זמן הוא הוריד אפליקציה של חתול והיה מדגדג וצובט אותו כשהיינו יושבים יחד לקפה של בוקר.

נכלם, הייתי מסב ממנו את מבטי.

שמע, אמרתי לו, לא אכפת לי איך אתה מבלה את זמנך הפנוי, למעשה אני מעדיף שלא לדעת, אבל בדקות המעטות שאני מוצא בשבילך בתוך סדר יומי העמוס, במרוץ המטורף של החיים, אני מצפה שתהיה פה בשבילי מאה וחמישים אחוז, כן? תראה, אמר לי חברי, יש לי פה אפליקציה שאומרת לך כל הזמן איפה יש מונית פנויה. עשרים שנה לא נסעת במונית חתיכת קמצן מטורלל, אמרתי לו, הטחתי ערימה קטנה של שטרות על השולחן ויצאתי משם בלי להפנות את מבטי לאחור.

לפני כמה ימים אני יושב על הבאר עם החבר שנותר לי ומבכה באוזניו את המעבר של חברינו המשותף לצד האפל. אני חושש שאיבדנו אותו לנצח, אני אומר, בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא הוריד אפליקציה של בר רפאלי.

המהום לא משכנע הגיע מצד ידידי. שמע, אמר לי, בעניין הזה… אה… רציתי להגיד לך משהו, אתה שומע, המממ… לא יודע איך לומר לך את זה, אבל…".

לא, אמרתי, אני לא רוצה לשמוע, בבקשה תגיד לי שזה לא נכון. ידידי רק תקע מבט בתקרה, עושה את עצמו מתעניין במשהו. עכשיו שתבינו, אני מדבר פה על גבר שלא מפחד מדבר. הדברים שראיתי אותו עושה, אתם לא תאמינו. אבל עכשיו הוא ישב שם בדממה.

רגע ארוך עבר עלינו בשתיקה מייסרת. אפשר היה לשמוע את ציפורני הזמן חורטות על לוח הנצח. כמה זמן זה כבר קורה ואתה לא מספר לי, שאלתי בשקט. שבועיים, הגיעה התשובה. אל תגיד לי שגם אתה מדגדג חתולים בטלפון שלך, לחשתי.

מה פתאום, אמר חברי הטוב והעוד מעט לשעבר, יש לי משהו הרבה יותר טוב. ואז הוא שלף אייפון, צילם אותי והתחיל לעוות את התמונה ולצייר עליה. הרגשתי סחרחר, כאילו בוטל כוח הכבידה. גדול, לא? שאל ידידי ומיד הראה לי אפליקציה שאם אתה משקשק את המכשיר אז כאילו משהו נשבר בו משהו.

 

ובדיוק אז, כשחשבתי ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר, הגיע החבר הראשון והשניים נצמדו אחד לשני והתחילו להתעסק באייפונים שלהם ביחד. לו רק יכולתי לא לראות את שראיתי, אבל ראיתי. לו רק יכולתי לשכוח את שראיתי, אבל אני זוכר, ותמיד אזכור. יצאתי אל הלילה. לעולם לא אשוב להיות אותו אדם. מעכשיו תהיינה הבדידות והעצבות בנות לווייתי היחידות.

קוראים יקרים, אם יום אחד יהיה לי אייפון, אנא מכם – התגנבו מאחורי ותיקעו בי כדור בעורף.

 

רדיו / סוכות / ארעיות

א.

סוכות. החג של הארעיות. לפני שבוע הזמינו אותי להיות מגיש מחליף בתוכנית רדיו. שעה אחת באופן חד פעמי, לא משהו שצריך לכתוב עליו הביתה, לא משהו שמשלמים עליו, אבל כמובן שהתייצבתי מיד. כמו רבים אחרים גם אני חולם שתהיה לי תוכנית ברדיו, והזדמנות הבאה לידך אל תחמיצנה.

אני מאוד אוהב לדבר ברדיו. במיוחד אני אוהב כשמתקשרים אלי מתוכניות בוקר כשהבית כבר ריק ואני סובב בו בתחתוניי ומרצה אל תוך השפופרת את משנתי בנושאים שונים. אני מספר על עניין התחתונים לא בשביל לתת לכן רעיונות, גבירותיי, אלא כדי לנטוע בלבבות את אחד מזרעי הפורענות החביבים עלי.

חישבו על כך: אם אני סובב בתחתוניי בצנעת דלת אמותיי ומדבר ברדיו על עניינים כאלה ואחרים, מי יתקע לי או לכם כף שגם מנכ"ל משרד האוצר, סגן הרמטכ"ל, הפרשן המדיני, הרב המכובד או סמנכ"לית השיווק המתראיינים באותה התוכנית ממש לא סובבים גם הם בתחתוניהם בין הסלון למטבח? כששר הביטחון, לדוגמה, מתראיין ברדיו ומזהיר מפני הסכנות שבדבר זה או אחר, האם לא ירגיע אתכם, חברות וחברים, לדעת שהוא בלי מכנסיים? כלומר שהמצב לא כל כך נורא, כי אם המצב היה נורא אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה שם על עצמו משהו ורץ להתראיין בטלוויזיה.

פתח סוגריים. מדברים על הפערים בחברה, אבל היש זועק מהפער הספציפי הזה בין מאות אלפי האנשים העמלים, הישובים לבושים במכוניותיהם, תקועים באיזה פקק מיותר בדרך לעבודה ומאזינים לרדיו לבין כל אלה שמסתובבים להם בתחתונים בבית ומספרים להם מה צריך לחשוב על כל מני דברים? סגור סוגריים.

ולכן, אם הייתי שר התקשורת של מדינת ישראל הייתי מוציא הנחיה גורפת, אולי אפילו יוזם חוק יסוד, שיחייב את כל השדרים לשאול על התחלת הראיון לא מה שלומך אלא מה אתה לובש. ככה נדע איך להתייחס לדברים.

ב.

אבל באותו היום האמור לא דיברתי בטלפון. הזמינו אותי לתחנה אז התלבשתי. ואפילו יפה. די נהניתי סך הכול. אבל מה שהכי הסב לי הנאה הייתה העובדה שאיך שזה נגמר – זה נגמר ולא נשאר מזה שום דבר. עבורי, כאדם שכותב בעיתון, היה הדבר קסם נהדר. תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה מחזיק ביד, לא דבר שנשאר שבועיים בבית, נאגר לערימות; תוכנית ברדיו היא לא דבר שאתה צריך לשים אותו בשקית ולזרוק לפח הכחול. היא לא דבר שאתה יכול להאזין לו מחדש (כן, אני יודע, חלק מהתוכניות עולות לרשת, אבל לא אתן לזה לקלקל את התיאוריה) או לעלות לראש הפסקה. תוכנית רדיו היא דבר שאתה לא יכול, כמו שאומרת הקלישאה המקסימה מכולן, לעטוף איתה דגים. אשר לי, הייתי מאושר יותר מהמאושר באדם אם הייתי רואה מאמר שלי עוטף דג. אולי הייתי צריך להיוולד כמה שנים קודם.

זה בצד הצורך. אבל זה אותו הדבר גם בצד המייצר של הרדיו. מילה שנאמרה אין לה כפתור מחק, אתה לא יכול לגזור ולהדביק או לשכתב מחדש משפט לא מוצלח. יצאה מילה מהפה? דבר לא ישיבנה. יש בזה משהו מלחיץ. בהתחלה אתה ממש מפחד להגיד משהו. אחרי חמישים וארבע דקות התרגלתי, ואז הסתיימה התוכנית. הכותב בעיתון והשדר ברדיו מתעסקים אולי שניהם במילים, אבל איזו התעסקות שונה היא זו! בעוד הראשון חוצב אותן מאיזה סלע בנשמתו ומסתת אותן לכדי משפטים ופסקאות, האחרון מלהטט בהן כקוסם, שולף ומפריח אותן לאוויר כאילו היו בועות סבון. כמובן שאין פה כדי לקבוע עבודתו של מי קלה יותר או תפקידו של מי חשוב יותר. אני מקנא באנשים שיכולים לעשות את שני הדברים במקביל. אני בקושי אחד מהם מצליח לעשות. אבל מאחר ואני בנאדם, אני תמיד מעדיף את מה שאין לי.

כשמדברים על קסם הרדיו רבים אלה המציינים את האינטימיות בין היושבים משני צדדי השידור. אבל האינטימיות היא רק תופעת לוואי של הדבר האמיתי: הארעיות. רגע היא פה ורגע היא איננה. רגע שעבר לא יוחזר.

יותר חג סוכות מזה?

אז קחו טיפ ממני: חסכו מעצמכם את כל העניין עם הסכך והקישוטים ולכו תגישו שעה ברדיו.

ג.

חג סוכות. האמת, עוד מאז שהייתי ילד אף פעם לא ממש הבנתי את החג ואף פעם לא הצלחתי באמת להתקרב אליו. פסח אני מבין – חוגגים את החירות, וחירות היא דבר שיש לחגוג אותו. פורים אני מבין – עמדו עלינו לכלותינו ואנחנו נתנו להם בראש, והחיים הם דבר שחובה לחגוג אותו. יום כיפור אני מבין – יחסים בין אדם לחברו הם דבר הדורש בחינה. כמעט בכל חג אני מצליח למצוא את עצמי, אבל בסוכות אני מרגיש קצת מוזר.

מעבר למוטיב החקלאי והמוטיב של זיכרון היציאה ממצרים אנחנו אמורים לחגוג את הארעיות, אבל מה יש פה לחגוג בדיוק? את העובדה שאנחנו כאן לזמן קצר, חסר משמעות? את הידיעה שלכל דבר יש סוף וששום דבר לא קבוע? לא יודע מה אתכם, אני לא ממש רואה פה סיבה למסיבה. מצד שני, חשוב לציין שלא מדובר גם בסיבה לעצבות. הארעיות היא פשוט כל מה שיש.

אבל זה לא רק זה. אומרים לי: לא חוגגים – מציינים. כלומר זוכרים. ובכן, זה לא פחות מוזר בעיניי. איך אפשר לשכוח את הדבר הזה? עבורי, ההבנה שהכול ארעי היא הכי בסיסית. היא בכל מקום, כל הזמן. היא כוח טבע, ממש כמו הגרביטציה. היא אבן הפינה של הפילוסופיה שלי. זה כמו שיהיה חג שיציין פעם בשנה את הצהריים.

הארעיות, אם תרצו, היא הדבר היחיד שקבוע. לבד מהמוות, שהוא ההפך הגמור מארעיות.

קחו עוד טיפ ממני: אם זה משתנה – זה בחיים.

ד.

עוד סיבה למה אני לא כל כך אוהב את סוכות. חילונים רבים, כשהם באים להסתלבט על הדתיים, אוהבים למנות המצאות כמו שעון שבת ומעלית שבת כדוגמאות לאיך הדתיים מתחמנים את אלוהים, כביכול. אבל לי, כמי שגדל בבית דתי, זה אף פעם לא הפריע לי.

אם כבר מה שהפריע לי היו ההמצאות לסוכות, כמו סכך נצח או סוכה לנצח. קודם כל, נראתה לי טיפשית העובדה שמצמידים את המילה נצח למועד החוגג את ההפך הגמור ממנו. גם העובדה שבכל שנה מוציאים את אותם הקישוטים מאותה המזוודה הציקה לי.

אבל זה לא הפריע לי בגלל מה שחילונים יכולים לכנות "לתחמן את אלוהים", להפך, אני חושב שלתחמן את אלוהים (ואני בכלל מאמין שאין אלוהים) זה הדבר הכי דתי שיש, הכי בריא שיש וכמובן הכי יהודי שיש. מלבד זאת, תמיד האמנתי שחובתו של אדם היא להפוך את חייו לקלים יותר.

לא. סוכות הנצח והסכך לנצח הפריעו לי בגלל שהם היו עבורי ההוכחה שיהודים דתיים, לפחות אלה שבקרבם גדלתי, לא באמת יכולים לקבל ולהפנים את רעיון הארעיות. שכל החג הזה הוא קצת חירטוט. זה לא תחמון בפרטים הקטנים, כמו מעלית שבת, זה תחמון עמוק יותר, שנמצא ממש בבסיס של החג.

אולי זה בגלל שניפחו להם את השכל קצת יותר מדי עם "עם הנצח". אולי, ברובד העמוק יותר, הם חשים שמדובר בחג שהוא מעין כפירה בעיקר: הרי אין דבר רחוק יותר מהרעיון של האלוהים כמו הרעיון של הארעיות. שני הרעיונות אפילו נוטים לבטל האחד את השני.

כי להאמין בארעיות – ארעיות אמיתית, לא איזו חרטבונה להרכבה במאה עשרים שקל בחניון של הבניין – זה להאמין שאין אלוהים.

תקראו לי כבוד הרב

א.

החיים, וזה רק אחד הדברים שאני אוהב בהם, מזמנים לך הפתעות מתוקות מדי פעם: לפני משהו כמו חודש פנה אלי זוג וביקש ממני שאערוך את טקס החתונה שלהם. ממש כך, כאילו אני יאיר לפיד או הרב לאו או משהו. כמובן שהסכמתי מיד. אחרי הכול, אין הרבה דברים מרגשים יותר שאדם יכול לקחת בהם חלק מאשר בשמחת נישואין, לא ככה?

וככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה עומד מתחת לחופה. החזאים הבטיחו גשם, אבל דווקא השמיים חייכו אלינו חיוך רחב. אנשים אחרים יכולים היו לטעות ולומר שמישהו שם למעלה התחשב בנו, אבל אנחנו הרי יודעים שאין אף אחד "שם למעלה" ומזג האוויר לא מתחשב באף אחד. למה מי אתה, בנאדם, שמזג האוויר יתחשב בך, ודווקא בך ובאינטרסים המגוחכים שלך, מכל מיליון מיליארדי היצורים שבעולם?

אני טיפה חורג מהנושא, אבל תמיד ריחמתי על אנשים שאומרים – ומילא אומרים, משוכנעים לגמרי – שאם הם רק יישכחו לקחת מטריה או יתלו כביסה יתחיל לרדת גשם. ממש. כן, הגשם רק מחכה לראות מה תעשה. יש בזה משהו כל כך תינוקי, כשחושבים על זה.

אנשים שחושבים שהיקום לוקח אותם אישית או שולח להם מסרים יכולים ממש לשבור לי את הלב. למה? כי זה אומר שיש להם בעיה חמורה מאוד של פרספקטיבה, שהם לחלוטין לא מבינים את היופי של העולם. והיופי של העולם, או של הטבע או איך שלא תקראו לזה, אם תשאלו אותי, נמצא באקראיות, באדישות, בהבנה שהדברים הם אולי כך, אבל באותה המידה יכולים היו להיות אחרת.

חשבתי על זה כשעמדתי שם מתחת לחופה. שני אנשים נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מתרבים. זה קורה כל הזמן. רבים מהם טועים לחשוב שהם "נועדו" אחד לשני. גם מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה שמייעד, הרי שאני כופר לגמרי בצורת החשיבה הזו. יותר משאני כופר בזה, אני חושב שזה פשוט הרבה פחות רומנטי. מה רומנטי בלהיות עם זה או עם זו שהועידו לך? הרבה יותר רומנטי בעיני זה לחשוב שהכול עניין של מיליוניות השנייה, של שרשרת אינסופית של התפצלויות בזמן ובחלל, של מפגש מקרי שבאותה מידה יכול היה לא להתרחש, של אלפי צמתים ואינספור שבילים שלא נבחרו. זה פשוט הרבה יותר יפה לראות ככה את העולם.

אני חושב שזו הסיבה שאני לא דתי ושלעולם לא אהיה. המחשבה שיש יד מכוונת פשוט יכולה להרוס לי את כל הכיף שבעולם הזה. עולם שיש בו אלוהים, שיש בו מי שמחליט מתי להוריד גשם או להוציא את השמש או מי צריך להתאהב במי הוא פשוט עולם משעמם תחת. עולם חסר פליאה.

ב.

עמדתי שם מתחת לחופה והסתכלתי מסביב, על הזוג, המשפחות שלהם, החברים שלהם, על המקום, על הזמן, על עצמי. פתאום הייתה לי הארה קטנה: הכול כל כך יפה, הכול כל כך חד פעמי, הכול כל כך פרוע וחסר אחריות. כל כך הרבה צירופי מקרים צריכים היו להתרחש בשביל שכל מאה ומשהו האנשים האלה יעמדו באותו חלל באותו זמן על אותו כדור שנע במרחבי היקום. 13 ומשהו מיליארדי שנים של צירופי מקרים. העובדה שזה מה שקרה היא פלא. החיים האלה הם פלא. קל לשכוח את זה.

הרמתי את כוס היין ובירכתי את הזוג ואת המשפחות שלהם ואת החברים ואת עצמי ואת הרגע ואת המקום ואת העבר ואת ההווה ואת העתיד, וגם את כל הדברים שאף פעם לא קרו ושאף פעם לא יקרו. ועכשיו אברך גם אתכם.

אחרי הכול, אני הרב פה. אתם יכולים לקרוא לי כבוד הרב. רבי גם טוב.

ג.

ואפרופו יד מכוונת וכל זה. השבוע ציין העולם עשור למהפכת ה-GPS. הטכנולוגיה אמנם קיימת כחמישים שנה, אבל השבוע לפני עשר שנים חתם נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון על צו המורה לצבא להפסיק ולשבש את אותות הלוויינים. תעשייה חדשה נולדה. מהפכה של ממש. עשר שנים אחרי ואנחנו רק מתחילים לקלוט את הפוטנציאל.

כתבתי, ואכתוב את זה שוב: בפרספקטיבה רחבה מספיק, מהפכת ה-GPS היא לגמרי בקנה המידה של מהפכת הדפוס, האש, הגלגל, האינטרנט. לא פחות. אולי אפילו יותר. אחרי הכול, כמין, נדדנו לפני שלמדנו לכתוב. רוצה לומר: תמיד היינו בתנועה. יצר הנדודים טבוע בנו עמוק יותר.

קראתי כמה ממאמרי הברכה לכבוד העשור הראשון למהפכה, ולא מעט מהפרשנים שדאגו לציין את האירוע כתבו שהם "לא יכולים לדמיין" את החיים שלהם בלי ה-GPS. אנשים כאלה תמיד מצחיקים אותי. הם מזכירים לי את האנשים מסעיף א', שבטוחים שהשמש עובדת בשבילם – זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.

אחרי הכול – מה הבעיה לדמיין את החיים בלי GPS? למה בכלל צריך לדמיין? מספיק להיזכר במה היה פה עד לפני ממש לא מזמן.

וחוץ מזה, למה בכלל לבזבז את הזמן בלדמיין הווה אחר? למה זה טוב? אותי לא מעניין לדמיין איך היו נראים חיי בלי GPS. לדמיין את ההווה זה לבזבז את הזמן. הרבה יותר מעניין אותי לדמיין איך ייראו חיינו עוד עשר שנים עם ה-GPS, לא ככה?

ד.

מהן קפיצות דרך טכנולוגיות? יותר מהכול, הן עוסקות בלייתר יכולות אנושיות, בלהוריד אותן מאיזה אולימפוס, לשלול אותן מיחידי סגולה ולהפוך אותן לדמוקרטיות יותר. כך, הגלגל וצאצאיו (כמו המנוף) הפכו את כולנו למהירים וחזקים יותר; המצאת המחשב הפכה את כולנו לבעלי זיכרון אינסופי; המצאת האש הפכה אותנו לרואים בחושך; ה-GPS הפך אותנו לנווטים, כמעט לנביאים. פעם החכמים היו אלה שיודעים לחשב מהר, שמצליחים לזכור המון מספרים, פעם הגיבורים היו אלה שידעו לרוץ מהר, פעם המנהיגים היו אלה שידעו איך להגיע ממקום למקום, האמיצים היו אלה שידעו לאן ללכת. היום היכולות האלה נמצאות אצל כל אחד מאיתנו.

למה כל זה הופך אותנו? ליצורים שאין להם צורך בידיעה או בזיכרון, שהרי הכול שליף; שאין להם צורך בכוח פיזי, שהרי המכשירים יעשו הכול; שאין להם אפילו את היכולת והצורך לבחור בין שני שבילים שנפרדים ביער עבות – הרי ה-GPS יכול להגיד לך מראש מה יש בסוף כל שביל. ככל שיש יותר טכנולוגיה אנחנו נדרשים לפחות. מחשבה מדכדכת. מספיק לנסות ולדמיין אותנו עשר שנים מהיום כיצורים טכנולוגיים בשביל לתפוס דכדוך קל.

ה.

סעיפים א' וב' שרו בשבחי המקריות, בשבחי חיים שיש בהם מין הפליאה התמידית, בשבחי עולם שאין בו תשובות מוחלטות ונתיבים מסודרים. אבל איזו מקריות כבר יאפשר ה-GPS? הרי בחלומות הרטובים של היזמים בתחום ניתן לראות עולם שאין בו כל הפתעה, עולם שניטל ממנו אפילו העונג הפשוט והמתוק כל כך של ללכת ברחוב ולפגוש חבר במקרה, שלא לדבר על הפואטיקה שבללכת לאיבוד. בעולם שהם מתכננים לנו כולם יודעים איפה אנחנו ואנחנו יודעים איפה כולם.

אוף, איזה דיכאון.

ו.

ובכל זאת, יש תקווה. אני חוזר לאותו אחר צהריים מופז בשבת שעברה מתחת החופה. ה-GPS ימצא לך רק את מה שתחפש. אבל מה עם כל הדברים שהאדם לא יודע שהוא מחפש? מה עם כל הדברים שאי אפשר להגיע אליהם ב-GPS?

הטכנולוגיה היא מאבק אבוד, מרדף חסר סיכוי, אבל גם מקסים והרואי, אחרי קצת סדר וניקיון, היא ניסיון ילדותי – מצחיק לעיתים, מרתיח לפרקים – להשתלט על הכאוס. היא ניסיון למצוא משמעות בעולם הזה.

אבל העולם אין לו משמעות והמרדף הזה אין לו סוף. אתה יכול לברוח מהכאוס, אבל אתה לא יכול להתחבא. חוסר הסדר ישיג אותך. כל עוד בחורה פוגשת בחור והם מתאהבים ומחליטים להתחתן ומבקשים מאדם כמוני להיות הרב שלהם – לא ישלוט סדר בעולם.

אפשר להיות רגועים.