עשרים ושבעה אלף הרוגים (חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה) במאה חמישים וחמש שנות יישוב יהודי בישראל זה הרבה או לא כל כך הרבה?

א.

ערב יום הזיכרון 2015, או בשמו המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". מניין חללי מערכות ישראל: עשרים ושלושה אלף, שלוש מאות ועשרים איש. 23,320. הספירה מתחילה משנת 1860, תחילת התחדשות היישוב היהודי בישראל, לפני 155 שנים, והיא כוללת לא רק את חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, אלא את כלל החיילים שנהרגו במהלך שירותם. מלבד זאת, כוללת הספירה גם את הנופלים במחתרות, חללים ששרתו בצבא הבריטי ועוד. ההרוג הראשון במניין הוא אהרון הרשלר, בחור ישיבה ירושלמי שנרצח ביריות ב-1 בינואר 1873. מתוכם, כעשרת אלפים חיילים מתו במלחמות ממש (כולל אינתיפאדות ומבצעים). מניין האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מאז תחילת היישוב היהודי בישראל הוא כארבעת אלפים. כאלפיים וחמש מאות מתוכם ממלחמת העצמאות ועד היום.

נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האישה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס.

ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות, כשמביאים בחשבון את המגוון המהמם של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות – האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום מספר לא כל כך גדול בסך הכול?

בעיניי כן.

ב.

כמובן שלא אוכל להדגיש זאת מספיק: כשאני כותב (ובאצבעות רועדות, האמינו לי) שמדובר במספר לא כל כך גדול סה"כ, אין בכוונתי בשום צורה, פנים ואופן לזלזל ביום הנורא הזה, להמעיט ולו בטיפה בערך החיים של כל אחד ואחד מחיילינו ואחינו האזרחים שנהרגו פה, לפגוע חלילה בזכרם, להמעיט בקדושת קרבנם או לקבוע שמותם היה לשווא. הוא לא. במותם ציוו לנו את החיים. אני ממש מאמין בזה. ברור גם שאני לא רוצה להקים עלי את מי שאיבד אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, אישה, חבר או חברה ולהקל ראש באובדן. ממש לא. גם אני איבדתי. זו לא כוונתי. אם אתם קוראים את הטור הזה לא בפעם הראשונה אתם כבר יודעים את זה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא עולם מלא.

אז אשאל שוב: האם יכול להיות ש-27,000 הרוגים ב-155 שנים זה בעצם לא כל כך הרבה? אני מוכרח להודות שלמרות שהכרתי את המספר הזה, הופתעתי לגלות אותו מחדש. כמי שנולד, גדל וחי על מיתוסים (או מציאות) של מדינה קטנה מוקפת אויבים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, שתמיד נועדנו לחיות על חרבנו, שכל אויבינו רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, וכיוצא באלה זוועות – אפשר היה לחשוב שאיבדנו הרבה יותר.

הבהרתי דבר אחד, אבהיר עוד דבר (את כל הטור הזה אני כותב כהולך על ביצים): עשרים ושבעה אלף זה יותר מדי. אני יודע שהכי קל להתגולל על שמאלני שכמוני ולומר לו שהוא היה רוצה שימותו יותר. אבל לא. עשרים ושבע אלף זה המון. המון. אבל כולם ביחד לא ימלאו שליש מבית העלמין קריית שאול בתל אביב. יותר אנשים מתו בכביש מאשר בסכסוך – מאז קום המדינה ועד היום מתו בתאונות דרכים כשלושים אלף איש.

ג.

אפשר ללמוד כמה דברים מהמספר הנ"ל: שצה"ל חזק, כמובן. אויבינו, וטוב שכך, איבדו הרבה יותר מאיתנו בכל התמודדות שנערכה; שמדינת ישראל ידעה ויודעת לשמור על אזרחיה וחייליה בביטחון יחסי. אפשר ללמוד גם שמעמדנו פה באזור, נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין, איתן. לא יזיזו אותנו לשום מקום. אפשר גם להביט במספרים ולטעון שאויבינו לא ממש מוצלחים בלהילחם בנו, וטוב שכך. אנחנו פשוט טובים וחזקים יותר.

תמיד מציגים את הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, כמוקד מדמם של אלימות אכזרית וחסרת פשר בעולם שכולו שלווה. אבל לא כך הדבר, כמובן. מדובר באחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים היום בעולם. גם אויבינו – פלסטינאים ואזרחי וחיילי מדינות ערב – שאיבדו עשרות אלפי מאנשיהם לאורך השנים, לא התקרבו במשך עשרות שנים למניין הגופות של מלחמת אזרחים בודדת באזור. לוב, סוריה, ירדן או עיראק דיממו – בנפרד – יותר משדיממו ביחד הישראלים, הפלסטינים וכל צבאות ערב מ-1860 ועד היום. לפני כשמונה שנים נערך מחקר שדירג את המלחמות והסכסוכים בעולם. הסכסוך שלנו הגיע למקום 49.

אז אם תסלחו לי, אנסה לשאול עוד שתי שאלות: האם יכול להיות שאויבינו – מלבד היותם כושלים למדי מבחינה צבאית – לא ממש מצוידים בשנאה יוקדת ובתאוות רצח בכל הקשור להשמדתנו כמו שאנו רגילים לחשוב? לא נעים לומר, אבל אם הערבים באמת היו רוצים להעלים אותנו, עם כל המספרים והכסף שלהם יכלה להיות להם הצלחה גדולה יותר. כנראה שזה לא ממש דחוף להם, אחרת הם היו משקיעים בנו ולו רבע מהאנרגיה שהם משקיעים כדי להרוג זה את זה. בעיניי זו מחשבה מעודדת. כך גם המחשבה שלמרות האמירות הדביליות (משני הצדדים) כאילו שאנחנו היהודים אוהבים את החיים ואילו הערבים אוהבים את המוות, הרי שהערבים שלנו פה דווקא די אוהבים את החיים. כך ראוי, כל חיים וחיים של יהודי, פלסטיני או ערבי הם קדושים וראויים לחיותם, אין ספק.

וכמובן שהמספרים גם אומרים שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, ממש – אבל ממש – לא אכזריים כמו שמציגים אותנו. אפילו לא קרוב.

ד.

אז כשמסתכלים על העולם נראה פתאום שהסכסוך הישראלי-ערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכו, הוא סכסוך מנומס בסך הכול. יש לו כמובן את ההתפרצויות שלו, אבל כשמסתכלים סביב – אנחנו כמעט בשוויץ. הכיבוש, המתואר כמוקד הבעיות בכל העולם, רחוק באמת מלהיות כזה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני רוצה. אז ככה: מה שאני לא רוצה זה לקחת את הדברים הנ"ל לכיוון שהימין לוקח אליו. העובדה שהכיבוש מתנהל בצורה נינוחה סה"כ לא אומרת שצריך להמשיך ולנהל אותו. ממש לא.

בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון. העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל כפי שהוא מתנהל, רק מוכיחה כמה שאפשר לפתור אותו בקלות יחסית. אני מביט בפלסטינים – לא כולל העזתים. עזה זה מקום שאף פעם לא פעל לפי שום היגיון – ואני מביט בנו. למדנו לחיות פה יחד, איכשהו, ואנחנו לומדים עדיין. כמובן שאי אשר להתערב על זה, אבל אם ניתן היה הייתי שם עשרים שקלים שלו ניתן לפלסטינים לבנות נמל תעופה הם לא היו משתמשים בו כדי להתחמש ולהילחם בנו. הם ירצו לחיות, פשוט ככה, והם בטח כבר הבינו שבכל מקרה לא כדאי להם להתעסק איתנו.

וכך גם הסכסוך הישראלי-ערבי כולו. אנחנו נוטים לשכוח באיזו קלות (יחסית) נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן. נכון, לא השלום הכי חם, אבל עדיין עדיף בהרבה על האופציה השנייה. העולם הערבי, למרות שמן הסתם יש בו שלל שונאים לישראל, למד להסכין ולקבל את העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר.

כמובן שכל זה לא אומר שצריך לבטל ולהתעלם מהסכנות. איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, מה שיבוא אחרי דאע"ש – הן כולן שם ועם כולן נתמודד, אחת אחת. תמיד יהיה מפגע בודד וצה"ל תמיד ישיב אש אל מקורות הירי. השכול היכה וככל הנראה ימשיך להכות. גם המעבר שלנו ושל שכנינו מתפקיד הניצים עם האש בעיניים והסכין בין השיניים אל תפקיד דובוני אכפת-לי חייכנים לא יתבצע מחר בבוקר ואולי לא יתבצע לעולם, אבל נראה שמפה לשם אנחנו מתקרבים אחד לשני.

אולי כדאי לחשוב גם על זה. דווקא עכשיו, ביום הזיכרון, כשאנחנו מתייחדים עם זכר עשרים ושבע אלף, שלוש מאות ועשרים המתים שלנו ולקראת יום העצמאות בו אנו חוגגים את קיומנו: כל כך הרבה מתו לנו, כל כך הרבה מתו להם. אפשר להמשיך ולנהל את הסכסוך המנומס שלנו, זה ברור, אבל אולי אפשר גם לסיים אותו, לוודא שספירת המתים שלנו לא תגדל. עשרים ושבע אלף שלוש מאות ועשרים חללים וארבעת אלפים אזרחים הרוגים זה ממש, אבל ממש, מספיק.

—–

(פורסם בגלובס, 21 באפריל 2015, ערב יום הזיכרון)