מה חזק יותר, סלע או אבק? (או: ניסיון לומר משהו על זיכרון בערב יום השואה)

איור: תמיר שפר (כל הזכויות שמורות)

איור: תמיר שפר
(כל הזכויות שמורות)

א.

אתם קולטים שעוד לא עבר חודש מהבחירות? אם להתבסס על סקר שערכתי בקרב אנשי שלומי, אתם לא. מבט מופתע, מעט המום, עלה על פרצופו של כל מי ששאלתי אותו. נדמה שעברה חצי שנה לפחות, לא? החדשות משדרות בלאות עדכונים לא מעניינים על הרכבת הממשלה כאילו מאז ומתמיד מתרכבת לה פה ממשלה. הבחירות נשכחו כלא היו.

וכאן מתבקש דיוק חשוב: מצד אחד הבחירות של לפני חודש שייכות להיסטוריה העתיקה של עם ישראל, ומצד שני הן לגמרי אתנו – מה שהוביל אליהן, הדרך בה התנהלו וכמובן תוצאות האמת, הכול חי בנו כאילו קרה ממש עכשיו, או כאילו קורה עדיין, או כאילו עומד לקרות ממש עוד רגע.

כשאתה שואל את עצמך מה קרה בחודש הזה שהיה כל כך חשוב עד שדחק לשוליים את הבחירות הכי חשובות שהיו פה אי פעם (הן כולן כאלה) אתה נשאר בלי תשובה, רק עם כמויות אינסופיות של אבק שאינו שוקע לעולם, ערפל שאינו מתפזר אף פעם, רעש לבן, מהומה, בוקה ומבולקה, עיקר וטפל.

מצב נפשי מוזר ביותר. הישראלי הוא בו בזמן פיל ודג. הוא לא שוכח כלום אבל הוא לא זוכר שום דבר.

תכונתנו הקולקטיבית הנ"ל באה לידי ביטוי בייתר שאת ביום השואה, שחל הערב. הפער בין זיכרון השואה לבין יכולת השכחה וההדחקה המונומנטלית שלנו תמיד ריתק והקסים אותי. איך זה שלא זוכר מה היה אתמול בבוקר חי את העבר בעוצמה כזו. איך זה שכל הזמן מפיק את לקחי השואה ממשיך להסתובב יום וליל באותו מעגל אינסופי ולא שובר אותו. אני לא משווה בינינו ומעשינו לבין מי שעשה לנו ומה שעשו לנו, חלילה, אתם יכולים להשאיר את החרבות בנדנים.

כל מה שאני מנסה לעשות זה לומר משהו על זיכרון. זה בטח לא יצליח.

ב.

כשאומרים "לקחי השואה" – איזה לקחים בכלל אפשר להפיק מהשואה? שלא תהיה שואה שניה לעולם, זה ברור, אבל האם באמת לא תהיה שואה שניה לעולם? איך אפשר לדעת את זה לבטח? מי יודע מה יהיה עוד מאתיים שנה? חייבים להיות חזקים ולהגן על עצמנו, אין פה שאלה בכלל, אבל לכל חזק יש, או יהיה, חזק הימנו. איזה עוד לקחים ניתן להפיק, שלעולם לא ישנא אדם אדם אחר בגלל גזעו או דתו? ממש! מה עוד, שהעולם לא יעמוד יותר מנגד כשמתרחשות זוועות? זו הרי בדיחה עגומה. העולם אדיש לזוועות של אחרים כמו שהיה אדיש לזוועותינו, גם אנחנו אדישים לזוועות הקורות לאחרים. איזה עוד לקחים, ששתיקת האנשים הטובים אל מול הרוע מאפשרת אותו? אנשים טובים ימשיכו לשתוק, למרבה הזוועה, כמה שלא נצעק את זה. העיוורון קיים וימשיך להתקיים. וכמובן, הלקח הנצחי שמה שעשו לנו לא נעשה לאחרים. אז כמובן שלא נעשה לעולם לאחרים מה שעשו לנו, אבל הספקטרום כל כך רחב, אתם יודעים. העולם, לא נעים לומר, כמנהגו נוהג. הדברים לא חוזרים על עצמם בצורה זהה, אבל הם תמיד חוזרים. חוק שימור האנרגיה וכל זה. אז איזה לקחים אפשר להפיק בכלל? כל לקח שאנחנו מפיקים מתייחס לעבר שאין ביכולותינו לשנות. רק ללמוד. על העתיד אנחנו לא יודעים כלום וממילא יכולת ההתכוננות אליו מוגבלת במקרה הטוב. והאמת שזה לא תמיד רע, לכל הפחות זה מבטיח שתמיד יהיה מעניין.

אז אולי אי אפשר באמת להפיק לקחים מכלום. אבל שוב, יכול להיות שלא תמיד זה רע. נשבר לך הלב מאהבה נכזבת בצעירותך אבל לא למדת לקח והתאהבת שוב; נכשלת, אבל לא למדת לקח וניסית שוב ונכשלת שוב עד שבסוף הצלחת; אם כל ילד שנפל כשניסה ללכת היה מפיק לקחים אף אחד לא היה הולך לשום מקום ומן הסתם לא מגיע. ובהמשך למה שכתבתי קודם, שהעיוורון קיים וימשיך להתקיים – זה נכון, אבל זה רק אומר שחייבים להמשיך ולהילחם בו, עד לניצחון – וגם אם ניצחון מוחלט על הרוע והעיוורון הוא פאטה מורגנה, הרי שזה נווה מדבר שראוי לשאוף אליו.

ג.

אני מביט באיור של תמיר במרכז העמוד הזה, אני מביט בו כבר שעות. שעון החול של הזיכרון. ביום השואה יבוא סבא של אחד מהילדים בכיתה לספר את סיפורו. אמת עגומה היא שבכל שנה יש פחות ופחות סבתות וסבים שבאים לספר את סיפורם. ארבעת סבתותיי וסביי, ניצולי השואה הפרטיים שלי, כבר לא באים לשום מקום הרבה זמן. זיכרונותיהם, כמו הזיכרונות כולם, הופכים בסוף לחול, והחול הופך אבק. וכמו הזיכרונות, כך גם האנשים שאוצרים אותם. אפשר לראות את זה כמשהו מדכא, בעיקר בגלל שזה באמת מאוד מדכא. אבל אפשר לנסות גם לראות משהו אחר, פחות מדכא.

כי הזיכרונות לא באמת נעלמים, נכון? שום דבר לא נעלם, דברים רק משנים צורה. הרי הסלע הכי חזק שמרכיב את הצוק הכי נישא גם הוא בסוף רק חול ואבק שדבקו להם יחדיו. אולי האבק חזק מהסלע? סלע, אחרי הכול, לא זז לשומקום. אתה יכול להביט בו או לטפס עליו, אתה יכול להקיף אותו או לחצוב בו מחסה – אבל הוא חיצוני לך ואתה לו. ככל שהוא יותר גדול וחזק כך הוא יותר סטטי. האבק, לעומת זאת, קל, נישא ברוח, מגיע לכל מקום. את הסלע אתה רואה, את האבק אתה נושם לתוכך. את הסלע תפסיק לראות כשתתרחק ממנו, האבק דבק בסוליות נעליך לאן שלא תלך. כן, האבק יכול להיות חזק מהסלע. הגודל לא קובע. קובעת הקירבה. איזו טיפת מים חשובה לך יותר, זו הגועשת באוקיינוס ההודי או זו הניגרת מעיניה של בתך?

אולי ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה כך היא יותר חלק מאיתנו. אולי כשנהפוך את שעון החול של הזיכרונות מתישהו יצא מהצד השני דבר טוב יותר. מאבנים אפשר לבנות מצבות ואפשר לבנות גני ילדים. אולי זה זכר השואה האמיתי.

הצלחתי לראות פה משהו פחות מדכא? אני בכלל לא בטוח, אבל לפחות ניסיתי. ראו את הפאטה מורגנה מהסעיף הקודם.

 ד.

ואם לחזור אל החודש האחרון, הרועש והמבולגן שעבר עלינו. אחד מהדברים שאני אוהב (עד כמה שאפשר ובהתחשב בנסיבות) בשבועות הקרובים – משולש הזיכרון הישראלי של יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות – זה שהם מספקים לנו כמה דקות מצטברות של צפירה. כי כל הרעש הזה שאנחנו חיים בו מחייב אותנו להקים כמה דקות מצטברות של רעש חזק יותר וצורמני יותר שיכסה, ולו במעט, על הרעש האחר שאנחנו רגילים אליו.

אנחנו כאלה ישראלים; רק ברעש גדול אנחנו מצליחים להיות בשקט לכמה דקות. רק ברעש ממש גדול אנחנו יכולים להיות, ולו לכמה דקות, יותר פילים מדגים. רק ברעש גדול אנחנו יכולים לשכוח, ולו לכמה דקות, את כל מה שאנחנו יודעים הכי טוב ומבינים הכי לעומק, ובמקום זה לנסות ולזכור את כל מה שאין לנו שום דרך לדעת באמת ושום סיכוי להבין לעומק.

להיות, ולו לכמה דקות, פחות סלעים שלא זזים ויותר גרגרי אבק שנישאים ברוח.

(פורסם בגלובס, 16באפריל 2015, ערב יום השואה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On 22/04/2015 at 4:22

    תמשיך לשתף בנסיונותיך לנסח את הכאוס.
    זה אומנם נשאר …..
    אבל לפעמים פתאום רואים ענן שדומה לגמד עם ראש של צב……

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: