על הזכות להישכח

בקריקטורה שפורסמה ב-1993 בניו יורקר והפכה למיתולוגיה מקוונת נראה כלב יושב ליד מחשב ואומר לכלב שלידו: "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב".

שבע עשרה שנים אחרי – יותר מנצח במונחי הרשת – והקריקטורה הזו מזמן לא נכונה. העולם התהפך: עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם.

סוגיית הפרטיות היא היום הסוגיה הדיגיטלית האקוטית ביותר, ודאי מאז עלייתה של הרשת החברתית ואובדן השליטה של המשתמשים על הזיכרון הקולקטיבי. רובנו תקועים עם עצמנו, עם ההיסטוריה שלנו ומה שיותר גרוע – עם הדרך בה אחרים ראו ורואים אותנו.

ניסיונות שונים ומגוונים נעשים על מנת לפתור את הבעיה. ניסיון כזה העלתה בסוף השבוע שרת המשפטים של האיחוד האירופי, ויויאן רדינג, שהודיעה על כוונת האיחוד לקדם חקיקה תחת הכותרת "הזכות להישכח".

במה מדובר: בלתת לכל משתמש את היכולת לשלוט, לתקן ואפילו למחוק את כל הזהות הדיגיטלית שלו – הפרופילים ברשתות, הפוסטים בבלוגים, התמונות בפליקר, הציוצים בטוויטר, המכתבים באימייל, הסרטים ביו-טיוב וכיו"ב – ולהתחיל הכול מחדש. "הזכות להישכח", אמרה רדינג, "היא חיונית בעולם הדיגיטלי של היום".

על פניו, מדובר בדבר בלתי אפשרי. אלה לא רק פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט ששומרות עליך מידע – מאות אלפי חברות אוספות מידע כזה או אחר, ולא כולן מרושעות. מלבד זאת, האינטרנט הוא רק חלק מהעולם הדיגיטלי. מה עם הודעות סמס? מה עם הפעילות בכרטיסי האשראי? מה עם המידע ששומרת המדינה? מי שחושב שתמונות מביכות בפייסבוק הן הצרה הגדולה שלו, כדאי שיחשוב שוב.

כשמסתכלים על העולם אין ברירה אלא להודות – שוב – שהפרטיות כמו שאנחנו מדמיינים אותה מתה, והיא לא הולכת לקום לתחייה.

אבל אתם יודעים מה, אני לא מקבל את התשובה "בלתי אפשרי". אנחנו הרי בני אדם ואם יש משהו שהוכחנו לאורך ההיסטוריה זה שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. הביטו ביומיום שלנו: הוא הדבר הכי בלתי אפשרי עבור אדם שחי לפני פחות מחמישים שנה. אז תעשו לי טובה – הכול אפשרי.

לכל דבר יכול להיות פתרון. פתרון טכנולוגי מעניין לסוגיה דנן יכול להיות מבוסס על תוכנה שנותנת למידע תאריך תפוגה. אחרי איקס זמן יימחקו כל ההודעות, התמונות, הציוצים וכו', אם תרצה כמובן.

אבל האירוניה האמיתית בכל עניין "הזכות להישכח" היא עד כמה היא מנוגדת לכל מה שהתרגלנו לחשוב על עצמנו. הרי מהו אדם, מהי מטרתו העליונה? בדיוק ההפך מאותה "הזכות להישכח". האדם – ובגלל זה הוא מצלם, מטפס על הרים ומוליד ילדים – רוצה להיזכר, להשאיר טביעת רגל על מדרכת הנצח. אף אחד לא רצה להישכח עד שבאה האינטרנט והראתה לנו את הצד השני של המטבע.

(פורסם בגלובס, 7.11.10)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 08/11/2010 at 11:00

    יפה, הסתירה שאתה מעלה בסוף.

  • דפנה לוי  On 08/11/2010 at 11:22

    יש כאלה שהצליחו להישכח. רבים מאוד. קח למשל את ג'ורג' אורוול שבטריק מתוחכם גרם לכולם להאמין שאסי עזר המציא את המונח האח הגדול…

  • רועי רוטמן  On 08/11/2010 at 11:47

    מה שצפריר אמר.

  • עדה  On 08/11/2010 at 11:58

    מאד מעניין. ביחוד הפאנץ' בסוף.

  • דוד כפרי  On 08/11/2010 at 12:31

    כל אחד רוצה שיזכרו אותו… כמו שהוא ***רוצה*** שיזכרו אותו.
    הראה לי אדם שאין לו גולגלות בארון, ואראה לך תינוק שהרגע נולד…

  • איזי  On 08/11/2010 at 12:53

    פעם לא ידענו אם אלוהים זה בן או בת.אז עכשיו יש גרסה
    חדשה לאינטרנט?

    • הדס  On 08/11/2010 at 22:31

      האינטרנט היא רשת, לכן בלשון נקבה.

  • נועם  On 08/11/2010 at 13:14

    אני כבר מדמיין את התסריט. בן אדם מחליט למחוק את כל התיעוד עליו, הופך ל"לא קיים" או עומד להיהפך לכזה, ויוצא למסע מטורף לשחזור המידע (ומתברר שכבר קיימות חברות שמכינות מראש "גיבויים" כאלה…)

  • רוני  On 08/11/2010 at 14:51

    אין באמת סתירה, בינינו. אנחנו רוצים להיזכר, אבל בתנאים שלנו: הרגעים היפים, הטקסטים הכי טובים, התמונות שצולמו מהזווית המחמיאה – ושהזוכרים יהיו האנשים שאנחנו מעריכים. הרשת גזלה מאיתנו את הבחירה הזאת.
    (בכלל, מרוב אפשרויות אין לנו כבר שום אפשרות לעשות בחירה משמעותית בשום תחום ממש).

  • גיל  On 08/11/2010 at 19:08

    אני חושב שהבעייה המרכזית היא לא שלא שוכחים, אלא שהרשת מייצגת רק פן חלקי ממי שאתה והרבה פעמים זה פן לא חיובי שמעוות את התפיסה לגביך. הבעייה הנוספת היא שאי אפשר להגביל מה אחרים כותבים ומעלים עליך. אפשר די בקלות למחוק את עצמך מהרשתות החברתיות וגם תוך זמן מסוים זה יעלם מזיכרון המטמון אבל איך אפשר יהיה לאלץ אחרים למחוק (ויש גם רשומות של גופים רשמיים שכוללים אותך)?

    בסופו של דבר צריך לזכור שבגלל השפע האינסופי את רוב האנשים לא מעניין מה שכתוב עליך. אנשים לדעתי ילמדו לשלוט יותר על מה שהם מעלים, ומצד שני גם יבינו שלא כל מה שברשת בהכרח מייצג מציאות אובייקטיבית כלשהיא.

    אגב, הנה קישור לקריקטורה המפורסמת שבזמנו, מי שיצר אותה אפילו לא גלש באינטרנט והיא נעשה בצורה די תמימה:

  • אסף  On 08/11/2010 at 22:46

    למה הצניעות? למה להצטמצם לאינטרנט? אם כבר, אז שימחקו גם את כל מה שזוכרים עלי האנשים שמכירים אותי. שימציאו גלולה או סירופ כזה.

  • נועם  On 08/11/2010 at 23:09

    לאסף – כבר המציאו בסרט "שמש נצחית בראש צלול".

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 11/11/2010 at 20:59

    החדווה החברתית בפייסבוק למשל מעלה אצלי דחיה איומה.
    למה? כי אני שייכת לזן שצריך להישכח הרמטית.

    אחלה תימצות הפרדוקס היצרי הזה של גולשי הרשתות
    האנושיים עד כי הפכו לאייטם ממוספר במאגרי מידע למיניהם.

    מומלץ אצלי במאמרים
    אסתי.

  • מומלצי הבלוגוספירה  On 11/11/2010 at 20:59

    שכחתי… כאן
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1911-1211.html

    תודה

  • דורון דיסקין  On 12/11/2010 at 8:04

    איך שלא תעמיד את הדברים…מי שחיי במדינה מערבית משתמש בכלים שהדמוקרטיות מספקות (ללא הגבלה) טלפון, טלוויזיה, אינטרנט, בנק, כרטיס אשראי שרותי בריאות, קניונים, זכות הצבעה, תרומות שלא בהסתר, צבא, (אתרי אינטרנט אתה מוזמן להוסיף לרשימה…) לעולם לא ישאר פלוני אלמוני
    אין דרך טכנולוגית להיות רואה ואינו נראה מבחירה…בחרת "בעולם החופשי" בחרת בחשיפה.

    רק על אי בודד או במרחבי המדבר מנותק מהציוולזציה המודרנית והשרותים שהיא מספקת לטוב ורע אפשר אולי…

    והסיכום שלך מראה שעמוק בפנים גם המנסה להסתתר מת שיגלו אותו.

  • איתן כספי  On 15/11/2010 at 0:17

    זה יותר גרוע. בלי שכחה/הדחקה אין סליחה, וללא סליחה אין סיכוי לסיום איבה. כדוגמה קיצונית, נקמת הדם בחברה הערבית-מוסלמית, העוברת מדור לדור (שלא לדבר על איבה בין דתות שדולקת אלפי שנים). שינויים רבים דורשים שכחה בכדי להתקיים, כמו הארבעים שנה במדבר של עם ישראל, שנועדו ליצור דור שונה מקודמו.
    השכחה אמורה לאפשר לנו לזרוק מאחורינו דברים רעים ולהתקדם הלאה "קלים" יותר, נותנים יותר צ'אנס לשינוי לטובה.
    היעדר השכחה יתקע אותנו יותר בסטטוס קוו מחשבתי ורגשי ויקשה על יצירת שינויים.

  • irani  On 27/11/2010 at 19:02

    הרשות הפלסטינית אומרת כי הבהירה לממשל בוושינגטון שאין לה עניין שהמשא ומתן ישמש תירוץ לציודה …

  • נעמה וייס טוהר  On 26/02/2012 at 0:47

    בהדרגה,או ליתר דיוק די מהר, יתמוססו עוד ועוד מערכות הסתרה והכל יהיה גלוי. אלו אנרגיות האש והאוויר שהעידן החדש מביא עמו

    מוזמנים לבקר באתר שינוי תודעתי שעלה לאוויר השבוע
    http://shinuytodaati.co.il/

  • נעמה וייס טוהר  On 26/02/2012 at 0:50

    סוף עידן מערכות ההסתרה.
    מעתה: כנות ושקיפות

    אתר שינוי תודעתי http://shinuytodaati.co.il/

Trackbacks

  • […] המתים ממשיכים איתנו … עכשיו באינטרנט כל אחד יכול לדעת בדיוק, אבל בדיוק, עד כמה אתה כלב. הרשת יודעת הכול וזוכרת הכול – ובעיקר, נדמה לפעמים, את הדברים שאדם לא רוצה שידעו עליו. הדוגמאות רבות מספור: מעובדים שפוטרו בגלל תמונה בה צולמו שיכורים במסיבה, דרך חיילים משוחררים שהעלו סרטונים בהם הם מרקדים סביב פלסטינית כפותה, ועד אנשים שהתאבדו אחרי שמידע מסוים אודותיהם פורסם ללא שליטתם. דרור פויר, על הזכות להישכח […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: