פחד ותיעוב בתיאטרון גשר

יום שני בערב השבוע, שעת ערב נעימה מחוץ לתיאטרון גשר ביפו. עוד מעט קט יעלה המסך מעל הצגת גאלה חגיגית של המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" בנוכחות נשיא המדינה שמעון פרס ושלל מכובדים ומפורסמים. קבלת הפנים, שאמורה הייתה כבר להתחיל, קצת מתעכבת בגלל שבאצטדיון בלומפילד הסמוך עומדת מכבי תל אביב להעלות את המחזה "אחד עשר שחקנים מחפשים מאמן" במסגרתו תפסיד 2:0 למכבי חיפה. לא שזה מעניין אותי, ובכל זאת. אנחנו עומדים מחוץ לתיאטרון כשחבורה עליזה של אוהדי חיפה עוברים שם. בואו ניכנס לראות הצגה, מציע אחד מהם לחבריו, ואלה מתפקעים מצחוק.

בינתיים יש פה רק צלמים, אבל אין את מי לצלם. ישראל מקוב מגיע ונכנס פנימה במהירות. מגיע גם משה איבגי, כוכב ההצגה, אבל לפני שהוא נכנס לתיאטרון הוא ניגש לדוכן הפלאפל הצמוד ומארגן לעצמו איזו פיתה. אני שואל את עצמי אם מדובר פה בפרפראזה על המוסכמה התיאטרלית בנוגע לאקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, או במילים אחרות: האם העובדה שאבגי מתארגן על פיתה אומרת שלא יהיה פה כיבוד?

מתאספים עוד ועוד צלמים. אני ניגש לדוברת התיאטרון ושואל אותה בסוד אם אפשר לארגן איזה סיבוב אינטימי מאחורי הקלעים. היא מבטיחה לעשות מאמץ. מגיע פרקליט הצמרת אלי זהר. מגיע יעקב פרי. מי זה, שואלים אותי צלמי החברה ואפילו לא טורחים להרים את המצלמות. הסיור אל מאחורי הקלעים יוצא לדרכו, אבל הוא לא אינטימי כלל וכלל – למעשה, אנחנו משהו כמו מיליון צלמים. הצלמים, שלפני רגע לא ידעו מיהם זהר, מקוב ופרי מאבדים לגמרי את שלוות רוחם למראה בחורה רזה בשיער קצוץ. הם מצלמים אותה כאילו אין מחר. מי זו, אני שואל. לוסי דובינצ'ק, הם עונים. שחקנית. היא משתתפת בהצגה.

אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים. חכו פה, אומרת אשת יחסי הציבור, עוד מעט אני מוציאה לכם את סשה (דמידוב. שחקן ההצגה). את איבגי, היא אומרת, כבר נתתי ל-Y בעשר. אני אוהב את דיבור סוחרי הסוסים שיש לאנשי היח"צ על מפורסמים. זו נקמתם. יבגני אריה, במאי המחזה, עובר מולנו אבל אף אחד לא מזהה אותו. זה קצת משפיל אותי, להצטופף במסדרון מאחורי הקלעים בציפייה ש"יוציאו לי" את דמידוב אחרי ש"נתנו" את איבגי ל-Y בעשר, אז אני חוזר לכניסה הראשית. בינתיים הגיעו מלא אנשים ונפתחו הדלתות. אני רואה שאיבגי צדק – אין כיבוד. אפילו לא כוס מים.

בערך אז אני מבין משהו על הערב הזה בפרט ועל החיים בכלל: אנחנו לא מציינים פה כלום. לא חוגגים דבר. זו לא בכורה, זו לא הצגת המאה, גם לא החמישים. מה שקרה הוא כדלקמן: הנשיא התקשר לתיאטרון ורצה לראות הצגה. אז התיאטרון אמר לעצמו, אם כבר פרס מגיע, למה לא נזמין כמה אנשי עסקים, ואם כבר אנשי עסקים, למה לא נזמין עיתונאים וצלמים. ואז העיתונאים אמרו – רק אנשי עסקים זה משעמם, אין מפורסמים? אז התיאטרון הזמין גם מפורסמים (עדן הראל ותיקי דיין אישרו הגעה, נכתב במייל. במו עיני ראיתי את רובי פורת שובל). וככה, מכלום, נהיה פה בלגן עצום. מיליון צלמים שרעבים לפריים. אפרים סידון מגיע והצלמים עטים עליו כאילו היה בראד פיט. אפרת רייטן מגיעה, הצלמים בטירוף. יש פה יותר מדי צלמים, מתלוננת באוזניי מטרוניתה אחת. רייטן מתפנה להעניק ראיון ארוך ומעמיק לאחד מערוצי הרכילות.

מגיע אלפרד אקירוב עם רעייתו. הערב אקירוב במראה צעיר: לבוש מין ז'קט סקאיי מכוער למראה. בטח עלה לו מלא כסף. הוא מגיע בחברת אלי לנדאו ורעייתו. השניים מפטפטים בתור לכרטיסים. למעשה, הם לא בדיוק מפטפטים: הם עומדים אחד מול השני בפה סגור ועם הלשונות שלהם הם מחטטים בשיניים ובחניכיים (כל אחד בשלו, כן? שלא תקבלו לי פה רעיונות). כנראה באו מארוחה טובה. זה לא המחזה הכי מעורר תיאבון שראיתי השבוע, נגיד את זה ככה. יעקב פרי, אלי זוהר וישראל מקוב עומדים בכניסה כמו ההורים של החתן ומקבלים את אקירוב בשמחה. סטנלי פישר מגיע ומתקבל גם הוא בחום רב. רק אתמול נפגשה כל החבורה בטקס הארכת כהונתו של פישר, אבל הם שמחים להיפגש שוב. מגיע מתן וילנאי. מגיע אבי פישר מאי.די.בי. מגיע ישראל גוריון והצלמים חוסמים אותו ומצלמים בטירוף. פנים מוכרות. גוריון – מלך אמיתי – לא עושה עניין ומרשה לעצמו להשתזף בכיף באורות הפלאש.

הנשיא עוד לא פה. אני עובר בין כל האנשים האלה והצלמים האלה וההמולה הזו ומתמלא תוגה מהעובדה שכל זה קורה, בעצם, בלי שום סיבה. ז'תומרת, הייתי כבר בכמה ערבים מיותרים בחיי, אבל תמיד ציינו בהם משהו – השקה של מוצר, תאריך מסוים, הישג זה או אחר וכיו"ב. דבילי ככל שזה יהיה, הדבר נתן איזושהי משמעות לאירוע. אבל לערב הזה אין שום משמעות מלבד זה שפרס רצה לראות הצגה. את זה אנחנו חוגגים פה, לשם כך התכנסנו והצטופפנו. מילא אני, שארוחות חינם הן עבודתי, אבל מה עם אלפרד אקירוב ואלי זהר ויעקב פרי וישראל מקוב וסטנלי פישר ואבי פישר ואלי לנדאו?

אני והתוגה שלי מסתובבים בפואייה כשקורה המקרה הבא: צפצוף מחריש אוזניים נשמע לפתע. אני לא מגזים: רעש שמנקב לך את עור התוף, מחורר את הגולגולת וחורך לך את קליפת המוח. מין טווווווו אדיר. אני מביט מסביב בפאניקה: אולי התחילה מלחמת העולם, אולי נשרף המקום. אבל אף אחד לא מראה ולו סימן קלוש שהוא שומע משהו. כולם ממשיכים לפטפט בחן. תגידי, אני אומר ללימור הצלמת, הצפצוף המחריד הזה – רק אני שומע אותו? לא, גם היא שומעת אותו. צפצוף מטורף מרעיד את קירות התיאטרון לרגעים ארוכים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים כאילו הם לא שומעים כלום. כאילו זה לא קורה. כאילו הכול כרגיל, כאילו הכול בסדר. אני נמלט החוצה באימה, אבל כולם ממשיכים לעמוד שם ולדבר ולחייך כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. ואם זו לא מטאפורה לחיים שלנו פה, איני יודע מהי מטאפורה.

אנחנו נקראים להיכנס לאולם. אנחנו נכנסים לאולם. הנשיא פרס מגיע. הקהל נעמד באופן ספונטני על רגליו, עוד לפני שהכרוז מבקש מאיתנו לעמוד, ומתחיל למחוא כפיים בהתלהבות. יש בני נוער באולם והם אשכרה שורקים ומריעים לנשיא. כמה אהוב הוא נשיאנו. הוא תופס את מקומו בין מקוב ופישר, האורות כבים וההצגה מתחילה. האמת, קצת השתעממתי. נכון, מדובר בלהיט. נכון, בעיתונים כתוב ש"המחזה בוחן את טשטוש הגבולות בין הבדיון לממשי, בין המבוים והתיאטרלי לחיים עצמם". נו, בסדר. בפועל, מדובר בחבורת אנשים מבוגרים שמדברים נורא בקול ועושים מחוות מוגזמות. אני לא אוהב תיאטרון, ותיאטרון שמתעסק בתיאטרון אני אוהב עוד הרבה פחות.

בהפסקה אני מוזמן לחדר ה-VIP עם כל המכובדים. אותם אנשים ממקודם מצטופפים בחדר. לפחות יש כיבוד: יין בינוני, כריכונים לא רעים ועגבניות תמר כל כך טעימות שאני לא יכול להפסיק לאכול אותן. כדאי לך לנסות, אני אומר לאחד ממאבטחי הנשיא, שתוקע בי מבט חודר. ההפסקה נגמרת. אני תוהה אם לחתוך הביתה או להישאר ומחליט להישאר. המחצית השנייה של ההצגה מעניינת עוד פחות מהראשונה, אבל בסוף יש מלא מחיאות כפיים. אני יוצא החוצה, עולה על האופניים ונוסע הביתה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן  On 08/05/2010 at 21:18

    אלי זהר ולא זוהר. אי.די.בי, עם יוד אחת בהתחלה.

    חוצמזה – כל הפוסט מגיע למייל ואז אפשר לקרוא את זה בלי להקליק. אולי כדאי שתשנה את זה.

    וכן, כרגיל, אתה כותב נהדר.

  • טל  On 09/05/2010 at 5:34

    עידן, למה שישנה את זה? אם יש יתרון אחד במעבר מ"רשימות" זה שאפשר לקבל פיד מלא (ומדבריך אני מבין שגם מייל). זה לא שפויר צריך למכור למפרסמים טרפיק ואייבולס. הוא יודע שקוראים אותו ולא נראה לי שהוא מכור לסטאטיסטיקות.
    עובדה שגם אני אני וגם אתה בכל זאת הקלקנו בשביל להגיד, שכרגיל, פוסט מצוין.

  • דרור פויר  On 09/05/2010 at 9:50

    עידן – תיקנתי, תודה.
    ותודה גם טל.

    באשר לסטטיסטיקות. לא מכיר מישהו שלא מכור להן אפילו קצת, אבל האמת שאין לי בעיה עם זה שאפשר לקרוא גם במייל. ולמה שתהיה לי?

  • amitgoldenberg  On 09/05/2010 at 17:08

    הזכרת לי קטע של קרקגור שהייתי חייב לדחוף
    "פעם פרצה שרפה מאחורי הקלעים של תיאטרון. הליצן יצא והודיע על כך לקהל הנוכחים. הם חשבו שזאת בדיחה ומחאו כפיים. הוא חזר על האזהרה, והם פרצו בתשואות רמות יותר. לכן אני חושב שקץ העולם יבוא בתוף פרץ תשואות של אותם חכמים החושבים שזו בדיחה".

  • אורי  On 09/05/2010 at 20:25

    מצחיק ומפחיד גם. הם פשוט שולטים בנו לגמרי היחצ"נים האלה (וגם הסטטיסטיקות).

  • דפנה לוי  On 10/05/2010 at 6:09

    ותודה שיכולת לכתוב את כל זה במדויק, כולל החיטוט בשיניים של כבר לא זוכרת מי, גם אם לא היית יוצא מהבית. אירוע שמתרחש בעירנו מאה פעמים בשבוע, כאילו ביקומים מקבילים.

  • יגאל כהן  On 01/06/2010 at 1:21

    (סתם בא לי שתקרא) בייניש, חשין ואהרון ברק לא רצו את פרידמן והפתרון היה לרדוף את אולמרט. שוקן, ארי שביט, ודן מרגלית רצו ביקרה של בייניש והצטרפו למקהלה.דן מרגלית רצה גם ביקרו של חברו העלוב מרידור, מיצי, אהבל. אהוד ברק רצה ביקרה של בייניש ובתפקיד ראש הממשלה אז גם הוא הצטרף ללינץ'. ציפי לבני חשקה בכיסא הרם וגם האידיוט דיכטר אז גם הם הצטרפו לשיירה. יואב יצחק ושלדון אדלסון מאוד רצו בביבי והיטו שכם למלאכה. רינו צרור ושלום ירושלמי, גיא מרוז, זהבי החלאה ודרוקר הדרעק הם סתם שונאים מקצועיים אז גם הם זרקו כמה גפרורים למדורה. התשקורת הטלויזיונית מאוד חשקה ברייטינג אז גם היא בחגיגה. הכתומים ושאר מרעין בישין מימין סגדו לאל אמון וחפצו בנקמת עמונה אז הופ גם הם ברדיפה. וכעת כאשר תוך שבוע הפכה מינת ישראל לדבר הכי מוקצה ביקום כאשר איראן נזנחה והגרעין הישראלי נקרא לסבא"א פיקוח והמשט זימן אותנו לסבתא מועצה (הביטחון) יכול אולמרט לחייך לעצמו חיוך קטן ולסנן בשקט (ובצדק) אל תתלוננו עכשיו לפחות יש לכם מיטה זוגית מעופפת עם זוג מלכותי.

  • עידית פארן  On 11/08/2010 at 20:49

    אויש דרור…קראתי, רגיל , עד שהגעתי למשפט "(כל אחד בשלו, כן? שלא תתחילו לקבל לי פה רעיונות)"

    משם הצחוק (שלי) הפך לבלתי נשלט
    פשוט מעולה!!
    (ברשותך, אני הולכת לשוטט קצת בבלוג הנפלא הזה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: