הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עובר אורח  On 31/03/2010 at 12:54

    אתה במידה מסויימת איש ציבור. המידע שבידך על המכונית מספיק לדעתי לזיהוי. דעתך על הממסד והאספסוף ידועה או לכל הפחות מנוחשת. אבל בכל
    זאת אנה ממך הגש תלונה למשטרה ועקוב אחריה

    החיים שאולי תציל יכולים אולי להיות חיי

  • מיכל ש.  On 31/03/2010 at 13:09

    שכל פעם שאני באה לכאן
    אתה גורם לי לבכות,
    או בלי כוונה???

    לבכות זה טוב. אם לא הובנתי,
    לפחות ספרותית…

  • עידית פארן  On 31/03/2010 at 13:23

    איך אני אוהבת מליון כתמים על הבגדים

    ואיך אני מקנאה
    כל כך מקנאה בך
    שאתה עדיין אחראי על החגירה של הילדים שלך במושב האחורי
    מה שהולך ומתרחק ממני…

    כתם של שמן מהציפס, של גלידה מיץ תפוזים
    אייסקפה
    כתם של פרי
    חולצה ירוקה עם כתמים

    דרור, זה כתוב ממש יפה

  • ח ל י  On 31/03/2010 at 13:33

    דום שתיקה, מכירה את הרגשה.

    אחר כך הכל מתחיל לחזור בסוג של דיסולב. טוב שחזרת, שחזרתם כולכם לחיים של עצמכם.:)

  • חיפאית  On 31/03/2010 at 13:38

    וגם אם אתה לא מאמין בו, אין לי ביטוי אחר שמתאים לומר על מקרה כזה. ברוך השם שיצאתם בלי פגע והרווחת את החיים .מחדש.
    "השיר "אוניה" , זה "קחי אותי לחיפה?

  • זוקפת נופלים  On 31/03/2010 at 14:17

    כתוב עם המון רגישות לחיים ולמוות ולהעדרו של אלוהים. מאוד מאוד יפה דרור. יש לי רק פרחים לעניק לך. זר סיגליות. חול מועד שמח.. פצה עצמך באופן שהכי כייפי לך. מותר לך בבקשה

  • זוקפת נופלים  On 31/03/2010 at 14:18

    כתוב עם המון רגישות לחיים ולמוות ולהעדרו של אלוהים. מאוד מאוד יפה דרור. יש לי רק פרחים לעניק לך. זר סיגליות. חול מועד שמח.. פצה עצמך באופן שהכי כייפי לך. מותר לך בבקשה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 31/03/2010 at 14:38

    מאחור. קורה כל יום במיוחד כשפתאום מתחיל פקק. לבטח קרה בעבר גם לך. יותר מפעם אחת. מהעובדה שהוא הצליח לבלום בלי לגעת ברכב שלך ברור שההיסטריה שלך מוגזמת לחלוטין. על מה תכתוב מחר? "לא הצלחתי לסגור את הברז במטבח, ראיתי איך אני ומשפחתי טובעים תחת טונות של מים"..

  • עובר אורח  On 31/03/2010 at 14:45

    היין של פסח. מהעובדה וכ"ו …אתה רציני… בן כמה אתה? אפילו בבית משפט אחרי עדות שוטר נוכח ועדות מסייעת נהג כזה היה חוטף על נסיעה מסכנת ומסוכנת. אתה באמת באמת כל כך סומך על כיוון הבלמים במוסך שלך? אתה נוהג כך במכוניתך? באמת?? השוואה לברז דולף ענינית? דומה? קרובה? או שזה שוב היין.

  • קיקה  On 31/03/2010 at 15:30

    מזל
    מזל שההוא עצר בזמן
    ומזל שלא יצאת אליו לסדרת חינוך קצרה ולא יעילה מראש

    מזל

    על הכל אתה כותב יפה, דרור.
    באמת על הכל

  • רחביה ברמן  On 31/03/2010 at 15:44

    את הבלוג שלו ולא הוא את שלך. המלים שלו הן הפסקול לחיים שלך ולא להיפך. אז מי עלוב?

    שמח שאתה חי, דרור.

  • רחביה ברמן  On 31/03/2010 at 15:45

    לחרמונית הבלויה…

  • דרור  On 31/03/2010 at 17:31

    " עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם."
    ———-
    דיאנה, למרות המרצדס והכל, בכל זאת..

    מה שזה לא אומר..

  • יוסי דר  On 31/03/2010 at 17:44

    יש לי חבר שעשה לי פעם סיור מודרך בבגאז' של האוטו שלו.
    המון חפצים מעניינים, וביניהם קלשון עם ידית קצרה.
    בשביל מה זה?
    אוף נישט צו בדארפן (ביידיש: כדי שלא ניזקק)
    כלומר?
    אם אני נקלע לקטטת נהגים אני חושב על הקלשון ששוכב בבגאז' וזה עוזר לי להיות צודק.

  • ציפי  On 31/03/2010 at 18:00

    ברכת הגומל. הזדעזעתי מהמקרה. אומר תודה על כל רגע שמשפחתי ואני בכביש ויוצאים ללא פגע. סכנת נפשות ונהגים מטורפים חדשים מדי יום. חרמון אליהו הוא ליאור ע.

  • רוני  On 31/03/2010 at 19:30

    שיט ופאק הן באמת שתי מילים שהולמות את הסיטואציה.
    המחשבה הזו, שהילדים ילכו רגע לפנינו, אני מכירה אותה. בלתי נסבלת.
    (ואם מחר הברז יציף את הבית ותכתוב על זה, אני אשמח לקרוא. וכנראה שכמוני עוד הרבה אנשים. היופי אצלך הוא שכל דבר, הכי פשוט, הכי טריוויאלי, מקבל משמעות. זו הזווית הקטנה שאתה עושה עם הראש באופן טבעי שהופכת אותך לכל כך מעניין. אתה רואה אחרת, ומעניין לראות דרך העיניים שלך.)

  • לינוי  On 31/03/2010 at 20:01

    ואולי אני חושבת כך זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשקרה לי כמעט אותו הדבר בדיוק, רק שבמקרה שלי הרכב שמאחורי באמת התנגש בי, העיף את הדיהטסו-קרטון שלי קדימה והפגיש אותי עם הטמבון של זה שלפני. חיי לא עברו לנגד עיניי, גם לא אלוהים, אלא רק: "שיט, פאק, אחי מטיס מטוס קרב, אלף פעם תכננתי מה לעשות כשיודיעו להורי שהתרסק ובסוף זאת אני שמתה". לא פחד, לא היסטריה, אלא תהיה של כמה שניות על חוסר ההגיון שבלמות לפניו.

  • sls  On 31/03/2010 at 21:16

    וגם תרשם לסדנת נהיגה
    כדי ללמוד מה לעשות נכון לפני שתתחיל להתפלל.

    אולי הוא אידיוט אבל מי אמר שאתה נוהג נכון ?

  • חנן כהן  On 31/03/2010 at 23:52

    בפעם הבאה שזה קורה, להוריד את הרגל מהברקס כדי שהרכב שמאחוריך יזרוק אותך על הרכב שמלפנים.

    ככה תופחת האנרגיה שהרכב שלך יספוג.

    הרכב שמלפנים ממילא ייפגע, אבל ככה יש יותר סיכוי שאתה והמשפחה שלך תצאו בחיים מהחוויה.

  • רון  On 01/04/2010 at 8:44

    אני אוהב את הכתיבה שלך. היא מיוחדת סגנון. והוא שלם

    חג שמח

  • ורדי  On 01/04/2010 at 8:56

    אני תמיד קוראת, כמעט אף פעם לא מגיבה, גם כשיש לי מה להגיד אני מגלגלת למטה עם העכבר ורואה כל כך הרבה תגובות לפני וחושבת שכבר אין טעם בתגובה שלי אבל הפעם הייתי חייבת להגיד לך שאתה מרגש אותי כל פעם מחדש. אני לא מכירה אותך אישית אבל אפשר לאמר שאני "אוהבת" אותך: את הדיעות שלך, את הרגישות שלך, את הכתיבה שלך שתמיד היא כל כך מדוייקת, כל כך אמיתית, כל כך חודרת. יכול להיות שהעוברית בבטני ובני הקטן שמשחק כרגע בסלון גורמים לי להיות כל כך רגשנית אבל מדי פעם צריך להגיד לאדם שמולך (או מצידו השני של המחשב) מה אתה מרגיש.
    תודה לך, בבקשה אל תפסיק לכתוב אף פעם.

  • עדנה  On 01/04/2010 at 10:39

    או שהיא נעצרה מעצמה, אני לא באמת בטוחה.
    לא מכירה אותך, ושמחה שאתה חי.

  • גרבולון  On 01/04/2010 at 11:44

    לא כל דפיקה מאחורה היא מוות. תאמין לי, כבר חטפתי כמה כאלה, אפילו די חזקות. לרוב לא קורה כלום מלבד נזק לכיס.

  • שי  On 01/04/2010 at 14:12

    נהנתי לקרוא. חבל שלא רשמת את המספר של הבנזונה

  • הילה רוטברג  On 01/04/2010 at 16:24

    בעיקר מרגיז, כי מקרים כאלו דומים שכן קורים היו יכולים להמנע,
    אם היו מקדמים פה בישראל תחבורה ציבורית יעילה שאנשים היו רוצים לנסוע בה…

  • שרון  On 03/04/2010 at 23:00

    מזל שלא קרה לכם כלום אחרת ימי ההולדת שלי תמיד היו מזכירים לכולם את ה"תאונה" ובעיקר לי

    ורגשות האשם או רגשות האשם

  • ניר  On 07/04/2010 at 15:30

    דרורי …שתדע שאני אוהב אותך ….ומאחל לך ולמשפחה שיהיו לך חיים ארוכים וטובים ( אתם יודעים איך לחיות)!!!!
    נ.ב.
    באמת טוב שלא יצאת אליהם מהאוטו – ככה בדיוק נדקרתי לפני עשור.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: