סיפור של חורף, לא פחות

א.

באחד מהבקרים האלה עמדתי לי בגשם שוטף מתחת מטריה גדולה בגדה הצפון מערבית בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב ופניי דרומה. הביתה. הגשם ניתך כמו משוגע, בצומת גאו המים והעצבים, אבל אני נשארתי רגוע. אני אוהב את המטריה הזאת שלי. קניתי אותה בעשרים שקל, היא גדולה ואני נראה בה כמו לורד בריטי. כל החיים תמיד היו לי רק מטריות חד פעמיות בחמישה שקלים. כנראה שהתברגנתי.

כנראה שחשבתי על מה יקרה אם תהיה פתאום רעידת אדמה. אני חושב על זה הרבה לאחרונה, מאז האסון בהאיטי. אני מדמיין את זה הרבה, את ההרס, את קריסת הסדר החברתי. כשאני הולך ברחוב אני תמיד בודק איפה יש דברים טובים לבזוז ודואג להסתובב רק ברחובות טובים. הרי ידוע שהטבע מעדיף להכות את המסכנים. אני חושב איזה בלגן יהיה פה.

אבל אולי חשבתי על דברים אחרים. אולי על שנאת הזרים של ראש הממשלה והממשלה כולה. דבר אחד, ומגוחך, הוא להצהיר הצהרות ריקות מתוכן כי תילחם במצב לו אתה אחראי ושאותו אתה דואג להחמיר, אבל דבר אחר, וחמור, הוא לצקת לשקר גם גזענות, לומר שהם מביאים מחלות, להאשים אותם שהם גונבים לנו את העבודות והנשים ושהכול נעשה בשם המולדת והעם היהודי.

באותה המידה יכול להיות שחשבתי על המלחמה הצפון שכולם מדברים עליה פתאום. חשבתי על יוסי פלד ועל איך שהוא בטח מבסוט מעצמו. אולי בכלל ניסיתי לגבש דעה על החוק שעבר השבוע וקבע כי יבוטל העונש ויימחקו ההרשעה והרישום הפלילי של מי שעבר על החוק במסגרת ההתנגדות להתנתקות (למעט על עבירות שדינן מאסר). אין לי בעיה שימחקו לילדים הכתומים את הרישום הפלילי שלהם, אבל כשזה מגיע באותו שבוע ממש בו מקשה המדינה את ידה על מפגינים מהשמאל, כל העניין נראה די מדכא.

יכול להיות שחשבתי על כל מני דברים, אבל כולם נשכחו ממני ברגע אחד.

 

ב.

פתאום, משומקום, רצה ילדה קטנה ונכנסה מתחת למטריה שלי.

היא בטח הייתה בכיתה ח או ט. אולי יותר, אולי פחות, אני לא מבין גדול בגילאים האלה. כמעט נערה; חצאית מיני ג'ינס קצרצרה על גרביונים שקופים שחורים ומגפיים בחצי גובה, חולצת טריקו ארוכה מתחת לסריג דק גדול, שחור וספוג מים וילקוט גדול על הגב. נכנסה לה מתחת למטריה שלי והצטנפה כמו חתולה, כולה קפואה ומטפטפת. עשיתי לה מקום. היא חיבקה את עצמה, נשפה אל תוך כפות ידיה, ואז הרימה אלי מבט.

היו לה עיניים כחולות גדולות ותמימות שעוד לא ראו כלום, שיער שחור חלק לפי מנהג בנות שבט האימו, פנים לבנות, מעט איפור, קצת חצ'קונים, גשר בשיניים. ילדה יפה ורטובה. היא חייכה אלי חיוך מקסים, אני חייכתי אליה את מה שהיה לי, עמדנו שתיים שלוש דקות ביחד, בשתיקה, מאזינים לגשם, ואז האור התחלף מאדום לירוק והיא רצה לה בגשם לאן שילדות קטנות רצות להן בגשם.

רגע יפה זה היה. סיפור של חורף, לא פחות. לא היו לו סיבות, תוצאות, השלכות, השפעות, הוא בא ועבר ולא השאיר דבר, כמו נשטף בגשם. לא הייתי צריך לעשות כלום למענו, כלום במהלכו וכלום בסיומו. להפך, כל דבר שהייתי עושה היה הורס הכול. אפילו לא הייתי צריך להיות אני. סתם עמדתי שם בגשם עם המטריה שלי בעשרים שקל, זה היה יכול לקרות לכל אחד אחר ובמקרה זה קרה לי.

אולי בגלל זה הוא היה אולי הרגע הכי נחמד שהיה לי השבוע.

 

ג.

היו לי עוד כמה, אני מוכרח להודות. הילדים שלי בשלב בו אם הם נתקלים בספה, נגיד, ונופלים אז צריך ללכת לספה ולסגור איתה חשבון באופן מיידי. כך שאני מוצא את עצמי מדבר הרבה לרהיטים בזמן האחרון. לא יפה כיסא, אני אומר, ככה לעשות להלל. נו נו נו, משקוף, אני נוזף, מה אתה עומד פה ומפריע לנגה.

אני לא רק מדבר אל הרהיטים שלי, אני גם מתרגם את דבריהם. השיש מבקש סליחה, אני מוסר לילד. בשם הארגז של הצעצועים אני מתנצל בפני הילדה שהוא עומד סתם כך באמצע הסלון. כבר יצא לי לדובב ארון ספרים, לכאוב את כאבה של כוננית, לבכות את בכיו של מטאטא ולהציע הצעות חברות בשמן של ידיות. לפעמים, כשמדובר בהיתקלות כואבת יחסית, צריך גם להחזיר. כך שמלבד לדבר אל רהיטים, אני מוצא את עצמי גם מרביץ להם. פה פליק לשולחן, שם זפטה לדלת של המקרר. גם הקירות ספגו את נחת זרועי. עכשיו כולם יודעים מי הבוס בבית.

זו לא שיגרה של בנאדם נורמלי, אני יודע. הבוקר, כשסגרתי בטעות את דלת המקרר קצת חזק מדי, שמעתי את עצמי מבקש ממנו סליחה. זה לא נגמר בזה. לפעמים כשכולם הולכים לעבודה ולגן ואני נשאר לבד בבית, נדמה לי שהרהיטים מדברים אלי, דורשים את עלבונם. המחשב הנייד מתלונן שתלשו לו את הבית והסמך, הקיר מתלונן שמציירים עליו והספה מוחה על זה ששפכו עליה מים. לכל אחד יש מה להגיד.

אני צריך לצאת יותר, אני יודע.

אז באחד מהבקרים המוקדמים יותר השבוע, כשעוד זרחה השמש, הלכנו עם הילדים לים. הם רצו לקו המים וגל שבא פתאום הרטיב והבהיל אותם כהוגן. בוכים, הם רצו וקראו לי שאבוא ואגער בים. אוטומטית קמתי ולקחתי אתי את המגרפה. משהו הרגיש לי מאוד לא בסדר. להרביץ לים? מה קורה לך, בנאדם? למה מי אני שאזרוק אבנים על הים, כמו שאמר המשורר. נזכרתי גם שבכפר שהייתי בו באפריקה, על גדות אגם גדול, למדתי אפילו לא להשתין לתוך המים, מתוך כבוד. אתה לא מסתבך עם המים, אמרו שם.

לקחתי את הילדים אל קו המים. הים רק רצה לשחק אתכם, מסרתי בשמו, ואם נבהלתם אז הוא מבקש סליחה. זה לא סיפק אותם, הם רצו נקמה. רגע, אמרתי, להיות בבקשה בשקט ילדים, הים רוצה לומר משהו. הם שתקו לרגע והים אמר את דברו דרכי: אני לא טוב, אמר הים, ואני לא רע. הרטבתי את הרגליים שלכם באותה אדישות בה הטבעתי מדינות שלמות על יושביהן, באותה האדישות בה אני נושא את כל הספינות שלכם וסופג את כל הצואה שלכם. מבלי דעת אכלסתי את האלים הקדומים שלכם ולקחתי חלק במלחמות הטיפשיות שלכם. אני הייתי פה קודם, ילדים, ואני אהיה פה אחר כך. אז חיזרו למעשי השובבות שלכם ועזבו אותי ואת אביכם במנוחה. התנצלות לא תקבלו ממני, אמר הים, וגם לא הבטחה. אני זה אני.

הים שכנע אותם וקנה לו מקום של כבוד בלבבות. זה עוד רגע נחמד שהיה לי השבוע. הבוקר, כשכולם יצאו לעבודה ולגן סיפרתי הכול לחלונות והם מאוד התרשמו. למה בשמנו אתה לא מדבר יפה כל כך, דרש לדעת החלון מעל למחשב. שתוק, אמרתי וסגרתי אותו.

חצוף כזה.

 

ד.

רגעים יפים. אף פעם אין מספיק מאלה, לא ככה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 31/01/2010 at 22:33

    תקנת את היום שלי, יבורכו הרהיטים, הילדים והאבא הגדול של כולם.

  • מיכאל ז.  On 31/01/2010 at 22:34

    .

  • גיל  On 31/01/2010 at 22:36

    אז הנה, הבאת גם לי רגע יפה היום.

  • אודי שרבני  On 31/01/2010 at 22:59

    קראתי בקפה בסופשבוע, היה נהדר.

  • avivsky  On 31/01/2010 at 23:17

    הילדה בחלק ב' זו אסמה לא? זאת שסאלינג'ר כתב עליה.

  • קיקה  On 31/01/2010 at 23:33

    כל כך יפה

  • שלומי  On 31/01/2010 at 23:40

    וכל כך מוכר……..

  • נועה אסטרייכר  On 01/02/2010 at 0:17

    מצוין

  • אחת  On 01/02/2010 at 0:17

    אתה סופר אמן.

  • whisper  On 01/02/2010 at 2:35

    הייתי זקוקה לחיוך הזה מאוד 🙂
    אבל בדיוק הרגע.

  • שמרית  On 01/02/2010 at 6:57

    על הבוקר תודה לך דרור!

  • רוני  On 01/02/2010 at 7:56

    ככה שיספרו לי על הילדים מהבוקר ועד הערב. אבל רק ככה.
    אתה רואה את יופיו של העולם, דרור. לא מובן מאליו בכלל.

  • יוסי דר  On 01/02/2010 at 9:14

    נפלא

  • נגה  On 01/02/2010 at 9:43

    כולם מתאמצים להיות ציידים.נילחמים או בורחים. ואתה לקט. לקט גאון אתה.

  • דרור פויר  On 01/02/2010 at 11:15

    תודה רבה לכולכם

  • ימימה  On 01/02/2010 at 11:26

    פשוט אלוף.

  • מיכל  On 01/02/2010 at 12:14

    המשך כך!

  • ורדי  On 01/02/2010 at 12:17

    אתה פשוט ענק, פויר. איזה יופי של כתיבה יש לך

  • מיכל  On 01/02/2010 at 12:44

    כל כך הזדהיתי,
    והמצחיק הוא שלי בכלל אין תירוץ,
    אין לי ילדים ובכל זאת אני מדברת אל הרהיטים כל הזמן.
    למשל ברגע זה הייתי יוצאת לרחוב ומראה למפוח עלים המנייק הזה את מחת לשוני…
    תודה דרור.

  • מיכל  On 01/02/2010 at 12:46

    אוף.
    נחת לשוני.
    (עכשיו בא לי לקלל את המקלדת כמובן)

  • אילן  On 01/02/2010 at 15:45

    like

  • ליאת בר-און  On 01/02/2010 at 15:56

    קראתי את הפוסט הזה בטלפון הנייד שלי, כשעצרתי הבוקר להפסקה בעפולה בדרך לצפון

    ואם זו לא אהבה, אני לא יודעת מה כן!!!!

  • שרון רז  On 02/02/2010 at 11:11

    נהדר.
    במיוחד סיפור המטריה והנערה.
    ואם תהיה כאן חלילה רעידת אדמה, זה יהיה נורא, אנרכיה שלמה. אנא כתוב כל שבוע…

  • עידית  On 04/02/2010 at 16:58

    "הוא בא ועבר ולא השאיר דבר" – דווקא כן השאיר. עובדה.
    וגם השאר. יפה ונוגע, מעלה חיוך טוב ותחושת קשר אנושי. זה המון.

  • דורון בלוך  On 10/02/2010 at 13:30

    חבר כיוון אותי לפה, וטוב שכך.

    אין קטע שלא אהבתי:
    מרמור שמאלני חורפי נהדר.
    ילדה חורפית יפה ומקסימה.
    רהיטים יותר אנושיים משר הפנים.

    כתוב מצוין – הרווחת עוקב רסס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: