הטייקונים באים והשואב שואב

א.

"צריכים להקים כאן שואב אבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים באוניברסיטאות המובילות בחו"ל", אמר השבוע ראש הממשלה שלנו נתניהו בנימין, ועכשיו כולם יורדים עליו. כל אחד נהיה לי פתאום מבקר ספרות; המטאפורה בה השתמש לא טובה מספיק בשבילם. למה דווקא שואב אבק, הם שואלים; הרי אבק הוא פסולת, דבר שאין לו כל חשיבות, אבק הוא דבר פסיבי, שואבים אותו מפה ומשליכים אותו לשם, ובכלל – איך אפשר לכרוך יחד אבק ומוח יהודי?

איזה נודניקים, יא אללה. אני, עם כל הכבוד, דווקא מאוד אוהב את הדימוי. שואב אבק בשבילי זה בית, ולא סתם בית. בית נקי. אבל יותר משאני אוהב את הדימוי עצמו, אני אוהב את הדרך בה מניע אותנו ראש הממשלה לפעולה: "להקים" שואב אבק. להקים. לא לקנות, לא לייבא. להקים – זוהי ציונות אמיתית. ציונות עם טעם של פעם. לא לסמוך על הגויים האלה. לא. אנחנו נקים לנו שואב אבק משלנו. שואב אבק עברי גאה – אורי נקרא לו – שיהיה כל כך גדול וחזק שישאב את כל המוחות, אפילו אם הם רחוק באמריקה!

ראו איזה יופי: רק לפני כשישים שנה היינו לא יותר מאבק אדם שם באירופה, והנה – כמה מהר הפכנו מאבק אדם לשואב אבק, אבן שואבת, אור לגויים. אין, רק ביבי! אפשר למצוא את כל הגורל היהודי מקופל בכל מטאפורה שלו. שואה, תקומה, שאיבה. הכול שם.

 

ב.

ואחרי שנקים את שואב האבק שישאב את המוחות הישראלים שנמצאים בחו"ל, ימציאו לנו המוחות השאובים האלה, שייפלטו היישר למעבדות המקוצצות באוניברסיטאות הישראליות, מיקרוגל ענקי אליו נכניס את מוחותיהם הבינוניים והלא מפותחים של תלמידי ישראל ל-30 עד 45 שניות, והופ – הם יוצאים ממנו איינשטיין אחד אחד. לא צריך להעלות את שכר המורים, חבורת נודניקים, אפשר להפנות את כל הכסף להתנחלויות.

התלמידים הגאונים האלה, בתורם, ימציאו מדיח כלים ענקי ומכונת כביסה עצומה שידיחו וילבינו את כל העוולות שמעוללת המדינה ויוציא אותנו נקיים ומבריקים כמו שאנחנו באמת. פשעי מלחמה? פערים חברתיים? אלימות? גזענות? שום דבר. ראו: הכתמים נעלמו כלא היו!

בשואב האבק הזה שלנו נשאב את כל מהגרי העבודה וילדיהם הלא חוקיים שנמצאים בארץ, נזרוק אותם לאיזה חור ונסגור עניין. עכשיו נשאר רק להקים בוידעם ענקי אליו נדחוף את כל הדברים שבדרך כלל אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח, להקים מזגן ענקי שיצנן אותנו בקיץ הלוהט, לבנות כספומט אדיר ממדים ממנו ימשוך אהוד ברק מזומנים ככל שיחפוץ ולהמציא מראה שכמותה לא ראו ובה נוכל להביט ולהשתקף יפי בלורית ותואר כמו שאנחנו באמת, לא כמו שרואים אותנו כל הגולדסטונים האלה יימח שמם וזכרם.

והנה – יש לנו מדינה למופת.

 

ג.

האמת שאני לא מבין מה הרעש סביב מה שמכונה "בריחת המוחות". אני חושב שבריחת מוחות זה דבר טוב. ניקח דוגמה מתחום אחר שגם בו אנחנו לא מי יודע מה מצטיינים, אבל לפחות בו אנחנו מבינים, שלא כמו במדע (ריבוזום? מה זה? משהו של שמאלנים, לא?): כדורגל.

הרי החלום של כל כדורגלן ישראלי, כמו גם של כל אוהד ממוצע, הוא לראות את עצמו, או את השחקן האהוב עליו, משחק בחו"ל (או באירופה או בספרד, אם לצטט את הגאון אלון מזרחי). מדינה שלמה עוקבת אחרי כל טמבל שבקושי יודע לאיית את שמו ויושב על ספסל המחליפים בקבוצה הנאבקת על מקומה בתחתית הטבלה של איזו ליגה זנוחה, והנה הוא כבר מוזמן לנבחרת. המדינה מוותרת על שירות צבאי לכל אהבל שיודע, בקושי, לבעוט ברגל שמאל ובמדורי הספורט מדווחים באריכות על כל שחקן ישראלי שנכנס בדקה ה-87 למשחק אימון בליגה הבלגית – וגם זה רק במקרה שהקבוצה שלו מובילה 7:0 וכל המחליפים שלפניו מתו באופן פתאומי – ו"השפיע על מהלך המשחק".

במו אוזניי שמעתי את הסוכן של בן סהר אומר כי דגל ישראל אחד ביציע של אספניול שווה הרבה יותר להסברה מאשר שירות צבאי בקריה. אולי כן ואולי לא, אבל זה לא העניין. העניין הוא למה אנחנו לא יכולים להיות גאים במדענים ובחוקרים שלנו שקיבלו הצעות טובות ממכוני מחקר מובילים בעולם? למה אנחנו לא רואים בזה תעודת כבוד, הרי שם הם ישראלים לא פחות, הרי שם הם משפיעים לטובה על עתיד האנושות לא פחות מכאן וסביר להניח שהרבה יותר. למה אנחנו קוראים להם ולמוחות המפוארים שלהם "בורחים"? הם לא בורחים, הם ממצים את הפוטנציאל שלהם בצורה הכי טובה שאפשר, לא פחות מבן סהר או יוסי בניון שלא תורמים ולא יתרמו דבר לאנושות. הרווארד או MIT שווים פי מיליון מליברפול או אספניול.

וזה מבלי להתחיל ולדבר על הצביעות מעוררת הקבס של ראשי הממשלה שלנו ושרי החינוך לדורותיהם שמקצצים ללא רחם בחינוך ובהשכלה לאורך שנים ואז נזכרים לקרוא ולהקים שואב אבק דמיוני.

אם אתם לא נותנים תנאים מכובדים למחקר מדעי, תנו למוחות הגדולים שלנו לצאת ולפרוח במקום שיכול לתת להם את התנאים האלה. היו גאים בהם. נכון שזה לא מצב אידיאלי, אבל זה המצב.

 

ד.

ובעוד המוחות "בורחים" הרי שהטייקונים חוזרים. העיתונות הכלכלית מלאה בשבועות האחרונים דיווחים על בעלי הון ישראליים השבים ארצה ומשוכנים במעברות של אקירוב, בצריפים הדלים בארסוף ובשיכונים של הרצליה פיתוח. סמי עופר, אייל עופר, ארנון מילצ'ן, טדי שגיא, אנשי הפיננסים יואב ונועם גוטסמן (האחרון עוד מתנדנד, אולי יעבור בכלל לארה"ב), איל הנדל"ן סול זכאי, איש ההיי-טק ארנון כ"ץ שהסוכנות זרקה אותו לסי אנד סאן ומאחר והתנאים שם גרועים כל כך עבר לכפר שמריהו, איש הקזינואים יגאל זילכה, ואפילו שי אגסי, ממציא המכונית החשמלית החליט לשוב להרצליה פיתוח. אמנם בינתיים הוא רק נותן לנו שנת ניסיון, אבל אם נתנהג יפה – כן, כולנו. גם אתה, חבר – הוא יחליט אם להישאר. ואיתם, כך אני קורא, עוד רבים וטובים.

זוהי ציונות! נכון שהיא נחבאת עמוק בליבם של האנשים האלה, עמוק עמוק מתחת למסווה של הרפורמה במס הנותנת להם פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים (ואם להאמין למנהל רשות המיסים הרי שהיא תוארך בעשור נוסף), אבל כאלה הם הצברים שלנו: קשוחים מבחוץ. תאמינו לי כשאני אומר לכם שהם רק חיכו להיתלות בתירוץ הכי קטן וקלוש, גם אם הוא רק פטור על רווחי הון והכנסות לעשר שנים, כדי להזמין מקום במחלקה הראשונה של אוניית המעפילים הפרטית הכי מהירה בסביבה.

 

ה.

אז אני מבקש מכם, אחיותיי ואחיי הישראלים הוותיקים שלא נהנים מהצ'ופרים שפורטו לעיל, בואו ונקבל את הישראלים החוזרים האלה בחיבוק גדול. בואו נפתח את הזרועות ואת הכיסים (ואם לא נפתח הרי שהם יפתחו לנו אותם) וניתן להם לדעת כמה אנחנו אוהבים אותם, אותם ואת הונם ואת כל מקומות העבודה החדשים שהם ייצרו פה, גם אם כל המקומות האלה מיועדים רק לעצמם.

אני מבקש מכם, אחיי ואחיותיי, בואו לא ננהג כמו במערכון המיתולוגי של אורי זוהר ואריק איינשטיין. כל כך הרבה טעויות עשינו בקליטת עלייה בעשורים האחרונים: דפקנו את המזרחיים, פישלנו עם הרוסים, הרסנו את זה לגמרי עם האתיופים. אז הנה, יש לנו הזדמנות חד פעמית לתקן את הכול עם העדה החדשה הזו של יהודים – עדת הטייקונים.

 

ו.

אחיי ואחיותיי, בואו לא נשכח: הם ישראלים ויהודים בדיוק כמוני וכמוכם. אז נכון, מנהגיהם יכולים להיראות לנו קצת מוזרים, במיוחד הנטייה להסתגר במגדלי שן, לטוס במטוסים פרטיים ולרטון שהבירוקרטיה הישראלית מסואבת, אבל האין לכל עדה את המנהגים המיוחדים לה?

אז נכון, יש להם ריח מוזר, אבל אלה רק בשמי יוקרה. נכון, אני יודע, קשה להבין את המבטא שלהם, אבל נתרגל. גם העובדה שהנשים שלהם נוטות ללבוש בגדים לא מוכרים של מעצבים רמי דרג לא אומר שהן כולן זונות.

בואו נחבק אותם, את בני עדת הטייקונים שחוזרים אלינו אחרי אלפיים שנות מס, בואו נראה להם שאנחנו אוהבים אותם. אחרי הכל, הם באו הנה מרצונם, לא היינו צריכים להקים שום שואב אבק שיחזיר אותם.