יום כיפור קטן וטוב

א.

היה זה בוקר יפה אז יצאתי לסידורים. הרי אומרים שטוב להתחיל את השנה במעש וידוע כי מי שעושה סידורים בתחילת השנה מעלה עליו הכתוב שתסתדר לו כל השנה.

היה זה בוקר יפה, כאמור, והשלוליות בצד המדרכה מילאו אותי אושר גדול. רק כמה שעות קודם לכן העיר אותי הגשם באמצע הלילה, דופק על החלון כמו מאהב בסרט ישן. זה אולי לא הכי לאומי, אבל מפלס השלולית ברחוב שלי מעניין אותי יותר ממפלס הכנרת ומשפיע לי הרבה יותר על מצב הרוח. עד כדי כך שתוך כדי הליכה קלטתי פתאום שאני שורק לי נעימה עליזה. מי בכלל יכול היה לחשוב על לשרוק – ועוד נעימה עליזה – עד לפני שבוע? כנראה שדברים בכל זאת משתנים לטובה. אין כמו סתיו, סתיו זה האביב החדש. מה כבר צופן בחובו האביב עבורנו, עוד קיץ לוהט? הסתיו, לעומתו, הוא הבטחה, או לפחות רמז, לחורף. הסתיו נותן לך רשות לדמיין, לראות קדימה, לנשום עמוק.

אז הלכתי לבנק. שלא כמו עם גופים אחרים שנאלצתי לבוא איתם במגע במסגרת הסידורים, בבנק, כמו תמיד, שררה אווירה חיובית, נעימה ובטוחה בעצמה. שאר הגופים הם נרגנים, מרי נפש, תמיד נותנים לך לחכות שעות על הקו ואז מנתקים אותך ואף פעם לא אכפת להם ממך אם קרה ונקלעת לקשיים. הם אטומים, מקובעים ומפוחדים. מרוב פחד הם מציעים לך עוד ועוד שירותים והטבות שאין בהן דבר אחד טוב ומוצרים שאתה לא צריך. במרכזי השירות תמיד יושבים אנשים שלא רוצים להיות שם אבל נאלצים לסיים כל משפט ב"שמחתי לעזור" ו"תודה שפנית". השקר מתלעלע בפיהם כמו חצץ, מייבש להם את הגרון וצורב להם בעיניים. חיוכם מזויף, שפת הגוף שלהם תוקפנית. בגלל זה סידורים הם תמיד עניין המשרה מרירות רבה בנפש.

אבל בבנק זה בדיוק ההפך. הבנק פוזיטיבי, שליו ונינוח. אני לא משלה את עצמי, לבנק לא אכפת ממני יותר משאכפת לו מזבוב זקן שמת בערבות קמצ'טקה, סיביר, ובכל זאת, יחסית לרוב הגופים שאני בא איתם במגע, הבנק הוא תמיד מקום נעים יותר, אופטימי במהותו. ומה יש לא להיות אופטימי – הרי כולם תמיד יצטרכו כסף, לא? וכולם תמיד ישלמו עמלה, נכון? אז כן, בנק יכול להיקלע לקשיים ואף להתמוטט, ויש אפילו מנהלי בנקים – כך קראתי ב-G – שלא ישנו שנה שלמה בלילות, ממש כך, אבל בבסיסו הבנק יציב ואיתן, רם ונישא ובטוח בעצמו. הוא דופק אותך בשלווה, בלי למהר. אין שם את הדחיפות הנואשת, המבוהלת, שניתן למצוא אצל ספק האינטרנט, לדוגמה, או חברת הסלולר.

יצאתי מהבנק שמח וטוב לב, מה גם שהיו לי שם סידורים כיפיים יחסית: לעדכן פרטים, לקחת צ'קים, לחתום, להסב, דברים כאלה. אפילו נתנו לי מתנה, לוח שנה.

בדרך חזרה היה לי טלפון והתיישבתי על ספסל. כשנגמרה השיחה הרמתי את העיניים וראיתי שאני יושב על הספסל ליד השופרסל – ממש כמו בשיר של אריאל זילבר. זה מילא את לבי באושר: אין כמו כשהחיים מחקים את האמנות.

ואין על ימים שמתחילים טוב.

 

ב.

אחר כך סרתי לחנות האופניים. מעשה שטן, אבל כל שנה נהיה לי פנצ'ר ממש לפני יום כיפור וחנויות האופניים, שבימים כתיקונם עומדות די ריקות ולמוכר תמיד יש זמן להחליף לך פנימית בניחותא תוך כדי שיחה נעימה על קפיצים, מתלים, כסאות תינוק וגומיות ברקס (ולמרות שאני קצת מתגעגע לפעם, שהיו מכניסים את הפנימית לדלי מים כדי לראות איפה החור ואז שמים מדבקה, הרי שאני מוצא גם בהחלפת הפנימית כולה אקט די רוחני, בטח בימים אלה, ימי חשבון הנפש), מלאות, שלא לומר עמוסות בילדים, בני נוער והורים שבאו לרכוש זוג חדש לקראת החג. אני היחיד בחנות המפוצצת הזאת שבא לתקן זוג ישן. כולם רק קונים חדש. איפה הזוג של השנה שעברה?

אז אני עומד לי שם עם האופניים הישנות והכבדות והחלודות שלי, שיצאו מהאופנה הרבה לפני שהילדים האלה העומדים לפני בתור נולדו. לבעל חנות האופניים אין זמן לשיחה, אחרי הכול בשבוע הזה הוא עושה את השנתית, אבל הוא שולח לעברי חיוך של הבנה ואני עונה לו בחיוך משלי. תשאיר אותם פה, הוא אומר, ותחזור עוד שעה.

אין לי כל כך לאן ללכת ואני לא ממהר, אז אני יושב על ספסל מול החנות ופתאום אני קולט שעוד שנה גם הילדים שלי יתחילו לרכב על אופניים. מבלי שארצה אני מתחיל לדמיין את זה, ומבלי שארצה אני מתחיל להרגיש גוש כזה מצטבר בגרון. הם ייראו כל כך חמודים עם הקסדות והאופניים וגלגלי העזר שאני כבר לא יכול לחכות לזמן שיעבור. אני רואה אותנו רוכבים בשיירה, אני אבא אווזה והם אחרי, וממש בא לי לצאת מכדור הארץ כמו סופרמן, לסובב אותו מהר ולהאיץ את מהלך הזמן, אבל אני מרגיע את עצמי ומחליט לתת לזמן להמשיך ולעבור בקצב שלו: יום אחד ביום.

שעה יכולה לעבור מהר מאוד כשאתה חושב על הילדים שלך. הנה, הפנצ'ר כבר מתוקן. אני משאיר עשרים וחמישה שקלים והולך לשתות קפה עם החבר שלי הטוב אלעד. הוא בדיוק החליט להתחיל לחיות את החיים, אלוהים יודע מה זה אומר. זה לא סתם שהמילה הווה באנגלית היא כמו המילה מתנה, הוא מתלהב כשהאספרסו מגיע.

אל תצטט לי עוגיות מזל, אני אומר לו. ההווה הוא לא מתנה. מתנה זה משהו שמישהו נותן לך, כלומר משהו לא שלך, כלומר משהו עטוף עם פתק החלפה שתקף רק לשבועיים ורק עם קבלה. מה בין זה ובין ההווה? ההווה הוא לא מתנה – אף אחד לא נתן לי את יום הסידורים הזה, אף אחד לא העניק לי בטובו פנצ'ר באופניים עטוף בנייר אריזה מרשרש, אף אחד לא קנה לי שלולית ליד הבית וגם את המנגינה העליזה ששרקתי לעצמי לא קיבלתי מאף אחד, גם לא את הספסל ליד השופרסל. כל הדברים האלה – רגעים קטנים של שמחה פשוטה, יום רגיל עם אור וגיל – הם שלי. ייצור ביתי לשימוש עצמי. שום מתנה ושום בטיח.

לא ברור אם הוא השתכנע. אני עולה על האופניים ורוכב משם, בירידה מכרם התימנים לכיוון הים אני נזכר שראיתי באינטרנט שדורון צברי, יוצר "מחוברות", אמר שאחת המסקנות שלו מהעונה הראשונה היא שאין אדם שהוא לא מעניין, כולם מעניינים. נכון שאפשר לפקפק בתוקף של המשפט הזה, אבל אני עדיין חושב שזו יופי של מסקנה, כי אם כולם מעניינים זה אומר שגם אני. וגם את. ואתה. וגם הבחורה הכועסת עם החיוך המזויף במרכז השירות.

 

ג.

הגיע הזמן לקחת את הילדים מהגן. הם נרגשים מאוד: הביאו להם שופר לגן. טו! טו! הם קוראים כל הדרך, ואני חושב אולי כדאי לקחת אותם לבית הכנסת ביום כיפור, שישמעו תקיעת שופר. שנים כבר לא הייתי בבית כנסת. לא שאני מתגעגע, ממש לא, אבל הם בטח ייהנו וזה בטח יהיה נחמד להרכיב אותם על הכתפיים. טוב, נראה.

אחרי כמה דקות הם עוזבים את השופר ומתחילים לקרוא 'ברווז!, ברווז!'. עוד לא עבר שבוע מאז הוצב פסל הברווז לזכרו של הגאון דודו גבע ז"ל בכיכר מסריק בתל אביב, והוא כבר הפך למוקד עליה לרגל לכל הילדים בשכונה שעולים אליו לרגל לפחות פעם ביום. אולי זה עדיף על בית כנסת, אני אומר לעצמי. השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה.

 

ד.

איזה יום נהדר וחסר משמעות עובר עלי. שמחות קטנות של יום חולין, ודווקא בחגים, ודווקא בימים הנוראים. אני ממליץ גם לכם על אחד כזה. חשבון נפש כל אחד יכול לעשות, זה מה שאני תמיד אומר, לערבב את הארגזים בבוידעם של הנפש זה הכי קל. עדיף לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד, לתת לה ליהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות, לתת ליום לעבור בקצב שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית  On 27/09/2009 at 13:17

    כמו שכבר אמרתי
    אחד הטובים
    כיף לקרוא אותך כשכיף לך.
    גמר חתימה טובה

  • דפנה לוי  On 27/09/2009 at 15:06

    יכללו את השורה הנפלאה – בכל יום כיפור הלכנו עם אבא לברווז. אני כבר מקנאה בהם.

  • מאשה  On 27/09/2009 at 16:48

    מתעצבנת שיש מי שכותב כל כך הרבה יותר יפה על דברים שאני חושבת עליהם, אבל הרבה יותר שמחה שהם נאמרים בצורה כה נהדרת

  • ריברמולט  On 27/09/2009 at 20:58

    "השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה"
    נהנה מאוד לקרוא אותך.
    הכתיבה מזכירה לי את זו שלי, לפעמים נראה לי שיש חלקים שמדברים לא עליך אלא עלי.
    תודה שהעלית כמה חיוכים ביום משעמם כמו זה.

  • מוצי ליאון  On 27/09/2009 at 21:12

    "השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה" לא היה צריך להיאמר, אף אם יש לך חשבון עם העבר…בכל הנוגע לדת.

    ולא שאני מאמין או "דתי של יום כיפור".

  • זאב ארליך  On 27/09/2009 at 21:23

    אין לי משהו חכם להוסיף. פשוט רציתי שוב לומר כמה אתה כותב נפלא.

  • רוני  On 27/09/2009 at 21:30

    איזה כיף איתך. איזה יופי.
    הדברים הקטנים, הכי הכי שווים.
    במיוחד השניים שצועקים ברווז 🙂
    ואיזה כיף היה לראות אותך ואת ג' ברחוב ככה סתם, ולהגיד לך שאתה כותב נפלא. עשה לי את היום.

  • שי ענבל  On 27/09/2009 at 21:31

    פשוט יפה.

  • שי  On 27/09/2009 at 21:36

    מזכיר לי משפט ששמעתי
    תודה למי שאכל כי לבשל כולם יודעים.

  • שמעון זילבר  On 28/09/2009 at 2:48

    מאחל לך לחיות בתוך אור יקרות – בשוכבך ובקומך, ביום ובלילה, בזמן עֵרוּת ובזמן שינה וחלימה. כל הזמן.
    לא נולדת כדי להיאבק, לסבול, לחתור נגד הזרם. זכותך הטבעית היא לחיות חיים של חרות, חיים של זרימה קלילה ואיתנה קדימה, חיים של אושר ושל הצלחה וכן חיים של ידע ושל עוצמה.
    מאחל לך לממש את זכותך הטבעית הזאת כאן וכעת.
    מאחל לך חיים של חרות, חרות לא רק ממגבלות שהמימשל כופה, אלא גם ממגבלות שהחברה כופה עליך, ליתר דיוק: מגבלות שאני – כלומר כבודך – קיבלתי על עצמי מרצוני החופשי מתוך מחשבה שכך יעריכו אותי יותר. בסופו של דבר, ה-מגבלות בה"א הידיעה הן אלו שאני עצמי קיבלתי על עצמי או מגבלות שיש לי ולא טרחתי לשחרר את עצמי מהן. אין מישהו שמחמיר כלפיי יותר ממני עצמי.
    המגבלה העיקרית שכל אחד מאיתנו קיבל על עצמו, היא לא להכיר בגדולתו, לא להכיר את גדולתו ונפלאותו. כן כבודך, הינך אדם נ פ ל א. רק לכשנכיר בכך ונתוודע לכך, נהיה, באמת ובתמים, בני חורין. אין זה מספיק לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – אבותינו חזרו ואמרו זאת, אבל אנחנו כבר בציון הבנויה, יש לנו מדינה משלנו, ואף-על-פי-כן עודנו שרויים כפרטים וכמדינה בחוסר חרות מ ש ו ו ע.
    והיה כאשר יכיר כל אחד מאיתנו בתפארת של עצמו, כאשר יידע כל אחד מאיתנו שבמהותו הבסיסית הוא בלתי מנוצח – שום דבר לא יכול לשבור אותי – אז ורק אז יהיה כל אחד מאיתנו חופשי לחלוטין, חופשי באמת.
    זה טבעי, כי בסופו-של-דבר זה הטבע שלנו, של כל אחד מאיתנו – עמוק עמוק בתוך עצמי, ומה פשוט יותר מאשר להיות טבעי, להיות אני?
    הכול מתחיל בי עצמי, ואני מאחל לך שנה של התוודעות לטבע של עצמך.
    מאחל לך חיים של אור יקרות.
    איך מתבטא הדבר במערכת החינוך: הישגים בלימודים המיתרגמים לציונים גבוהים, היפוך תהליך השחיקה של מורים ומנהלים, יצירת ההפך הגמור של אלימות, ואחרון חביב והכי חשוב – פיתוח ערכי האישיות, כגון הערך העצמי והביטחון העצמי? אני מזמין אותך לקרוא על כך בלוויית עובדות ומספרים בבלוג שלי שבקפה דה-מארקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1018050
    שמעון זילבר

  • ענת  On 28/09/2009 at 7:03

    מאוד מאוד התחברתי ל:"חשבון נפש כל אחד יכול לעשות, זה מה שאני תמיד אומר, לערבב את הארגזים בבוידעם של הנפש זה הכי קל. עדיף לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד, לתת לה ליהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות, "
    הקלישאות הללו שאנו מדקלמים וחיים על פיהן…
    ביום כיפור צריך לעשות חשבון נפש
    ביום הולדת גם, ובנוסף צריך לחגוג בטירוף,
    ביום האהבה צריך לעשות אהבה
    ביום ללא קניות, צריך לא לעשות קניות…
    כשעוצרים, כמוך, ומתעמקים במשמעות ובצורך האמיתי, אפשר להגיע לתובנה יפה כמו זו שכתבת

  • כרובי  On 28/09/2009 at 8:27

    טקסט מעולה. נהניתי מאוד מהקריאה. ואחד מהמשפטים הכל כך מתאימים לי כעת:
    "זה אולי לא הכי לאומי, אבל מפלס השלולית ברחוב שלי מעניין אותי יותר ממפלס הכנרת ומשפיע לי הרבה יותר על מצב הרוח. "

  • שי  On 28/09/2009 at 10:13

    אופניים הם זכר, לכן ישנם וחלודים, ולא כמו שכתבת.

    (כשהערתי פעם הערה דומה לחבר, הוא ענה: "אתה תרכב על זכר")

  • שרון רז  On 28/09/2009 at 13:19

    אלוף המילים והמשפטים
    כל מילה וכל משפט, במיוחד אלו על הסתיו ועל הבנקים
    תענוג

  • בילי ב.  On 28/09/2009 at 14:50

    חייבת להודות שאני מקנאה ביכולת שלך להתמסר להנאה של חוסר משמעות.

  • אהרון חבר  On 29/09/2009 at 3:04

    יופי של כתיבה. אני אכעס על עצמי אם מה שאומר לך יקלקל לך את מצב הרוח,.אבל אם תקרא עוד פעם את אשר כתבת אתה עלול לגלות כי מה שבאמת עשית זה חשבון נפש , כי הויכוחים עם עצמך וההחלטות לעשות מה שבא לך ולא מה ש"צריך" לעשות, זה בעיניי בדיוק מה שבן אדם צריך לעשות יום יום ולא דווקא ביום כיפור.
    שתהיה לך ולכולנו שנה טובה.

  • חיה  On 29/09/2009 at 9:05

    אתה אחד הכותבים האהובים עליי, מזל שמצאתי את הבלוג שלך.

  • אביבית הדר  On 29/09/2009 at 10:42

    עדיין הגדול מכולם
    מחכה לאוסף הבא שלך
    בהוצאת?

  • יהושפן  On 29/09/2009 at 22:15

    כיף איתך!

  • נילי  On 30/09/2009 at 20:53

    תודה על התענוג
    שנה טובה ורק אושר גידול ילדים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: