נסיעת מבחן על קלנועית

צילום: אדוארד קפרוב

אני דוהר לי בקלנועית שלי, חורש את הרחובות במהירות מקסימלית של 12 קילומטר לשעה, קצב של הליכה לא מהירה מדי, אבל בעוד שבאופניים הנטענות שניסיתי תריסר הקמ"שים האלה מרגישים יותר כמו עשרים בגלל הרוח, קוטנו ומשקלו הקל של הכלי (12 קילו), הרי שבקלנועית, מפלצת של 155 ק"ג, הם מרגישים יותר כמו שש קמ"ש. לאט, נורא לאט.

לאט, אבל מה: אתה יושב כמו קינג על כורסת מנהלים מפנקת, יש לך מקום לרגליים, משענות לשים עליהם מרפקים אם תרצה, גגון שיגן עליך מהשמש הקופחת וזמבורה קטנה שמודיעה שאתה מתקרב. נוח לך. אתה לא מיטלטל ומשתקשק כמו החברים על קליפות האגוז החשמליות שלהם, כל הקורקינטים והאופניים הנטענות. אתה יציב. אתה בקלנועית שלך, דוהר בהילוך איטי בשולי הדרך. אין לאן למהר.

אני דוהר לי בקלנועית. זה תמיד היה החלום שלי. אף פעם לא באמת רציתי אופנוע כבד או מכונית מהירה, גם כלי שיט ותעופה לא עושים לי את זה. רק הקלנועית, איטית, כבדה ולא פופולרית, תמיד שבתה את לבי. במרוץ המטורלל של החיים נעים לראות כלי רכב אחד שיודע רק לאט. עובדה: זקנים אוהבים אותה, וזקנים הם חכמים.

אני דוהר לי בקלנועית שלי ומגלה ישראל אחרת וישראלים אחרים. אנשים אדיבים שתמיד יש להם זמן, שאינם צופרים או צועקים. להפך, הם עוזרים ותמיד אומרים סליחה ואף פעם לא נדחפים לפניך. אני גם לא רואה את המבט הישראלי הישיר המפורסם. להפך, אנשים כמעט לא מסתכלים עלי. אני לא נראה מי יודע מה זקן, אז הם חושבים שאני נכה, ולכן שקוף. מוזר לראות את זה מהצד השני. אנשים סרים הצידה והדרך נפתחת בפניך כאילו בכוח המחשבה. כמעט אף אחד לא מסתכל עליך, הרוב מפטיר 'סליחה' לחלל הריק כשאתה עובר מתחת לרדאר. מדי פעם תזכה למבט מלא אמפטיה, רחמים או דאגה. קרה משהו, שאלה אותי בחורה בבית הקפה בשדרה, ובחור אחר ירד ממדרכה חסומה ורצה לעצור בשבילי את התנועה. כמה פעמים אף גרמתי לפקק קטן ברחוב צר, מחוסר ברירה כמובן, ואף אחד לא צפר לי או קילל אותי. פעם אחת מישהו אמר לי "תן גז", וזהו, השאר פשוט חלפו על פני.

כשערכתי נסיעת מבחן לאופניים חשמליות קטנות ויפות או לקורקינט חדש, שלא לדבר על סגווי, לא הייתה פינת רחוב שלא פנו אלי בדברים; כמה עולה, איזו מהירות, כדאי או לא כדאי, בחורות קשרו אתי שיחה ובחורים התעניינו בנוגע לכוח המנוע שלי, הייתי פופולרי, תפסתי מקום בחלל.

על הקלנועית – ואני מדבר אתכם על דגם Breeze 4, הקלנועית המתקדמת שכבשה את העולם, תוצרת חברת אפיקים הישראלית, כלי רציני – אף אחד לא שאל כלום, אף אחד לא עצר, אף אחד לא ביקש סיבוב. האסוציאציה פשוט חזקה מדי, ואנשים קשה להם לראות מעבר לה. הם רואים את הקלנועית, לא את האדם שבתוכה. אפשר לנסוע בעירום ואף אחד לא ישים לב.

ובכל זאת, קלנועית. אחרי כמה ימים על כלי רכב חשמליים אני מתענג לי על קלנועית בולמי זעזועים טובים, עיצוב ארגונומי, אורטופדי, מה שתרצו. וזה לא סתם שאני מתענג. כי יש עניין אחד שלא מדברים עליו מספיק בנושא פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני. כל הקורקינטים והאופניים האלה של הצעירים: אני אומר לכם שזה לא טוב למוח. זה דופק אותו. בהרבה מקרים אלה כלים בלי בולמי זעזועים ברמה גבוהה שמטבע הדברים חוטפים לא מעט זעזועים, גם אם קטנים כמו מדרכות. כשנסעתי על הדברים האלה הרגשתי כאילו מישהו מטיח בעורפי כל אבן מדרכה שהרגע ירדתי ממנה ומיידה בגבי התחתון כל גרגר חצץ שנסעתי עליו. למעט הסגווי, שנותן ירידות חלקות, כל נסיעה, תמימה ככל שתהיה, היא סדרה בלתי פוסקת של בומבות לראש ולגב. חשתי קצת כמו עכבר מעבדה. שלא במפתיע, ובאופן הולם לחיינו פה, ככל שהכלי פחות חוקי (שוקל מעל 12 ק"ג ונוסע מעל 12 קמ"ש) – כך הוא יותר מאובזר ובטוח.

בקלנועית אתה לא מרגיש כלום. אתה יכול לעבור על נהג קורקינט שרוע על הכביש אחרי שמישהו פתח עליו דלת של מכונית ואפילו לא תרגיש מכה קלה בכנף. הנסיעה חלקה ואטית ויש לך זמן לחשוב, אתה לא עסוק בלהגיב כל הזמן, כמו בכלי הרכב האחרים, הקלים יותר. זה מאוד מרגיע לשוטט ככה ברחובות. זה בדיוק מה שהמדינה הזו צריכה. כל הקורקינטים האלה גורמים לרחוב להיראות כמו זירת קרב במשחק מחשב, מה שרק מגביר את מפלס העצבים (זה, והמכות בראש). ועכשיו עוד קיץ, לא יורד גשם. דמיינו את כל פתרונות התחבורה האורבנים האלה מרוחים בתוך שלוליות בוץ. בקלנועית זה לא יקרה. הדבר הזה לא מתהפך בקלות.

קלנועיות לצעירים – זה הדבר הבא, תאמינו לי. אחרי נסיעות מבחן במגוון פתרונות התחבורה החשמליים לאדם האורבני (קורקינט, סגווי, אופניים נטענות), אני מאמין שיומה הגדול של הקלנועית עוד יגיע, ובקרוב היא תהפוך מרכב של זקנים בקיבוץ לגאדג'ט לוהט. אם היא רק הייתה טיפה יותר מהירה זה באמת היה הכלי העירוני המושלם. למרות שחלק מהקסם הוא באיטיות. אתה חווה את העיר אחרת, כמו סרט תלת ממד. אתה לא חולף כרוח כמו החברים על הקורקינט, אתה פה כדי להישאר. כמו הר. אתה לא מגניב. אתה לא אופנתי. אתה פשוט שם. זה קסם הקלנועית ואם הוא עובד בקיבוץ, הוא יכול לעבוד גם בקרת. צריך פשוט לראות מעבר לתדמית של הקלנועית, או אולי יותר קל, פשוט למתג אותה מחדש. אולי לשנות את השם, את כל המה שנקרא לוק אנד פיל, לתת כמה במתנה למובילי דעת קהל ותוך כלום זמן תימלא העיר קלנועיות וכולם יהיו הרבה יותר רגועים. יסעו לאט, בשולי הכביש, ולא יפרפרו בין הולכי הרגל – שנדמה שעם כל פתרון תחבורה נוסף נאלצים אלה לוותר על עוד קצת מהמרחב הציבורי הקרוי מדרכה. כל פתרונות התחבורה החשמליים האלה לאדם האורבני הם חסכוניים, שקטים, יעילים, אקולוגיים וקולים, אבל הם לא מי יודע מה מתחשבים באחים ההולכים. דווקא הקלנועית, בגודלה ובאיטיות היחסית שלה, הכי פחות תפריע להם במקרה של נסיעה על המדרכה. זה כלי הרכב הכי פציפיסטי שעליתי עליו. הוא פשוט לא יכול לעשות רע, בחיי. זה כלי מתוק ובעל אופי טוב, הוא בחיים לא יתקוף.


 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נבט חיטה  On 04/09/2009 at 13:51

    אכן כן, עד עכשיו יצא לי לראות רק אנשים מבוגרים שעל גבם צרות היום, שועטים על קלנועית בשבילי הקיבוץ.
    נחמד לראות שזה אפשרי גם ברחובות תל אביב.
    גם אם נדמה שאתה עומד במקום ובעצם התמונות עוברות חולפות ברקע.
    שא ברכה ודרך צלחה עם הגאדג'ט הלוהט!

  • דרור  On 04/09/2009 at 13:58

    בארה"ב אפשר להשיג את זה עם חימוש אוטומטי, אובר-דה-קאונטר

  • תמי  On 04/09/2009 at 15:19

    זה לא הליכה מהירה? תשמע, אתה בכושר מעולה.

  • רוני  On 04/09/2009 at 15:28

    אני נוסעת מדי פעם עם סבתא שלי לסופר או לרופא בקלנועית שלה, ומתייחסת לזה כמדיטציה בתנועה. לאן שלא מגיעים, אתה יורד מהרכב ומרגיש כמו בודהיסט אחרי עשרה ימי ויפאסנה.

  • יעל  On 04/09/2009 at 16:10

    זו בעצם גרסת שנות האלפיים למכסחת הדשא מ"סיפור פשוט" של דייויד לינץ', לא? הסרט באמת מהלל את האיטיות שבתנועה ואת חוכמת הזקנים שבוחרים בה, ועושה חשק לרוץ ולקנות מכסחת דשא. או קלנועית.

  • עמי  On 04/09/2009 at 16:34

    גדול דרור. מאיפה משיגים? אדוארד, אחלה צילום!

  • קומאר  On 04/09/2009 at 18:02

    רק הערה אחת,
    12 קמ"ש הם ממש לא קצב של הליכה "לא מהירה מדי"…

    הליכה די מהירה (לדוגמא במסעות בצבא), נעשית בקצב של 6 קמ"ש.

  • חייש  On 04/09/2009 at 18:05

    בטירוף. החלום שלי זה קלנועית.

  • פ'  On 04/09/2009 at 19:03

    אופניים נטענים, אופניים חשמליים.
    קלנועית משובחת.

  • חגית  On 04/09/2009 at 19:42

    ליד תיבות הדואר בישוב שלי תלויה כבר יותר מחודש מודעה בכתב יד שמציעה למכירה קלנועית יד שניה, וכל פעם כשאני קוראת את המודעה הזאת אני מפנטזת על עצמי נוסעת בקלנועית בשבילי הישוב, ולרגע אחד אני שוכחת מהכל. בשבועות האחרונים אני באה לדואר רק כדי לקרוא את המודעה הזאת, ואתמול מישהו כתב עליה בטוש שחור – זה חרא של דבר.
    איזה חרא של בן אדם, בחיי, עד שסוף סוף מוצאים משהו יפה.

  • שרון רז  On 04/09/2009 at 22:21

    מעולה אתה
    צחקתי והשתעשעתי הרבה
    גם הצילום אחלה

  • עידית פארן  On 05/09/2009 at 0:11

    בעיקר ה"בחיים הוא לא יתקוף"
    מעולה..

  • עלמה  On 05/09/2009 at 10:09

    בתמונה אפשר לראות כבר את הבעיה שהקלנועית יוצרת במדרכה הצרה – תיכנון מעבר התנועה בלי לסכן את הולכי הרגל, למשל את זו שיורדת לשוליים.

  • דרור לא פויר  On 05/09/2009 at 10:10

    מה בעצם עושים עם מדרכות שאין באם שיפוע 'לאם ולילד', איך עולים? (זה 155 קג אמרת?)
    * והצילום – יפהפה וקולט בול את החוויה המתוארת בפוסט.

  • זו ש  On 05/09/2009 at 19:31

    נראית רחבה מדי למדרכה. במיוחד לאלה התלאביביות, שלרוב משאירות מרווח תקני של עשרים ס"מ בין הרכב שחונה עליהן לבין הגדר החיה הפראית של הבית הסמוך. בכל זאת, המדרכות לא מיועדות לכלי רכב ממונעים, קומפקטיים

    ואטיים ככל שיהיו.
    אני נוהגת בכלי הרכב החמוד בעולם, וקוראת לו קלנועית משודרגת. הונדה ג'יירו. אמנם לא חשמלי, אבל קטן ויציב. יש לו שלושה גלגלים, ומרגישים היטב את ההבדל בינו לבין רכב דוגלגלי, הן בעצירות חירום והן על כתמי שמן ובכבישים סרוקים. זה כלי הרכב שפעם הסתובבו עמו פקחי העירייה, אבל חוצמזה, הקארמה שלו ממש טובה. הוא לא עובר את ה-45 ק"מ בלי להתאמץ, אבל זה לגמרי מספיק כדי להתנייד בעיר כמו מלכה (אטית)
    החיסרון היחיד הוא שמשום מה הפסיקו לייבא את הג'יירו במסודר, למרות הביקוש, וצריך לחכות שאחד משומש יצוף בשוק.

  • קלנועית ראש העין  On 06/09/2009 at 7:18

    הקלנועית היפה בישראל היא ללא ספק הקלנועית יולי בריאטריק.
    הקלנועית שאני נוהג בה ומסובבת ראשים היכן שאני מגיע .
    אם אפשר היה הייתי מצרף תמונה…אז כנסו לאתר קלנועם ותבינו מה זאת קלנועית יפה.

  • מיכל  On 06/09/2009 at 9:06

    כשלא ממהרים מידי.

    והתמונה פיגוזית באופן יוצא דופן בהחלט.

  • יעל  On 09/09/2009 at 2:14

    חלפתי בדרכי לעבודה על יד קופת חולים וראיתי קלנועית עם תו נכה. מקדימה התנוסס שלט דמוי נהג חדש ועליו הכיתוב "רכב עצלנות".

  • מוצי ליאון  On 26/09/2009 at 22:34

    גם כן חי במרווח של שדרות בן גוריון לשדרות נורדאו לא?!

    http://world.honda.com/news/2009/c090924New-Personal-Mobility-Device/?r=r

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: