סטיילינג ותיעוב בליבינג רום

 

אני נכנס למועדון הליבינג רום, שם נפתחת תערוכת צילומים של הסטייליסט הנודע ראובן כהן, שצילם שימו לב לקונספט כתריסר מצלמי האופנה הבכירים שלנו כשהם חובשים משקפי שמש של מותג שלא בא לי לקדם המשווקות על ידי רשת למכירת משקפיים שגם אותה לא בא לי לקדם. הקונספט הנ"ל, המביא לקדמת הבמה את האנשים העומדים בדרך כלל מאחורי המצלמה והקלעים, מוצג בפני כחדשני, אפילו פורץ דרך, אבל אני לא משתכנע. בכלל, קצה נפשי מסטייליסטים שמשתזפים לאחרונה באור הזרקורים ואף הפכו לסוג של שופטים, נביאים ומנהיגי הדור. אם הבנתי נכון, מדובר באנשים המתפרנסים מיכולתם המאגית להתאים מכנסיים לחולצה ויודעים בדיוק אלו אקססוריז הם חובה העונה, סליחה "מאסט". לא שיש מה לזלזל בזה, כל עבודה הרי מכבדת את בעליה ומישהו הרי חייב להתריע על הסכנות בשילוב של קרוקס ומכנסי ברמודה, אבל כמו שאמרה הכתובת ההיא בדלפי: דע את מקומך, בנאדם.

למרות האמור לעיל, אני מודה שעמדתי לא מעט זמן מול המראה לפני היציאה. בכל זאת, אירוע של סטייליסטים, צריך לבוא בסטייל. הלכתי על המראה הסופיסטיקייטד-סטריט-קזו'אל: סקיני ג'ינס, סניקרס של סקייטרים, חגורה עם אבנט גדול של אופנוענים וחולצת טריקו שחורה עם הדפס של קארל מרקס. את שיערי פיזרתי, את שרירי שירגתי ועל פרצופי עטיתי את המבט הקשוח, כי המבט ואת זה כל סטייליסט יאמר לכם הוא האקססורי האולטימטיבי.

המקום עדיין די ריק כשאני מגיע, רק צלמי חברה וכמה אוכלי חינם, אבל די מהר הוא הופך הומה וצפוף ועתיר דוגמניות, כמו שירז טל המקסימה (בשמלה ירוקה וסנדלים שפילחה מהסט של "בן חור"), שירלי בוגנים הנהדרת (שהבריאה, כמוני ממש, משפעת החזירים), ואחת ברזילאית עם רגליים באורך של כביש 6 שגורמת ללב שלך להלום כמו פטיש אויר. כהן, שמההודעה לעיתונות למדתי כי הוא "ניחן בראייה אסתטית ייחודית ובהגדרה מרעננת של דימוי גוף", מסתובב כחתן ביום חופתו, מנשק ומתחבק כאילו אין מחר. ניגשת אלי אחת ואומרת לי משהו כמו, אולי תכתוב בעיתון שבאה לדבר אתי מנהלת המותג של כך וכך. אני מהנהן כלאחר יד וניגש אל הבאר.

שוד ושבר. הכיבוד כולל ענבים, וענבים בלבד, ומצאי השתייה כולל קאווה, וקאווה בלבד. אני מתאכזב כי באתי רעב ונפשי יוצאת לאיזה פינגר-פוד. יש גם שתייה קלה, אבל אני לא בעניין, אז אני שותה קאווה ואוכל ענבים. צלמים מבקשים לצלם אותי, ודוגמנית אחת שאת שמה איני יודע, שבאה עם דוגמן אחד שאת שמו איני מכיר, עושה לי עיניים בטירוף. מיקי בוגנים פה, גם אורנה דץ היפה, שנדמה כי היא רק הולכת ונהיית יותר יפה, מוטי רייף, חיים צינוביץ', מייקל לואיס, אסף אמדורסקי, ההיא עם התחת מהישרדות וההוא עם המלא שמחת חיים מהאח הגדול.

כולם מעשנים בשיגעון, מתעלמים מבחור אחד שעובר ומבקש לכבות את הסיגריות. הולך ונהיה צפוף יותר ויותר. מתחיל להיות קשה לנשום. בביקור השני או השלישי שלי בבאר בגלל העומס אני מבקש כל פעם שתי כוסות אני עומד ליד בחורה נאה מאוד ונחמדה לאללה בשמלה שחורה צמודה, גוף משגע ועיניים גדולות וצוחקות. אנחנו מחליפים כמה משפטים. אחר כך בא אלי מישהו ושואל אותי מאיפה אני מכיר את ימית סול. מ'זתומרת, אני עונה לו, ימית ואני ככה.

נועה תשבי נכנסת, בשמלה אדומה, והצלמים עטים עליה כאילו היא מחלקת דמי חנוכה. בכל זאת, היא באה מאמריקה. תשבי זו היא אישה של ממש בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. הזמרת אפרת גוש, הדוגמן לשעבר דודי בלסר, אגם רודברג, פנינה טורנה. מה יש לומר, זה בהחלט מסוג האירועים האלה שאומרים עליהם שכולם היו שם. אני מוצא שהדרך היחידה להגיע מנקודה א לנקודה ב חייבת לעבור במרחב שבין הצלמים לאובייקט הנוכחי שלהם. רק שם, בין העדשה והאישה, יש מקום לעבור. זה מכתיב סוג של התנהלות מוזרה במרחב ואני אף פעם לא מגיע למקום אליו רציתי להגיע. זה לא כל כך משנה, כי ממילא הכול אותו דבר; איפה שלא תעמוד תשמע מישהו קורא למישהו אחר מאמי.

הקאווה הקרה נגמרה, עכשיו אני שותה קאווה בטמפרטורת החדר וטמפרטורת החדר היא משהו כמו חמישים מעלות. בגיהינום קריר יותר. כולם מצטופפים, מתחככים, מתנשקים על הלחי ושואלים מה המצב. כל פעם שאני פוגש הומו, ומן הסתם אני פוגש פה לא מעט, אני מנסה לשוחח על ענייני היום, כלומר על הרצח. החיים צריכים להימשך, אומרים לי. אני שונא את התשובה הזו.

למרות שהמקום מלא וגדוש בבחורות יפות ובחורים נאים, ולמרות שכולם צעירים ותוססים ומלאים בסטייל, אני מתקשה להבחין במתח מיני. זה מזכיר לי את מילותיו האלמותיות של דוקטור מזרקי: אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך. מקום בלי מתח מיני הוא מקום מת. הליבינג רום נדמה לי פתאום כבית קברות מלא זומבים עם סגנון ולבי מתמלא בעצב שאין להסבירו.

אמרו את קודם, לפני: יש משהו מעורר מבחינה רוחנית בלחוות שפל חדש. גאולה דרך הביבים וכל זה. לעלות הכי למעלה, אני תמיד אומר, כמעט כל אחד יכול. אבל לרדת הכי למטה בשביל זה, חברים, צריך אופי. ככתב רכילות, הנדון להסתובב באירועים מהסוג הנ"ל, כבר אמרתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים שאין יותר נמוך, ותמיד התבדיתי. גם הפעם אני אומר את זה לעצמי וגם הפעם אני יודע שזה לא נכון. תמיד יש יותר נמוך.

בביקור הבא שלי בבאר אני מגלה שנגמר להם האלכוהול. השעה רק קצת אחרי עשר, וזה לדעתי מחדל. גם הענבים כמעט ונגמרו, נשארו רק אלה הקטנים, המעוכים. אני קורס אל אחת הספות הלבנות בחלק האחורי של הליבינג רום ומביט באחיי ואחיותיי אוכלי החינם. אין לי עם מי לדבר פה, וכל שיחה נפרמת עוד לפני שהיא נקשרת.

אני עושה עוד סיבוב לבאר, לראות האם חודשה אספקת הקאווה. היא לא. אני עוזב את המקום בלי להביט אחור, מצטופף עם עוד חמישה עשר איש במעלית המשא. המעלית יורדת אט אט, כבדה ורצינית, מוארת קלושות באור אולטרה-סגול שגורם לציפורניים העשויות בקפידה של הבחורות לזהור.

כל הדרך למטה איש מאיתנו לא מוציא מילה מהפה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 09/08/2009 at 13:34

    גדול;
    "איפה שלא תעמוד תשמע מישהו קורא למישהו אחר מאמי"

    ולגבי קאווה, איך אתה שותה את החרא הזה. זה דופק את המח.
    כתבתי על זה ברשימה האחרונה שלי, כנס אם בא לך.

    שמח שחזרת בשיא הכח.

  • מרית  On 09/08/2009 at 14:05

    פעם (מזמן) שמעתי ראיון עם פשנל או אם איזה מפיק-על אחר שהתבקש לאפיין את ה"שלאגר" האולטימטיבי. הוא חשב קצת ולבסוף אמר: שלאגר זה כשבהתחלה צוחקים ובסוף בוכים." די דומה למה שקרה לי עם הפוסט הזה.

    ולגבי הסוף – נזכרתי בסיפור נפלא של פר לגרקוויסט בשם "המעלית שירדה לגיהנום" שבו הגיבורים (זוג נואף) שיוצאים ממין קוקטייל כזה, ממשיכים לרדת במעלית עד שהם מגיעים לגיהנום.

  • יובל  On 09/08/2009 at 14:31

    יש לך סגנון קצת ריימונד קארברי. מתאים לך כמו שפם.

  • קיקה  On 09/08/2009 at 14:53

    את הא-מיניות הזאת גם אני מזהה בלא מעט מקומות.
    מתח מיני זה המעורר-עניין הכי קדום וראשוני שיש.

    אומרים שאיבוד חשק מיני הוא אחד הסממנים הראשונים לדכאון.
    מה ש"יפה" (כלומר, הרמוני) בדכאון זה המיטה המסריחה והאין-מקלחת.
    אבל כזה סממן מובהק לדכאון שמופגן בתוך שמלות נוצצות וחיוכים מזויפים זה נורא. באמת.

    זה גם מסתדר עם הקאווה והענבים
    הקאווה מעוררת חשק אחד – להביט לעצמך בתוך העיניים דרך מימי האסלה. ומה שבטוח לגבי ענבים זה שלמרות הפוטוגניות הם לא פרי-תאווה.

    באותה מידה יכלו לשים מלפפונים ירוקים וסודה.

    (אם כל זה היה בא על חשבון איזו התעלות רוחנית קולקטיבית, הייתי אומרת – שווה את זה. אבל זה נראה כמו מוות עלי אדמות שמישהו מתעקש לעשות לו מסע פרסום)

  • קיקה  On 09/08/2009 at 14:55

    אה.
    וטוב שאתה.
    למרות שאתה לא סובל אותי.

  • יואב  On 09/08/2009 at 15:10

    המעלית הזכירה לי את מיקי רורק הישן, יורד מטה-מטה בסוף ליבו של אנג'ל וצועק
    I know who I am

  • אורית עריף  On 09/08/2009 at 15:30

    וכמה אני מתגעגעת אלייך…

  • מיכל  On 09/08/2009 at 17:02

    ".זה לא נכון. תמיד יש יותר נמוך"

    🙂

  • עידית  On 09/08/2009 at 17:24

    מדוייק ומצחיק ונוגע – תודה!

  • אלעד-וו  On 09/08/2009 at 18:15

    ענבים זה קצת כמו פריג'ידית.

    מנגו – זה פרי.

  • אסתי  On 09/08/2009 at 18:36

    אבל שום דבר לא יותר נמוך מקו המכנסיים של בנותינו החינניות כה

    וחוץ מזה הייתי מתה להיות זבוב על הקיר של המעלית רק בשביל לראות אוחך עם סקיני ג'ינס

  • איילת  On 09/08/2009 at 21:05

    תותח אמיתי 🙂

  • שי  On 09/08/2009 at 22:12

    לא רוצה לקלקל את המסיבה. אבל אתה שוב כותב כל כך יפה על דבר כל כך נדוש. הרי ברור לעילא שחן לא תמצא בעיניך המסיבה, ושהבנות היפות יהיו ריקות בעיניהן, והגברים מסכנים ועלובים. וגרועים מכל יהיו המארגנים החנפים.

    קראתי פסקה ועוד פסקה ולמעט כמה זיקוקי מילים שהיית שוזר בכל טקסט לא הרגשתי התעלות. מעין עונת המלפופנים של הזבובים הפעילים על קירות.

    נסה לקבץ את מגוון כתביך הרכילותיים ולקרוא שלושה ברצף. תגיד לי אם לא יהיה לך נוח ועד כמה לא יפתיע אותך אם נערבב פסקאות בשאפל אקראי – מה ייצא? טקסט מושחז המאיר באור אפל את כל מי שחושב שהוא משהו בעיני עצמו.

    ואז פתאם, כשקוראים את השילוב הזה של הטורים יחד מגלים לחרדתנו סוג של דיכאון מהמקום הזה ומהכתיבה הזו. ראוי היה שבמקום שנגלה גבר המתלבש יפה וחושב יפה וחי יפה יותר מכולם, היה נכנס הכותב כדמות שנשלחה להרוויח את לחמה בלית ברירה עם קצת אנדרסטייטמנט על מה שאתה עושה. כי בלי זה – אתה כמו מושא כתיבתך רק המגניב מהחבר'ה של המילים.

  • יוסי  On 10/08/2009 at 7:24

    אבל למה אדם מעל גיל 30 נקלע לפרנסה כמו שלך?

  • ליאת בר-און  On 10/08/2009 at 8:30

    ברור שאין אווירה של מתח מיני. אירועים כאלה מתרכזים בדבר היחידי שעושה נעים יותר מסקס – ליטוף האגו. מי צריך זיונים כשעושים לך מוצי
    פוצי בחינם, מעל הבגדים, בחום, בעמידה?

    אתה בא למסיבת סיום של מחוברות?
    🙂

  • תוכי  On 10/08/2009 at 8:58

    הציטוט מתוך הבלדה על יואל משה סלומון:
    "אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך".

    הנה,
    אני הולך

  • תוכי  On 10/08/2009 at 8:58

    הציטוט מתוך הבלדה על יואל משה סלומון:
    "אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך".

    הנה,
    אני הולך

  • עומרי ולורט  On 25/08/2009 at 21:54

    בעודי צופה בחצי עין בקטע הוידאו של דה מרקר מפתיחת סניף גאפ החדש בירושלים הופיע לחצי שניה בפריים ברנש מגודל שיער בחולצה כתומה מהלך מאחורי ניר הברקת המתראיין למצלמה.

    זה פוייר! צעקתי בתדהמה על המסך

    מצפה שיהיה טור מבדר באווירה ירושלמית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: