להיות דנה ספקטור

 

א.

אם יש נושא שאני לא אוהב לכתוב עליו הרי זה הכתיבה עצמה. זה משעמם. רק לגדולים באמת מותר לכתוב על הכתיבה, אצלם זה אף פעם לא משעמם וכמובן שאיני נמנה עליהם, לדאבוני. כמו כן, אם יש נושא שאני לא אוהב לקרוא עליו אצל בעלי טורים אחרים הרי זה על הכתיבה שלהם – ובמיוחד כשכותבים על כמה קשה ועל איך הדד ליין עבר ואין מה לכתוב ועל הטלפונים העצבניים מהמערכת. זה כל כך משעמם, אלוהים. לכותבים רבים לא מספיק שיאהבו אותם. לא. הם רוצים גם שיבינו מה עובר עליהם. אבל את מי זה מעניין?

ובכל זאת, מה שווה עיקרון אם לא מפרים אותו לפחות פעם אחת? אז שתהא זו הפעם הזו.

מה קרה ולמה עכשיו? זה הכול בגלל סדרת הטלוויזיה הזו, "מחוברות", בטח נתקלתם בה. חמש הנשים מתעדות את חייהן. ארבע מהן נהדרות, מרתקות ואמיתיות ורק החמישית, שצבועה כולה וורוד, משעממת ומזויפת.

פרק 9 של הסדרה הזו (שעשרת הפרקים הראשונים שלה הועלו במלואם ל-ynet) נקרא "דנה כותבת טור" והוא עוקב אחרי דנה ספקטור, מכוכבות הסדרה – ולטעמי הכוכבת הראשית שלה – כותבת את הטור המעולה שלה למוסף 7 ימים. אתם חייבות וחייבים לראות את הפרק הזה.

אציין שאני לא מכיר את ספקטור. אף פעם לא פגשתי בה או דיברתי איתה. ראיתי אותה ברחוב כמה פעמים, בכל זאת עיר קטנה היא תל אביב, אבל אני ביישן מדי בשביל לגשת לכותבים שאני אוהב. זה קצת אידיוטי, כי אין הרבה דברים שאני אוהב כמו אנשים שניגשים אלי ומחמיאים על הטור. הנה, רק לפני כמה ימים עמדתי במעבר חציה וחיכיתי שיתחלף האור לירוק. לידי עמד לא אחר מאשר סייד קשוע. רציתי לומר לו שהוא כותב גדול, אבל התביישתי.

אז אתם יודעים מה, זו אולי ההזדמנות להרכיב את רשימת בעלי הטורים הפעילים האהובים עלי בישראל של היום, אלה שאני משתדל לא להחמיץ מילה שלהם, אלה שכמעט אף פעם לא מאכזבים אותי. זה יחסוך לי את הצורך לגשת אליהם ברחוב.

מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול. מלבדו, ובלי סדר היררכי, אני אוהב את סייד קשוע, דנה ספקטור, עמליה רוזנבלום, יהונתן גפן, בני ציפר, יואב קרני, מתי גולן. בטח יש עוד כמה ששכחתי. מהמתים אני מתגעגע לכתיבתם של: אהרון בכר, אדם ברוך, דודו גבע, אודי אשרי. מהמתים שלא מפה: האדמו"ר האנטר ס. תומפסון זכרו יגן עלינו. הבוס של כל הבוסים.

כן, יש לי טעם טוב.

 

ב.

נחזור לדנה ספקטור ולפרק תשע של "מחוברות", שמתאר שלושה ימים של כתיבה ודרמות. אתה רואה את הפרק הזה, ואם לא יורדות לך דמעות כנראה שאתה לא בנאדם.

כתיבת טור היא מן הסתם עשייה שכולה בדידות. זה רק אתה, לבד עם המחשבות שלך, החרדות שלך, הדברים שעוזרים לך לכתוב. הפרק הזה מספק הצצה לעולמה הלא פשוט של אחת הכותבות המעולות, ושמחתי לגלות שלמרות כל הלבד הרי שגם לנו, כותבי הטורים, יש סוג של אתוס משותף. הקפה, הסיגריות, הדלת הנעולה, הגאווה על משפט בנוי היטב וכמובן הפחד שזהו, איבדת את זה לגמרי, שסוף כל סוף נקרעה המסכה ועכשיו כבר ברור לכולם שאתה זיוף, שאתה גמור, שהטור הנוכחי הוא כל כך גרוע וכל כך לא ראוי לדפוס שבא לך למות.

ומעל הכל – ההתמודדות עם הדד ליין, המפלצת הגדולה שכמה שלא תברח ממנה בסוף היא תשיג אותך, תבלע אותך ותירק אותך רק בשביל לראות אותך מנסה לברוח ממנה שוב בשבוע שלאחר מכן. אין חשוב כמו הדד ליין. הדד ליין הוא הכול, אבל מה שהופך את הפרק לגאוני כל כך זה שלקראת סוף הפרק, כשהדד-ליין מתקרב, עוד רגע הוא חולף, פתאום הילדה שלה נהיית חולה וחייבים לקחת אותה לבית חולים והדד ליין שעד לפני רגע היה הכול, חוזר באחת לפרופורציה הנכונה.

אצלי לא קרה, למזלי, שום דבר מהסוג הזה השבוע, אבל לעזאזל – את הטור הזה אני כותב באיחור היסטרי כי הייתי צריך להישאר עם הילדים במקום לכתוב. לפני די הרבה זמן עברנו חוויה די דומה למה שהיא מתארת, אבל אני פשוט לא יכול לכתוב על זה לעיתון, לא יכול. רק מלחשוב על זה אני מאבד את התחושה בקצות האצבעות. בתי חולים זה פחד אלוהים. והיא עוד לקחה לשם מצלמה.

אל בקשר לחרדות, לסיגריות וכל השאר: ספקטור, לפחות על פי הפרק, לא פוסחת על אף אחד מהסעיפים הנ"ל, ההפך הוא הנכון, בכל אחד היא מתבוססת, ננעלת יומיים וחצי בחדר העבודה, מעשנת כמו ארובה של בז"ן, שותה ליטרים של קפה וטובלת בו שוקולד, לא אוכלת כמעט כלום חוץ מקוקה קולה, נעה על הסקאלה שבקצה הקל שלה התמוטטות עצבים, וכל הזמן שואלת את עצמה את אחת השאלות היחידות, או ללא ספק הקבועות, שכותב שואל את עצמו: את מי זה מעניין, לעזאזל, מה עובר עלי, מה יש לי לומר ומה אני חושב. ואת הכול היא מתארת בזמן אמת.

כשראיתי את הפרק בפעם הראשונה חשבתי לעצמי: איזה מזל שאני לא כזה, אני הרי כל כך הרבה יותר מאוזן ונורמלי. אבל אז גלית צפתה בפרק, או שאולי היא צפתה בו לפני, ואמרה לי שגם אני בדיוק ככה. אולי פחות היסטרי, אבל בול ככה. צפיתי שוב ונאלצתי להסכים.

האמת, זה עשה לי טוב איכשהו.

 

ג.

אין מה להשוות בינינו מבחינת הכתיבה או הנושאים. אין לי את האומץ שלה. בחיים לא ארשה לעצמי להתערטל ככה, לפרוס את נשמתי כמו פסטרמה ולהציג את החרדות שלי אל מול כולם. כמו גם את התשוקות הסמויות והגלויות שלי, החיים שלי תמיד נראים לי קטנים מדי בשביל להתמקד בהם שבוע אחר שבוע. אני לא כל כך אוהב לכתוב על החיים שלי, על האישה שאני אוהב, על הילדים שלי (טוב, אולי פה ושם), על החברים שלי, אני מעדיף לכתוב על החיים של כולנו, על מה שקורה במדינה, על הדברים שאני חושב שהם חשובים. זה נראה לי יותר קל. גם אין לי את הצורך הזה באהבה של כולם כל הזמן. אני אוהב את עצמי מספיק, תודה. אולי בגלל זה אני גם לא מייחס לטוקבקים חשיבות גדולה כמוה. הפרק הזה, אגב, זכה למשהו כמו 450 תגובות.

ואפרופו ילדים. לי יש תאומים, לה יש ילדה – בערך באותו הגיל. כתבתי את זה כבר פעם: קשיי ההורות של זוג עם ילד אחד נראים לי, סליחה מראש, כמו בדיחה. ילד אחד זה קל, נשמה. בואי נראה אותך שבועיים עם תאומים. ובכל זאת אני מרגיש הזדהות עמוקה איתה – אני וכל המיליונים שקוראים 7 ימים – היא מתארת את ההורות כמו שהיא, בלי פחד. כלומר, בלי שום דבר חוץ מפחד. פחד ואשמה. בטונות.

גם הטכניקה שלנו שונה בתכלית השינוי. אנחנו אולי מייצרים מספר מילים דומה כל שבוע, משהו כמו 1200 חתיכות לטור, אבל נדהמתי לראות אותה מייצרת משהו כמו עשרים אלף מילה, חותכת אותם לחמשת אלפים, לאלפיים, לאלף חמש מאות ואז שולחת. אני כותב אלף מאתיים וזהו. מוסיף ומוריד ומוחק ומחזיר וחותך ומדביק ומתלבט ומתענה, כמובן, אבל מי יכול לכתוב עשרים אלף מילה? אני גם לא יכול להסתגר יומיים וחצי בחדר. אני כל הזמן יוצא וחוזר. למעשה, כבר שנתיים – מאז שהילדים נולדו – שאני בכלל לא סוגר את הדלת. אני כותב בימים, כשהם בגן. למרות שהפעם, כמחווה, חיכיתי ללילה, סגרתי את הדלת ואני מעשן כמו משוגע ושותה בירות כמו פועל בניין רומני אחרי יום עבודה. האמת? כיף.

 

ד.

יש משפט אחד מהמם בעוצמתו שהיא אומרת שם: אם לא הייתי עיתונאית, היא מהרהרת, אם הייתי עיתונאי – האם למישהו הייתה בעיה עם זה שיומיים וחצי בשבוע אני מסתגרת בחדר וכותבת? אם הייתי עיתונאי, כך ספקטור, הייתי אומרת לעצמי: בוא'נה, אני אבא מעולה, חמישה ימים בשבוע אני עם הילדים ורק יומיים אני מסתגר בחדר וכותב. כל הכבוד לי! אבל אותה היומיים האלה הופכים לאימא רעה ומזניחה, בעיניה.

זה נכון, ואני באמת מרגיש שאני אבא בכלל לא רע. לא מעולה, רחוק ת"ק פרסאות ממעולה, אבל די בסדר. נמצא הרבה בבית, לוקח מהגן, מחזיר מהגן, מחבק, מנשק. אני מתאר לעצמי שאתה צריך להיות אישה בשביל להרגיש כמו אישה.

 

ה.

אוף, הטור הזה הוא פספוס לא נורמלי. בכלל לא יצא לי לכתוב את מה שהתכוונתי ואני לא מת על התוצאה. אולי איבדתי את זה, אולי גמרתי את הסוס (את הסיגריות בטוח גמרתי). ידעתי שאסור לי לכתוב על הכתיבה ועל עצמי. את מי זה מעניין? בשבוע הבא נחזור לדברים החשובים באמת, כמו המאגר הביומטרי., הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל ודברים כאלה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 26/07/2009 at 13:14

    הפוסט מעולה, חבוב, כרגיל אצלך, ומדוייק הפעם כמו חתך של סכין מנתחים
    חששתי לשניונת שאתה אולי הולך לרדת עליה או על הסדרה ואני שמח שהתבדיתי
    הסדרה מצויינת, וחבל אגב שיכולתי לצפות רק בעשרת הפרקים הראשונים ברשת, ודנה ראוייה לכל המחמאות, אישה עם ביצים, שיש לה אומץ לחשוף ולפתוח את כל הפחדים, החולשות והאמת שלה על המסך, וכמובן בטוריה בעיתון, טורים מעולים
    אולי אנשים שקוראים אותה ורואים אותה יפנימו שאין לברוח מהאמת ולהסתיר אלא להסתכל לה בפנים כל הזמן, עם כל הכאב והיופי
    הזכרת כותבים טובים מאוד, כמו מיברג, אכן גדול, גפן, קשוע, מזדהה, ואם תרשה לי להחמיא לך אז הנה אני מוסיף ככה בקטנה, בצנעה אותך, הכותב המדוייק (זה הודות לזה שגדלת בפ"ת…), שיחקת אותה בעוד פוסט מצויין

  • רוני  On 26/07/2009 at 13:21

    של כותב נפלא לכותבת נפלאה. ובכלל, איך הפרגון טוב לעור הפנים.
    ראיתי את הפרק, בכיתי כדבעי וכתבתי לדנה מכתב הערצה ואהבה ענק אחריו. כי מגיע לכולם לשמוע מדי פעם משהו טוב, גם אם הם לא צריכים את זה.
    גם לך, דרודצ'יק. בחיים אני לא מחמיצה אותך, וייסורי כתיבתך מעניינים אותי כמו כל דבר אחר שכתבת אי פעם.
    הגרופי.

  • אמיתי סנדי  On 26/07/2009 at 13:28

    כשפגשתי את קשוע לא התביישתי ואמרתי לו שאני מעריץ. לא הופתעתי בכלל כשזיהיתי אצלו בדיוק את אותה המבוכה שאני מרגיש כשמישהו מחמיא לי בלייב.

  • מיכאל ז.  On 26/07/2009 at 13:51

    עמדתי חצי מטר ממך ומבתך, והתביישתי לגשת ולומר לך כמה אני אוהב את הכתיבה שלך. חבל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26/07/2009 at 14:11

    כשכתבת בצומת השרון, ניגשתי אליך ואמרתי לך כמה אני אוהבת את מה שכתבת אותו שבוע (על השכן שלא ישן).

    ומאז אני נהנית כל פעם מחדש.

    וכן, צריך להיות אישה (ואמא) כדי להרגיש כמו אישה (ואמא).

  • חנה בית הלחמי  On 26/07/2009 at 14:18

    להיות דנה ספקטור, אם להעריך על פי הטורים שלה. דווקא במקרה דנן הייתי מציעה להיזהר מהדביקות הזו של קולגות ומהזדהות יומרנית עם הדברים היותר טריוויאלים של החיים, שמוצגים כאילו הם משהו מיוחד. סליחה דרור, אבל הם לא. ולעשן כמו קטר בבית שיש בו ילדים היה במקרה הטוב, אם נתעלם לרגע מטעם אישי, סיבה טובה לא להביא ילדים לשחק עם הילדה שלה, מחמת חשש לבריאותם והדוגמא האישית הגרועה שהיא מציגה.
    לטעמי היא אחת התופעות היותר רדודות ויומרניות בעיתונות הישראלית והאהלתה אומרת דבר וחצי עלינו, לא עליה.
    תחזור לכתוב על דברים שיכולים לעשות הבדל לטובה בחיינו, ועל דברים מעניינים….

  • מודאגת  On 26/07/2009 at 15:18

    הטורים של דנה הם בלשון המעטה במה לטיפשות ההולכת וגוברת במחוזותינו.
    איני קוראת את טוריה כבר שנים אבל השבוע , בעקבות הטור הנ"ל, עיינתי בטור המופיע במוסף סוף השבוע.

    איני מצליחה להבין איך אתה משרבב את המילה כישרון לשטויות המטופשות שהיא כותבת עליהן. השבוע היא סיפרה לאומה את חוויותיה מליל סמים קשים עם בעלה. יופי. גאונות לשמה.

  • יוסיפון  On 26/07/2009 at 15:25

    הסדרה באמת איומה. אין קלישאה אחת שהיא פוסחת עליה. המתבגרת המיוסרת היא כה מתבגרת מיוסרת. כותרת הטור המיוסרת היא כותבת כה מיוסרת – מהסיגריות ועד ההרס העצמי – באמת, המינגוויי מתגמד בהשוואה. הרווקה הנואשת היא כה רווקה נואשת (רמז: היא לא מפסיקה להגיד: אני רווקה ואני נואשת). ומירי חנוך היא זו שנשואה לאייל שני. תרגיל טלוויזיוני בכלום.

  • ריקי כהן  On 26/07/2009 at 15:51

    טור שכתוב מצויין, לא גמרת ולא נעליים, אתה במיטבך גם בפרגון וגם בארס נגד החולי והשחיתות. תודה

  • מיכל  On 26/07/2009 at 16:25

    אתה כותב תענוג.
    אני, מצידי, מצפה לראות אותך באותה תל אביב, ואבוא ואגיד לך את זה. אתה תצטרך לאהוב את זה, או לפחות להיות מרוצה.

    סתם. אין מצב. לא יהיה לי נעים.

    בכל זאת: אתה כותב תענוג

  • אסתי  On 26/07/2009 at 18:15

    מאז החבר שהיה לי לפני איזה עשור גילה אותך ולא הפסיק לקרוא לי את הטורים שלך גם בסיטואציות הכי אינטימיות…(-:

    ,בדרך כלל אני גם מסכימה לרוב דברייך, ואם לא אז בהחלט מעריכה את הכיוון ממנו אתה מגיע
    אבל, הפעם נפערו עיני למראה השורות הבאות:

    מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול. מלבדו, ובלי סדר היררכי, אני אוהב את סייד קשוע, דנה ספקטור, עמליה רוזנבלום, יהונתן גפן, בני ציפר, יואב קרני, מתי גולן. בטח יש עוד כמה ששכחתי. מהמתים אני מתגעגע לכתיבתם של: אהרון בכר, אדם ברוך, דודו גבע, אודי אשרי. מהמתים שלא מפה: האדמו"ר האנטר ס. תומפסון זכרו יגן עלינו. הבוס של כל הבוסים.

    אנחנו בקונספט פוסט מודרניסטי כזה כאילו, שבני ציפר, רון מיברג, אדם ברוך, אהרון בכר, דודו גבע ודנה ספקטור באותה סירה?
    שהכשרון, העומק, הסאטירה של כל החבורה הזו שווים בערכם ובחשיבותם?
    דנה ספקטור ליד אדם ברוך?

    ועל האנטר תומפסון עוד לא אמרתי כלום, כן?

  • עמרם  On 26/07/2009 at 18:34

    קצת מביך שטיפוס דוחה בסדרה דוחה מקבל ממך מחמאות. מצד שני, גם את מייברג אתה מעריץ, שזה ממש מביך

    ומצד שני חושפני – אתה אוהב, כנראה, כתיבה נרקיסיסטית אגוצנטרית אשכנזית משמימה – אבל זו שונה לחלוטין מנכתיבך שלך, וכמובן מהאנטר תומפסון

    נו, אז אין לנו אותו טעם

  • קיקה  On 26/07/2009 at 18:55

    יצירה בנאלית, מחוברות
    (מחוברות, סרוגים, חשופים, אבודים. בהכל אשמה קרובים-קרובים)

    כל כך בנאלית שלא אכפת לי לראות אותה.
    היא לא מטרידה.
    היא לא דורשת מחשבה.
    היא לא מעניינת.
    בדיוק מה שחובבת טמטום כמוני אוהבת למצוא כשכבר מדליקה את הטלויזיה.

    אין הבדל מהותי מבחינת ערך טלוויזיוני/יצירתי בין הבואו-תראו-את-התחת-שלי-דרך-מצלמה-ביתית של מחוברות לבין האח הגדול, למשל.

    ולשים את תומפסון, מיברג וגבע באותה שורה עם ספקטור זה באמת מופרך. גם אם אהבת את הכתיבה שלה. למה ככה.

  • שחר  On 26/07/2009 at 21:17

    בטח שאתה מהגדולים. הטור שלך הוא גם ממתק וגם תוסף תזונה.

    עם זאת, אני מתקשה למצוא את היופי במחוברות או בטוריו של מיברג, אבל נו, שוין.

  • איילת  On 26/07/2009 at 22:42

    כמה קל לכם להאמין שפויר אוהב את הכתיבה של מיברג, אבל אתם לא מסוגלים להאמין שהוא אוהב את הכתיבה של ספקטור. וחנה, כרגיל- את יוצאת קדושה. וגם כשאין לך ממש מה להגיד על מישהו, אז את מוצאת את העניין של הסיגריות, כי חייבים להעיר על משהו.

  • ZivP  On 26/07/2009 at 23:15

    לפני כמה ימים סיימתי לקרוא טורים שלך עם השחור של הבוקר והורדתי חיה לגינה.
    חצי ישן עדיין, מולי שני זאטוטים מלווים בפאפא-אפרו הרסו לי את השלוה, ואולי נתתי מבט זועם. או אולי לא. לך תזכור. אבל רציתי לגשת לומר שאני אוהב את הכתיבה שלך, ולא היה נעים, התביישתי, הכלב אכל את השעורי בית.

    וספקטור, היא כותבת נהדרת. באמת. חבל רק שאין בכתיבה שלה שום עניין או תוכן. רק צורה מוקפדת כמו מישהי שמפחדת שבכל רגע יראו שאין לה מה לומר, וטורחת לכסות את הכל עם מייק אפ איכותי של לאנקום. מין יאיר לפיד רק פחות יומרני ומעיק.

  • רונית  On 27/07/2009 at 0:00

    כמה הוקל לי שאני לא לבד.
    אז קודם כל – יצא שדווקא אחרי טור בו אתה חושף את חרדותיך ככותב טור כולם יוצאים עליך. וכמו כולם זה המקום להגיד שאתה כותב מדהים. ואני אומרת לך את זה בכל פעם שאני רואה אותך (בצורה מביכה ממש אבל לא אכפת לי כי אני יודעת כמה אהבתי שאמרו לי את זה כשזיהו אותי ברחוב).
    אבל לא האמנתי שאתה אוהב את מחוברות ועוד יותר כמעט כעסתי (למה לשקר, ממש התבאסתי) שעוד העזת להזדהות עם דנה ספקטור בעניין ההורות.
    אלוהים אין לי ספק שאתה אבא מאד שונה ממנה. יש לי אלפי מלים לומר על ההשתקפות של האמהות ב"מחוברות" והייצוג שאולי מונע על ידי עריכה של גברים, אבל אל תשים אותך באותה סירה איתה. אין לי ספק שגם כשאתה כותב טור אתה עדיין "זוכר להאכיל" את הילדים שלך. אתה אומר לעצמך שאתה אבא מעולה כי אתה אבא מעולה ולא כי אתה גבר והיא לא. היא אכולת רגשות אשמה כי יש לה עוד קצת ללמוד על להיות אמא, וזה לא קשור להיותה אשה. זה יותר קשור לבגרות מנטלית ולקיחת אחריות.
    בקיצור – כל כך התאכזבתי לגלות מקום בו אני והכותב האהוב עלי נבדלים וחלוקים, שאפילו לא שמתי לב לאיכות הכתיבה..
    כנראה שאצטרך ללמוד לחיות עם זה ולחכות לטור הבא, או לנצל את ההזדמנות להעמיק ולהבין מה במחוברות כל כך מעצבן אותי.

  • שי  On 27/07/2009 at 0:34

    מכירים את האתר הזה?

    http://www.zapreader.com/reader

    גשו לשם – הכניסו את הטקסט של פויר והתחילו לקרוא. חוויה אחרת.

  • The Tin Man  On 27/07/2009 at 6:58

    א. דיברנו כמה פעמים בעת החדשה ואני לא בטוח שאפילו אמרתי שאני קורא ובכן: קורא ואוהב
    ב. מה הענין עם הפישינג? קרה משהו?
    ג. גב' ספקטור היא בעיני יללנית בלתי נסבלת שהענין היחיד בצפיה בה הוא הפרעת האכילה שאותה היא כ"כ מנסה להסתיר אבל מתעקשת לבצבץ מכל משפט
    ד. אלכם הוא הדמות היותר מענינת אותי בסיפור הזה. כמה הוא יפה הוא חושף את פנחס הקטן שבכל אחד מאיתנו

  • הזוייה  On 27/07/2009 at 8:44

    בכל מקום שכותבים על הסִדְרָה הזו, קמות נחש הצפע הבלתי מפרגנות בעליל ומכישות בעוצמה כאילו נגסו באַרְטִיק קרח על מנת לקרר את הנפש.ותמיד אלו הן הנשים בהמוניה.
    אני תוהה מה כואב כשמישהו מפרְגֵּן. הרי כתיבה, קריאת ספר, צפייה בתוכנית טלוויזיה או אכילה במסעדה היא טעם אישי. וטוב שכך, שאלוהים לא הכתים את כולנו באותו טעם. אז מה הבעיה אם מישהו עושה ערבוב קולינארי של אנשים שחלקם אושיות כתיבה וחלקם דור העתיד שיש בו כתיבה אחרת.
    לא קראתי את הטורים של דנה, מאחר ושנים שאני לא קוראת עיתונים ואני גם לא צופה בסדרה אני בעצמי תסריט מהלך: ). אבל מספיק לקרוא בכל מקום אפשרי את הרוע הזה, כדי להבין שדנה עושה את העבודה הכי טובה, מאחר והיא מעצבנת את כולם. והקטע היפה שהמתעבים למינהם ממשיכים לצפות ערב אחרי ערב חרף התיעוב שלהם.

    דרור יש מצב שהיית אתמול בשדרות בן גוריון עם הילדה שלך שהתנדנדה על סוס נדנדה? לקח לי שניה לחשוב אם לעצור ולהגיד שלום או להתפדח ולטעות באדם. אגב, את כרמל ויסמן פגשתי ב am pm השכונתי בדיוק אחרי שחזרתי מהליכה בפארק עם תלבושת העקרת בית שלי והשיער האסוף, כשכולי מיוזעת. וניגשתי אליה ליד מדף הפִּיצּוּחִים והצגתי את עצמי כמעריצה סמויה. פייר התרגשתי.

  • דרור פויר  On 27/07/2009 at 12:26

    תודה רבה לכולם על התגובות. לא ציפיתי שכל זה ייהפך למין מפגן של אהבה כלפי, באמת שלא, אבל קשה לומר שזה לא נעים.
    מסקרן אותי במיוחד מה היו הסיטואציות האינטימיות בהן בן הזוג של אסתי היה מקריא לה טורים שלי 🙂 אח, לו הייתי זבוב על הקיר.

    חנה – את צודקת במאה אחוז. אני ממליץ לך לא להביא ילדים לשחק עם הבת של דנה ספקטור. אני בטוח שצדקנות היא דוגמא אישית טובה בהרבה לילדים קטנים.

    לאלה שתהו איך אני מכניס את דנה ספקטור ואדם ברוך ודודו גבע לאותו משפט. מה הבעיה עם זה, בעצם? זה לא קטע פוסט מודרני, זה פשוט הטעם שלי. המעמקים של ברוך ז"ל, ההומור של גבע ז"ל והפחדים של ספקטור תבדל"א. זה מה שאני אוהב ולטעמי הם דווקא נכנסים יופי אותו משפט.
    מצחיקה במיוחד התגובה של קיקה שאומרת שאסור להכניס את כולם באותו משפט. קיראו את התגובה שלה: הם כולם באותו משפט.

    רונית – לא שמתי אותנו באותה סירה ואני לא יודע בכלל איך משווים הורות. מצטער שאכזבתי אותך…

    הזוייה – כן, זה הייתי אני, אבל זה היה הילד ולא הילדה.

    ובכלל, לכל אלה שלא באים להגיד שלום: תבואו, תגידו, זה נחמד. אל תהיו ביישנים כמוני.

    לשי – הלינק שהבאת גדול!

    שוב, תודה לכולן ולכולם

    ועוד משהו קטן לאלה שלא אוהבים את הכתיבה של דנה ספקטור. למה כל כך דחוף לכם להעליב אותה כל כך? מאיפה הרשעות הזו? גם אם אתם שונאים את הסדרה, קשה שלא לראות שמדובר באדם רגיש עד רגיש מאוד, למה לפגוע בה? ראיתם שהיא בוכה מהדברים האלה. זו פשוט בריונות מה שאתם עושים. הייתם רוצים שמישהו יגיד דברים רעים על הדרך בה אתם מגדלים את הילדים שלכם? אני חושב שלא.
    אני לא מצטדק. גם אני פוגע באנשים פה ושם וגם לי יש כותבים שאני שונא, אבל למה ככה?

  • קיקה  On 27/07/2009 at 15:40

    עשית עלי תרגיל (מפונדרק), אין מה לומר.

    איך אנחנו גם כאלה אלימים וגם כאלה רחמנים בני רחמנים.
    זה נבלה וזה טריפה.
    ואני חלק מזה, ברור.

    זמן טוב לחתוך לגלפאגוס.

  • עידית  On 27/07/2009 at 17:13

    אוהבת מאוד את הכתיבה שלך. עם "מחוברות" יש לי בעייה: חוץ מלחנה (הילדה מחולון) אני לא כל כך מאמינה לפוזות שלהן. ליאת משעממת. דנה מעצבנת (אלכס דווקא נחמד) ומירי, לפעמים מעניינת, ולפעמים עודף ההגותיות שלה ושל אייל מוציא מן הכלים. הוורודה היא בכלל המצאה (של עצמה, של הבמאי – לא יודעת) אני יודעת שזה מה שזה אמור לעשות, אבל כמעט אף פעם אני לא רואה את התוכנית כולה.
    אני בכלל מגיעה לשם מ"האוס" שגם נהיה מעצבן למדי בעונה הרביעית. ושוב – את הכתיבה שלך אני מאוד אוהבת.

  • כּ  On 27/07/2009 at 19:04

    מה כל כך נורא בזה שיתפלק לך (או לכותב טורים אחר) טור לא כל כך מוצלח?

    הייתה תקופה שחשבתי שסייד קשוע חוזר על עצמו בטירוף, כל פעם היה אפשר לסכם את הטור שלו ב: שוב שתיתי ורבתי עם אשתי. ואז הגיעה תקופה טובה יותר, או יותר נכון – מעניינת יותר, והכתיבה שלו השתפרה בעיניי לאין ערוך. תכף ומיד סלחתי לו על ימי הבצורת וכבר הרבה זמן שאני מתענגת על טור שלו כל שבוע. טור זה לא ספר, ואני לא חושבת שקוראים מתייחסים לכל טור כמו למבחן הקובע שממנו ואילך הם יחליטו שוב אם הם מתכוונים להציץ בכלל במדור שלו אי פעם.

    כן, אני יודעת שמדובר בחרדה ושחרדות הן לא עניין רציונלי, ושזה חלק מהעניין במה שכתבת. ובכל זאת, אתה יודע, אם תשמע את זה ממישהו מהצד אולי החרדה תירגע קצת 🙂

  • דרור פויר  On 27/07/2009 at 22:10

    קיקה – לא עשיתי עלייך תרגיל. זה היה בצחוק. אבל חוץ מזה את צודקת – זה תמיד זמן טוב לחתוך לגלאפגוס

    כּ היקרה – אין שום דבר נורא בטור בינוני שמתפלק מדי פעם, קורה. לגמרי קורה. זה נכון שאנחנו שופטים בעלי טור לאורך זמן. גם אני עובר לסדר היום כשאחד מהכותבים האהובים עלי מפקשש. שום דבר לא קרה ואני אקרא אותו גם בפעם הבאה. אבל ככותבת טורים פוטנציאלית (מה זה אומר, אגב?), ובכלל כבנאדם, את מוכרחה להודות בעובדה הפשוטה שאנחנו לא שופטים אחרים כמו שאנחנו שופטים את עצמנו, וזה בכלל לא (רק) עניין של חרדה.
    ואני רגוע לגמרי, תודה 🙂

    עידית – תודה

  • קיקה  On 27/07/2009 at 23:49

    חיפשתי שיר של בוקובסקי ומצאתי תגובה לאוסף שירים מתורגמים שלו בסגנון "אהבתי אותו עד שקראתי את הביוגרפיה וגיליתי שהיה וולגרי חסר מעצורים"

    גם אם מדובר בתגובה של גברת מפגרת בנפשה, שמחתי למצוא את המשפט הזה, שהבהיר לי בדיוק מה מפריע לי ברשימה שלך (וברשימות אחרות דומות). הסדר התהפך. יצירה נשגבת לא אמורה להתרסק בגלל מוסריות קלוקלת של העומד מאחוריה.
    אבל מה שקורה לאחרונה זה שהיצירה בהמית או מנוונת ומשום מה יש מי שטורח לגונן עליה רק בגלל שהאדם שעומד מאחוריה הוא חתיכת טיפוס מסוגנן ועדין נפש.

    זה קלקול רציני.

    איפה החארות האמיתיים, זו השאלה שלי.
    ומתוך הרשימה שלך, עולה רק חרא אמיתי אחד. אדון תומפסון.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28/07/2009 at 14:32

    תענוג לקרוא אותך כל פעם מחדש
    אני גם שמח לראות שהטעם שלנו די דומה, רק שאצלי הייתי בטח מוסיף גם אותך ואת שי גולדן למשל

    והפרק של דנה ספקטור אכן סיפק הצצה מרתקת לתהליך הכתיבה

  • דרור  On 29/07/2009 at 21:06

    שלום שלום. אוהב מאוד את הכתיבה שלך,
    , היא גם אישית וגם כללית כי היא עוסקת בבני אדם ובהשוואה שלך אליהם, שזה יותר מעניין מהפרט לכשעצמו. אבל בניגוד אליך אני חושב שאליזרין נהדרת והניסיון שלה לברר את יחסיה עם אמה נוגע מאוד ללב, מאמץ כן להתקרב..

  • קיקה  On 29/07/2009 at 22:01

    היה שווה להישאר צופה של הסדרה הזאת בשביל הפרק על מירי חנוך.

    ובכלל, היה שווה לחזור לפה כדי להסתכל על העצמי המכוערת, הטוקבקיסטית המתלהמת, מקווה לחזור לפה שוב בכל פעם שידגדג לי להתבהם בכתיבת תגובה.

    סליחה.

  • ליאת בר-און  On 30/07/2009 at 12:43

    חנה בית הלחמי, תאכלי שזיפים.

  • רונית  On 31/07/2009 at 16:51

    שדנה זכתה מחדש בהערכתי אחרי שקראתי אותה בטיים אאוט הבוקר. כתבה שם מאד יפה, ואפילו עשה רושם שהיא מתחילה להתבגר.. ענתה לכולנו מספיק טוב במקומך, דרור.

  • שי ענבל  On 01/08/2009 at 3:58

    סתם כי כולם כבר אמרו וגם אני רוצה: מאוד אוהב את הכתיבה שלך. אני בטוח שאם הייתי רואה אותך ברחוב והייתי מזהה לא הייתי חושש להחמיא. אני יודע כמה זה עושה טוב לעור הפנים.

  • יעקב שוורץ השני  On 01/08/2009 at 9:14

    הקטע בפרק ההוא בו הפרימדונה המיוסרת לא מסוגלת לקום לילדה שלה לעשר דקות ולשבת איתה עת ההיא מבקשת להרדם – כי הו הדד ליין הנורא עומד בפתח (ולא משנה שזה היה יממה וחצי לפני סופו) – הפך אותה לחלאת המין האנושי בעיני, את המיוסרת המתקטנת החופרת הבנאלית האנטי-אמא.

    וזה שאתה מעריך אותה על כך רק אומר שיש חשש שגם אתה נוהג ככה בילדיך. כה עצוב.

  • קיקה  On 01/08/2009 at 11:11

    היה לי פעם חתול שקראו לו יעקב שוורץ.
    פחד להיכנס לארגז צרכים לבד.
    כל כך אהבתי אותו שקניתי ארגז גדול כדי שאוכל להיכנס איתו לסרחון הזה רק כדי שלא יפחד.

    אבל תשמע, יעקב, מדי פעם כשלא היתה ברירה, הייתי משאירה אותו להתמודד לבד עם הבעיה.
    יצא ששבוע לפני שהלך לעולם שכולו ניין-לייבז וחתולות בתולות הוא למד להיכנס לארגז לבד.

    אהב אותי, יעקב שוורץ החתול.
    הוריש לי שמונה נשמות.

  • ימימה  On 01/08/2009 at 21:46

    בעיקר שזה מין בון טון כזה לא לאהוב את דנה ספקטור. (את מחוברות אני לא רואה – אין לי טלוויזיה ולמי יש זמן במחשב – אבל קוראת אותה מדי שבוע. לפעמים אוהבת ומהנהנת בהסכמה ולפעמים כועסת ומתעצבנת. אבל לא מפספסת.)

    וכמו כל מי שכתב לך פה – גם אני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך.

  • ליאה  On 02/08/2009 at 0:08

    תודה לך על גילוי הלב הזה, על המילים המעניינות כהרגלך, ובעיקר על אישור התחושה חסרת התקווה והמייסרת הזו שכל כך הרבה כותבים (וביניהם, מסתבר, גם כותבים שונים בתכלית כמוך וכמו דנה ספקטור) חשים וחושבים שזה רק הם. היאוש יעשה יותר נוח, כמו שאומרים.

  • שי  On 02/08/2009 at 23:33

    בהוט לא חושבים שכולם שווים. רק דנה מקבלת במה בפרסום פרקים חדשים ברשת.
    http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-7540-28861,00.html
    כנראה שפוסטים שכאלה מרימים להם להנחתה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: