הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף

  

א.

אומרים שאין כמו בבית. זה נכון, אבל כמו הרבה אמירות נכונות גם זו ריקה למדי; הרי שום מקום הוא לא כמו שום מקום אחר, והבית – ומהו הבית אם לא עוד מקום – לא שונה. אין כמוהו, אבל מה זה אומר בדיוק?

אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא, אומרים שהבית הוא איפה שאתה מניח את כובעך, אומרים ואומרים ואומרים, אבל כמי שהלך וחזר כבר כמה פעמים, ומי ייתן ואלך ואחזור עוד הרבה פעמים גם בעתיד, אני יודע: הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף. הבית הוא איפה שהמינוס נמצא. הבית הוא המקום בו טכנאי מזגנים לוקח שמונה מאות שקל על חצי שעה עבודה למרות שבטלפון אמר שזה יעלה מאתיים חמישים, רוצה רק מזומן בלי מע"מ וכשאתה מתעקש על קבלה עוד צועק עליך: מה, אתה לא חי בארץ?

טכנאי המזגנים הנ"ל היה פחות או יותר האדם הראשון מחוץ לחוג המשפחה שדברתי איתו מאז הנחיתה. מה עם תעודת אחריות, שאלתי. זו האחריות שלי, השיב והצביע על הכיפה לראשו. מצטער, אמרתי לו, זה לא מספיק טוב בשבילי, אני מעדיף התחייבות בכתב. הטכנאי סינן קללה, אבל לא שכח לנשק את המזוזה.

 

ב.

הבטחתי לכם ולעצמי לא לשקוע במרה שחורה ולבוסס בתוגת האיש השב ואני עומד בזה בכבוד, פחות או יותר. מה שעוזר לי יותר מהכול בלרכך את הלם השיבה אלה הבחורות. הן כל כך יפות, לעזאזל. האקוודוריאניות אולי חביבות יותר, מנומסות יותר וקולניות פחות, אבל בינינו – די מכוערות. יצורים גוצים בצורת ריבוע. זה לא כל כך מפריע לך כשאתה שם, כי ההרים נישאים, הנהרות שוצפים, העצים צומחים, האוויר נקי, הפרפרים עפים בשלל צבעים והתוכים קוראים בשלל קולות. הכול כל כך ירוק וזורם ויפה ורגוע מסביב, עד שפחות אכפת לך מהבחורות; תמיד יש על מה להסתכל, תמיד יש ממה להתפעל, תמיד יש במה להתנחם.

כאן הכול הפוך: הנוף (לפחות זה האורבני) מכוער, צהוב, אפור, נמוך, צפוף, הביל, עצבני, רועש ומתקלף, כך שהבחורות הן הדבר היחיד שאיכשהו מספק לעיניים ולנשמה סוג של נחמה. הן ממלאות את הרחובות בשמלות צמודות ודקות שעושות לי תמיד מחשבות מתוקות. פטמות זקורות, פס של תחתונים, כתם זיעה בין שני ישבנים, קרס של חזיה, סימן של חיסון, קעקוע של פרפר על כתף שמאל, ירכיים שזופות, שוקיים מושלמים, נעלי עקב דקות, קרסוליים עדינים, הולכות לים, חוזרות מהים, שותות אייס קפה, שולחות סמס – מי צריך הרים, אני שואל את עצמי, מה כבר אפשר לפנטז על פרפרים ולמי אכפת שהאספלט מבעבע כמו מרק קדמוני מהגיהינום.

אני לא יודע אם הבחורות שלנו הן הכי יפות בעולם, יש עוד המון מהעולם שטרם ראיתי, אבל בשבילי – בשביל העולם הקטן שלי – הן בהחלט יפות מספיק.

ליידיז, אני מסיר בפניכן כובע דמיוני. אין לכן מושג כמה אתן עוזרות לי להתאקלם. בלעדיכן הייתי שוקע ודאי במרה שחורה משחור.

 

ג.

מאז שחזרתי הטלפון לא מפסיק לצלצל, ואני לא מדבר רק על הבנק. כל הזמן מתקשרים אלי מתוכניות רדיו וטלוויזיה, אולי אבוא לדבר על הא, אולי אסכים לפטפט על דא. שלשום התקשרו מתוכנית טלוויזיה פופולארית אחת, רצו לעשות אייטם על עשרים שנה לפרק הראשון של סיינפלד. מה אתה חושב על זה, שאלה התחקירנית. סדרה די מצחיקה, עניתי, אבל אף פעם לא אהבתי אותה: אין בי חיבה רבה, וכבוד אין בי כלל וכלל, כלפי הכלום והעיסוק בכלום. חבל מאוד, אמרה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא בעד. תזרקי אבן, אמרתי לה, ותפגעי בשלושים מעריצים שנשבעים בשמו של קריימר. תודה לך, ושלום.

לא הספקתי לנתק, ותחקירנית מתוכנית רדיו מוכרת כבר הייתה על הקו. אנחנו רוצים לעשות אייטם על הסדרה הזו 'מחוברות', אמרה. מה דעתך עליה, שאלה. מי שרוצה לחשוף את נשמתה בטלוויזיה ולפטפט את עצמה לדעת, אמרתי לה, שיהיה לה לבריאות – כשלעצמי הייתי מעדיף שיגררו אותי עירום על כביש שש משיערות בית השחי, אבל אם יש מישהו או מישהי שכל חפצו או חפצה הוא לתעד את חייו או חייה הקטנים: לי אין שום בעיה עם זה, להפך, אמרתי, כמו כל אדם בריא בנפשו גם אני אוהב להציץ לחיים של אחרים. זה עוזר לי להבין שגם שלי די מעניינים. ובכלל, אחלה סדרה. חבל מאוד, ענתה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא נגד. תזרקי עטיפה של ארטיק, אמרתי לה, ותפגעי בארבעים מבקרי תרבות שישמחו ללהג על הנמיכות והעליבות שבחשיפה העצמית. תודה לך, ושלום.

רגע, אמרתי לתחקירנית רגע לפני שניתקה, למה לא תבקשו ממני לדבר על דברים רציניים, דברים אמיתיים שקורים במציאות, למה לדבר רק על דברים שיש בטלוויזיה? מה עם הגזענות כלפי הציבור הערבי במדינה, למשל, או על האלימות ברחובות או על המע"מ על הירקות – למה לא תדברו אתי על זה? דממה צוננת עמדה בצד השני של הקו. היא לא הייתה צריכה לומר לי שבשביל עניינים רציניים יותר הם מעדיפים לפנות לאנשים רציניים יותר.

לא נעלבתי או משהו. צריך הרבה יותר מתחקירניות בשביל להעליב אותי וממילא אני לא מבין שום דבר בנושא המע"מ על הירקות.

כך שעולם כמנהגו נוהג, פחות או יותר: אני רוצה לדבר על הדברים שאף אחד לא רוצה לדבר אתי עליהם.

 

ד.

עוד סופשבוע של אלימות עומד בפתח. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בדקירות ויריות, אחרים נפצעו בקטטות המוניות וחרדים בירושלים זרקו חיתולים צואים על שוטרים וקראו להם "נאצים". תדע כל אם חרדית שצואת ילדיה לא לשווא הופרשה. הכול למטרה טובה: שלחילוני לא תהיה חנייה. למרות שאם חושבים על זה עוד רגע אפשר לראות שסגירת חניונים בשבת רק מובילה לעוד חילול שבת, לא? כי אם החניון סגור צריך להמשיך ולהסתובב עד שמוצאים מקום, וכל זה על חשבון הזמן שיכול היה החילוני לשבת בבית כנסת. וזה עוד בלי לדבר על משפחות הפשע.

מה צופן עבורנו בחובו סוף השבוע שמתחיל היום? כמה ימותו, כמה ייפצעו, כמה יידרסו, כמה יירו וכמה יידקרו. לו אני מנכ"ל מפעל הפיס הייתי יוצא לציבור עם סט חדש של הימורים לכל סופשבוע: לוטו מוות. הרבה יותר מעניין מכדורגל, לא? סמן בטופס את מספר הגוויות, המר על סכום הליטרים של דם שיישפכו כל סופ"ש, נחש כמה נשים יוכו על ידי בעליהן, כמה הולכי רגל יימעכו על ידי רכבי שטח, כמה תאונות שרשרת יתרחשו ומי יודע: אולי תזכה במשהו. הטוטו הרי מקדם את הספורט בישראל, ומה ספורט ישראלי יותר מאלימות חסרת סיבה? כולנו גלדיאטורים בזירה, אז למה שלא נעשה מזה כסף לפחות?

כן, אני יודע מה אתם חושבים: כל מניאק עם ג'יפ יכול להשפיע על תוצאות ההגרלה, הוא רק צריך לשתות ולהיכנס לאוטו; כל אחד יכול לגעת כאילו בטעות בבחורה הלא נכונה בתור למגלשת המים באשקלונה ולשנות את מאזן הדמים; כל אחד יכול לתת כאפה לאישה ולשפר את סיכויי הזכייה שלו.

אבל אתם יודעים מה, זו בדיוק הבעיה איתנו הישראלים: אנחנו לא סומכים על היושרה של ישראלים אחרים, תמיד חושבים שמישהו מנסה לתחמן, תמיד מחפשים את הקומבינה. אולי מספיק עם זה? אולי נתחיל להאמין האחד לשני? מה, בנאדם כבר לא יכול לדקור את חברו בלי סיבה? תמיד צריך להיות איזשהו מניע בשביל לנהוג בלי רישיון ולדרוס ילדה קטנה?

בכספי הרווח יכול מפעל הפיס להקים בתי חולים ומרפאות ולהעלות על הכבישים כמה אמבולנסים חדשים, או לחילופין לחלק סכינים קפיציות לבני הנוער. בינינו, כמה מתנ"סים כבר צריך?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור פויר  On 12/07/2009 at 10:27

    הטור הזה פורסם בגלובס ביום חמישי, 9 ביולי. מניין ההרוגים בסוף השבוע עומד על: 6 צעירים בתאונת דרכים, ילד שטבע בכנרת, תיירת שנפלה אל מותה בעין גדי, בן 46 שנורה בבית ג'את, גבר שנדקר בקריי מוצקין, צעיר שנדרס ברחובות, הרוג בכביש המנהרות, הרוג ושלושה פצועים בנתניה. זה מה שאני הצלחתי לספור.
    מפעל הפיס, לטיפולכם – יש פה כסף גדול לעשות

  • אודי שרבני  On 12/07/2009 at 10:59

    כרגיל. כתוב נהדר מכל הצדדים

    אגב, מה קשור חזרה של מישהו(מאקוודור) שיהגג על סיינפלד. האנאלוגיה-כשרוצים אותה בכח- נמצאת בתרגום של הלמטה של המסך

    ומשהו אחרון לגבי הסיינפלד שכולם אוהבים להגיד שזה על כלום ובגלל זה הם אוהבים את זה
    ברשותך מתוך איזה משהו:

    בדיוק כמו ביום שהחליפו את האבא של סיינפלד, כלום שלא מוצבע עליו, כמו התכנית עצמה; היא לא הייתה תכנית על כלום, אלא רק כששאלו אותם על מה הסדרה כשהם ניסו למכור אותה והם אמרו שזה על כלום. עד אז, כולם סתם נהנו, אחרי זה הם התחילו להגיד שהם אוהבים את הסדרה הזאת כי זאת סדרה על כלום. לפעמים אנשים צריכים רוורס כדי לדעת דברים. לפעמים אנשים צריכים שיגדירו להם גם כלום, ככה הם מסדרים הכל בראש. אפילו לדעת למה הם אוהבים דברים.

  • אלינור ברגר  On 12/07/2009 at 11:43

    בנוגע לנשים הישראליות: הן לא הכי יפות. האיטלקיות והצרפתיות לא פחות יפות.

    אבל הישראליות,, בטוח, ללא שום תחרות, הישראליות הכי חשופות. הכי פרובוקטיביות.

    הכי הרבה עור חשוף. בלי ספק.בזה אנחנו מנצחים את כל העולם.

    =============================
    (וסיינפלד זאת לא סדרה על כלום. להיפך זאת סדרה על הדברים הקטנים והשפויים שבחיים. ספוגית למניעת הריון. מרק טעים במיוחד. הומופוביה. ועוד)

  • אמיתי סנדי  On 12/07/2009 at 11:48

    אתה יוצא מהביצה, ופתאום כל הדברים האלה אינם מובנים מאליהם.
    טוב שזה גורם לך להתעצבן.

    ואני ממליץ על השירות למזגן (חיים, דוד), הם לא יקרים וגם נותנים קבלות
    העליה 60
    6827652 – 03, 6815161 – 03,
    נייד דוד: 7333634 – 050

  • איילת  On 12/07/2009 at 12:15

    הזכרת לי למה אני לא רוצה באמת להיות פה

  • הזוייה  On 12/07/2009 at 12:42

    הבנתי למה חזרתי לארץ ולמה תמיד אשאר פה,.
    כי אתה לא חי בלי הקָטרת הזו.
    חרף כל ההתנהגות הישראלית שתמיד יש בה קאטש ומנסים לדפוק אותך, ובגלל החום והלחות התל אביבית, וזה שכולם ממהרים לשום מקום וצופרים לך בפקק, והערסים של הצ'כונה עם הגורמטים, וההומלסים שזרוקים על הסַפְסָל בשדרה ומסריחים מאלכוהול כשהם בכלל מרוסיה ולא יהודים.
    ואפילו שלא מתקשרים אלייך אחרי דייט או משתמשים בתחבולות לשיטות נִפְנוּף שונות, גורם לך להגיד בלב, איכס הישראלים המכוערים הללו אין בהם שמץ של גינונים אירופאים.ואחרי חודש אתה שוב מוצא את עצמך מביט בהשתאות על זו עם הביקיני או על זה שבוגר סיירת עם עיניים כחולות.
    אבל החֶמְלָה הזו, הביחד בשעת צער. היכולת להושיט יד שכולם נרתמים למשימה גם בחו"ל כשאיזו ישראלית נשארה בלי פְּרוּטָה על התחת, ומארגנים לה כרטיס טיסה חזרה לארץ. ושהתאגדות של מאות עובדים בשכר מינימום הצליחו להסיר את הקללה על המע"מ שרצו להטיל על לתיירים כעת – אין לאף מדינה בעולם.

  • רונית  On 12/07/2009 at 13:10

    לא חוכמה להתחרות.
    שוב הצחקת.
    והאבחנה שלך לגבי הבית מדוייקת.
    עכשיו הבית הוא המקום אליו אתה חוזר לעשות עוד קצת כסף בשביל לברוח שוב מהבית, לא?

  • בועז כהן  On 12/07/2009 at 13:28

    1
    הבחורות. הן כל כך יפות. כן. אבל איך אפשר לראות יופי כשהזיעה זולגת לתוך העיניים? כשהאור כל כך חזק, שהוא מסנוור ומעוור אותך? או כדברי המשורר: "מתי כבר אוקטובר יבוא ורוחות מערב בחובו"? (ולא שבאוקטובר יהיה פה קריר, כן, אבל לפחות האשליה שיש למה לחכות..)

    2
    מכיר את מתקפת ה"בוא אלינו לטלוויזיה לדבר על…" – בשבוע שעבר הסתערו אלי כדי שאבוא לדבר על מייקל ג'קסון. לא הבנתי למה אני, ומה יש לי להגיד על מייקל ג'קסון, ולמה זה מעניין מישהו. וגם אני הצעתי לדבר על 10 אמנים ישראלים נהדרים, שאף אחד לא משתין לכיוון שלהם, והם יכולים להעשיר את החיים שלנו ביופי ובמשמעות – אבל אף אחת מהתחקירניות לא גילתה עניין.

    3
    לפני 20 שנה נזפתי באנשי הפרומו של NMC. אמרתי להם שאם הם היו משקיעים 10%, לא יותר – רק 10% מהאנרגיה שלהם, בקידום אמנים שלא קוראים להם "מייקל ג'קסון", המצב של המוזיקה בישראל בכלל וברדיו בפרט, היה הרבה יותר טוב. "מייקל ג'קסון לא צריך את המנגנון שלכם, הוא מרויח יפה גם ככה, והוא פופולרי ממילא", אמרתי. אבל המכונה היא מכונה. גם הטלוויזיה היא מכונה.

  • שרון רז  On 12/07/2009 at 15:29

    כן, כייף לקרוא אותך, נהנה כל פעם

  • קוסטנצה  On 12/07/2009 at 16:25

    נרדמתי באמצע הפוסט. לא סתם סיינפלד הוא גאון עשיר ואילו אתה נודניק תפרן.

  • ירון  On 12/07/2009 at 16:39

    בועז – אנחנו נשמח לשמוע על האמנים הישראלים!

  • בועז כהן  On 12/07/2009 at 19:49

    7 אמנים עצמאיים לשבת
    http://blogs.orange.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1399942

    וגם אלון ברגבאום, נתי אורנן, אלי רוזן ו"הזמן של אמיליה", רות דולורס וייס ויונתן טל

  • רני  On 13/07/2009 at 7:24

    לפני 20 שנה נזפתי באנשי המוזיקה בארץ. אמרתי להם שאם הם היו משקיעים 10%, לא יותר – רק 10% מהאנרגיה שלהם, בקידום אמנים שלא שרים באנגלית, המצב של המוזיקה בישראל בכלל וברדיו בפרט, היה הרבה יותר טוב. השפה האנגלית לא צריכה את המנגנון שלכם, הוא מרויח יפה גם ככה, והוא פופולרי ממילא", אמרתי. אבל המכונה היא מכונה. גם הרדיו היא מכונה.

    מי צריך זמרים ישראלים ששרים אנגלית. למה שיבוא לי לשמוע אותם יותר מזמרים באנגלית אחרים. הם חלק מהיצע הרבה יותר גדול. למה לא לנצל את האיכות של השירה לשירה עברית מקומית מרתקת?
    נפסלים כמעט מיד.
    חבל

  • דפנה  On 14/07/2009 at 10:31

    אני שמחה שאתה מצליח לא לשקוע במרה שחורה!
    אני חושבת שאני אלך לי לקרוא את מדור מודעות האבל בעיתון, זה יחזיר לי את המצב רוח
    🙂

  • תומר  On 14/07/2009 at 11:48

    כרגיל מאיר ומעניין לקרוא אותך
    ויפה שהצלחת להתחמק מהמרה השחורה וממתקפת קיטורים כוללת.אני דווקא מוצא את הקריאה לשינוי ולהתעוררות בטקסט שלך.
    בתור מי שחוזר לארץ בעוד חודשיים אחרי כמעט שנתיים בניכר, מעודד אותי לקרוא אותך.

  • ינון  On 16/07/2009 at 19:27

    באיחור, אבל – גדול. בלי ציניות – תיאורים חרמניים כאלה הם שירה.

    לרני – תקרא שוב את התגובה שלך ותתבאס המון שאי אפשר למחוק אותה ויצאת טרחן וגם קצת טמבל 😛

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: