עם צ'ה גווארה על הבר של הטיטאניק (אקוודור, פרק ח' ואחרון)

 

א.

אז ישבתי על הבאר של הטיטאניק ושתיתי קובה ליברה. הטיטאניק הוא מקום קטן בחוף של פוארטו לופז שעל חוף האוקיינוס השקט באקוודור, אחד משורה של עשרות ברים על החוף ושום קרחון לא עמד להתנגש בנו. לא פה, לכל הפחות. זה היה יום טוב, המפרץ זהר בשמש נעימה ולהקה גדולה של שקנאים התעופפה וצללה, צללה והתעופפה לא רחוק מקו החוף, חוגגת, כי בפוארטו לופז, שלא כמו בכפרי דייגים אחרים שביקרנו בהם, עדיין יש דגים. הרמקולים של הטיטאניק, גדולים וחזקים בהרבה מהמקרר שלה, הזיזו את האוויר בקצב הקוּמְבּיָה וקובה ליברה רדף קובה ליברה, אבל בהילוך איטי. קובה ליברה בקצב איטי אך יציב לאורך כמה שעות – זה מה שהרופא רשם לי. רום, קולה, לימון, קרח, אלה היו ההוראות המדויקות.

מפה לשם התחלתי לדבר עם בחור אחד, בוריס (לא מעט אקוודוריאנים נושאים שמות רוסיים), אמן קעקועים זמניים, בחור קצת בודד. אז בגלל כל הקובה ליברה, ובגלל שרציתי לעשות רושם על זוג הולנדיות, ובגלל שזה עלה שני דולר, ביקשתי שיצייר לי צ'ה גווארה על החלק הפנימי של אמת יד ימין, כדרך הימאים. וכך גם היה, אלא שמאחר ובוריס גם הוא שתה משהו, ומאחר והשמש שקעה לה פתאום וישבנו בחושך, התוצאה היא צ'ה מכוער משהו טוב; עיניים לא באותו גובה, לא באותו גודל, פוזל, אף עקום. מרחוק, בואו ניתן קרדיט לבוריס, זה אולי נראה כמו צ'ה, אבל מה זה עוזר לי, הרי כמה כבר יכול בנאדם להתרחק מאמת יד ימין שלו?

למה צ'ה? גם בגלל הקובה ליברה וגם כי פה הוא נוכח בכל מקום; דיוקנו תלוי במסעדות, מתנוסס על חולצות, מודבק לפגושי משאיות. צ'ה חי, ממשיך לסמל את הרוח החופשית, את המרד התמידי, את האמונה, את המהפכה. למה על הצד הפנימי של אמת היד כדרך הימאים? אולי בגלל שאת החצי הראשון של היום ביליתי בים; יצאנו בסירה לצפייה בלווייתנים. פעם בשנה הם נודדים שמונת אלפים קילומטרים, מאנטרקטיקה לאקוודור, לצורכי הזדווגות והולדה. שלושה חודשים הם עושים פה.

זה לא צחוק, לווייתן. למשך זמן ארוך ליווינו זוג, ענק ואדיש, ששחה ממש ליד הסירה, משפריץ סילוני מים, צולל, עולה שוב, מתהפך באוויר והכול בתיאום מושלם, באבחות מפוארות של זנבות אדירים. מדי פעם הצטרף אליהם שלישי, קטן יותר. לא ידעתי את נפשי. איזו חיה, איזו יצירת מופת של הטבע! גם הילדים התרגשו עד מאוד. 'לווייתן, בוא!', הם צעקו שוב ושוב מתוך חליפות ההצלה שלהם.

לא פלא שהייתי צריך להירגע עם כמה קובה ליברה. יש חוויות שצריך לשמר, ומה משמר יותר מאלכוהול?

 

ב.

לפני חמש שנים נסחפה אל החוף של פוארטו לופז גופת לווייתן מת, שזכה לשם 'פריץ'. פריץ מת מסרטן בגיל שלושים, כשהוא באורך של יותר מעשרים מטר ובמשקל של יותר מארבעים טון. ארבעים טון של בשר נרקבים בשמש. תושבי הכפר זוכרים את הסירחון עד היום. האסון התברואתי נמנע בעקבות עבודה מאומצת והשלד של פריץ, שעבר עבודת ניקוי ושימור, מוצב היום בקצה הצפוני של הכפר; לסת גדולה יותר ממכונית.

מרשים הלווייתן המת, אבל החיים מרשימים יותר.

 

ג.

מאוחר יותר בלילה שבנו ושוב ישבנו על הבאר של הטיטאניק, אני וצ'ה הפוזל. המשפחה כבר הלכה לישון ואני עברתי לבירה. ישבתי עם הפנים לרחוב. ראיתי שני גברתנים עוברים במונית מבר לבר, והמרחק מבר לבר על קו החוף של פוארטו לופז לא גדול משני מטר, בכל מקום עוצרים לדקה ומסתודדים עם המוזג. זה נראה כמו פרוטקשן. חיכיתי שהם יגיעו לטיטאניק לעשות את העסקים האפלים שלהם. התכנון שלי היה פשוט: להתערב, להכות אותם מכות נמרצות, לגרש אותם מהמקום, לשחרר את הכפר מאימת הפשע המאורגן ולהפוך לגיבור. אבל בסוף לא יצא. שני הגברתנים לא עצרו ליד הטיטאניק, המונית המשיכה לנסוע ופוארטו לופז נשארה לכודה בציפורני המאפיה האקוודוריאנית. הם ייאלצו לחכות לבאטמן אחר.

צ'כח מזה, אמרתי לצ'ה הפוזל שהביט בי, אין לי שום כוונה לרוץ אחרי המונית. לא, אמרתי לך, הוספתי, אני לא יכול לפתור את הבעיות של כל העולם כל הזמן. תראה לאיפה זה הביא אותך.

צ'ה שתק על אמת ידי הימנית.

מה אתה שותק, אמרתי לו, תגיד משהו.

צ'ה מילא פיו דיו.

אל תגיד לי שנעלבת, הקנטתי.

דממה.

בחור רגיש.

 

ד.

מפוארטו לופז חזרנו לבית שלנו בשמורת הטבע אשר ביער עננים על רכס האנדים, עליה אנחנו שומרים, אל הגשם. זה כבר הסוף שלנו פה. למעשה, אם לא קרה דבר מה חריג נחתי בנתב"ג בערך כשהעיתון הזה נחת על מפתן דלתכם. נכון לעכשיו, אני משתדל להדחיק את המחשבה הזו, וזה לא קל. אבל ככה זה, לא? כל מה שמתחיל נגמר וצריך לקחת את זה כמו גבר.

מהנסיעה הזו אקח עמי כמה דברים; את כוח החיים העצום של היער, למשל. לפני כמה ימים נפל עץ ליד הבית. עץ יפה היה זה, ולכן לא כרתי אותו במצ'טה או כיסחתי אותו עם הגרזן וחתכתי ממנו חתיכות קטנות למדורה. במקום זו הרמתי מהאדמה ענף שבור שבראשו צורת Y והעמדתי אותו מתחת לעץ לתמיכה, שימשיך לעשות צל על השביל. גננות נוף תמיד הייתה תחביב חבוי שלי.

ואז נסענו לפוארטו לופז, כשחזרנו אחרי שבוע העץ הכרות כבר חי ופורח כאילו מעולם לא נפל, הוא היכה שורשים חדשים, שרכים חדשים כבר תולים ממנו. הענף השבור בצורת Y? גם עליו כבר מטפסים צמחים חדשים, חיות מצאו בו בית. נראה כאילו הם עמדו שם שניהם מאז ומעולם.

כל דבר כאן הוא ככה. מכל מה שמת נובטים חיים חדשים ואם לא נובטים הרי שהמת מתאכל, מתעכל על ידי היער, הופך לחומר גלם לצורות חיים אחרות. הכול מת וחי בתנופה אדירה, בלתי פוסקת. היופי, המורכבות, העוצמה של הטבע.

זה חיזק את הקשר שלי לשיווה, אל ההרס ההינדי. האל של כל מה שמתכלה, ומה לא מתכלה? כי שני כוחות גדולים יש בעולם, הגרביטציה והזמן, ושניהם מושכים למטה ואל הסוף. והסוף הוא לא התחלה, למעשה הוא גם לא סוף. הוא המשך טבעי, הוא מה שקורה. זה יישאר אתי.

 

ה.

למדתי גם משהו על עצמי, משהו שהרגיע אותי. השהייה שלנו פה, כפי שסיפרתי, הייתה מין נופש פעיל. יש פה בית ושלוש בקתות ושטח גדול לשמור עליו, להגן ולטפח אותו.

היה משהו אחד שתמיד הדאיג אותי: שאם אטוס במטוס או אשוט בספינה שיתרסקו ואמצע את עצמי יחד עם עוד הרבה אנשים נאלצים להסתדר על אי בודד או בלב היער – תמיד חששתי שאהיה מיותר לגמרי. על אי בודד או בלב היער אף אחד לא צריך כותבים, או פקידי בנק לצורך העניין, או שמאי רכב או מעצבים גרפיים או אנליסטים. על אי בודד או בלב היער צריך בנאים, מהנדסים, אנשים שיכולים להביא תועלת אמיתית עם הידיים והראש. תמיד חששתי שאהיה זה שיאכלו אותו ראשון. או אולי שני, מיד אחרי שיתעכלו פקידי הבנק.

והנה, לא. אני יכול להסתדר, לתקן דברים, למצוא פתרונות, לעבוד עם הידיים, להדליק אש, לבנות מחסה, לחתור בסירה, להיאבק בטרמיטים ולהכיר צמחים שאפשר לאכול. יש לי דאגה אחת פחות בחיים: מצאתי שאני יכול להיות חבר תורם ובעל ערך בחברה דמיונית שאין לה שום סיכוי להתקיים. הרי מי באמת מתרסק היום על אי בודד בלי עשרות צוותי צילום ושירותי קייטרינג?

זה כנראה סוד קסמו של הנופש הפעיל.

 

ו.

אז זהו. אם לא קרה שום דבר חריג והמטוס שלנו התרסק על אי בודד ואני עכשיו חבר תורם בחברה דמיונית, הרי שאני כבר בבית, חוזר לשגרה, מתרגל מחדש למדרכות, מחליף את הירוק באפור ואת הגשם בקיץ לח ודביק. אני מבטיח לחסוך מכם את תוגת האיש החוזר, הרי אין הרבה דברים מעיקים מזה.

אני משפיל מבט אל אמת ידי הימנית. צ'ה הפוזל עדיין שם, אבל הוא כבר מתחיל לדהות. אל תדאג קומנדנטה, אני אומר לו, יש לנו בערך עוד שבועיים עד שתיעלם לגמרי, עד אז תישיר מבט פוזל אל העתיד – האסטה לה ויקטוריה סיימפרה! תמיד, עד לניצחון.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On 04/07/2009 at 2:20

    הנחיתה אכן קשה. שלי היתה לפני שלושה חודשים ואני עדיין מתגעגעת. הסתגלות קלה לך. תודה על הכתבות.

  • אחת  On 04/07/2009 at 11:27

    תודה על הנכחת אמנות בעולם עיתונאי.
    אולי יתפשרו על הענקת פרס ספיר או ברקת גם לרשימותיך אלה.

  • בני תבורי  On 04/07/2009 at 13:13

    ברוך הבא. עכשיו אחרי שדרור גלוברמן סלל את הדרך, אולי גם אתה תגיע לאולפן. רוק, נאג' חמאדי וסיפורים מהג'ונגל יכולים להיות שילוב טוב. וגם בושמילס.

  • רונית  On 04/07/2009 at 16:02

    לי אין שום בעיה לקבל כמה טורים על תוגת החזרה. עצוב לי שנגמר, היה לנו טיול מקסים מרגש ומאיר עיניים ולב איתכם. ליבי נצבט כשקראתי בערב חמישי שאתם כבר נוחתים יחד עם העיתון בתיבה.
    תודה, תודה.

  • כנרת  On 04/07/2009 at 18:26

    כי קראתי את שני האחרים ואני שומרת את האחרון לאחר כך. אבל צריך לייסד מלגה מיוחדת בשבילך. לא פרסים בדיעבד, פרסים למפרע. כרטיסים למקומות חדשים.

    אקוודור הזאת התרכבה עם הכתיבה שלך כמו ליים לרום ונענע, או משהו. בקיצור, הציבור מבקש עוד.

  • האזרח דרור  On 04/07/2009 at 21:07

    צריך לעשות מזה ספר לא?

    חוצמזה – אם אתה באמת רוצה לשפר את כישורי ההשרדות ובכלל לקבל מבט עם יותר רבדים על החיים – לדוגמה איזה עשבים אתה יכול לאכול או איך לשפץ וכו- יש קורסים וספרים על פרמקלצ'ר ויש גם את שומרי הגן

    נחיתה רכה

  • אחת  On 05/07/2009 at 14:49

    חבל שנגמר
    גם לכם וגם לנו

  • מילה  On 05/07/2009 at 18:13

    היה כיף לא נורמלי להתלוות אליך ליערות הגשם.
    תבורך

  • חן  On 05/07/2009 at 22:16

    תענוג לקרא ולדמיין את עצמי באותן הסיטואציות ולצחוק בקול בקטעים המצחיקים
    לא ברור למה רק למנויי גלובס ולקומץ קוראי
    ( רשימות (עם כל הכבוד ויש כבוד
    מגיע כל הטוב הזה

    בקיצור
    מתי הספר.

  • תמי  On 07/07/2009 at 1:34

    היה לקרוא את הכתבות שלך. מתי נוסעים שוב ולאן?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: