לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם (אקוודור, פרק ו)

א.

מוזר, אבל האינטרנט לא חסר לי כל כך. אנחנו באקוודור כבר חודשיים, ביער, בלי עיתונים, אינטרנט, בלי כלום. פעם שבוע, פחות או יותר, כשנגמרים החיתולים, אנחנו נוסעים לקפה-אינטרנט בבאניוס, העיירה הסמוכה, ואם הילדים לא נרדמו במנשאים מוקצבות לכל אחד מאיתנו חמש עשרה דקות אינטרנט שזה בדיוק שתי דקות לפני שהשני – שרודף בינתיים אחרי שני הילדים בכיכר הגדולה מול הכנסייה ונאלץ להיות כל הזמן בשני מקומות ביחד – מתחיל לאבד שליטה. שלוש עשרה דקות מההקצבה הולכות על מחיקת זבל, השאר לתשובות זריזות, מה שכמעט לא משאיר זמן להתעדכן בחדשות, כך שאין לי שום מושג מה קורה בארץ. או בעולם. האמת? תענוג.

אני מניח שאם היה קורה משהו גדול באמת, כמו שמצאו תרופה לכל המחלות, חייזרים שנחתו או הכרזה על שלום עולמי, מישהו היה כבר מעדכן אותי במכולת של הכפר. גם המעגלים הקרובים יותר שקטים. כך שמאחר ולא שמעתי מילה אני מניח שהעולם כמנהגו נוהג ושסערות עזות משתוללות בכל כוסות התה.

 

ב.

אבל שלא תחשבו שרק לכם קשה: השבוע כשהסתובבתי לי ביער חסם את אחד השבילים עץ שנפל. בלי לחשוב פעמיים (אף פעם לא ידעתי איך עושים את זה בדיוק. האין המחשבה כמו הנהר מהמשל, מין דבר כזה שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים?) הנפתי את המצ'טה והורדתי מכה מושלמת בדיוק במקום הנכון. מעשה שטן, ובקצה העליון של הענף שכן לו קן נמלים שכמה מאות מהן צנחו – יחד עם כמות לא מבוטלת של עלים רקובים, מים, וכמה תולעים לבנות כאלה, דוחות – היישר על הראש שלי, משם אל עורפי ומשם אל כל הגוף. מרוב בהלה וגועל איבדתי שיווי משקל, החלקתי, נפלתי מלוא קומתי לתוך הבוץ והתמלאתי סחי.

מאחר ואני עירוני – וצריך הרבה יותר מחודשיים וחצי ביער עננים על רכס האנדים בשביל להוציא את זה ממני – האינסטינקט הראשון שלי, יחד עם לבדוק אם אני בסדר, היה לבדוק אם מישהו ראה.

אף אחד לא ראה, מה שכן, לקח לי שעות להוציא את כל הנמלים מהשיער.

אז כן, גם כוס התה שלי סוערת.

 

ג.

הרבה זמן מתפנה כשאין אינטרנט לגלוש בו, אז בשעות בהן איני מניף מצ'טות ופולה חרקים משיערי אני נוהג בפראפרזה קבריולט על מה שאמרה המלכה ההיא: אם אין אינטרנט, שיקראו ספרים.

מהארץ הבאתי אתי רק שניים, אבל כל אחד מלמיליאן: "רוסיה של פוטין", מאת אנה פוליטקובסקיה ו"חם, שטוח וצפוף" מאת תומס פרידמן. שני עיתונאים גדולים, שני ספרים מצוינים, אפילו חשובים. פוליטקובסקיה שילמה בחייה על התיאור החשוף, האמיץ וחסר הרחמים של המשטר ברוסיה והעומד בראשו. ופרידמן מציע מניפסט סביבתי-חברתי-כלכלי סוחף לשינוי עולמי. ספר מעולה. אולי לא מחדש הרבה למי שמצוי בשיח של הקיימוּת, ועדיין ספר שצריך לקרוא. ירוקים נאיביים לא ימותו עליו. הוא לא מבקש מכם למחזר נייר, להפריד אשפה ולהרגיש טוב עם עצמכם. הוא דורש מהפכה. תקוותי שגם השר החדש להגנת הסביבה ימצא זמן לעיין בו, שהרי אין זמן לחכות לסרט.

בבית שאנחנו שומרים עליו פה ביער יש ספריה קטנה, לא הכי מעודכנת, ארוזה בכמה ארגזי קרטון מלאים בכל טוב; קניוק ובשביס זינגר, וונגוט וסטיינבק, יהודה עמיחי ויהודה אטלס, התנ"ך ולאו צה, מותחנים, רומנים קלילים, ספרי הדרכה, המון ספרי בישול מהאייטיז (הכל כשר, הכל עם מרגרינה וחליפים אחרים, הרוב בלשון נקבה. מישהו צריך לעשות פעם מחקר על השינויים בחברה הישראלית כפי שהם משתקפים בספרי הבישול שלה, ואולי מישהו כבר עשה?) ומה לא, ספריה שנבנתה במשך שנים על ידי מי יודע כמה תרמילאים שעברו פה. אני בולע הכול. השינויים בהרגלי הקריאה בנסיעות, ובמיוחד נסיעות ארוכות, הם מהדברים האהובים עלי. ספרים שלא הייתי משתמש בהם בבית כמעצורי דלת נגמעים כעת בשקיקה.

ואם כבר אני בעניין של קריאת עיתונאים, בערימה מצאתי שתי אסופות של בעלי טורים ישראליים, "הצד הרביעי של המטבע" מאת יהונתן גפן, טורים מ-1970 עד 1982 ו"כיופים" מאת אודטה א. דנין (היום בכלל קוראים לה משהו אחר, לא?), הטורים לא מתוארכים, אבל נראה שמדובר בשנות השמונים, אולי תחילת שנות התשעים. לכאורה אין שני הפכים הפוכים יותר מגפן ואודטה, אבל בנקודות הזמן שהוקפאו בספרים שניהם עדיין צעירים, פחות או יותר, עוד לא כוכבים גדולים, כאלה שיכולים להוביל קמפיין, שניהם באותו מצב משפחתי, פחות או יותר, מטופלים בילדים קטנים, ממש כמוני. ואכן, הטורים העוסקים בילדים שלהם הם הטובים והמרגשים ביותר.

 

ג.

ראשון ניגשתי לגפן, כמובן. בכל זאת, מאבותיי הרוחניים. את אודטה דחיתי עד שנגמרה הערימה, בכל זאת, חשבתי, סתם דודה, מגרסת אייטמים ממוסחרת. גם בזמן אמת אני לא זוכר שקראתי את הטורים שלה.

אבל איזו הפתעה שחיכתה לי! צ'מעו – האודטה הזו, המוקדמת, לצד כל החוכמעס והשמונצעס והעייצס והפערפלאך היא חתיכת כותבת נהדרת. רגישה, מצחיקה, כנה, סקסית, סוערת, סוחפת בשמחת החיים שלה, מה שתרצו, ועוד יישאר מקום לסמיטריילר מלא קומפלימנטים. סקס הוא תמיד הדבר הראשון שעלה לה לראש, לאודטה המוקדמת, הכול מלא בבדיחות גסות וברוח טובה של זימה עליזה, והעולם כולו לרגליה.

זה היה תענוג, אבל גרם לי לתהות איך אנשים יכולים להתקלקל בדרך ולהישבע שלי זה לא יקרה. הנה, ליהונתן גפן זה לא קרה. כמעט ארבעים שנה שהאיש בעל טור בעיתון אחד, בטח שיא ישראלי, והוא עדיין נותן בראש.

מה שכן, צריך לקחת גם משהו מאודטה המוקדמת. לא אתחיל לתת כאן טיפים משגעים על איך לשמור על הנירוסטה מבריקה ומה אפשר לעשות עם ממליגה מאתמול, אבל משמחת החיים הסוחפת הזו שלה יש הרבה מה ללמוד. להיות קטנוני ומריר כל אחד יכול. אבל לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם.

אה, וכמובן הסקס. אולי אני צריך להתחיל לדבר יותר על סקס. איך בכלל הגעתי למצב הזה בו קל לי יותר לכתוב על פוליטיקה מאשר על זיונים? מה אני, יואל מרקוס? מה זו הפוריטניות הזו?

 

ד.

אז אולי הגיע הזמן לחזור ולדבר על סקס, אבל לא עכשיו, אולי כשאחזור ארצה. זה בגלל כל החרקים האלה שיש פה, בטבע. קצת קשה לי להרגיש בנוח עם הגוף שלי כשאני יודע שבכל פינה ומתחת כל עלה רענן מסתתרים מאות אלפי יצורים קטנים שרק רוצים לטפס עלי, לזחול, לעקוץ, לנשוך, לרייר או אפילו סתם לנוח לכמה רגעים. רוב הזמן אני מרגיש שמשהו מטייל עלי וזה פשוט הורס לי את כל הריכוז, שלא לומר כמעט ומוציא אותי מדעתי. במיוחד בלילות, אז יוצאים כל חייתו יער. אני מרגיש כמו זוהר ארגוב בריאיון הנמלים המיתולוגי אצל מני פאר. לא הכי סקסי. זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל הרבה פעמים יש לי את התחושה שהם מביטים בי כל הזמן, מיליוני עיניים קטנות. כבר התרגלתי לשמש לכל החרקים האלה כחניון ומזנון, אבל להיות גם הפיפ-שואו שלהם ולהכניס אותם אתי למיטה, לשלב הזה עדיין לא הגעתי.

פה, ביער, יש לנו מקלחת משגעת מחוץ לבית, ואחת מהאטרקציות המרכזיות היא להתקלח ארוכות בלילה לאור נרות. אבל אני פשוט לא מסוגל. לעמוד עירום בלילה באמצע היער לבד מול כל המעופפים האלה? השתגעתי? אני מעדיף כבר ללבוש כאפיה וללכת לשבת ביציע של אוהדי בית"ר בטדי. אני מתקלח ביום, ובמהירות, ולא שוכח לנער טוב טוב את המגבת לפני שהיא נוגעת בי.

דיבורים על סקס? תבואו ביולי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור לא פויר  On 04/07/2009 at 12:14

    לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם.

    משפט מצויין! ואני לא אגיד שרק בשביל זה היה שווה לקרא את הכל, כי זה שווה מאד בכל מקרה. כיף גדול.

  • תומר  On 09/07/2009 at 11:44

    הציטוט שלי להיום:
    "לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם."
    תודה.
    תמיד כייף לקרוא אותך.אחד הכותבים המוכשרים והמאירים שקיימים כיום.

  • דרור פויר  On 10/07/2009 at 13:56

    תודה רבה חברים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: