הראות, נשאנוך בלי מלים (אקוודור, פרק ה)

 

א.

חורף אקוודוריאני. אצלנו ביער על רכס האנדים יורד גשם כמעט בלי הפסקה, העננים, שעד לפני שבוע-שבועיים סתם רבצו על פסגות ההרים, מכסים עכשיו את הכול בשמיכה לבנה ורכה, מפסגה ועד עמק. זה מראה שנעים מאוד לקום אליו בבוקר, לגרוב גרביים מצמר אלפקה, לצאת אל השירותים הממוקמים מאחורי הבית, להרים מבט, להסתכל סביב ולראות רק לבן. לבן מלוא העין. אני חי בתוך ענן, ואין לי עם זה שום בעיה.

חורף אקוודוריאני. שני נהרות נפגשים מתחת לגשר הקרוב לבית שלנו, אולי סיפרתי עליהם, ריו ורדה שנשפך לריו פסטאזה. גם בימים כתיקונם שוצפים וקוצפים הם שני אלה, אבל עכשיו, בחורף, לעמוד על הגשר הצר המתנדנד ברוח ולראות אותם נפגשים מתחתיך זה מראה מרגש. הם לא שמחים לראות האחד את השני, זה בטוח; הם לא מתמזגים בשלווה האחד בתוך השני, לא נותנים מקום. זה לא סמול-טוק בקוקטייל פארטי. הם מתנגשים בעוצמה, שני אלה, ראש בראש, טיפה מול טיפה, ברעש אדיר של אלף מפולות סלעים, מעיפים ענן גדול של רסיסים שעושים יופי של קשת אם השמש עושה טובה ושולחת קרן, מה שלא קורה הרבה בימים אלה, ואז נדחסים ביחד ויוצאים לדרך רועמת, ארוכה ומפותלת עד לאמזונס. הם עושים את זה כבר הרבה זמן, שני אלה, ואם לא יפריעו להם הם ימשיכו לעשות את זה לנצח.

חורף אקוודוריאני. הגשם מציף את התעלות, מפיל עצים על השבילים, סותם את צינורות הניקוז ועושה שמות במערכת המים הפשוטה שלנו, עולם שלישי סטייל (צינור שקולט מפל במעלה ההר, מוליך את המים לבריכה קטנה, שמוליכה לבריכה גדולה יותר); או שהצינור מתמלא עלים, או שהבריכה מתמלאת חול או שהפילטר נסתם או שהכול ביחד.

זה הרבה עבודה בשבילי, כל החורף האקוודוריאני הזה. להגיע אל מערכת המים זה חתיכת טיפוס במעלה חלקלק, כשאתה מתקרב למפל, להוציא ממנו את הצינור ולשחרר את העלים, אתה כולך מתמלא במים קפואים ואין פעם שאתה סוגר את ברז הניקוי של הבריכה הגדולה ולא נדפקת לך האצבע משהו טוב. אה, ותמיד יזחל עליך משהו מגעיל.

חוץ מזה, עם מגרפה וטוריה אני עסוק בלפנות את התעלות ובלבנות מחיצות שינקזו את המים, עם מצ'טה אני חותך ומפנה ענפים ועצים דקים שנפלו, כשנופל עץ גדול אני בא עם גרזן וכשנופל עת יותר גדול אני בא עם המשור המכני, מפרק לו את הצורה (כשחוטבים עצים, התפלאתי לגלות, בהחלט ניתזים שבבים. אחד מהם ניתז על צווארי ועשה לי סימן), מנסר לחתיכות קטנות שיהיו טובות למדורה ושם מתחת לבית.

באחד מהעצים האלה עלה במוחי רעיון, אולי לבנות רהיט, נגיד כסא. ירדתי מזה. יש מספיק כיסאות בעולם, אבל מדורות טובות, כאלה שאדם יכול לשבת מולן עם המשפחה שלו לעת ערב, לשחזר את תלאות היום ואולי לפזם פזמון ישן, מזה יש לי תחושה שתמיד חסר.

חורף אקוודוריאני. רוב הזמן אני מלא בוץ. אבל מה – מבסוט לאללה.

 

ב.

ובכל זאת, גשם יכול להיות עסק די מדכדך ואחרי כמה ימים של רטיבות הבנאדם צריך שינוי, אז לקחנו את עצמנו ואת הילדים ויצאנו לעוד מסע באקוודור.

התאהבתי בעיר אחת, ריובָּמבָּה שמה (RIOBAMBA). מה גורם לבנאדם להתאהב בעיר ממבט ראשון? לרדת מהאוטובוס במקום חדש, למתוח איברים אחרי ארבע שעות של ישיבה מאומצת ולהרגיש שהוא במקום הנכון? אתמהה. אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא או איפה שמניחים את הכובע, אבל אני אין לי כובע והלב שלי נמצא תמיד אתי. אני לא צריך הרבה בשביל להתאהב או להרגיש בבית, בריובָּמבָּה הספיק לי דוכן קטן של כובעים שעמד מול התחנה. המוכרת חייכה ואנחנו  קנינו לילדים כובעים של כבשה וכלב.

ריובָּמבָּה היא עיר קולוניאלית גבוהה (גובה 2700 ומשהו) ויפה שהוקמה במאה החמש עשרה, חרבה לחלוטין במאה השמונה עשרה בהתפרצות הר געש והוקמה מחדש לא רחוק משם. ערים קולוניאליות הן תמיד נעימות לשהות וידידותיות למשתמש, שני דברים שקשה לומר על הקולוניאליזם עצמו, כמובן. הרבה כיכרות, מבנים נמוכים (לא ראיתי בניין מעל שלוש קומות), רחובות רחבים, בניינים צבעוניים. אתה תמיד יודע איפה אתה, שזה חשוב. העיר חיה, שמחה, למרות שחורף הרבה אנשים ליקקו גלידה, וזה תמיד סימן טוב. ברחוב המסעדות הצטופפו עשרות פיצריות אחת ליד השנייה, אבל אנחנו אכלנו מקסיקני. ריובמבה נראתה לי כמו מקום שהייתי יכול לחיות בו.

לא היינו שם הרבה וכנראה שלא נחזור שנית, אבל בלבי תמיד אנצור את ריובמבה. יופי של עיר.

 

ג.

המשכנו לעלות בהרים. בגובה 3500 ומשהו שוכן הכפר סלינאס. לפני כארבעים שנה הגיע לשם האב אנטוניו פולו, מיסיונר שוויצרי, שהפך לחלוטין את פני המקום. הוא הביא מומחים והקים שלל קואופרטיבים. מין גרסה לקיבוץ, וגרסה מוצלחת למדי; יש מפעל גבינות ומפעל שוקולדים ומפעל צמר ומפעל סויה ובית מלון ועוד הרבה דברים נחמדים. במרכז הכפר אפשר לעיין בסידור העבודה להיום. מי לפרות ומי לתיירים. כשאנחנו לקחנו סיור, המדריך שלנו היה בכלל קבלן. מי שבקואופרטיב צריך לתת כתף.

היינו התיירים היחידים בכפר, לא כולל תיירות פנים. והיה קר, היה ממש, אבל ממש, קר. החדר במלון (חלק מהקואופרטיב כמובן) לא היה מחומם, אבל כשנצמדנו ארבעתנו מתחת ערימה של שמיכות צמר היה דווקא נחמד. עוד דבר נחמד במיוחד היה לראות את כל האלפקות האלה מסתובבות ברחובות הכפר.

והיה בהיר והיה כל כך יפה שם, בגובה. נוף דרמטי של צוקים אימתניים והרים נישאים שנדמה כאילו נמתח עד אינסוף. אנחנו, שרגילים לראות המוגבלת משהו של ענן מבפנים, לא יכולנו להביט בו מספיק. הראות, נשאנוך בלי מלים.

לעולם, ואני רציני, גם לא אשכח את הדרך בחזרה. היה יום יפה והכביש הקיף את צ'ימבּוראזו (CHIMBORAZO), ההר הגבוה באקוודור, ענק מרשים של 6130 מטר עם קוטר של 20 ק"מ בלבד המתנשא מעל טונדרה שוממת ומלאת הוד, ובעל פסגה מושלגת ומושלמת. מההרים היפים שראיתי. הקווץ' הקטן בכדור הארץ סביב קו המשווה הופך את פסגתו של הצ'ימבוראזו לנקודה הקרובה ביותר לשמש והרחוקה ביותר ממרכז הכדור. אז נכון שלא טיפסתי עליו, רק ישבתי עם ילדה ישנה על הברכיים באוטובוס שסבב אותו, ועדיין. גם לפסגת הצ'ימבוראזו פיניתי מקום בלב שלי.

 

ד.

בדרך חזרה ליער שלנו עצרנו ללילה בבּאניוס והלכנו לישון בגסט-האוס של הישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטיול הזה לפגוש את התרמילאים הצעירים שלנו. מה גם שבדיוק היה שבועות וארוחת חג התארגנה לה.

ציפיתי לקצת אינטראקציה אנושית, אבל נדמה שכבר שכחתי איך עושים את זה. ישבתי בפינה, הקשבתי לשיחות שהתנהלו, שום דבר עמוק במיוחד, והרגשתי שאין לי שום דבר לתרום להן. לגלית הייתה ציפייה עמומה שתהיה שם איזו קיבוצניקית שתתלהב מלשחק קצת עם הילדים, אבל כנראה שזה נכון מה שאומרים על הקיבוצים – זה בהחלט לא מה שהיה פעם.

הם כולם היו אחלה חבר'ה, באמת, אבל אתם יודעים איך זה, אתה תמיד זוכר את היוצאים מהכלל. היה שם ילד אחד, רק השתחרר מהצבא ונסע לטייל. עוד יומיים הוא היה אמור לשוב ארצה. משפט אחד שלו נחרט בזיכרוני. אני מרחם על מי שנשאר לו עוד זמן לטייל, אמר הבחור.

העציב אותי עד מאוד, המשפט הזה והבחור הזה. בן 21, וכבר כל כך עייף. הכול נראה לו אותו דבר, טחו עיניו מלראות מקומות חדשים ולטעום טעמים לא מוכרים. שאלתי את עצמי אם גם אני הייתי פעם ככה. נראה לי שלא. אף פעם לא ריחמתי על מי שנשאר לו זמן לטייל, ההפך הוא הנכון. את הרחמים שלי אני שומר דווקא לאלה שלא נשאר להם זמן. את הרחמים המיוחדים שלי אני שומר לאלה שלא מוצאים לעצמם את הזמן לטייל.

 

ה.

עוד דבר שהפליא אותי בנוגע למטיילים הצעירים היה הגודל והמשקל של המוצ'ילות שלהם. כל אחד סחב בית. אנחנו, זוג עם שני ילדים, סחבנו חצי מהם. כנראה שזה עוד דבר שאתה לומד עם השנים והטיולים; מה שאתה באמת צריך זו רק מגבת. דאגלס אדאמס צדק. כל השאר זה אובר-ווייט.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית  On 14/06/2009 at 20:33

    האושר שלך מעלה חיוך רחב על פני. בדיוק הגיע העיתון באיחור של יומיים והנה הטור גם פה. שותפה לרחמים על אלו שמקנאים באלו שמעיזים.
    פתאום אתה מבין שלעשות חיים זה פשוט לחיות. ולא לעשות שום דבר אחר.

  • רני  On 14/06/2009 at 21:58

    איםה אתה ואיפה הנאום של ביבי
    הייתי אומר שתי יבשות שונות

  • רון  On 14/06/2009 at 22:30

    לא שיש לי תלונות בדרך כלל, אבל השהייה באקוואדור עושה חסד לא רק עימך אלא גם עם הכתיבה. איזה יופי. תודה וד"ש חמה!!

  • עומר שומרוני  On 15/06/2009 at 0:08

    כיף לקרוא אותך כתמיד

  • יעל  On 15/06/2009 at 2:15

    תיארת במדויק את תחושותנו כלפי חלק ניכר מהתרמילאים הצעירים (היינו בדרום אמריקה ואנטארקטיקה בתחילת השנה). כששאלנו אחדים לגבי המוצ'ילות העצומות – במיוחד כאלו שלקחו את חצי הבית לטרק בן שלושה ימים על הגב – הם תמיד ענו: "שטויות, בצבא עשינו מסע עם 30 קילו על הגב". כן, ענינו, אבל בצבא מוכרחים, לכאן באתם ליהנות – והם בהו בנו בתימהון.

    טוב, ככה זה. כמי שיצאה לכמה מסעות שכאלו בגילאים שונים במשך 12 השנים האחרונות, אני יכולה להעיד – אתה נהנה הרבה יותר בגיל יותר מאוחר, כשקצת למדת על החיים, ובעיקר להתבונן מעבר למקום אליו כולם מסתכלים.

  • ניב  On 15/06/2009 at 17:30

    קודם כל, כמי שהיה שם לא מזמן על תקן תרמילאי צעיר, וקיבוצניק, נעלבתי עד עמקי נשמתי
    אחר כך נזכרתי שגם אני הזדעזעתי לפגוש כמה עייפים כאלה
    אז מילא, לא נעלבתי.
    אבל חוץ מזה – אחחח איזה כיף לקרוא, וגם להיזכר קצת, תענוג!

  • יוסי  On 15/06/2009 at 22:11

    האמת היא שהפעם זה נראה כמו אימייל ששולחים מטיול, ולא טור של ממש.

    אבל אולי סתם התעצבנתי. לא ממש אהבתי את הרחמים על מי שאינו כמוך. האם אתה מאלו שבמסווה של אהבת אדם וטבע שונאים את מי שפחות אוהב אדם וטבע?

  • בילי ב.  On 16/06/2009 at 10:02

    אני גם אצטער כשתחזרו,
    בעיקר מסיבות אגואיסטיות.
    הפוסטים האלה עושים לי שמח כשאני קוראת אותם.

  • תומר  On 16/06/2009 at 14:33

    הרחמים במקום.
    הבחור הצעיר שבוי בקונספציה של צבא-טיול-תואר-חתונה.
    הוא נמצא במקום שהוא לא באמת רוצה להיות בו, וסובל.
    ועל כך רחמיי עליו.

  • יובל  On 17/06/2009 at 6:41

    ואם אתם באים לצד השני של הפסיפי תקפצו להגיד שלום.

  • ליאת בר-און  On 18/06/2009 at 12:55

    סיימו את העבודות בכביש באבן גבירול ארלוזורוב!!!!

  • שרון לוזון  On 23/06/2009 at 0:19

    נהנה לקרוא אותך

    אתה מייצר כאן פנטזיות וחלומות למכביר

  • עידו  On 01/08/2009 at 15:20

    אני מרגיש כאילו אני שם

    מרגישים את הג'ונגליות בכתיבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: