יש רק מעט מאוד דברים שארבע קפיריניות לא יכולות לסדר (אקוודור, פרק ג)

 

א.

אז אחרי קצת יותר מחודש בהרים וביערות (תקציר הפרקים הקודמים: אני והמשפחה שומרים על שמורת טבע בג'ונגל, שהוא בעצם יער עננים, על רכס האנדים באקוודור), החלטנו לראות עוד קצת מהארץ היפה הזו, עלינו צפונה, לכיוון קוו המשווה, וירדנו אל החופים, איפה שהשמש תמיד זורחת ואולי יש קצת פחות עובש.

כי זה (עוד דבר) שלמדתי על הג'ונגל: הכול בו מתעפש במהירות שיא ושום דבר לא מתייבש. אתה תולה כביסה אחרי שסחטת ממנה את הטיפה האחרונה וכל פעם שאתה בודק היא רק נעשית רטובה יותר. מה שנרטב, והכול נרטב כל הזמן, ולא נתלה ברוח, ולא תמיד יש רוח, מיד הוא מעלה עליו נקודות שחורות שהולכות ומתפשטות, צורות חיים חדשות נוצרות בו, גלקסיות שלמות, ציוויליזציות של השד יודע מה. עובש. בכל מקום עובש. בטח יש שיטה להוריד את כל העובש הזה, אבל הנה עוד דבר שלמדתי על החיים בג'ונגל, כלומר על החיים בלי אינטרנט: כשאתה לא מחובר אתה יודע רק את מה שאתה יודע, ואת מה שאתה לא יודע אין לך דרך לברר. עולם שלם של מידע וידע ולך אין גישה מיידית אליו. זה מתסכל, זה מעצבן, זה משונה, אבל מתרגלים גם לזה ואחרי כמה זמן הדברים שאתה לא יודע מפסיקים להטריד אותך.

אז בקיצור, ירדנו אל החוף.

 

ב.

הו, כמה יפה אקוודור! אחרי כמה שעות של נסיעה בהרים, לצד נהרות שוצפים וקוצפים, הם נגמרים פתאום, מפנים את מקומם למישורים גדולים עם צמחיה אחרת, אוכל אחר ואנשים אחרים – שחורים יותר ככל שמתקרבים אל הים. ברוב האוטובוסים פה מקרינים סרטים, והסרטים הם תמיד של ג'קי צ'אן. פעם בכמה זמן, אם יש לך מזל, אתה יכול ליפול על אחת מיצירות המופת של סטיבן סיגל. כמה שמחתי לראות שוב את מצור ימי 2. סרט גדול, הדיבוב רק שיפר אותו.

מאחר והנסיעה ארוכה ואנחנו עם שני תינוקות עצרנו לישון בעיר ששמה סנטו דומינגו דה לו קולורדוס. עיר שלא תואר לה ולא הדר, מקום אפור שעוצרים בו בדרך לאנשהו ולא יותר.

ברגע שירדנו מהאוטובוס והתחלנו לחפש מלון בקרבת התחנה המרכזית נכנסתי לדיכאון. אחרי חודש של לבד ביער, מוקף ירוק ומים וחיות ושקט ועובש כל האספלט הזה והבטון והרעש של האגזוזים והאנשים שממהרים ממקום למקום פשוט לא בא לי טוב, כמו שאומרים הצעירים, או לפחות כמו שאמרו לפני שנסענו.

אני, שמדרכות הן סביבתי הטבעית, שאספלט ובטון הם הסוואנות שלי, שרעש התנועה וההמון הוא המוזיקה החביבה עלי ושתחנות מרכזיות הן לי כמו מים לדג, פשוט לא יכולתי לסבול את כל זה פתאום. המעבר מהירוק לאפור ומהשקט לרעש נחת עלי כמו פסנתר כנף מקומה שלישית על קוקר ספנייל קטן, מאלה שהזקנות מלבישות בסוודרים, ומחץ לי את כל המצב רוח. הילדים, שהיו עצורים כל היום על הברכיים שלנו, פרצו בצווחות גיל והתחיל לרוץ בטירוף על המדרכות המזוהמות, במקום עלים ופרפרים הם שחקו עם מה שהיה שם: בדלים ופקקים של בקבוקי בירה, נצמדו לכל אגזוז, חיבקו כל אופנוע חונה ובירכו ב'אולה!' חגיגי כל שיכור שהיה סרוח על המדרכה. זה רק עצבן אותי יותר.

אני, כשנהרס לי המצב רוח, הופך להיות כמו שמשון הגיבור, ולו רק מהבחינה של תמות נפשי עם פלשתים; אני מתחיל לרטון, לקטר, למשוך רגליים, נהיה אדיש לכל דבר וכלום לא מעניין אותי. אני נהיה כמו חור שחור. זה לא תענוג גדול להיות בקרבתי. הכי גרוע זה כשאני מתחיל למלמל.

ומה שהכי מעצבן זה שאני רואה את עצמי הופך להיות כזה אבל לא מצליח להשתלט על עצמי ולעצור את זה. המשפחה שלי הולכת לפני, כולם אופטימיים, שמחים לנשום אוויר של מקום חדש, ורק אני מתנהג כמו איזה תינוק. מזל שבחדר במלון היה טלוויזיה ושאחד הערוצים שידר סרט של סטיבן סיגל. הוא פצפץ גולגלות וזה שיפר במעט את מצב רוחי.

כמה שמחתי לברוח משם על הבוקר. על המדרכה מול התחנה המרכזית של סנטו דומינגו דה לוס קולורדוס השארתי את האני הכועס שלי. אני מקווה שאוטובוס דרס אותו.

אתה לומד דברים חדשים על עצמך בכל טיול, הבעיה שלא כל הדברים האלה הם דברים טובים, ומי באמת רוצה לדעת דברים לא טובים על עצמו? 

 

ג.

ירדנו באטאקאמס (Atacames), עיר חוף נחמדה. מעין אילת של אקוודור, רק סימפטית יותר. מזכירה קצת את דרום הודו; הרבה ריקשות, הרבה דוכנים קטנים של אוכל רחוב נהדר, אנשים שמחים, אחלה סביצ'ה שבעולם.

לקחנו חדר במלון נחמד על החוף. קנינו לילדים בגדים קצרים, סנדלים ומשחקים לים ולעצמנו רכשנו כמה וכמה קוקטיילים טרופיים אותם שתינו בבארים הפזורים על החוף. זה כבר היה הרבה יותר טוב. בפרפראזה על דברי החוכמה הנצחיים של המפרי בוגרט אומר לכם זאת: יש רק מעט מאוד דברים שארבע קפיריניות לא יכולות לסדר.

אטאקאמס ידועה בחיי הלילה שלה שמתחילים מיד כשהשמש שוקעת: פתאום כולם מתחילים לרקוד. אח, הלטינוס האלה, הם יודעים לנענע את הישבנים שלהם, זה בטוח. הם בטח המשיכו כל הלילה ואולי היו כמה צעדים שיכלתי ללמוד שם, אבל לנו הייתה מסיבה קטנה משלנו בחדר במלון עם ילדים שעד היום לא הבינו עד הסוף, חוששני, את הקטע של הלישון בלילה, בטח ובטח במקום לא מוכר. הם לא שמרו את זה לעצמם והיה די לא נעים לצאת בבוקר מהחדר ולספוג את המבטים של האורחים האחרים במלון. הם נראו עייפים עוד יותר מאיתנו.

אז ארזנו את עצמנו ונסענו לכפר קטן שקוראים לו מומפיצ'ה. ארבע שעות נסיעה בדרך לא דרך.

 

ד.

מומפיצ'ה הוא כפר דייגים קטן השוכן על מפרץ מקסים, כביש אין שם, ובערבים גם אין חשמל. כמו המון כפרי דייגים קטנים אחרים ברחבי העולם המתפתח נתקלו גם במומפיצ'ה בבעיה קטנה: אין דגים. אבל תמיד יש דגים גדולים יותר על היבשה, והכפר הפך את עצמו לכפר תיירים. במקום רשתות פורשים ערסלים ופותחים גסט-האוסים. יש שקיעות נהדרות ובמרחק עומדות תמיד ספינות הדיג הגדולות וממשיכות לרוקן את מה שנותר בים.

לקחנו לנו בקתה קטנה ונהדרת בקצה הדרומי של הכפר. מומפיצ'ה ביץ' לודג'. עשרים וחמישה דולרים ללילה, מטבח קטן ומרפסת מעולה שבמעולות; מאה מטר מהים בשפל, ובגאות הים מגיע עד אליה, מלקק את רגליה כמאהב נלהב. יופי של גאות ושפל יש להם שם, במומפיצ'ה. אני מת על האוקיינוס הפסיפי. יופי אני צף בו.

טרנקילו במומפיצ'ה. אם אתם בסביבה, אני ממליץ.

 

ה.

באחד מהימים שם הלכה כל המשפחה לישון צהריים ואני הלכתי לכפר, לשתות כמה בירות. היה חם. אחרי ארבע צוננות התיישבתי בשולחן היחיד בדוכן קטן על החוף שמצאתי במקרה ושם אכלתי את הארוחה הכי טובה שאכלתי עד עכשיו באקוודור. ערימה של שרימפסים על הפלנצ'ה, סלט עגבניות וצ'ילי שרק מלהסתכל על הצנצנת מתחיל לשרוף הפה, בננות מטוגנות, אורז.

אכלתי לאט, הסתכלתי בים. היה שם ילד אחד, בטח בן חמש או שש, הוא שיחק תופסת עם הגלים, רודף אחריהם אל תוך המים ונמלט מהגל הבא חזרה אל החוף. אושר אינסופי. מדי פעם הוא נעמד מול גל גדול וניסה לא ליפול, מדי פעם הוא נפל והתגלגל במים. אמא שלו עמדה לא רחוק והשגיחה.

פתאום התחלתי לבכות.

זה הצ'ילי. כן, זה הצ'ילי. זה הצ'ילי, וזה זה שאני כבר לא אשחק תופסת עם הגלים. אני אדע להעריך שרימפס טוב, זה כן, אבל מה שווה כל האוכל שבעולם אם אתה לא יכול להיות שוב ילד?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ע'  On 06/06/2009 at 21:18

    בנאדם, זה מהטובים.

  • נילי  On 06/06/2009 at 21:50

    מהמעולים

  • יעל  On 07/06/2009 at 0:34

    הזדהיתי עם כמה וכמה משפטים. חוץ מסטיבן סיגל. גם אני ספגתי את נחת זרועות סרטיו בדיבוב באוטובוסי היבשת לאחרונה, אבל לא נהניתי בכלל.

    לגבי השיבה לילדות, לפעמים אפשר. לפרק זמן קצרצר, אבל זה מספיק. ביומנו לפני האחרון באנטארקטיקה פרצה סופת שלג שכיסתה את הסיפון במעטה לבן. היתה בינינו אוסטרלית בת 60 שמעולם לא ראתה שלג מימיה. יצאנו איתה לקור המקפיא ועד מהרה פרצה מלחמת כדורי שלג, נבנה איש שלג ונוסעים נשכבו על הסיפון הקפוא והרטוב ליצור "מלאכי שלג" – רובם מעל גיל הפנסיה, מתגלגלים מצחוק כמו ילדים בני ארבע, בקצה של העולם.

  • רוגל  On 07/06/2009 at 1:37

    פשוט תענוג

  • רונית  On 07/06/2009 at 11:20

    זהו. עכשיו יש מנוי לג'י ואני יכולה לגזור ולשמור. כמה טוב שמישהו כמוך יכול לנסח עבורי בכזה דיוק דברים שעברו לי בלב ובראש. תאמין לי הנסיעה הבאה שלך תהיה על כולנו, אנחנו כל כך מרוויחים מזה.יש משהו בצירוף של נסיעה כזו בגיל שלנו שעושה את ההבנות לתובנות ומעלה המון דמעות בגרון. וזה עצוב ושמח יחד.תודה על עוד מילים מופלאות.

  • דוד כפרי  On 07/06/2009 at 14:33

    מה יש להגיד כשאין מה לומר?
    🙂

  • חן  On 09/06/2009 at 9:17

    וגם
    ):

  • בני תבורי  On 14/06/2009 at 17:13

    מילא שברתם שמירה ועזבתם את היער, אבל למה להתעצב? מה פירוש "אם אתה לא יכול להיות שוב ילד?" רק בגלל שאתה כבר לא בן חמש? ילד זה בכלל עניין של גיל? עזוב אותך משטויות, אחרי הכל, יש מעט מאוד דברים שארבע ….וגו .

  • האזרח דרור  On 02/07/2009 at 9:11

    אתה כותב יפה, וחבל שהכל ילך רק לבלוג- תעשה מזה ספר שאפשר יהיה לעלעל בו גם כשאין אינטרנט

  • עידו  On 01/08/2009 at 15:09

    אבל מצטרף להתפעלות.

    וכל כך מזדהה עם התחושות שלך כשיצאת מהג'ונגל לעיירה האקוואדורית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: