חופשה ללא תשלום, בנאדם – איזה קונספט! (אקוודור, פרק א)

 

א.

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. אנחנו לבד פה, רק אנחנו והילדים, שומרים על שמורת טבע. איך הגענו הנה? רצינו לצאת לחופש ולא ידענו לאן, ואז הגיע דרך חברים מייל שמחפשים שומרים בג'ונגל באקוודור. אז ענינו.

אז עכשיו אני באקוודור, בבקתה קטנה באמצע ג'ונגל על רכס האנדים. צריך לתת לדברים להתגלגל בחיים. חודשיים וחצי נהיה פה. חופשה ללא תשלום, בנאדם – איזה קונספט!

 

ב.

כשאני אומר ג'ונגל, זה לא מדויק. מדובר במה שנקרא "יער עננים", אבל אני מפתח תקווה ובשבילי זה ג'ונגל אחושילינג. לא רחוק מפה, שעתיים נסיעה ככה, יש ג'ונגל אמיתי ואת ההתחלה של האמזונס. בטח נגיע לשם.

אבל כשאני אומר "לבד", אני מתכוון לבד. זה רק אנחנו והיער. יכול לעבור שבוע בלי שנראה או נשמע בנאדם. במרחק חצי שעה הליכה, שלא לומר טיפוס מפרך למדי, יש כפר קטן, ריו וורדה שמו, על שם הנהר הירוק (לא ירוק של זיהום, ירוק נטורל) החוצה אותו. באמצע הדרך יש גשר שרק לנו יש את המפתח שלו. גשר צר ומתנדנד של קרשים וחבלים החוצה נהר עמוק ושוצף ששמו פסטאזה, הגשר צמוד למפל מטורף לגמרי, פיילון דל דיאבולו, הפיילה של השטן. תמיד חשבתי שהשטן זה יותר ענייני אש, אבל כשרואים את המפל הזה אחרי לילה של גשם שוטף מבינים עוד משהו על השטן, על החיים ועל המים.

בכפר אפשר לקנות ירקות, דגים, בירות, דברים בסיסיים. בעוד חודש, כך אומרים, יגיע הנה האינטרנט. האקוודוריאנים מאוד אוהבים ילדים, ושלנו אטרקציה מיוחדת כי הם תאומים, חֶמֶלוס. חמליטה וחמליטו. מרימים אותם הרבה על הידיים. הם מאוד מרוצים. במרחק חצי שעה נסיעה מהכפר יש עיירת מויצ'ילרוס ידועה וחמודה ביותר בשם באניוס. שם אפשר לקנות חיתולים, לקרוא מיילים ולרבוץ במעיינות חמים. המקום שוכן על סיפו של הר געש פעיל, אבל הכל מאוד טרנקילו.

המקום שאנחנו שומרים עליו נקרא "אֶל אוטרו לאדו", הצד האחר, הוא שייך לזוג ישראלים שקנו ובנו ועשו פה משהו נהדר. הם חזרו ארצה וכבר כמה זמן שהם עובדים בשיטה של להביא ישראלים שיהיו פה וישמרו. לא על הג'ונגל, על הג'ונגל אין מה לשמור, צריך לשמור על הבית (ועל שלוש בקתות נוספות, ריקות, ועל השבילים) מפני הג'ונגל. והג'ונגל פולש. אני מניח שאפשר לקרוא לזה נופש פעיל.

 

ג.

הנה, לדוגמה, שלשום נתקלתי במקרה בקן עצום של טרמיטים, גובה של מטר וחצי ככה, על עץ קרוב לבקתה שלנו. יודעים מה עשיתי? חיסלתי אותו. עשיתי מה שקרלוס אמר לי. קרלוס, ששם החיבה שלו טוּבּוֹן, בא לעבוד פה פעם בשבוע ככה ועושה את הדברים שאני לא יכול לעשות. יש לו חמור, מה שמטריף את הילדים כל פעם מחדש. חמור זה בּוֹרוֹ.

בקיצור, באתי עם שפריצר מלא בנזין וניסיתי להדליק את הקן. לא כל כך הצליח לי כי הייתי צריך לדחוף את היד עם המצית ממש פנימה ולא היה לי אומץ. אז עשיתי לפיד מענף שחתכתי עם המצ'טה שלי (הו, המצ'טה שלי! האהבה שלי, ההתגלות שלי! אספר לכם הכל עליה בשבוע הבא) ודחפתי אותו לתוך הקן.

זה לא דבר שנשרף מהר, קן של טרמיטים. צריך להקיף אותו כל הזמן עם הלפיד, להתיז עוד ועוד בנזין עד שהאש תופסת, ואז צריך לשבור את המעטה החיצוני של הקן – זה דורש הפעלת כוח – להשפריץ גם שם ולשרוף עם הלפיד. וככה להתקדם: לשבור ולשרוף, לשרוף ולשבור, עד לניצחון. קן של טרמיטים זה חתיכת דבר מרשים מבחוץ אבל מגעיל מבפנים. מיליוני רימות לבנות. הן נשרפות לאט, מעלות עשן עכור וריח לא נעים. אני יכול להישבע גם ששמעתי מין אנחת מוות שכזו בוקעת מהקן עת פיצחתי אותו. מין אוואוווואוווווהההההשששש כזה, חרישי, מובס, כואב.

זה קצת הרס לי את כל הפאסון. כל הזמן הייתי גאה בעצמי איך אני – אני! – מחסל קן טרמיטים, אבל מה אני אגיד לכם, לעמוד שם ולוודא הריגה של מיליוני יצורים שלא עשו לי שום דבר עשה לי פתאום ככה לא יודע. בכל זאת, זה היה העולם שלהם ואני השמדתי אותו ואותם, רק כי הם בנו אותו ליד העולם שלי. סופר המדע הבדיוני הנערץ עלי אורסון סקוט קארד מבחין בין דרגות של זרות בנוגע לחיזרים. טרמיטים זה זר מוחלט. אין מקום לדיאלוג, אין סיכוי להבנה.

מעניין מה הם חשבו כשמכות הלפיד הראשונות פיצחו את האטמוספרה שלהם ואש פרצה בכל מקום. אולי הם חשבו שזה בגלל התחממות כדור הארץ, אולי הם האשימו את עצמם ואת התעשייה המפותחת שלהם, אולי גל של קנאות דתית וחזרה בתשובה שטף את העולם הזה שלהם לפני שהושמד. אולי הם חשבו שאני אלוהים ושאני כועס.

אבל ככה זה, אין מקום לרחמים. זה או הם או אתה, חביבי. מה גם שהילד בדיוק קם משנת הצהרים שלו וראה אותי ככה עם הלפיד והעץ הבוער והמצ'טה  ומאוד התלהב. אבא! אש! – איזה עוד מילים צריך גבר לשמוע מהילד שלו, תגידו לי?

בדרך חזרה גיליתי קן של צרעות על ענף צמוד לבקתה שלנו. כבר היה לי את השפריצר. אז חיסלתי גם אותו. הרגשתי משהו הולך לי על המצח ומסתבך לי בשיער, הוצאתי משם חיפושית גדולה ומרהיבה, רגליים ירוקות וגוף כתום. שחררתי אותה לדרכה. שלא תגידו שאני סתם רוצח המונים.

 

ד.

אנחנו פה כבר יותר משבוע, ואני מוצא שהדבר הראשון שנדרשתי להיפרד ממנו, ועשיתי את זה די בקלות האמת, היה אופן ההליכה שלי.

בעיר אתה לא באמת מסתכל לאן אתה הולך. גם אם אתה משתרך לאיטך וגם אם אצה לך דרכך, אתה לא באמת מסתכל על המדרכה, אתה עוצר פה ושם לפני מעבר כביש, עוקף אוטומטית הולכי רגל אחרים, נמנע מלדרוך על צואת כלבים או למעוד על הומלס, אבל אתה לא מודע לצעד הבודד. אתה לא מתעסק בהליכה עצמה. עוד מאפיין של ההליכה בעיר היא שחלק הגוף העליון למעשה פטור מעבודה. שום דבר לא מאיים על הראש שלך. זה טוב, ככה יש לך זמן לחשוב.

פה, ביער, ההליכה היא בדיוק להפך. אתה חייב להתעסק בהליכה, להתרכז בצעד הבא, במיוחד עמוק בסבך. קודם כל, זה כמעט תמיד בעלייה, או בירידה, אם לא תסתכל תמעד, או תדפוק את הראש בענף, או תיתפס במשהו, ואז תנסה להיאחז במה שיתברר כעץ קוצני ששורת נמלים אדומות הולכות עליו בכיף. שעות ייקח לך להוציא את הקוצים, אבל מילא הקוצים, מה תעשה עם הנמלים? הנמלים האדומות נושכות. יותר נכון יהיה לומר שהן נוגסות. לוקחות ממך ביסים קטנים כאלה. כואב, אבל לא נורא. והדרך חלקה ובוצית כי יורד הרבה גשם ובכיף אתה יכול למצוא את עצמך משתטח כמו איזה טמבל. וכל הזמן, אבל כל הזמן, נתפסים לך מני דברים בשיער. דברים חיים. והדרך לעתים קרובות חסומה על ידי עץ שנפל או צמח שצמח, ואז אתה צריך להניף את המצ'טה שלך ולחתוך (הו, המצ'טה שלי! הוולהאלה שלי! השנגרילה שלי!). בקיצור, ההליכה היא עבודה. כל צעד חשוב. וזה טוב, כי ככה אין לך זמן לחשוב. אתה עובד.

אבל לא רק עבודה. כי בעיר, על מה כבר יש להסתכל חוץ מעל הבחורות? ופה, על מה לא? סחלבים לרוב, בהמון צבעים, פרפרים מרהיבים, יונקי דבש, שפיריות ענק, חגבים בצבעים פסיכדליים, חיפושיות בכל הגדלים, גמלי שלמה, תוכים, כל מני עצים עם כל מני עלים יפים, ומים זורמים בכל מקום, אנחנו מוקפים במפלים. אתה לא יכול ללכת חמש דקות בלי להגיע לאיזה מפל, ואם תרים את המבט אל הרכס שמולך תראה כמה מפלים גדולים באמת, שאף אחד אפילו לא טרח לקרוא להם בשם. כמה מים.

זו גם הפעם הראשונה שאני רואה את האנדים. נכון, זו רק ההתחלה שלהם, ובכל זאת – איזה יופי של דבר. נישאים, נשגבים. הם קרובים, מאחורי הבית ממש. בבוקר נחים עליהם העננים ואתה פשוט חייב לנשום עמוק ולחייך.

ואני כבר יודע לאיזה כיוון להרים את המבט, לראות את העננים שמגיעים מהאמזונס ולדעת לבטח, כמו אינדיאני אמיתי: היום יהיה יום יפה. אפשר להוציא את הגיגית הגדולה ולעשות בריכה לילדים.

ואז מתחיל לרדת גשם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד כפרי  On 23/05/2009 at 23:44

    גם אני רוצה!

  • דרור לא פויר  On 24/05/2009 at 0:03

    בעצם אתם.
    או טיפש.
    לא.
    אמיץ.
    (והכוונה לא לנמלים אלא להרפתקאה).

  • עומר  On 24/05/2009 at 0:13

    היו שם איזה כמה שניסו להרגיע את כולם ואמרו שזו תופעה טיבעית של הקן שלהם, תופעה מחזורית בטבע ושאין להם שום אחריות לדבר ?

  • רונית  On 24/05/2009 at 0:43

    חזרנו מחודש וחצי בהודו עם הילדים וקראתי את הטור שלך עם המצ'טה. בהתחלה לא הבנתי וחשבתי שאתה בעוד הזיית טוסטסטרון. עד שקלטתי שאתם פשוט שם!! ויש לך רופאה צמודה!!
    שיחקתם אותה בצורה יוצאת דופן. חבל רק שתצטרכו לעשות את זה שוב בעוד כמה שנים כדי שהילדים יזכרו.. :))
    אין לי ספק שהחיים של כולכם לא יהיו אותו הדבר אחרי השהות הזאת. מה ש40 יום כולנו יחד עשה לנו זה נפלא, עם כל הקשיים (אותם תיארת מעולה בטור הבא), ועכשיו שיש לי אותך שכותב את זה בשבילי – זה פשוט מושלם.
    רוצים תמונות!!!!!
    (נ.ב. – אחרי הטור על המצ'טה עשיתי מנוי על G. נמאס לי לפשפש בבתי קפה).

  • קורינה  On 24/05/2009 at 2:44

    חשבתי שהדבר היחיד עליו צריכה להצטער הוא שלא אטפס על האוורסט במאה השנים הקרובות.

  • כנרת  On 24/05/2009 at 3:31

    פרס.

    הטור הזה מעולה (עם הפרדה של הדגשה בין ההברות) ופסקה גימ"ל משו-משו (הוקראה אף בקול רם, עובדת מעולה גם בעל פה).

    זהירות מנמרים, אבל אם אתה נתקל באחד, חוס על אצבעות הפסנתרן המחוננות שלך. ושמור על הילדים.

    וחוויות המון, שיהיו.

  • יעל  On 24/05/2009 at 11:49

    אח, למה שומרי היער לא התקשרו אליי? כבר הייתי בסביבה (טוב, בארגנטינה ואנטארקטיקה, אבל הכל יחסי).
    נשמע נהדר. תהנו!

  • תמי  On 24/05/2009 at 11:57

    איזה פוסט מעורר קנאה. כל הכבוד לכם.
    ודבר ראשון במקומך, עם כל הדברים האלו שנתפסים בשיערות הייתי מגלחת את הראש.

  • לי  On 25/05/2009 at 8:15

    זה נקרא לחיות!
    אני קוראת ולא מאמינה כמה השגרה נראית דהויה. כולי קנאה.
    בהצלחה!

  • ליאת בר-און  On 25/05/2009 at 17:09

    התגעגעתי נורא לכתיבה המושלמת שלך
    כיף שחזרת, למרות שתכלס התרחקת

  • גיורא  On 26/05/2009 at 11:14

    תגיד דרור
    מאיפה יש לך שם חיבור?
    אינטרנט סלולרי?

  • מודי תולשששש  On 26/05/2009 at 15:39

    עשית לי געגועים

  • אחד העם  On 30/05/2009 at 15:11

    וגם הטקסטים בנאג' חמאדי – מפילים!

  • arui kuzui  On 12/06/2009 at 19:57

    שתהיו בריאים, כולכם.
    נשמע כמו חוויה מטורפת.
    עשית לי חשק למשהו פראי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: