מאה שנה לתל אביב

א.

מאה שנה לתל אביב. תמיד אהבתי את העיר הזאת, מהשניה הראשונה שאני זוכר, אבל מאז שנפתרה בה לחלוטין בעיית החניה אני אוהב אותה הרבה יותר. הפתרון היה כל כך פשוט ומתבקש, שאני לא מבין איך לא חשבנו על זה קודם, איך ננעלנו על קונספטים מוזרים כמו חניונים, חניונים תת קרקעיים או חניונים בקומות, איך עשינו סיבוב, ועוד סיבוב, מחפשים פינה פנויה לתחוב בה את הפונטו, שעות על גבי שעות שאבדו לנצח, מאות על גבי מאות של שקלים בדוחות, ים של דלק. הסיפורים מוכרים עד לעייפה, לא צריך להתעכב עליהם.

בסוף עלינו על הפתרון. פשוט ונועז, כמו איך קוראים לו, שבמקום לפתוח את הקשר חתך את החבל עם חרב. מכרנו את האוטו ולא קנינו חדש. זה קרה לפני כמה חודשים, אבל לקח זמן להפנים את המהפך. זה קצת כמו שיוצאים לחופשה ארוכה: בהתחלה מתרגשים מזה שלא נמצאים בבית ואחרי כמה זמן מרגישים בבית איפה שנמצאים.

אז בהתחלה הרגשתי שאין לי בעיית חניה. זו הייתה תחושה נהדרת, משחררת, ממכרת, הייתי בהיי רציף ויציב, אבל עכשיו, אחרי כמה זמן, אני מרגיש שחניה היא פשוט לא הבעיה שלי יותר. זה גם קצת כמו שניטשה כתב על אלוהים, שהוא מת אבל צילו עדיין מוטל, ככה זה היה בדיוק עם בעיית החניה שלי: בהתחלה סתם שמחתי שאני לא סובל, עכשיו אני חופשי גם מהעול ומהזיכרון של הסבל, שלא לדבר על חופשי מהביטוח של הסבל, הטסט של הסבל וכל הטיפולים האלה בסבל. בעיות בקרבורטור? נזילות ברדיאטור? קרע ברצועת הטיימינג? לא אצלי, בייבי. אני לא חי במחזורי איזי-פארק של שלוש שעות כמו איזה זבוב ואין לי צד גימל ולא חסר לי אוויר.

אני הולך ברגל, רוכב על אופניים, זה גם בריא, גם מחטב וגם פוגשים אנשים ויש זמן לחשוב, אם צריך להגיע רחוק עולים על אוטובוס ופעם בכמה זמן מתפנקים עם מונית. עיר בלי בעיית חניה – איזה יופי של דבר. היש מתנה יפה מזו שיכלה העיר להעניק לי, אחרון תושביה, לקראת שנת המאה? אני לא חושב.

 

ב.

מאהבים גדולים וטובים ממני קמו לה לתל אביב במאה שנותיה. בטלנים גדולים ממני שירכו צעדיהם בשדרותיה, שתיינים גדולים ממני שתו אותה ולחייה וכותבים גדולים ממני כתבו ושרו אותה ועליה. אני נותן להם את כל הכבוד המגיע, ומצטופף בשורות האחוריות של המקהלה.

אבל גם אני רוצה לספר על העיר שלי.

 

ג.

זאת העיר שלי והיא מכירה אותי טוב טוב. רחובות שלמים היא פורשת בפני בכל פעם שאני יוצא מהבית, בניינים שלמים היא מקימה לכבודי, וגל אחרי גל מתנפץ על חופיה בשבילי. היא מלבישה את הבחורות מהמם רק עבורי, היא משאירה את הפיצריות פתוחות ואת הבארים מלאים כל הלילה, אולי יבוא לי, ומתחת לחלוני היא בוכה בלילות בקול של אזעקת מכונית. בוא, היא קוראת.

אני אוהב כשהיא עוטפת אותי ברכות כשאני פוסע לבד, אולי קצת מתנדנד, בדרך הביתה וכבר כל כך מאוחר בלילה שעוד רגע מוקדם בבוקר. אני אוהב כשהיא מחזירה לי את הד נקישות מגפי על המדרכת ושולחת את העטלפים מהעצים ללוות אותי בדרכי, שומרת עלי שאגיע בבטחה ומחכה לי למטה עד שאירדם.

אני אוהב אותה מתמתחת לכבודי בבקרים, מרתיחה את הקפה ומעירה את הציפורים. אני אוהב אותה ביום כיפור ואני אוהב אותה במצעד הגאווה, אני אוהב להשתקף בחלונות ראווה, אני אוהב את הידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד משהו – זו דרך המחשבה היחידה שתשאיר את האדם האורבני שפוי ושמח. אם ירצה לא להפסיד דבר סופו שיעבור מחוץ לעיר ויפסיד הכל.

אומרים שיש לה קצב מטורף והיא לא יציבה והכל בה נפתח ונסגר וכאוטי ומנותק, אבל בשבילי היא תמיד רגועה ויש לה את כל הזמן. כשיבוא לך ללכת קצת על הצד הפראי, היא אומרת, אתה יודע איפה למצוא אותי.

אין מה לומר, זאת העיר שלי, היא מכירה אותי טוב טוב.

 

ד.

אני הכי אוהב את רחוב שפינוזה. לא יודע למה. אין תואר לו ולא הדר מיוחד, אף פעם לא גרתי בו ואין שום זיכרון או חוויה שקושרים אותי אליו, ובכל זאת אני נמשך אליו כבר שנים, פוסע בו בכל הזדמנות שיש לי. לא אכפת לי שהוא לא מוביל משום מקום מיוחד לאף מקום ספציפי, סתם מתמתח לו בין בן גוריון לפרישמן. אפילו כדרך קיצור לא יצלח, גם צל אין בו מי יודע מה וספסליו לא נוחים במיוחד. רחוב ותו לא.

אבל עלי הוא משרה שלווה אינסופית, שהלוואי והייתי יכול להסביר במלים. בשבילכם אני מקווה שגם לכם יש רחוב כזה בתל אביב, או בעיר אחרת, ושאתם עוברים בו מדי פעם ולא יכולים להסביר אותו במלים. בינינו, אלה הדברים הכי טובים.

 

ה.

אני לא תל אביבי ילידי (אני די מקנא באלה). הגעתי, כמו שאולי יודעים חלק מהקוראים, מעיר כעורה ושכוחת אל בשם פתח תקווה. כבר כמעט עשרים שנה שאני פה. לא המון, אבל לא מעט. הייתי נורא צעיר כשבאתי לפני כמעט עשרים שנה. שמתי את החפצים בשקית ניילון ועברתי לגור בדירת שותפים טחובה ומעופשת מעל שווארמה צמודה לדיזנגוף סנטר בקומה עליונה של בניין ששימש כשירותים ציבוריים. בין ארון לדלת של מרפסת היה חדרי. נוף כפרי, איכות חיים. בזמן שלא דחפתי פיצות לתוך תנורים לוהטים כתבתי שירה גרועה. אבל לא היה אכפת לי, הייתי מאושר. כלומר אומלל. מאושר על שהגעתי לעיר החטאים, אומלל על כך שאיני חוטא מספיק. אז גם נזרעו בי זרעי התובנה שהופיעה בסוף סעיף ג'.

מדירה לדירה טפחה השקית. לדירה האחרונה כבר עברנו עם שקית ניילון בגודל של משאית ושילמנו לחמישה אנשים שירימו אותה, אבל מבחינתי זו עדיין אותה שקית, והדרך עוד ארוכה היא ורבה. זו האודיסיאה שלי.

עוד מעט עשרים שנה ותמיד גרתי רק במרכז העיר: לא מזרחה מאבן גבירול (אני מת עליו), לא מערבה מן הים, לא צפונית מנורדאו ולא דרומית מקינג ג'ורג'. זה לא שטח גדול, אבל רחב עולמי כעולמו של לווייתן באוקיינוס או סוס פראי באחו פתוח. בין הרחובות האלה, האמינו לי, ראיתי כבר את הכל ושום דבר אנושי לא זר לי. אלה גבולות הגזרה שלי, אני שולט בה ממרומי אוכף האופניים. אחרי כמעט עשרים שנה אפשר לומר שאנשים כבר למדו להכיר את השריף.

 

ו.

מאה שנה לתל אביב. הבאתי את הילדים שלי לעיר הזאת, כיכר רבין שמופקעת כבר למעלה משבוע לכבוד מופע הפתיחה היא החצר האחורית שלהם. יחד אתם מצאתי, אחרי כל השנים האלה, תל אביב נוספת, של הורים וילדים וגני משחקים וג'ימבורי. יחד אנחנו שוחקים את המדרכות ומאכילים את היונים. גם את העיר הזו אני אוהב.

נראה לי שאנחנו מתכוננים להישאר פה עוד כמה זמן. לעתים רחוקות עולה השאלה אם להגר מפה, בתוך הארץ או מעבר לים, אבל בסופו של דיון זה תמיד נפסל. אני אוהב לגור פה, זה הבית שלי. ובטח עכשיו, משנפתרה בעיית החניה והחיים כל כך טובים ויפים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On 07/04/2009 at 18:39

    🙂

  • מ  On 07/04/2009 at 18:53

    אנלוגיה מענינת בקונטקס התל אביבי
    חניה=אלוהים

  • הגר  On 07/04/2009 at 19:42

    מחכה ליום שיהיה לנו את האומץ לעשות גם צעד בפתרון הבעיה

  • reut  On 07/04/2009 at 22:03

    חוץ מזה נהנית כתמיד לקרוא אותך, חג שמח ולא כשר!

  • אביגיל  On 07/04/2009 at 22:21

    אין על תל אביב.
    כל מה שאמרת.
    אני פשוט גאה בעצמי על ההחלטה העצמאית הראשונה בערך שלקחתי: להתחיל לחפש דירה בת"א למחרת השחרור.

    ואף מילה על הטקס? ראיתי אותך רושם במחברת והתביישתי להגיד "אוהבים אותך דרור", אבל תכלס…

  • נונה  On 07/04/2009 at 22:21

    מקסים. ואני אפילו לא תל אביבית.

  • אודי שרבני  On 08/04/2009 at 1:44

    חיכיתי
    זה מה שהבטחת לי פה?
    http://www.notes.co.il/sharabani/50861.asp
    היה שווה לחכות.

  • ענת  On 08/04/2009 at 14:40

    אהבתי את "בהתחלה הרגשתי שאין לי בעיית X,
    זו הייתה תחושה נהדרת, משחררת, …אבל עכשיו, אחרי כמה זמן, אני מרגיש שX היא פשוט לא הבעיה
    שלי יותר
    כל כך מדוייק, ומה שיפה זה שאפשר לומר את זה על כל תיק שנפתרים ממנו. מאוד ימימאי…
    ,אגב, גם אני פתרתי כך את בעית החניה, לאחרונהבנובף ל:"זה גם בריא, גם מחטב וגם פוגשים אנשים ויש זמן לחשוב"
    אפשר גם להריח את כל האוכל בכל המסעדות ובעיקר במזללות בהם לא הספקת לאכול…
    )עוד אגב- גם אני מכירה טוב את פתח תקוה(

    רשימה יפה!

  • יוחאי  On 08/04/2009 at 18:20

    אני גם מת על העיר, עם גבולות גזרה מעט יותר דרומיים.
    בעיית החניה שלי נפתרה לפני שנה, כשהאוטו שלי התאבד. לא צריך אוטו בעיר@
    אחלה שיר הלל.

  • מיכל  On 09/04/2009 at 18:00

    אהבתי.
    אוטו בעיר זה ממש מיותר!

  • יובל  On 11/04/2009 at 20:26

    אחלה רחוב שבעולם

  • קרין  On 11/04/2009 at 22:18

    זאת העיר שלי, בדיוק כמו שתיארת.

  • דפנה  On 12/04/2009 at 14:51

    תיאור כה מדויק
    כל כך כמו שאני חשה
    אבל אני עם אוטו..ואוהבת לנסוע ממנה כל אימת שבא לי על מנת לחזור ולדעת שפספסתי מלא
    🙂

  • סיון פ  On 13/04/2009 at 3:07

    ואני גרתי ברחוב שפינוזה ארבע וחצי שנים בלי אוטו, ולפני חודש וחצי עברתי לירושלים לשנה, ועכשיו אני יושב באמצע הלילה ומתגעגע. מדויק.

  • האזרח דרור  On 13/04/2009 at 23:39

    עוד מעט תגלה מחדש את בעיית החניה

    הבעיה היא שאנשים אחרים מחפשים חניה וממרים לך את החיים בגלל זה

    – משהו כמו שליש מהתנועה בעיר הוא בעצם אנשים שמחפשים חניה, זה אומר שבערך שליש מהדריסות של הולכי רגל ושל רוכבי אופניים ושליש מהזיהום שייך לזה

    – המסקנה העיקרית של פרופסור מומחה בתחום היא שצריך לייקר את החניה כי ככה אנשים ישלמו יותר על הקרקע הרבה והיקרה שהיא תופסת (בחלק מערי העולם – יותר שטח מאשר סך השטח למגורים) והם מקבלים במחיר מגוכח, והם יעברו לאמצעים אחרים

    את המעצבנים שחונים על המדרכה וחוסמים אותה לאופניים ולעגלות של ילדים אתה בטח מכיר
    בעיקר זה מרגיז כשזה הורה שבא לשים את הילד שלו בגן

    מת אבל צילו עדיין מוטל

    אגב, מה אתם עושים בנסיעות לטיולים לארץ או בנסיעות בסופי שבוע למשפחה וחברים מחוץ לעיר?

  • גיא  On 15/04/2009 at 20:32

    על מחווה לעיר האהובה בדמות פסיפס של הדיירים האמיתיים – מאה חריוני כלבים.

    נשברתי בשלב האודישנים.

  • שרון לוזון  On 16/04/2009 at 0:38

    את הבעיה שלי פתר גנב רכב כלשהו.
    שלפני שנתיים פטר אותי מכל התחלואים הכרוכים ברכב.

    ומאז, הוקלו חיי עד למאד.

  • רוח גבית  On 16/04/2009 at 1:32

    טקסט נהדר

  • פחד ותיעוב  On 16/04/2009 at 14:08

    והקטע הוא שכל מילה היא אמת.

  • רונית  On 24/04/2009 at 18:58

    רחוב מעולה, ואמנם לא גרתי בו מעולם אבל כמעט קנינו בו דירה משום שכל כך אהבנו גם אנחנו ללכת בו. בסוף יום אחד הלכנו מהחומוס בבזל חזרה לדירה שלנו בנביאים, אמרנו בוא נעבור דרך שפינוזה לראות מה עלה בגורל הדירה ההיא, ובדרך עברנו מתחת למרפסת שהיא שלנו היום והתאהבנו בה.
    כיף שעשית לי להתגעגע לתל אביב, מקווה שיהיה לי כיף לחזור, אני פה בעיר טיפה יותר גדולה וצפופה, ואין בכלל מה לדבר על זיהום אוויר וחניה – דלהי.

  • אריאל  On 03/05/2009 at 12:37

    טפחה השקית? מה??

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: