היא לא הייתה כלבה משהו, אבל היא הייתה הכלבה שלי

 

א.

השבוע מתה הכלבה שלי אחרי 14 שנים שהיינו יחד – יותר משליש מהחיים האלה שלי. חוץ ממשפחה ושני חברים זוהי מערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שניהלתי עם יצור חי. הרבה דירות עברנו יחד, הרבה עבודות, הרבה בחורות. טוב, אולי לא כל כך הרבה בחורות.

לא ידעתי שום דבר על כלבים כשלקחתי אותה. אף פעם לא הייתה לי חיה, אפילו לא דג. למה לקחתי אותה? זרקה אותי איזו בחורה ואיכשהו כלבה נראה כמו רעיון טוב. ביום הראשון שלקחתי אותה, והיא גורה בת שבועיים, ניסיתי לתלוש לה את הפטמות; חשבתי שזה קרציות. אני זוכר שהתפלאתי על הקרציות האלה, איך הן מסודרות יפה בשורות ישרות ובמרווחים קבועים, איך הן נטועות חזק.

אף פעם לא אהבתי כלבים, והאמת שגם עליה לא השתגעתי. בהתחלה היא הייתה ישנה אתי במיטה ומלקקת לי את הפנים בבוקר. שנאתי את זה. דבר אחד כן אהבתי אצלה; כשהייתי כותב היא הייתה באה ומניחה את הראש שלה על ירכי. בטח מיליון מילים כתבתי ככה, וזו הפעם הראשונה בלעדיה. בואו נראה איך זה ילך.

 

ב.

הסוף היה קשה ורע ומכוער ועצוב. היא הייתה כבר דמנטית לגמרי, היו לה התקפי אפילפסיה, היא לא שלטה בצרכים ובקושי הצליחה ללכת, היו לה גידולים בכל מקום וקטרקט עצום, כשירד הלילה היא הייתה עיוורת כמו סטיבי וונדר, שיערה הלבין, המחלה הפכה אותה רזה כמו שלד והיה צריך להרים אותה על הידיים במדרגות.

כבר לפני שבוע ככה, כשהיא עוד הלכה פחות או יותר, לקחתי אותה לאלון הווטרינר להרדים אותה. כל הדרך נפרדתי ממנה אבל היא, שתמיד הייתה יצור מעצבן למדי שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, קלטה משהו בחושים שעוד נותרו לה וכשהגענו לווטרינר היא כשכשה בזנב ונראתה ערנית ומלאת חיים. אפילו הצליעה נעלמה. למרות שהיה ברור שזה הסוף אלון לא רצה להרדים אותה במצבה, אז נתנו לה שתי זריקות סטרואידים שיחזיקו אותה לעוד 72 שעות והלכנו הביתה. היה לנו סופשבוע נהדר. הכלבה רצה, קפצה, שיחקה כמו גורה ואכלה כמו גדוד קוזאקים. היינו בים, היינו בפארק. זה היה ממש כיף.

ביום ראשון אחר הצהרים הכל התחיל להידרדר במהירות, את הלילה של יום שני העברנו בגסיסה מייסרת – אני חוסך מכם את הפרטים – וביום שלישי בבוקר הרמתי טלפון לאלון. כשהוא הגיע כבר לא היה לה לחץ דם. היא שכבה על הרצפה בלי יכולת לזוז, נושמת בקושי את נשימותיה האחרונות. 12 מ"ל פנטל לתוך הווריד והכל נגמר תוך כמה שניות. העיניים הטובות האלה כבו פתאום. ליטפתי אותה וביקשתי ממנה סליחה על הכל.

מאז רצח רבין לא בכיתי ככה.

התקשרתי לחבר שלי הטוב אלעד. הוא בא עם הטנדר ושני אתים, ארזנו את הכלבה ונסענו לקבור אותה בשדה נטוש אי שם במרכז הארץ. זה היה כמו סרט מאפיה. האדמה הייתה קשה וסרבנית ואנחנו הזענו כמו חמורים. הנחנו אותה בתוך הבור והתיישבנו לידו לשתות בירה. זה היה רגע יפה.

 

ג.

לא הייתי לה בעלים טוב. אלון אמר לי שעשיתי הכל ושאחרים היו נפטרים ממנה כבר לפני שנתיים-שלוש, כשהתחילו הדלקות בדרכי השתן והבית התחיל להריח כמו שירותים ציבוריים בתחנת רכבת בניו-דלהי, אבל זה לא שיפר את ההרגשה שלי.

הייתי מקלל אותה וצועק עליה ופה ושם מרביץ לה ואומר לה 'אני שונא אותך, הלוואי שתמותי'. אני חרא של בנאדם, אני יודע, אבל ערמות הצואה ושלוליות השתן פשוט היו מעל לכוחותיי. הגועל חזק מהחמלה. לא משנה כמה היית מוריד אותה, לא משנה כמה תרופות היית נותן לה, תמיד היא הייתה שומרת קצת לאחר כך. אני כל כך מצטער על זה עכשיו, בחיי. איזה מין בנאדם עושה ככה לחיה זקנה, חולה וחסרת אונים?

אני שונא את עצמי כשאני חושב על זה. היא אכן הייתה יצור די מעצבן, אבל לא הגיע לה מה שהיא הגרילה.

כל הדברים שהייתי עושה אחרת, לעזאזל.

 

ד.

הרבה דברים קטנים עוד לא עברו לי. הרגלים של 14 שנה לא נמחקים בשבוע. לקום בלילה לשירותים, לעבור דרכה לראות שהיא בסדר, כל יציאה מהבית, כל חזרה, לראות את הראש שלה מציץ מהמרפסת, לתכנן את הזמן ככה שתמיד תהיה עוד רבע שעה לטיול. כל כך הרבה רבעי שעות התפנו לי עכשיו. מה אעשה עם כל הזמן הזה?

והילדים. הם נתנו לה חיים חדשים. השם שלה היה המילה הראשונה או השניה שהם למדו להגיד, המטרה הראשונה לזחילות, ואז להליכות, הם היו מאכילים אותה ומלטפים אותה והיא הייתה שומרת עליהם כשהיינו יוצאים לטייל בעגלה. הם היו צוחקים בחדווה אינסופית ומושכים לה באוזניים כשהיא הייתה מלקקת אותם בפנים. היא הייתה עוברת כמו שואב אבק אחרי כל ארוחה שלהם ומנקה את המטבח. עכשיו אני צריך לעשות את זה.

אהבתי לדבר איתה, איכשהו זה נשמע יותר סביר מאשר לדבר לעצמי. עד עכשיו אני עוד מסתובב בבית ומדבר לעצמי בקול. כשאני כותב את המילים האלה אני מביט אחורה כל כמה דקות באופן אוטומטי, לראות שהיא בחדר, בפינה הקבועה שלה. היא לא.

היא תמיד הייתה באה אתנו לגן ומחכה בחוץ. בבוקר אחרי שהיא מתה שאל אותי השומר איפה הכלבה. הוא תמיד אמר שהיא כלבה טובה. היה לי יותר קשה לספר לו מאשר להורים שלי. אתמול תפסתי את עצמי שורק לה ברחוב כמו מטומטם. גם כשהיא הייתה בחיים היא לא הייתה באה והמוות לא שינה את זה בהרבה.

היא לא הייתה כלבה משהו, אבל היא הייתה הכלבה שלי.

 

ה.

היא הופיעה בכל כך הרבה טורים שכתבתי, היא השתינה במסדרונות של הארץ, מעריב, טיים אאוט, מסע אחר ושתי חברות סטארט-אפ. לגלובס כבר לא הבאתי אותה.

היא הייתה עושה פדיחות כל הזמן ואני הייתי משחק אותה כאילו שאני לא מכיר אותה. בפעם היחידה שהעליתי אותה לאוטובוס היא חירבנה בו ואני חשבת שאני מת. מה שכן, פעם אחת היא השאירה חבילה יפה בפתח החנות של טובה'לה. התגאיתי בה כאילו זכתה בפרס נובל לפיזיקה.

את כל חייה, למעט חופשה פה ושם, בילתה בתל אביב. אחת הדירות שגרנו בהן יחד הייתה ממוקמת מעל גן ילדים. הייתי פותח לה את השער בבוקר ואחר הצהרים היא הייתה חוזרת, כולה מלאה מדבקות וצבעים. היא הייתה בורחת מהבית והולכת לפאב, נשכבת שם כמו שטיח ומחכה לי שאבוא, או יורדת לעשות סיבוב קניות בפחים של שוק הכרמל.

היא אולי הייתה יצור חולני, מסריח ומעצבן שאי אפשר לסמוך עליו בכלום, אבל היה לה אופי טוב. אף פעם לא תקפה כלב או אדם, כמעט ואף פעם לא נבחה. אם היית זורק לה כדור או משהו היא הייתה הולכת ולוקחת אותו, אבל אף פעם לא מחזירה. זה המינימום המינימלי, הייתי גוער בה תמיד, אבל לשווא. הייתי רואה את כל הכלבים האחרים ומקנא: אני היחיד שהיה זורק כדור ורץ להביא אותו. פדיחות, כל הזמן היא הייתה עושה לי פדיחות.

אומרים שכלבים ובעליהם הופכים להיות דומים עם השנים. אני לא יודע אם זה נכון. למעשה, אני מקווה מאוד שזה לא נכון. לא הייתי רוצה להידמות לה ובשבילה אני מקווה שהיא לא הפכה דומה לי. אבל מה שכן, בדבר הזה – לעשות פדיחות – היינו די דומים.

 

ו.

אני מאוד עצוב והיא מאוד חסרה לי. הלוואי ועכשיו הראש שלה עוד היה על ירכי והייתי שולח את הטור הזה והיינו יורדים לעשות סיבוב. זה לא יקרה. שלום, כלבה טובה שלי. אני מצטער על הכל וסולח על הכל. לכי למקום שלך, איפה שזה לא יהיה.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד כפרי  On 27/02/2009 at 9:13

    שני כלבים הבאתי לוטרינר.
    שניהם, סלוקים, החזיקו עם דופק גם אחרי מנה שניה של פנטל , שניהם היו צריכים מנה שלישית.
    סלוקי לא מוותר, עד הסוף, גם כשכבר לא נשאר על מה לוותר.

    עצוב, כל כך עצוב.

  • עוברת אורח  On 27/02/2009 at 9:34

    מי שמגדל כלב יודע שבעל חיים זה הוא אנושי לא פחות, ולעיתים קרובות יותר, מבני אדם.
    יהי זכרה ברוך.

  • מיכל  On 27/02/2009 at 9:51

    כתבת מקסים.
    יהי זכרה ברוך!

  • מיכל  On 27/02/2009 at 10:06

    לוקח זמן להבין שהיא איננה. אתה תמשיך להיות רגיל לראש על הירך ולדבר הזה שמסתובב לך בבית ורובץ היכן שהוא רובץ עוד תקופה לא קצרה. נראה שאהבת אותה מאוד.
    תודה שהבאת תמונה.

    יהי זכרה ברוך.

  • תומר  On 27/02/2009 at 10:12

    מאוד יפה.
    תנחומים, מעומק לבי.
    she's in doggy heaven now,
    אין מה לדאוג.

  • עופר  On 27/02/2009 at 10:27

    גאוני

  • זאב ארליך  On 27/02/2009 at 10:36

    תודה רבה על רשומה נוגעת ללב, ונשארת בו.

    אבא של ידידה, צייר ומשורר בשם משה הופמן ז"ל בקובץ השירים "זר צנוניות" כתב:

    אני מאד קשור לחומי
    יש לי הזדהות עם חומי
    למרות שאני יותר כלבי
    מאשר הוא צייר

  • קובי  On 27/02/2009 at 12:36

    לפני 15 שנה עברתי "חוויה" דומה עם כלבי בן ה-13. עד היום אני בהרגשה שזה לא היה מחוייב המציאות וזה קורע אותי. הבטחתי לעצמי לא לקחת יותר כלב אבל לא עמדתי בהבטחה. לאחר שנה אימצתי שוב גור מקסים. בעוד חודשיים הוא יהיה בן 14 ואני כבר מסוייט מהאפשרות ששוב אצטרך לחזור על ה"חוויה". בינתיים הוא הוא בסדר גמור.כתבת יפה ונהניתי גם מהעצבות וגם מהצחוקים בכתבה.

  • יוסי  On 27/02/2009 at 12:47

    תודה!

  • עוזב קיבוץ  On 27/02/2009 at 12:54

    קשה וכואב לראות יצור חי סובל,
    חוסר האונים הזה והפרידה הצפויה.

    ואחר כך הגעגועים.

    שתנוח על משכבה בשלום,
    לפחות היא זכתה להספד ראוי.

  • חיים שיבי  On 27/02/2009 at 13:09

    גולדי השחורה – נטשתי כשנסעתי לארה"ב. השני, ברונו – אייריש סטר – היה יפה אך לא חכם ולא הסתדרנו. השלישי – רוקי, גולדן רטריבר – היה למעשה וכל חייו הנאמנים הכלב של הילדים. הרביעי- רסטה- מרימנו אברוזה – נשך לי שני שכנים ויצאתי בנס מתביעה. החמישית – דידי, זאב מעורבת בהסקי – היא סוף סוף בדיוק מה שרציתי.עד 120 דידי. מבין ומשתתף בצערך. .

  • תמר  On 27/02/2009 at 14:50

    כתבת כל כך בכנות וזה מקסים,
    לא אסתיר שגרמת לי לקרוא בדמעות

    מסכימה עם עוזב קבוץ על הזכייה להספד ראוי
    וגם ללוויה ראויה
    שיהיה רק טוב

  • אורה  On 27/02/2009 at 15:35

    הכלבה המתוקה שלנו פולי הגיעה כמעט לגיל 18. גם לה ערכנו טקס קבורה – כל הקשיים בסוף- כפי שאתה מתאר אותם, כל כך אמיתיים. אחר כך, תחושת החסר. אבל אצלי כבר אף כלבה לא תחליף אותה. הפרידות הללו קשות מדי.

  • אחד שעבר את זה  On 27/02/2009 at 15:49

    אין מילים לתאר, את עומק הרגש, את חוזק השייכות, ואת עצמת החיבור, שיש לאדם עם חייתו.
    עברתי את זה עם מיצי שלי בגיל 12, כשחזרתי הבייתה מבית הספר ומצאתי אותה דרוסה על הכביש, אחסוך מכם את התאור, אבל זה השאיר בי טראומה לכל החיים. נשבעתי שלעולם, תמיד, יהיו בצל קורת בייתי בעלי חיים (כאילו שאנחנו לא סוג של בעל חיים) וגם היום אני וזוגתי חולקים את יצוענו, עם חתול וכלבה מקסימים, וגם כשהם קצת מסריחים, אנחנו עדיין אוהבים אותם ומעניקים להם חום, אוכל וקורת גג, בעולם קר ומנוכר.

  • כ.  On 27/02/2009 at 16:00

    ואני, קשה לי לדמוע על כלבים.
    אבל הצלחת.

  • רונית  On 27/02/2009 at 16:07

    הבוקר זכיתי למצוא את ההארד קופי שלך סופסופ בבית הקפה. הרסת לי את תחילת ארוחת הבוקר. קראתי בדמעות, בזכרון כואב על ימיו האחרונים של שרלוק החתול שלי. גם אני לא אהבתי חתולים, וגם אליו התייחסתי רע, וביקשתי סליחה על הכל כשמת. אהבתי אותו מאד. גם לי היתה חסרה הנוכחות השקטה שלו בבית תמיד, והבת שלי עדיין מדברת עליו (נראה לי שהילדים שלך קטנים מידי, אבל הפרידה ממנו סיפקה להם כמה תובנות מרגשות על מוות ופרידות וזקנה). מעולם לא הצלחתי להגיע לכנות כמו זו שלך בטור הזה. הצחקת אותי מאד וריגשת מאד, ושולחת לך ניחומים ואיחולי יצירה וכתיבה גם עם ירכיים ריקות.

  • אילנית  On 27/02/2009 at 16:10

    משתתפת בצערך

  • דרור פויר  On 27/02/2009 at 19:48

    תודה רבה לכולכם

  • ח ל י  On 27/02/2009 at 21:58

    שניים כבר לטפתי אצל הוטרינר עד שעיניהם נעצמו וזו שעכשיו, כבר מתחילה לעשות סימנים של מחלה.

    כתבת כלכך יפה, והכי יפה בעיני היה שלא הזכרת את שמה. היא הייתה רק שלך ונשארה כזו גם עכשיו.

    🙂

  • אורית עריף  On 27/02/2009 at 23:19

    לבכות.

  • ליאת בר-און  On 28/02/2009 at 9:48

    גם אני עברתי את זה
    תקרא אם בא לך
    http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=33010&blogcode=7374041

  • בתיה  On 28/02/2009 at 10:06

    קראתי הבוקר את מה שכתבת, הדמעות זלגו חופשי. סיפורים על כלבים קורעים אותי. נדמה לי שגם זיהיתי את אלון ספדיה הוטרינר (גם שלנו) או רק קל יותר לדמיין מישהו מוכר. מיקמיק, בן 5 שהוא כלב עקשן, בעל הפרעות אכילה, מנטליות של ניצול שואה וסוציופט לכלבים אחרים (מאז שנאלצנו להוריד לו את גאוותו) מכשכש לזכרה בזנב. גם ג'עלולי, שנפטרה בשיבה טובה לפני שלוש וחצי שנים, בוודאי מזמינה אותה לארוחת מלכים בגן עדן. אני לא יכולה לדמיין איך חיים בלעדיהם, את מי מוציאים לטיול במקום עוד מריבה משפחתית, את מי מוצאים בעשר בלילה בתוך הצפרדע הירוקה של הזבל, או איך עושים אמבטיה לכלב שהתגלגל בצב מת מאד שנסחף לחוף. לא צריך לאהוב כלבים, צריך לאהוב את הכלב שלך ונשמע שאתה אהבת אותה מאד. תנחומיי

  • נינה  On 28/02/2009 at 10:24

    להיפרד מיצור חי שליווה אותנו במשך שנים.
    האהבה שלהם היא משהו שאנחנו, כנראה, די איבדנו.
    הם עולם שלם, והעולם הזה ילווה אותך עוד הרבה זמן.
    הם ממשיכים להיות נוכחים הרבה לאחר שמתו.

  • דוד שליט  On 28/02/2009 at 13:27

    כמו לרוב פה, הקטע היפה והמצער הזה הזכיר גם לי את אובדן הכלבה שלי, לא במוות, אלא מסירה לרגל נסיעה לפני שנים. היא עזבה בזרועותיה של ילדה אוהבת, אבל כשהסתובבתי חזרה לדירה הריקה בקע ממני קול בכי נורא, שלא ידעתי שקיים בי

  • טליה זליגמן  On 28/02/2009 at 14:36

    כשליוויתי את כרמלה לווטרינר, מצאתי נחמה בכתיבה עליה ובתגובות לפוסט. מגיעים לא מעט אנשים לפוסט הזה אחרי חיפוש של המחרוזת

    פרידה מכלב""

    יש עכשיו שני גורים חדשים שמנסים למלא את החלל

    http://www.habitu.org/blog/2008/06/16/charma/

  • ג.  On 28/02/2009 at 18:53

    תתבייש לך.

  • שמרלינג  On 28/02/2009 at 20:33

    וגם אצלי הנקודה הזאת מאוד רגישה, כמו אצל חלק גדול מהמגיבים.
    אהבתי שכתבת בכנות ולא ניסית ליפות כלום. אני מקווה שאפשר ללמוד מדברים ושהכלבים שלנו, גם בהיעדרם, מלמדים אותנו דבר או שניים. אל תתן לחרטות שיש בך עכשיו להתמוסס.

    משתתף בצערך.

  • שמרית  On 28/02/2009 at 20:34

    בכיתי וצחקתי ביחד. שולחת לך חיבוק }{

  • אירה  On 28/02/2009 at 20:41

    היא נשמעת שהייתה נפלאה. אני שמחה שזכתה לבת כזה שדאג לה עד הרגע האחרון.
    הייתה נשמה טוב הומלאכית נשמעת.
    שולחת לך את תנחומיי וחיבוק.
    אירה

  • מיטל  On 28/02/2009 at 21:15

    לאהוב…

    והיא זכתה בבעלים טוב .

  • אליס  On 01/03/2009 at 5:23

    יש לי שני כלבים, אחד סוגר איתי 6 שנים והזקנקן שלו מלבין, והשניה- התינוקת שלי כבר בת שנתיים…
    בכל פעם שאני קוראת כזה קטע, אני פוצחת בסימפוזיון בכי מתמשך-
    רק מהמחשבה מה יקרה כשהם יגיעו לשלב הזה,
    כשאני אצטרך להפרד…
    נכון שזה משגע אותי לצאת ב6בבוקר בגשם מטורף רק כדי לגלות שאין להם שום תוכניות להשתין אלא רק להרטיב אותי עד העצם,
    או שאין מצב לצאת למסיבה בלי לדאוג לבייביסיטר,
    או שאני חוזרת הביתה מהעבודה ומגלה קונפטי שעשוי מכתבי שלום עליכם עליו השלום…
    נכון שהם מרגיזים ואגואיסטים ונודניקים לא נורמאלים,

    אבל אני לא יכולה לחיות בלעדיהם,
    והכל הכל הכל שווה את החיוך שלהם והאהבה האינסופית שהם נותנים כשהם איתי.

    תנחומי איש יקר,
    אני בטוחה שהיא אהבה אותך עד השמיים,
    ועדיין אוהבת.

  • אהוד אמיר  On 01/03/2009 at 14:47

    היא הראשונה שחשבתי אי פעם להדליק לזכרה נר.
    ולא, בלי קשר לרבין, שגם אני בכיתי כמו תינוק כשהוא הלך.
    הלכו לי הרבה כלבים.
    פונצ'ו הגדול, הג'ינג'י והחתיך קפץ מהגג כשהייתי בן 14. רק לא הגיע לקרקע. החבל עצר אותו.
    חצי ברח (כלב בשם חצי. לא חצי כלב, ולא חצי ברח וחצי נשאר. פיצול האישיות עוד לא הגיע לכלבים. לפחות לא לאלה שאני גידלתי).
    מוקי מתה בגיל 18, לפני חודש. כמו שתיארת, הרבה ימי גסיסה והשתנה וחירבון, ובסוף הלכה לישון ולא קמה. עד עכשיו לא בכיתי. אולי כי 10 השנים האחרונות שלה היו אצל אמי, ובזמן הזה אימצתי תולעת מסריחה ונובחת שעונה לשם "הופי". זה קיצור של הופמן, ולא, השם העקום הזה לא ממני. כך קיבלתי אותו.
    והוא בן 11, ואיתי יותר זמן מאשתי. זה לא אומר כלום, אני רק מציין עובדה.
    מסקנה (שאליה מגיעים הקשישים רק בערוב ימיהם, אחרי שהכו יותר מדי ילדים וצעקו על יותר מדי ילדים) – אף פעם לא מאוחר להתחיל להיות בן אדם, במקום תולעת אגו ויצרים.
    יהי זכרה ברוך. בחיי.

  • איתם  On 01/03/2009 at 20:07

    בעקבות הטור האחרון בגלובס,רציתי להגיד תודה ושריגשת אותי עד דמעות.רציתי לחזק אותך.
    גם לי יש כלבה-צ'ילי שמה,טריירית מעורבבת שקשוקה בצבע חום בהיר,ורק לחשוב על הסוף איתה אני נתמלא בחרדת נטישה.אבל גם אני וגם אתה יודעים שכלב זה חוזה לא חתום של 12-17 שנים,אנחנו אוהבים והם עושים מה שהם רוצים-ותמיד מחזירים מעבר למצופה,ואנחמו תמיד לא משגיחים על הסעיף אחד לפני אחרון שאומר שהכלב יגיע לגן עדן "העצמות הטעימות" ואנחנו נשאר כאן לבד.אתה בטח שואל מה הסעיף האחרון?!-תמיד תקשיב לאישה.
    בכל אופן אני חושב שצריך מהר מאוד לאמץ חבר חדש למשפחה-עדיף בדמות כלב…לא נותר לי לחזק ולחבק,ותמיד שנזכור את הזמנים השמחים שכל כך אינטימים בין חותמי החוזה.

  • פסבדונית  On 01/03/2009 at 22:46

    כששניכם תהיו חתולים

  • פלאפי  On 02/03/2009 at 3:00

    יש לי כלב כבר 5 שנים קראתי את טור שלך בדמעות ו אני באמת לא יודע מה אני הולך לעשות כאשר הרגע הזה יגיע…

    אין ידיד נאמן מידיד על 4

  • מאיה  On 02/03/2009 at 14:46

    קראתי ודמעתי. הכלבה שלי כמעט בת 15, ואני מתחילה לפחד מהסוף… לפני שנה וחצי הצטרף גור אסופי שאולי יקל ולו במעט על הכאב. אין ולא יהיה כמו הכלב הפרטי שלך

  • חיים  On 02/03/2009 at 14:51

    החברה החדשה שבאה במקום אביבה עזרה לי רבות
    תרגיש טוב דרור

  • טלי  On 02/03/2009 at 16:51

    לא הפסקתי לבכות. רק מי שגידל חיית מחמד בחייו הבוגרים מסוגל להבין עצב נורא שכזה- ופרידה כואבת. אין לי ילדים אבל אני בטוחה שזו הרגשה מאוד דומה. לצערנו יש עוד הרבה כלבים וחתולים עזובים- ואנשים טובים כמוך יכולים להעניק להם בית חם. שום כלב אחר לא יהיה תחליף- כי אין תחליף ולכל אחד אופי משלו- אבל זה ממלא את הלב בשמחה חדשה ואהבה חדשה.

  • בני תבורי  On 03/03/2009 at 6:17

    אחרי שלוש חוויות דומות הדילמה קשה. האם לקחת עוד כלב או מספיק לתמיד. לא מתרגלים. כלב חולה הוא כמו ילד חולה ולשניהם אתה לא יודע איך לעזור.

  • ענת  On 04/03/2009 at 23:04

    פוסט יפהפה 🙂

  • ורד לב  On 05/03/2009 at 12:53

    תראה איזה קטע, כמעט אף פעם לא יוצא לי לבוא לפה ולקרוא (על אף שאנ רוצה) והיום דגדג לי והצלחתי ומה אני קוראת?

    תנחומיי לך,דרור, שהרי גם לנו היה איזה חלק בעמבה בתקופה רחוקה בה הייתה עוד צעירה ונאווה!

    גם לנו יש זכרונות טובים ממנה…

  • ברק  On 07/03/2009 at 21:20

    משתדל לקרוא כל פוסט שאתה כותב
    וזה הפוסט הכי מרגש שכתבת.

  • עפר ברוך  On 10/03/2009 at 12:35

    דווקא נראה לי שהיא הגרילה בעלים מאוד מוצלח, אוהב ורגיש, ואני בטוח שהיא מחייכת ממעל, בגן העדן של הכלבים, כשהיא קוראת את הפוסט ואת התגובות הנרגשות של הקוראים. בקיצור, אל תשנא את עצמך על כלום.זה לגמרי מיותר.

  • נוגה  On 15/03/2009 at 15:00

    יש לי דמעות בעיניים
    כל כך מוכר
    כל כך עצוב

  • מאיה  On 30/03/2009 at 19:28

    שיש לי אותה יותר מחצי מהחיים. וגם אני הייתי לפעמים כלבה לכלבה שלי.
    הייתי ילדה חסרת סבלנות בת 14, שאין לה כוח ב-12 בלילה לרדת עם הכלבה, שלוקח לה חצי שעה להחליט איפה תניח את התחת המלכותי שלה כדי להשתין. חלאס, כמה זמן יכולה כלבה להסתוב סביב-סביב,לעשות פוזה של "עומדת להשתין" ופ-תאום, בלי הסבר, להחליט שזה לא המקום הנכון, לסגור את החנות ולהמשיך לטייל ולשגע את הבעלים?
    אז עפה צעקה פה ושם.

    ועכשיו היא זקנה, ועדיין כ"כ קטנה, חמודה ועם עיניים בולטות ועגולות של שחקנית אופי. ומה אני אעשה בלעדיהן כשהן תעלמנה בקרוב מאד. תמיד אמרתי שהיא כ"כ מכוערת שזה כבר יפה.

    לאן, לאן הולכים הכלבים כשהגינה קפואה?

    (יופי, עכשיו אני יושבת בחנות איפה שאני עובדת, וכל מי שעובר יכול לראות אותי דומעת)

  • טל פורקוש  On 06/04/2009 at 14:16

    אני לא אוהבת כלבים ואני אפילו לא במחזור אבל ממש בכיתי ועוד במשרד באמצע יום עבודה

    אתה בסדר?

  • מיכל מרגלית  On 22/04/2009 at 21:15

    וואי, דרור, רק עכשיו נודע לי. אני קוראת אותך אחת לזמן מה, בוחרת באקראי מן המגוון.
    משתתפת בצערך. האם הזמן מרפא? האם הוא מכהה את כאב האובדן?
    אם בכיתי מול המחשב על עמבה, שאותה הכרתי רק משיחות מסדרון (שהתקיימו שלא בנוכחותה, אפילו), מה יהיה עליי כשיגיע זמנה של ג'ינג'ר?
    חזק ואמץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: