ביבשה, באוויר ובים – כל הזבל שבעולם

א.

מעל המיטות של הילדים תלינו את "הגולה הכחולה", התמונה המפורסמת של כדור הארץ שצולמה מהחלל על ידי האסטרונאוט האריסון שמיט בשביעי בדצמבר 1972 במהלך המשימה של אפולו 17. למה דווקא כדור הארץ ולא, אני יודע, פיל או ג'ירפה או הכותל המערבי או חוף הים? כי הכי היינו רוצים שהילדים יגדלו בתחושה שהם חיים בעולם, בעולם כולו, והעולם מרחף בחלל והחלל הוא אינסופי, בדיוק כמו האפשרויות שלהם. ונכון שזה לא נכון, כי האפשרויות אינן אינסופיות, אבל את זה עוד לא גיליתי להם. אז אם אתם רואים אותנו ברחוב, עשו לי טובה ואל תגלו להם גם אתם.

 

ב-72' הייתי בן שנתיים ובכל פעם אני מסתכל בצילום הזה, שבקצה העליון שלו אפשר לראות את ישראל, אני מדמיין שאני עושה זום אין רציני ביותר, מהחלל עד לפתח תקווה, ושם אני רואה אותי, פעוט בן שנתיים שבכלל אין לו מושג שאחד האריסון שמיט מצלם אותו מהחלל ובכלל אין לו מושג שיום אחד הצילום שלו מהחלל ייתלה מעל המיטה של ילדיו. אני מדמיין את עצמי, בן שנתיים, מרים עיניים לשמיים מתוך איזושהי תחושה עמומה שמישהו מביט בי. זהו שמיט. אני מנפנף לו בלי לדעת שהוא שם – היי, שמיט!

אם רק אפשר היה לעשות את הזום הזה הייתי מוכיח לכם שכל זה נכון.

 

תראו – אני אומר לילדים האלה שנשבעתי לא לכתוב עליהם בעיתון ומאז אני כותב עליהם לא מעט, ללמדכם מה שווה מילה של תינוק מפתח תקווה שצולם מהחלל ביום חורף כשהוא מנפנף לאסטרונאוט עליו טרם שמע – הנה, זה העולם שלנו. ופה למעלה ישראל, ובאמצע ישראל, אם מתקרבים, אפשר לראות, או לפחות לדמיין, את תל אביב. ועכשיו תביטו מהחלון שממנו נשקף הנוף הפראי והקדום של המטבח של השכנים ונסו להבין שכל זה – היבשות, הימים, הקרחונים, המדבריות והמטבח של השכנים – זה הכל באותו עולם.

כמה יפה הוא הצילום הזה של שמיט. כמה יפים הם החיים, לפעמים. כמה יפה היא הגולה הכחולה שלנו המרחפת בחלל.

 

ב.

אבל כל זה היה פעם, למרות שלא כל כך מזמן. החלל של היום לא כל כך דומה לחלל הריק והנקי שצילם שמיט. החלל של היום הוא מזבלה. גם אם כל הילדים בני השנתיים ינפנפו ביחד לאסטרונאוטים ויעשו להם היי, לא יוכלו לראות אותם בגלל כל הזבל.

אני חושב לא מעט, ולבטח הרבה יותר מדי, על תאונת הדרכים שהתרחשה בחלל בשבוע שעבר – תאונת הדרכים החללית הראשונה. שני לוויינים, אחד לווין תקשורת אמריקאי של חברת אירידיום ואחד לווין רוסי לא פעיל, קוסמוס-2251 שמו, התנגשו כשמונה מאות קילומטר מעל סיביר ופזרו ענן של אלפי רסיסים שממשיכים לעוף בחלל הקרוב ולבטח עוד ייגרמו לא מעט נזק.

אני מפנה מבטי מהצילום של שמיט, ניגש למחשב ומוריד מהאינטרנט הדמיית מחשב של סוכנות החלל האירופית שמראה את חגורת הלוויינים המקיפה את כדור הארץ: עמוסה, צפופה ומלאה באשפה מכל הסוגים, מחלקיקי לוויינים דרך שקיות זבל המכילות שאריות אשפה וצואה של אסטרונאוטים ועד לארגז הכלים של היידמארי סטפנישין-פייפר, אסטרונאוטית ממעבורת החלל אנדוור שבשנת 2006 שכחה אותו מחוץ לחללית. מאות אלפי, אולי מיליוני, חתיכות של זבל מכל הסוגים מרחפים בחלל במהירות של בין עשרים אלף לשלושים אלף קמ"ש או יותר. חפשו את ההדמיה הזו ברשת, היא תדכא אתכם עד למאוד. כדור הארץ נראה בה כמו תפוח רקוב מוקף זבובים. הוא עדיין מרחף, זה נכון, אבל בהרבה פחות חן.

 

פרסומים של נאס"א וסוכנויות חלל אחרות כבר מזהירים, חזור והזהר, מפני הסכנות של הזבל החללי ואף פרסמו הנחיות ליוצאים את האטמוספירה לא ללכלך ולהחזיר את הלכלוך ארצה, אבל משנה לשנה החלל שלנו רק הולך ומתמלא בפסולת. אולי הם צריכים לשלוח פקחים, שיעשו סיבוב בשמיים וירשמו דוחות למזהמים. אני מוכן להתנדב. הידעתם? אין שום מדיניות של החזרה או מחזור של לוויינים שיצאו מכלל שימוש. פה, בתל אביב שבמזרח התיכון שבכדור הארץ, מסתובבים אנשים ומפרקים גדרות ופסלים בשביל למכור את הברזל לסינים, אבל לא רחוק מכאן מסתובבות אלפי טונות של פסולת מתכת. תביאו אותה משם ותפתרו את הבעיה.

 

ג.

אני מביט בחלל המזוהם ומתמלא זעם – מה עשיתם לחלל שלנו, נבלות?! בדיוק אותו זעם מילאה אותי ההתנהגות הפושעת של השבוע: בשל תקלה במערכת הביוב שוב הוזרמו טונות של חרא (סליחה, שפכים) אל הים.

הים, החלל, האדמה, האוויר – הם מזהמים את הכל. הם זו המערכת, אגב, וצורת המחשבה היא בדיוק אותה צורת מחשבה: בהתחלה חשבו שהים גדול, אינסופי, ושאין בעיה לשפוך אליו זבל; חשבו שכדור הארץ יכול לספוג הכל באדמה הטובה שלו; אחר כך חשבו את זה על החלל. התוצאה: זבל בכל מקום. ואין הבדל במקרה הזה בין נאס"א, אגודן והילד שראיתי השבוע בכיכר רבין, מקלף לעצמו חטיף שוקולד ואת העטיפה פשוט עוזב לצנוח על הרצפה. הערתי לאימא שלו, אבל יש אנשים שמרוב שהם מייצרים זבל הפכו לזבל בעצמם. והדבר נכון למין האנושי בכללותו. כל האמנות והשירה והאהבה והצחוק שאנחנו מייצרים טובעים בזבל שאנחנו משליכים.

 

הדברים האלה פשוט מרתיחים אותי. כיכר רבין והחלל מבחינתי הם אותו מקום. זה העולם שלנו, והוא נהרס. מניה שיורדת תעלה בסוף, ואם לא היא אז מנייה אחרת, אבל אין לנו עוד עולם, וגם אם יום אחד נגלה כדור אחר שאפשר לחיות בו לא נצליח לצאת מהכדור שלנו – הזבל שאנחנו מייצרים ושופכים לחלל יטיל עלינו מצור.

יכול להיות שיש פה איזושהי אירוניה או צדק פואטי – שכולו ניחנק מהזבל של עצמנו – אבל אני מסרב לקחת את זה בהומור.

ויכול להיות גם שזה מחיר הכרחי לשלם: מי שרוצה תקשורת לוויינית, מי שרוצה לדעת בכל רגע מה מזג האוויר בקיטו, אקוודור, מי שרוצה להתגונן מפני הטילים הבליסטיים של אויביו, או בקיצור כל מי שחי פה בעולם שלנו – שישלם את מחיר הזבל. אולי, אבל רבאק: המחיר הולך ונהיה גבוה מדי.

 

ד.

ואפרופו מחיר גבוה: באוקיינוס האטלנטי, שגם הוא מרחף לו בחלל, התנגשו לפני כשבועיים שתי צוללות גרעיניות, אחת בריטית שקוראים אותה "ווגארד" ואחת צרפתית שקוראים אותה "לה טריומפאנט", כל אחת מהן שוקלת משהו כמו 35 טון ונושאת משהו כמו שישה ראשי נפץ גרעיניים ויותר ממאה אנשי צוות. התנגשו, פשוט ככה. לשתיהן נגרם נזק כבד, למרות שכל הצדדים מכחישים שדלפה קרינה, אבל לך תאמין לאנשים שלא מצליחים לראות ממטר צוללת של 35 טון. איך אפשר לומר שנזק כבד נגרם ובאותה נשימה להמשיך ולהגיד שכלום לא קרה?

 

ה.

גם במקרה של הצוללות, כמו במקרה של פסולת החלל או הזרמת השפכים לים, אפשר למצוא סוג של נמשל שממחיש מצוין את הפרדוקס, או אולי את האבסורד, ולבטח את הגרוטסקיות, של העידן ההיפר-טכנולוגי שאנו חיים בו.

ראו: שתי הצוללות מצוידות בטכנולוגיות המתקדמות ביותר לאיתור כלי שייט אחרים ולמעקב אחרים. יש להם רדאר ויש להם סונאר ומי יודע מה עוד יש להן. אבל מצד שני, שתיהן גם עמוסות בציוד מתוחכם לא פחות שכל מטרתו היא בדיוק הפוכה: לטשטש את יכולת האיתור והמעקב של כל מי שמנסה לבוא אחריהן. בדיוק פה, במרווח הבלתי אפשרי בין שתי המערכות האלה, מתרחשת תאונה כזו.

ככה זה כל העולם שלנו: מצד אחד אנחנו מתקדמים לאללה, מפתחים תרופות חדשות, ממציאים גאדג'טים מגניבים, מאריכים את תוחלת החיים ומדבירים את הבערות, אבל מצד שני, ובעזרת אותו תחכום ממש, אנחנו הורסים את העולם וכורים לעצמנו קבר. לנו, לילדינו ולילדי ילדינו.

כמה עצוב זה. אני עוזב את המחשב והולך לחדר הילדים, לבהות עוד קצת בצילום של שמיט ולחפש את עצמי בזום אין הפנימי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מאיר דויטש  On 22/02/2009 at 15:10

    דרור – שוב נהניתי. אני מאמין שאנחנו הקטנים, שלא משפיעים על הלווינים והחלל, חייבים להמשיך ולהעיר ולהטריד את מי שמזהם – אם ברמת הילד ואם ברמת התאגידים

  • בנימין  On 22/02/2009 at 15:44

    להוות השראה עבור הילדים. כל הכבוד לך.
    בנוגע לבעיית הזבל במסלולים הקרובים לארץ – זו אכן בעיה, אבל אנחנו כבר לא יכולים להשפיע על זה [בטח שלא כאזרחי מדינה שלמצער כמעט ואין לה תוכנית חלל], כדאי לחשוב טיפה יותר רחוק – על מרחבי החלל העצומים, למשל רק בתוך מערכת השמש שלנו, שלא זוהמו על ידינו כלל [עדיין?]. היופי בחלל הוא, שתמיד יש לאן לברוח.

  • יפת  On 22/02/2009 at 15:44

    אם כבר גלשת לשם ומצאת, לא יכולת לפנק אותנו בלינק להדמייה הנ"ל?

    מצאתי משהו כאן:
    http://www.google.com/hostednews/ap/article/ALeqM5i9JnIXKAcjQk9CWKPG1jeMentH6QD96COABG0

  • סמוראי  On 22/02/2009 at 15:44

    בכל פעם שהבת שלי שואלת איפה הפח? ואף מוכנה לצעוד קילומטר עם עטיפה דביקה קבורה באגרוף הקטן שלה, כי ככה היא חושבת שצריך, אני חושב שיש עוד תקווה

  • ולולה  On 22/02/2009 at 15:51

    בדיוק בשבוע שעבר ראיתי לראשונה את וול-אי וחשבתי על כל הררי הזבל האלו ומי ינקה אותם. ואז היה עצוב ופהפה באותה המידה. אני חושב על זה בעיקר בהקשר של צעצועי ילדים. הצעצועים היום הם כאלו שאתה קונה מתוך ידיעה שתזרוק עוד חודשיים. הם זולים נורא ומחזיקים מעמד בערך שעתיים. מצד שני – זה נורא קל לקנות לילד צעצוע.
    לא יודע. לא מגובש עד הסוף מה זה אומר.

  • Das Boot  On 22/02/2009 at 15:58

    משקל הצוללות הוא בין 14,000 ל-16,000 טון.

    אגב, שם הצוללת הבריטית הוא "וואנגארד" ולא כפי שנכתב.

    http://en.wikipedia.org/wiki/HMS_Vanguard_(S28)

  • אחד  On 22/02/2009 at 16:01

    ניגשתי לתמונה
    גלשתי לרזולוציה הגבוהה יותר
    עשיתי זום עצבני
    ובאמת
    קצת ימינה מתל אביב
    יש ילדון קטן מחניף יד אחת לשלום
    וביד השניה מחטט באף
    לא יכולת להתאפק קצת גם אז?

    נ.ב.
    קרא
    גחך
    ומחק את התגובה למען נקיונו של האתר

  • טלי  On 22/02/2009 at 17:13

    בין החיוך, הרחבת הלב, העדינות, האופטימיות והיופי של תחילת הפוסט לבין ההיפך הגמור של כל מה שבא אחר כך…

    משתדלת להיאחז בהתחלה, בכל זאת.

  • אהוד אמיר  On 23/02/2009 at 11:26

    הרי היא… אה… צוללת.

    שנית, אתה מטורף: "ארגז הכלים של היידמארי סטפנישין-פייפר, אסטרונאוטית ממעבורת החלל אנדוור שבשנת 2006 שכחה אותו מחוץ לחללית"?

    תגיד, באיזה עולם אתה חי? (זה בסדר, איך צורך לענות.) אתה לא חושב שהזבל של השכנים קצת יותר, אהמ, משפיע על איכות החיים שלך. אזוטריקן שכמותך.

    תמשיך כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: