סיפור כיסוי, חלק 2

א.

מעקב G: לקוראי הטור הזה שלפני שבוע הזדעזעו יחד אתי צפויה הפתעה נעימה – כיסוי הגשם חזר!

תקציר האירוע הקודם, לאלה שבדיוק היו בחו"ל או בממ"ד או בחמ"ל או בחפ"ק או בשב"כ: בשבוע שעבר, ביום גשם, נלקח בתוך המעון כיסוי הגשם שהיה פרוש ומאובטח אל עגלת התאומים שלי. האירוע אתגר בצורה משמעותית את אהבת האדם שלי, בה אני נאחז כטובע בים סוער, כמו גם את האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים מבפנים. איך יכול להיות שהורה יעשה ככה להורה כמוהו, זעמתי, איפה החמלה וההזדהות, קוננתי פה רק בשבוע שעבר כשאני שוצף, קוצף ומגדף.

כמו כל שמאלני טוב, מיהרתי ומתחתי קו ישר למלחמה בעזה, לאופן בו מתקבלים המתנגדים לה, לחוסר החמלה כלפי הקורבנות החפים מפשע בשני הצדדים, לקחתי את הכל קשה מאוד, הכללתי והכללתי ומכאן קפיץ קפוץ אצה רצה לי הדרך וטיק טק הגעתי למסקנה המתבקשת: אני, דרור פויר, בנאדם מאוד עמוק ורגיש. כל מה שאני רוצה זה רק להביא קצת אור ואהבה לעולם האפל, האכזר והמנוכר הזה.

 

ב.

אלא שעוד לא יבש הדיו, כמו שנוהגים לומר, ועוד לפני ששככו גלי האהדה הציבורית שזכיתי להם בגן בפרט ובעם בכלל בשל סיפורי המזעזע – גם, אגב, מתושבי הדרום, שיודעים להעריך סולידריות. זה חימם לי את הלב – הגיע טלפון נרגש ממנהלת הגן (היא קראה את הטור הקודם) שבישרה לי שכיסוי הניילון הושב למשרד. מה היה סיפור הכיסוי? לפי זה שהחזיר, לא שאלתי מי ואיני רוצה לדעת, מסתבר שמה שקרה זה פשוט שמטפלת הורידה בטעות והכניסה לתא המטען, שם שכב קצת יותר משבוע. זה הכל. נניח. אבל בסדר, נגמר.

כמה שמחתי לגלות. אבן גדולה נגולה מעל לבי. אין גנבים בגן שלנו, מה נחמד הוא, אצלנו הורה להורה כמו אח לגורל, ובכלל כל האנשים טובים, ליבם טהור, קרתה טעות, לא נורא, קורה, שטויות, העיקר שהכל בסדר. ניערתי מעלי את התוגה ואמרתי לשוב למוד של עסקים כרגיל: מלחמה, משבר, בחירות. יש חיים מחוץ לגן.

אלא שאז, וברוח הימים האלה, חשבתי שלא נכון יהיה לעבור את האירוע ההוא מבלי להקדיש מחשבה שניה, מעמיקה ונוקבת, לדרך בה טיפלתי במשבר. לערוך מין ועדת חקירה של הנפש, וינוגרד-פנימי.

מה וינוגרד-פנימי, אני יכול לשמוע חלק מהמגיבים, שגם בשבוע שעבר העלו את הטענה ההגיונית: כולה ניילון, מה אתה עושה עניין.

ובכן, ולאט: אני לא עושה עניין מהניילון, הניילון הוא משל. משל למה? לדרך האוטומטית בה אנו מגיבים. כי אני אנושי, כמו שאמר פעם אדם חכם, ושום דבר אנושי לא זר לי. ואני גם ישראלי, ולכן גם שום דבר ישראלי לא זר לי. אני מרשה לעצמי להניח שהגבתי ופעלתי במקרה הנ"ל כמו שהיו נוהגים רוב בני האדם והישראלים. כך שוינוגרד-פנימי הוא בהחלט במקום. ובמיוחד בימים כאלה, בהם מתבקש לעשות כמה שיותר שימוש בביטוי 'ובמיוחד בימים כאלה'.

 

ג.

המסקנות: אני גם עובר וגם נכשל. עובר, כי למרות מה שחוויתי כפגיעה מכוונת במקום כואב עמדתי על עקרונותיי, המשכתי להאמין בטוב שבאדם ולא נתתי לאירוע בודד (אם כי בסדרה של אחד מאלף, עוד פנינה בשרשרת) להסיט אותי מדרכי. נשארתי קול.

אבל גם נכשל, כי שבוע אחרי אני קורא והצורה בה הגבתי לא הייתה, איך נאמר את זה, כל כך קול או אוהבת אדם במיוחד. חרא, זבל, תולעת, כלב, מניאק – אלה רק חלק מהכינויים שהטחתי באותו אדם שמסתבר שלא עשה דבר. מה זו שפת הביבים הזאת? וכל ההכללות וההאשמות הבוטות, בשביל מה זה היה טוב? איך אתה יכול למחות בגסות נגד תרבות הגסות? הצרימה פשוט גדולה מדי. באמת, ככה להתנהג? להגיד לבנאדם כמוך שהוא לא בנאדם? הרי זה בלתי נסבל, גם אם הוא גזען, חשוך ואכזר לפי תפישתי. מה, לו לא מגיעה אהבה? אולי הוא תינוק שנשבה? גם הוא ראוי לחמלה, לא?

כנראה שהמנגנון האנושי והישראלי עבד אצלי בדיוק כמו שהוא עובד אצל כולם: דבר מה זעזע את עולמי ואיים לערער את אחת מהנחות היסוד שאני מאמין בהם. עולמי התערער, חרב, אימצתי נקודת הסתכלות חדשה ואפלה על המציאות, כל זה רק בשביל לגלות שלא חדשה ולא נעליים, בעצם כל הזמן רק התבצרתי בעמדה הישנה שלי והתחפרתי בתוכה עמוק יותר. לא, אני אומר לעצמי, אין סיכוי שזו תגובה אוטומטית, אני הרי אדם חושב והכל, ודאי שחשבתי גם על זה. אבל אולי היא אוטומטית בכל זאת. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא לו לאדם בחייו לשנות את דעתו בעניינים עקרוניים באמת? פעמיים? שלוש? ברוב הפעמים אנחנו חוזרים למוכר ולנהיר.

 

ד.

אבל אתם יודעים מה, זה עוד מילא. את העובדה שנשארתי שמאלן אוהב אדם גם אחרי שגנבו לי את הכיסוי וקראו לי בוגד אחרי שהצטערתי על המתים של הצד השני אי אפשר ממש לזקוף לחובתי. אמונות עמוקות לא בקלות מתחלפות. צריך יותר מכיסוי אחד והרבה יותר ממלחמה אחת כדי שאדם יחשוב שטעה. לא, לא טעיתי, אני חי בשלום עם עצמי. גם אין לי שום בעיה עם אחיי שאותו אירוע בדיוק יכול לבצר אותם בעמדה ההפוכה בדיוק. זה אנושי, ואנושי זה טוב.

אבל בעוד שעם הכניעה למנגנון האנושי אני מרגיש בסדר, הרי שממש לא נוח לי עם הדרך בה השתלבתי במהירות במנגנון של השיח הישראלי, ואני מדבר על הקללות וההכללות, על ההתלהמות וההתבהמות. באיזו קלות וטבעיות מצאתי את עצמי מחרף ומגדף, עוד רגע והייתי צורח על עצמי שאתן לי לגמור משפט. וזה עוד בלי שיש לי טלוויזיה בבית. מאיפה זה חלחל אלי? עם המים? דרך האוויר? או בעבע דרך האדמה אל סוליות הנעליים החדשות שקניתי ומשם ישר למוח (אני פשוט חושב הרבה על הנעליים שלי).

כמה קל ונעים היה לחלק את בני האדם לקבוצות: אלה בסדר, אלה לא בני אדם, עם אלה אין על מה לדבר, אלה לא יבינו ולאלה אסור להאמין למילה. העולם היה כל כך מסודר וברור. ואתם יודעים מה, זה היה קל מדי, ועולם קל הוא עולם משעמם.

 

ה.

ההתלהמות היא רעה חולה. היא רעה חולה כי היא משטחת את המציאות. ההתלהמות היא עצלנות. כשאנחנו מתלהמים אנחנו עושים עבודה קלה, לא רק לעצמנו, גם לצד השני. אתה פשיסט רוצח נאצי אטום, אתה בוגד אוהב חמאס שונא יהודים יפה נפש. אפשר לראות בזה סוג של סולידריות לרעה. כל אחד רק מרים לשני להנחתה ומחכה לתורו שיגיע: אתה תיתן לי לגמור משפט, לא – אתה תיתן לי לגמור משפט. אבל האמת העגומה היא שאין שום משפט של הצד השני, ולא משנה באיזה צד אתה, שאתה לא יכול לגמור בעצמך. יותר מזה, והרבה יותר עגום: אין שום משפט שבאמת חשוב לגמור אותו. בוא תגיד לי שוב שאני רוצח ואני אגיד לך שאתה בוגד, או להפך, ונסגור עניין.

 

ו.

אז אם אני לא מעוניין לעשות את העבודה של היריב האידיאולוגי שלי לקלה יותר, הדבר הראשון שעלי לעשות הוא להפסיק להתלהם. להתחיל להקשיב קודם כל למה שאני אומר, לא לגלוש לדיבור על אוטומט. להיות עדין וחד. בשלב הבא אפשר אולי להקשיב לו. זה כבר יפתיע אותו לאללה. מי יודע מה יהיה אחר כך.

ההתלהמות רוצחת את השיח הציבורי, אם אפשר לקרוא ככה למה שקורה סביב. חייבים להפסיק להתלהם כל הזמן. אני מוכן להיות הראשון. לבדוק איך זה הולך ולחזור לספר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On 19/01/2009 at 18:04

    אפשר לנסות להבין למה כאן ברשימות אי אפשר להצטער על הקורבנות החפים מפשע ועדיין לתמוך במלחמה ?

    אפשר לנסות ולהבין למה כולם צורחים פשעי מלחמה כל הזמן ומי מינה פה את כולם לשופטים ותליינים ומומחים לדין בינלאומי ?

    ולמה כולם חושבים שהומניות מחסלת כל אפשרות להיות פטריוט ולוחם ?

    נ.ב. אהבתי מאוד את הפוסט שלך. הכאה על חטא מראה אנושיות רבה. אתה בהחלט ניחן ביכולת להתלהם, להתעצבן ולקטול מילולית והעובדה שבחרת לחזור כך כאן אומרת הרבה. שא ברכה.

  • גיל  On 19/01/2009 at 18:23

    אתה הגבת לתסריט הכי הגיוני שחשבת שהתרחש, ובמידה והוא היה נכון אז התגובה הייתה נכונה. קרה תסריט פחות סביר אבל זה לא אומר שום דבר בעיניי, הרי לא תקפת אף אחד באופן אישי.

  • טלי  On 19/01/2009 at 18:27

    אני מודה שבשטף האירועים עניין כיסוי הניילון שלך נשמט ממני (אתקן את המעוות), אבל הוינוגרד הפנימי שלך מצויין, חשוב וכן.

    אין ספק שזו משימה קשה, קשה מאוד, אבל גם אין ספק שהיא הכרחית. תודה (-:

  • אסתי  On 19/01/2009 at 18:43

    וזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו, רק תתן לי לגמור את המשפט, כן?

  • רונית  On 19/01/2009 at 20:29

    שלא גניבה היא אלא בלבלה בלבד.
    שיהיה לך בהצלחה לא להתלהם.
    אני מעניין אותי מנין הגיע השורש המוזר הזה, ומתי החל להיות כה אופנתי. הרי לפני עשר שנים המילה לא ממש היתה בשימוש.
    כפפה, מישהו?

  • ליאת בר-און  On 19/01/2009 at 21:26

    ושבו ניילונים לגנם.

  • אסי סיקורל  On 19/01/2009 at 21:37

    הוא שיש לנו נטייה אוטומאטית לראות כל מעשה שנעשה כרע, כנגוע בכוונות רעות, להיות חשדנים תמיד במקום מאמינים. מאמינים שכנרה נפלה כאן טעות – לא משיהו עשה לנו משהו בכוונה. לרוב אנשים רוצים להיות טובים אבל בכל זאת אנחנו שופטים את רעינו לחומרה. כמעט תמיד לחומרה.
    תמיד צריך להיות אשם – בכל אסון, בכל פשלה, בכל פיאסקו. תמיד יש אנשים שטעו – והם צריכים לשלם. תודה על התזכורת!

  • עידית  On 20/01/2009 at 8:15

    שחקי כי באדם אאמין…

    כי עוד נפשי דרור שואפת.
    ודרור כמו דרור.

  • שרון לוזון  On 20/01/2009 at 9:34

    יש עדיין מקום לתהיה. האם הנדון ראה את הכיסוי והחזירו ברגע שהבחין בו? או שחיכה כמה ימים, לראות אולי זה עובר.
    או שקרא את הטור, ונבהל.
    כשאתה רואה קרש זרוק באמצע הכביש. אתה קופץ ומזיז אותו הצידה?

    גם זה מדד לאנושיות

  • אהוד אמיר  On 20/01/2009 at 13:23

    1
    האם הייתי ממשיך לא להתלהם גם כשמולי עומד קשקשן שלא יודע לסתום את הפה? חופש דיבור וכו', אבל לפעמים אני מתגעגע לגולאגים. שם ידעו לטפל ב-ק'. לא ק' של קפקא. ק' אחר. עזבו. לא רוצה להסתבך.

    2
    אני נגד המלחמה הזו מיומה הראשון, בניגוד למפלגת הריאקציה מרצ. מעניין איפה הייתה נמצאת ההומניטריות שלי אם הייתי תושב אזור שבו המצב היה גורם לבת שלי להשתין מפחד במיטה. סתם מחשבה. אני מקווה שעדיין הייתי מתנהג כמו עז א דין אבו אל עייש, הרופא משיבא/עזה, שאיבד שלוש בנות מפגז של צה"ל ועדיין מטיף בגרון ניחר לשלום, לתקווה, ברוח בה חינך את בנותיו ז"ל.

    3
    ותודה שהקשבת עד הסוף.

  • תומר  On 20/01/2009 at 14:14

    זה בדיוק כמו שחוזרים מחו"ל ואומרים אני אתחיל להיות אדיב בכביש, אתן לאנשים לעקוף אותי בתור בסופר אם הם מבקשים רק מוצר אחד – כי הם כנראה באמת ממהרים, אחייך לזקנה שרוצה לחצות את הכביש.
    זה מחזיק בדיוק יומיים.
    אני נותן לך שבועיים כי אתה ממש ממש לוקח אתז ה ברצינות, וגם כי אתה שמאלני…

  • חיים  On 20/01/2009 at 16:15

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/842/010.html
    שלא תטען שלא ידעת

  • כ.  On 22/01/2009 at 22:27

    שאין מצב שזה נגנב.

    וגם הצעתי להכתיר את רונית כמלכת המגיבות, אבל אולי זה בעצם התלהמות.

  • נורית  On 25/01/2009 at 15:45

    אני מאמינה שגם לו התגוררת באחד מישובי קו העימות היית שומר על ההומניות. השאיפה לשלום, האמונה בהידברות ובעיקר ההתנגדות לאלימות לא חייבות להיעלם במצב של פחד וסכנה. כמי שגדלה ליד הגבול ושרבים מחבריה מכירים מקלטים מבפנים – אני יודעת שזה אפשרי. ואולי אפילו להיפך – דווקא מי שיודע שיהיה הראשון להיפגע, אמור לשאוף אולי יותר מכולם לכינון יחסים טובים עם השכנים, הקרובים אליו כל כך. אולי דווקא מי שידע הפצצות ומכיר את אימתן – ימצא אמפטיה למופצצים אחרים באשר הם, ולסבלם. קולות אחרים קיימים גם בישובי עוטף עזה, ועדות רהוטה, יפה ועניינית לכך תוכל למצוא כאן:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653564,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: