על כיסוי נגד גשם ואהבת אדם

א.

אהבת האדם שלי, ויחד איתה האמונה שלי כי כולנו בסופו של דבר טובים מבפנים, ספגה השבוע עוד בומבה ישר לתוך הסרעפת. זו לא המהלומה הראשונה שסופגת אהבת האדם שלי, כמו גם האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים, הו לא, אבל ממכה למכה זה רק הופך יותר כואב.

 

מעשה שהיה כך היה: באחד מהימים הגשומים של השבוע שעבר לקחתי את הילדים בבוקר לגן. הרחוב צהל לקראתנו, כמו כל בוקר, טומן בחובו שלל הפתעות (הנה חתול! הנה שלולית!) וצופן שלל הבטחות. לכל אחד היה ביד את הביסקוויט שלו ומצב הרוח היה מרומם, כמעט הייתי אומר אופורי. שמתי אותם בגן ולפני שיצאתי החניתי את עגלת התאומים החבוטה שלנו בחניון העגלות הצפוף תמיד, כמו כל בוקר, וציפיתי אותה בכיסוי הניילון השקוף נגד גשם. הידקתי טוב טוב את התופסנים, שאף טיפה לא תחדור, והתפניתי לעסקיי חובקי העולם.

כשחזרתי אחר הצהרים לאסוף את פירות אהבתנו ולהתחיל את המשמרת השניה של היום, כיסוי הניילון לא היה שם. מישהו לקח אותו. לא סתם לקח, התאמץ לקחת: צריך לעבוד קצת כדי לשחרר אותו.

מכירים את זה שאתה קולט שנדפקת, אבל מסרב להאמין שזה באמת קורה? בהתחלה לא קלטתי שמשהו חסר, לקח לי דקה להבין שזה לא שם. מאחר ואני כאמור טיפוס תמים ואוהב אדם חשבתי לעצמי שאולי מישהו לקח בטעות, מטפלת או סבתא, אבל יום חלף, ועוד אחד עבר בסך, וגם הפתק הבולט שהדבקתי לדלת הגן (שנוסח: מי שלקח בטעות וגו') לא החזיר את הכיסוי. ימי הגשם חלפו, והכיסוי לא חזר.

 

ב.

עכשיו תגידו לי אתם: מי המניאק, מי הכלב, מי התולעת, מי זה שגונב כיסוי גשם מעגלה של תאומים, ועוד בתוך גן ילדים? זה הרי חייב להיות הורה כמוני וכמוכם, אולי גם לו יש תאומים, אולי לא, אולי אנחנו מהנהנים אחד לשני בוקר טוב בשעת ההגעה ולהתראות בשעת האיסוף, אולי בהדלקת הנרות בחנוכה ישבנו אחד ליד השני. איך אפשר לעשות דבר כזה? נכון, זו לא הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, זה דבר קטן ובנאלי, ובכל זאת. בתוך הגן, ביום גשום, כיסוי ניילון, עגלת תאומים – איך הורה אחד יכול לעשות דבר כזה להורה אחר? כמעט שבוע עבר, ובכל פעם שאני חושב על זה אני מקבל מחדש את אותה הבומבה לתוך הסרעפת ומתמלא עלבון וזעם.

כתבתי פה לא מזמן על האחווה ההורית שאני חש אל השותפים שלי לגורל הנהדר של תאומים, על החיוך הקטן שאנחנו מחליפים כשאנו חולפים האחד מול השני ברחוב, דוחפים עגלה רחבה מדי דרך רחוב צר מדי, מנווטים כווסקו דה גמא בין טוסטוסים, מכוניות, צואת כלבים ורוכבי אופניים. איפה כל זה? לאן זה נעלם?

מי החרא שיכול לעשות דבר כזה? החידה הזו לא נותנת לי מנוח.

 

ג.

אני חושב על האדם הזה. מהיכרותי רבת השנים עם המין האנושי אני יודע שאין כמעט אף אחד שבבוקר, כשהוא שוטף פנים ומצחצח שיניים מול המראה, מביט בבואתו הנשקפת אליו ואומר לעצמו: אני זבל של בנאדם, היום אעשה משהו רע. האור בו אנו רואים את עצמנו תמיד מחמיא.

אני די בטוח שלא מדובר באדם שיש לו עסק למכירה וקניה של כיסויי גשם גנובים מעגלות תאומים. אני גם די בטוח שלא מדובר במשהו אישי, אין לי אויבים בגן, גם לא לילדיי. הרבה יותר סביר להניח שמישהו אחר גנב לגנב שלי את הכיסוי שלו, והוא – שרק דאגה לילדיו מניעה אותו, כמובן – גילח את שלנו, נתן את הדחיפה הקטנה שלו לגלגל הגדול של הרוע. כאילו שהרוע היה צריך את זה.

אני גם ממש, אבל ממש משוכנע, שהגנב שלי חש את אותן התחושות שלי כלפי הגנב שלו. ובכל זאת, הוא לא היה חייב לעשות את זה. הוא בחר ברוע. אולי בהתקף רגעי, אבל הוא בחר. הוא זכר את העלבון והזעם שהוא חש כשגנבו את שלו ובחר להעביר את זה הלאה.

הבחירה שלי, מיותר לומר, תהיה לצאת פראייר. ללכת ולרכוש כיסוי. אני לא אגנוב כיסוי של מישהו אחר. הרוע הספציפי הזה, הקטן, הבנאלי וחסר החשיבות, ייעצר אצלי.

ועדיין, זה כל כך מעצבן!

 

ד.

אני מתעקש לשמור על אהבת האדם שלי, כמו גם על האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים מבפנים. זה הרבה יותר גדול וחשוב מכדי לזנוח את זה רק בגלל עוד חרא קטן, גנב עלוב. זה לא קל, האמינו לי, אני לא יכול שלא להביט בהורים האחרים בגן ולחשוב מי זה יכול היה להיות, למרות שברור שזה מי שהכי פחות אאמין עליו. זה קשה, אבל אני מתעקש לא לחשוד בכולם ולא להכליל. אני ממשיך לחייך לכולם בבוקר.

כן, בדיוק, פראייר.

 

ה.

ומהקטן לגדול. אומרים שבימי מלחמה אנשים נהיים טובים יותר, שהעם מתאחד. אני עוד לא מצאתי לזה שום סימוכין במציאות של הימים האחרונים, ימי המלחמה בעזה. ההפך הוא הנכון. נראה שרוב האנשים מתעקשים דווקא להקצין, להתנהג באלימות ייתר. אני רואה את זה בכל מקום אליו אני הולך, והדבר כואב לי עד מאוד.

האלימות הזו באה ממקום אפל במיוחד. חוסר חמלה, חוסר סולידריות, חוסר כבוד למי שלא חושב בדיוק כמוך, וכמובן: חוסר חמור בהבנה שגם בצד השני יש בני אדם. והצד השני הוא כל צד שהוא לא הצד שלך. הכל כל כך שחור ולבן, בעיקר שחור. כל אחד מתבצר במשבצת שלו ושונא את כל המשבצות האחרות.

 

ו.

אבל אני מסרב להיכנס למשבצת. הראייה האינפנטילית של חלק גדול מהתומכים במלחמה כאילו חמלה כלפי ילדים שנהרגים בעזה באה על חשבון ילדים שנפגעים בדרום הארץ היא פשוט מקוממת. חמלה אף פעם לא באה על חשבון, זה בדיוק מה שהופך אותה לכזו. אדם, בטח הורה, שליבו לא מתכווץ ועיניו לא דומעות כשמשפחה עזתית שלמה, על ילדיה הקטנים, מתה בהפצצות – אני לא מאמין לחמלה שהוא חש כלפי תושבי שדרות, אשדוד או אשקלון. חמלה השמורה רק לצד אחד היא חמלה מזויפת, ומאחר ואין אנושי יותר מהחמלה הרי שגם האנושיות שלו מזויפת. הוא אדם מזויף. זיוף של אדם. בידיעה שפורסמה ב-ynet על מות המשפחה הגיבה אחת המגיבות, דורית שמה, ב:"יופי!". דורית – את לא בנאדם. את ושכמותך איבדתם צלם אנוש.

אתה לא צריך לחוש בדיוק את אותן התחושות כלפי הישראלי והעזתי, אתה יכול לבחור צד, אתה יכול להצדיק את המלחמה, אתה יכול לחשוב שהאשם האמיתי במותם הוא בכלל החמאס, אבל ברגע שאיבדת את הרגש הכי בסיסי, את העצב והחמלה כלפי האחר, כלפי החלש, ברגע שאתה מצדיק מוות מיותר, שלא לומר שמח עליו, איבדת את עצמך.

האמינו לי, אני עם אחי ואחיותיי תושבי הדרום, אני עם כל חייל וכל חיילת וכל אמא ואבא וילד וילדה, אני אוהב את הישראלים – הם בני עמי. אנחנו מחוברים. זו אינה מליצה. אבל כואב לי גם על החפים מפשע שנהרגים בצד השני. זוהי לא עמדה פוליטית, אני בכלל לא בעד החמאס ואין לי רצון מיוחד לחלק את ירושלים. לא. אני בסך הכל בנאדם. כמוך, כמוהם. זה המינימום הכי מינימלי.

 

ז.

ומהגדול בחזרה לקטן, שהרי הדרך הזו היא תמיד דו כיוונית: שורש כל הרע בעולם נמצא ברגע בו הפסקת לראות את האחר כאדם בדיוק כמוך. כשאתה מתעלם ממני, לוקח ממני את כיסוי העגלה ומשאיר את הילדים שלי להירטב בגשם, כשאתה לא יכול לראות את הסבל של האויב שלך, אתה עובר לצד של הרעים. והרשע, בניגוד לפסוק המפורסם, לא טוב לו. כי גם הרוע הוא תמיד דו כיווני.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On 10/01/2009 at 18:27

    וכמה חמלה היא לא דבר שאנשים אוהבים להתגאות בה, כאילו זה הופך אותם לחלשים

  • אילת  On 10/01/2009 at 18:32

    אני אוהבת אותך.

  • איזי  On 10/01/2009 at 18:37

    היתה תקופה שהייתי מתקשה עם מחוות של חסד להם הייתי זוכה לפעמים ובאופן בלתי צפוי. כי אמרתי לעצמי היי תרגע, אתה עוד עלול להתרגל,ואז כשתבוא השטוזה,מה יהיה?תתאכזב? תתיאש? תאבד את שאריות התמימות שבכזו עקשנות הצלחת לשמור?
    הכעס על הרוע האנושי, על הפעמים שנחשפתי לשרירות,לניבזות לאטימות לב, הפכו להיות זירה במאבק הפנימי על התמימות.כלומר על ההנחה האפריורית שאומרת שלאהוב זה הרבה יותר טוב.בינתיים אנחנו מנצחים,אני והתמימות,אבל לך תדע…

  • אביגיל  On 10/01/2009 at 19:05

    הרי כשתראה את כיסוי הגשם שלך על העגלה שלו תזהה שזה הגנב, לא?

    לא שזה מנחם על עצם הגניבה, אבל לפחות לא עשה את זה מישהו ממכריך.

  • יוסי  On 10/01/2009 at 19:35

    נהנתי לקרוא, אבל אני לא קונה את התזה.

    נראה לי ברור שאמפתיה וחמלה לא מופעלות אוטומטית ברגע שמישהו סובל. צריך להיחשף אל הסבל שלהם, וצריך לקלוט אותו כסבל. מי שגנב את הכיסוי לא חשב על הסבל שלך, ומי ששמח במות משפחה פלשתינית לא חשב מספיק על הסבל שלהם. או שהוא לא תופס את הסבל שלהם כמו שהוא תופס סבל של משפחות ישראליות.

    עובדה שגם לך יהיה יותר קל לרחם על אב פלשתיני תמים מאשר על פעיל חמאס רצחני. וזה למרות שהיד הקטועה תיכאב להם באותה מידה, פחות או יותר. שניהם יהיו מסכנים. ובכל זאת, אנחנו מתקשים לרחם על רוצח פלשתיני בהשוואה לאב פלשתיני תמים.

    עקרון דומה מסביר איך אנשים יכולים לרחם על משפחה ישראלית ולא על משפחה פלשתינית. האשמתם בחוסר אנושיות או בזיוף לא תורמת הרבה חוץ מתחושה נהדרת של צדקנות (שגם אני נהנתי ממנה בקריאה ראשונה)

  • ליאת בר-און  On 10/01/2009 at 20:26

    אני מקנאת בך על הכתיבה שלך.
    תודה וערב טוב.

  • תא  On 10/01/2009 at 21:24

    מערער את כל אהבת האדם שלך?
    כי אפשר גם להסתכל על זה אחרת: כל בוקר כיסית את העגלה בכיסוי הזה, וכל יום הוא נותר במקומו. אף אחד מההורים לא העלה על דעתו לגנוב אותו – עד שיום אחד בא ההורה החריג שכן עשה זאת. (בהנחה שזה אכן הורה ולא, נניח, איזה אח גדול של ילד מהגן שנותר רגע בחוץ וחמד לו לצון). הסיפור לא סותר את ההנחה שלך שרוב ההורים אכן לא יעשו דבר כזה אחד לשני. הגנב הוא חריג.

    תפוח רקוב אחד שמקלקל סל שלם? אולי. אבל הרי אין מה לצפות שכ-ו-ל-ם יהיו טובים ומוסריים ושלעולם לא תיתקל באותו תפוח רקוב, בכל סל שהוא. איך אתה מתייחס לאותו תפוח – כמו אל מייצג או כמו אל יוצא מהכלל שמעיד על הכלל – זו כבר הבחירה שלך.

  • מרב  On 10/01/2009 at 21:27

    אבל סתם בשביל ההרגשה הטובה, בוא נמשיך עם החמלה הזאת, שהיא נר לרגליי וסמל חיי: תחשוב על זה שמי שגנב לך את כיסוי הפלסטיק, הוא עוד יותר מסכן ממך. זה מה שאמרתי כשגנבו לי את המחשב הנייד, וזה מה שאני תמיד אומרת לעצמי במקרים כאלה. מי שעשה לי את זה הוא לפחות במדרגה אחת פחות ממני בסולם האושר.
    מקווה שזה מחזק, מחבק, ווטאבר.

  • שחר  On 10/01/2009 at 22:04

    כתבת:
    אומרים שבימי מלחמה אנשים נהיים טובים יותר, שהעם מתאחד. אני עוד לא מצאתי לזה שום סימוכין במציאות של הימים האחרונים, ימי המלחמה בעזה. ההפך הוא הנכון.

    העם יכול להתאחד גם בשביל לעשות דברים רעים, אתה יודע. גם אלימות היא סוג של מדורת שבט, בעיקר אם לא קוראים לה ככה.

    בקשר לניילון, הנה הצעה קצת נאיבית אבל לא תלושה לחלוטין לנחמה: אולי הוא נגנב על ידי הומלס? ועכשיו ההומלס הזה נהנה ממטלטלים יבשים ומטיפה של נחת?

  • כ בר  On 10/01/2009 at 22:17

    למה יש לי תחושת קרבה כל כך גדולה לדברים שכתבת כאילו אני חשבתי אתה כתבת …….

  • ריקי כהן  On 10/01/2009 at 22:41

    גם אני כמו ליאת מקנאת בכתיבה שלך.
    ותודה שהצלחת להבהיר לי את המורכבות של חמלה דו כיוונית, אתה צודק לגמרי. חמלה כלפי צד אחד בלבד היא מזויפת.

  • ליה  On 11/01/2009 at 0:47

    שמי שעושה מעשים כמו לגנוב כיסוי גשם מעגלת תינוקות הוא מישהו שחסר בכלל את המודעות למה שהוא עושה. כמו, נגיד, איזה נער שעושה את זה רק בשביל להרשים את החברים שלו ולא חושב לרגע על ההשלכות של המעשה שלו.
    באותה מטבע, אפשר לומר שמי שלא מצליח לחוש חמלה כלפי פלשתינאים שנהרגים, גם חסר את המודעות הזו, ועדיין חי באשליה שיש "הם" ו"אנחנו" וש"הם" האויבים שלנו.
    בגדול, אם להמשיך את כיוון המחשבה שלך, ככל שהמודעות מתרחבת, כך גם היכולת לפגוע בזולת (או בכל יצור חי וכו וכו', ככל שהמודעות גדלה) כמו גם לגנוב ממישהו, קטנה.
    בקיצור, הפתרון לתחלואי העולם הוא הגברת המודעות למעגל החיים (הכל קשור בהכל – אם גנבתי ממישהו או פגעתי במישהו זה יחזור אלי.

  • כ.  On 11/01/2009 at 2:40

    להרגיש חמלה לשני הצדדים, ואנשים מעדיפים שלא להתבלבל. הם מרגישים, כולנו מרגישים, אבל הרבה יותר קל למחוק את אחת החמלות כדי לא להתמודד עם המורכבות הבאמת בלתי אפשרית של שתיהן במקביל.

    ובעניין הכיסוי של עגלת התאומים שלך: מה אתה אומר בעצם – שבגן הילדים התל אביבי שלכם יש מקום להכניס עגלות פנימה? ועוד עגלות תאומים? אני מקווה שאתם מבינים כמה זה נדיר ומלאי חמלה להורים שצריכים לחזור כמו טמבלים עם העגלות הריקות שלהם הביתה.

    (גם אני אף פעם לא מאמינה לכאלה עוולות. זאת טעות. מישהו לקח אותו כדי לכבס אותו בשבילך והוא עוד ישוב).

    שלום.

  • דפנה לוי  On 11/01/2009 at 4:41

    לפחות לא מצדיק את המעשה באמצעות אידיאולוגיה – אותו כלי מזויף, שמאפשר לאנשים לחלק את העולם לאלה שכלפיהם הם חשים חמלה ואלה שלא, ולחוש אגב כך את הלב מתרחב מגאווה.

  • ו.  On 11/01/2009 at 9:16

    ואם הגנב הוא הומלס מסכן שחיפש לבנות לו איזה מסתור מהגשם בלילות בהם לא ימצא מוצא אחר?
    ואם חשב בלבו: איש זה שביכולת כיסו לקנות עגלה שכזו, ולגדל ילדיו בגן שכזה, יסתדר בקלות עם אבדן הכיסוי, לעומת המוות ממחלה עקב הקור והקיפאון הצפויים לי?
    אבל אתה צודק, יש מעט מדי אמפטיה בעולם.
    ואולי אמפטיה היא רק דבר שאפשר לדרוש מעצמך אותו ,במאמץ גדול
    בקיצור , לדעתי,.
    כל זמן שמדובר ברכוש,עדיף לעשות את המאמץ
    הגבול עוד רחוק מספיק מהרוע. חבל שזה לא כך בדוגמאות אחרות.
    כמו חוסר האמפטיה לעזה למשל.

  • קיפ"כ  On 11/01/2009 at 9:18

    העדר אמפתיה הוא שורש כל רע ופושה כאבק בחברה הישראלית.
    (ראית? אפשר בהרבה פחות מילים.:)
    (תודה על הרשימה)
    {@

  • נועה אסטרייכר  On 11/01/2009 at 10:03

    איזו רשימה! אתה כותב מצוין. מדייק כ"כ

  • עידנהנחושת  On 11/01/2009 at 10:29

    דרור היקר, כרגיל אתה כותב נהדר.
    ורק רציתי להעיר שמושג החמלה הוא מושג
    מרכזי ביותר בנצרות.
    נדמה לי שישו שם דגש מיוחד על החמלה.
    אולי הוא שם לב שביהדות זה חסר.
    אולי ה' שלנו הוא יותר מידי ה' צבאות.
    חרי אף.
    נוקם ונוטר.
    כועס, על סטיות ילדיו מדרל הישר, ומעניש על כל סגידונת לבעל ולעשתרות.
    אולי זה מקור האכזריות וחוסר החמלה של בני עמנו?

  • אהוד אמיר  On 11/01/2009 at 10:59

    מבטי הסלידה שכל אחד מאיתנו מקבל כשהוא מעז להביע חמלה על הצד ה"לא נכון". כאילו בכך הפקענו את עצמנו מהצד הישראלי. כאילו הבענו בכך הזדהות עם החמאס. כאילו אמרנו אוטומטית שתושבי שדרות ראויים לגיהנום שהם עוברים. ובהתאם לכך פותחים עלינו פה מלא קצף. אני מרגיש שדרושה קבוצת תמיכה להומניסטים במצב לוחמה.

    כמה אירוני: כשאנחנו מנסים, במסדרת הדיון הדמוקרטי, לשנות (או לפחות להביע דעה) במקום היחיד שאכן נמצא בשליטתנו ובאחריותנו – מעשיהם של הכוחות המזויינים שלנו – אנו סופגים תגובות שלא היו מביישות משטרי סתימת פיות מהשורה הראשונה (או האחרונה, תלוי מאיזה צד אתה מסתכל).

    ואני עוד צריך להצדיק את סלידתי מפשעי המלחמה שאנו מבצעים, בכך שאני אומר – באופן תועלתני להגעיל – שבשורה התחתונה זה פוגע בנו כיוון שזה מדרבן את החמאס להמשיך לירות עלינו. אני לא יכול סתם להגיד שזה ממש לא בסדר להרוג ילדים בעזה. הרי אם אגיד זאת, משתמע מדברי באופן אוטומטי שאני בעד מה שהם עושים לנו, לא?

    תראה מה קורה בשורת התגובות כשאני חורג לכיוון האמפתיה, הנסיון להבין מה עובר על הצד השני:

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=810767

  • קבוע  On 11/01/2009 at 13:01

    ואם זה שדפק לך את הכיסוי לעגלה מאוד מסמפט את העזתים, ובכלל הוא בחור די בסדר, שפשוט טעה לחשוב שמגיע לו פיצוי על כיסוי שמישהו אחר דפק לו, ואתך הסליחה.

    הכללות הרוע במאמר קצת מקוממות.

    ואגב חביבי, כולה כיסוי לעגלה. כשיגנבו לך את הרכב נדבר.

  • אורן  On 11/01/2009 at 14:02

    הנה האוי (זה מכל הלב, בדיוק לפני שבוע מישהו הוריד לי את המראה של האוטו. לא בטעות בכניסה לחניה אלא פשוט קטף אותה ולקח כי הוא היה צריך מראה. השבר היה חד ונקי וכל מה שנשאר זה חוט חשמל משתלשל).

    ובמסגרת הפתרונות – תכתוב בטוש את השם שלך/של הילדים על כיסוי הפלסטיק. נראה את ההורה שיגנוב את זה וילך עם זה על העגלה שלו.

  • איילה  On 11/01/2009 at 16:20

    נכון, פשוט ומדוייק.

    דרור, אתה כותב יפה, אבל חוטא בשטחיות עיתונאית שלא מתאימה.
    נראה לך שדיון מקביל יכול להתקיים בחברה הפלשתינית?
    נראה לך שנערה ישראלית צעירה יכולה לעבור נסיעת שלווה באוטובוס עזתי או מצרי או ירדני בימים אלה?
    כי כאן בירושלים יום יום ערבים ויהודים חיים זה לצד זה, תחת הנהגה יהודית, שמאפשרת את הקיום הזה.

    מדוע אותה חמלה, אותה רגישות עזה לעוול שאתה מפעיל אל האחר, אל היריב (וראוי אולי להפעיל), מדוע אתה חוסך ממך? ממשפחותינו? ממשפחות שאיבדו בנים או בני משפחה בפיגועים הרצחניים של החמאס ? או שכולנו שכחנו את הפיוגעים ההם? ששרפו חיים ילדים ובני נוער? את הדולפינריום, את קו 18, את קו 5, וכו וכו? שכחנו? כל כך מהר שכחנו?

  • דור כהן  On 11/01/2009 at 21:00

    קלעת בול להרגשתי, כמעט עד הסוף.
    הבעיה היא שגם דורית "יופי!" היא בנאדם.
    אני אוהב אדם, או לפחות ככה אמרו לי מספר פעמים, אבל אין ברירה אלא להכיר שגם לבני אדם יש צד לא כל כך טוב.
    היטלר, אם נלך לדוגמא קיצונית (למרות שעכשיו לפי החוקים אני אמור להפסיד בויכוח, על שימוש בנאצים) היה בנאדם. יש אנשים רעים בעולם הזה, ואתה יודע מה? גם את דורית הגזענית (זה ממש כיף להמציא לה כינויים) אני אוהב. היא לא אשמה, היא תינוק שנשבה בידי תקשורת ימנית מדי, שעושה בעצמה דה-הומניזציה לבני אדם שבצד השני.

    כשאנשים במיינסטרים אומרים "הם לא בני אדם", הם מרשים למצפון שלהם להיות בשקט בזמן שהלא בני אדם האלה (כמקשה אחת, חמאס או לא) נרמסים כרמשים תחת נעלי הצבא.

    ונק' נוספת למחשבה- מעניין מה היה קורה לאחוזי התמיכה במלחמה אם YNET היו מבטלים את הטוקבקים.

  • דרור פויר  On 11/01/2009 at 22:49

    תודה רבה, התגובות מאוד מעניינות. בדיוק היום פגשתי חברה שאמרה לי שהיא קוראת אצלי תגובות ונהנית. ואכן, קשה שלא להתרשם מהרמה הגבוהה בסך הכל, כמו גם מריכוז גבוה יחסית של אוהבי אדם ויודעי כתוב. לא צוחק. בכלל לא מזיק שפה ושם יש גם כמה מילים יפות מהליידיז, הצהרות אהבה, קנאה וכאלה.

    אני מקבל את טענתם של אלה שדרשו למתוח עוד את גבול החמלה וההזדהות שלי; גם כלפי זה שלקח את הכיסוי וגם כלפי גזענים באשר הם. אני קצת מתפלא (לא בצחוק) שאף אחד לא גער בי על שפת הביבים בה השתמשתי. חרא, זבל, מניאק, תולעת, כלב. איזה מין אדם המגדיר עצמו אוהב אדם מדבר ככה על בני אדם, מקלל ומכליל, מגדף ומטנף ומאשים כאחרון המשוגעים? עוד מעט וקצף לבן היה עולה על שפתי והייתי מפרכס כקרפיון.
    אלו טענות נכונות. נסחפתי קצת. בסך הכל, כולנו אחים.

    למגיבה איילה ששואלת האם דיון מקביל יכול להתקיים בחברה הפלשתינית. ובכן, מקורותיי בעזה מדווחים לי שהדיון המקביל בחברה הפלסטינית לא יתקיים השבוע עקב הפצצות חיל האויר. טענתך השנייה, איילה, מעידה שלא קראת מה כתבתי. אני מפנה אותך לסעיף ו'.
    ומצטער, גם לא בא לי לשחק איתך בטריוויית פיגועים. נראה שאת אלופה בזה.

    למגיב יוסי, טענת שאתה לא מקבל את התזה שלי, אבל כל מה שאמרת מקובל עלי ומתאים פיקס לתזה. למעשה, חזרת על כמה טענות שאני מעלה כטענות נגד הטענות שאני מעלה. רק במסקנות לא הסכמתי אתך. אתה יודע איפה נפלת? בדוגמה. כתבת שאנשים, גם אני, מרחמים על אב פלסטיני תמים יותר משאנו מרחמים על רוצח מהחמאס. זה בדיוק העניין, לא? לא ביקשתי ממך לבכות את מותם של חמושי החמאס או להתאבל על מפקד יחידת הרקטות שנהרג, נכון? משפחה שלמה, ילדים קטנים, זה מה שהיה שם. מוות מיותר של אנשים שלא עשו דבר. מוות שנגרם על ידינו. בדיוק על זה אני מדבר. ואני מדבר גם על זה שאתה ושכמותך ישר רצים לשים את הכל במין טבלת אקסל של מי סובל יותר ומי התחיל.
    יודע מה עוד קצת מעצבן אותי? שאתה מאשים אותי בצדקנות. בדיוק איפה בחמלה כלפי הסובלים אתה מוצא צדקנות?
    מהי צדקנות, חבר. אם לצטט את ויקימילון, שמצטט את ד"ר דני רבינוביץ' מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: "…הצדקן מייחס לעצמו מונופול על הצדק. הוא מאבד את הצניעות, מתעלם ממצבו של יריבו, וכדי לרחוץ בניקיון כפיו הוא לא מהסס לצייר את הזולת באופן פשטני כהתגלמות הרוע."
    אז תגיד לי אתה איזה צד הוא הצדקן פה? לי זה נשמע כמו הגדרה קולעת, גם אם מכלילה, לתומכי המלחמה. ואלה, לא רק את הפלסטינים הם מציירים באופן פשטני. באופן פשטני הרבה יותר הם מציירים את המתנגדים למלחמה. להגיד שזה סבבה שאנחנו לא מרחמים על משפחה פלסטינית שנהרגה – זוהי צדקנות.

  • רונית  On 12/01/2009 at 14:17

    אני מתעקשת להמשיך להחזיק באהבת האדם שלי: אין מצב שזה הורה מהגן, ולדעתי בכלל אתה איבדת את זה ומאשים אחרים, או שלקחת את זה איתך ושכחת איפה שמת אותו.
    וזה ממש לא יפה.
    אם כבר זה בטח איזה הומלס שישן בעגלת תאומים.
    וקבל עוד מילים יפות על הכתיבה שלך.

  • אדאמאסטור  On 13/01/2009 at 0:15

    באתי בשלום יצאתי בריב.
    להרגיש חמלה מבלי לראות שאתה לא המרכז המרגיש. כמה סימני שאלה שאין להם תשובה – ראה ערך המראה של הבוקר.

  • גיא  On 13/01/2009 at 17:01

    כך לפחות עולה מהטקסט הזה. ואני בהחלט מסכים שקולות שאינם חשים חמלה כלפי פלסטינים חפים מפשע עשויים לעיתים להיות צדקנים

    עם זאת, סגנונם של רוב המתנגדים למלחמה מבטא את מידת הצדקנות הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, והוא אף תואם באופן מלא את ההגדרה המילונית שהבאת בטקסט, המציינת במפורש:" כדי לרחוץ בניקיון כפיו הוא לא מהסס לצייר את הזולת כהתגלמות הרוע"

    היכול להיות תיאור הולם מזה לרוב המתנגדים למלחמה? הרי ברור כי עמדתם היא איסטניסית יותר מאשר פוליטית – כלומר קשורה יותר לסוג של היטהרות עצמית ופחות להשקפת עולם מסודרת לגבי פתרון ראוי לסכסוך במזרח התיכון. בדיוק בגלל זה טוענת הביקורת עליהם שהם מונעים ע"י רפלקס.

    המחנה הנגדי, אלו מתוכינו שאינם מגלים חמלה, אכן חוטאים בציור פשטני של הזולת כהתגלמות הרוע, אך זה אינו נובע מחוסר צניעות ומניסיון לרחוץ בניקיון כפיים, אלא פשוט מחוסר בינה. נדמה לי שעל כך רמז יוסי כשכתב שהם פשוט לא תופסים את הסבל.

    לסיכום: דורית, אותה ציטטת במאמר, ואלה החושבים כמוה הם אולי אנשים לא מפותחים. הצדקנים, לעומת זאת, באים מהצד שעליו אתה מנסה להגן, וזה חבל מאד מכיוון שנדמה כי הפוטנציאל שלהם להועיל לחברה גדול הרבה יותר מאשר לקפוץ כמו קוקיה בשעה היעודה

  • ימימה  On 13/01/2009 at 20:28

    באדם.

    כשאני לוקחת את אבישג מהגן אני מוציאה את איילת מהעגלה, יחד עם התיק המכיל כל טוב, ומשאירה את העגלה ליד הגן, ברחוב. השבוע מישהו שאל אותי אם תמיד מצאתי אותה כפי שהשארתי אותה, ואכן כן. יש שם תנועה ערה של הורים בשעה כזאת, ואף אחד לא ייקח עגלה ריקה ויילך.

    אבל אני מזדהה עם סבלך. (וגם עם הסבל של המופצצים על לא עוול בכפם.)

  • דבי קאופמן  On 14/01/2009 at 16:03

    אין ספק שסעיף ו' של הטור שלך הוא תמצית העניין ואני מסכימה עם כל מילה.

    עם זאת, במלחמה, כמו במלחמה, טבע האדם הוא לבחור צד. וכשבוחרים צד עושים זאת מתוך סולידריות, שלעיתים מתעלמת מהצד הכואב.
    זו לא בורות ולא דמגוגיה זולה. זה חלק מטבע האדם. זה אפילו גדול מאיתנו. סיפורים של מלחמות הם סיפורים של גחמות פוליטיות, הן מהצד הלוחם והן מהצד הנוקם ובמקום הזה אין מקום לחמלה. זה נשמע לא אנושי אבל טבע האדם הוא רע מנעוריו (רבי עקיבא) בעיקר בשעות מצוקה.

    ליבי ליבי על כל אותם ילדים, נשים וחפים מפשע בצג הפלסטינאי, אבל יחד עם זאת אני יותר חרדה לעתיד המדינה.

    השבוע מישהו שלח אלי אימייל עם האימרה הבאה:
    כשהערבים יפסיקו לירות יהיה שלום, כשישראל תפסיק לירות היא תימחק מהמפה. הנהתי בראשי להסכמה. מבחינתי זה אומר הכל.

    באשר לכיסוי הגשם, למרות הצער והכאב, אל לך לשפוט. יפה שנותרת "אוהב אדם", כי אפילו יכול להיות שהכיסוי נועד להגן על איזה הומלס, שנזקק דחוף לכיסוי הגשם של עגלת התאומים כדי לכסות את הספסל עליו הוא שוכב בפינת הרחוב

  • בנצי  On 15/01/2009 at 0:42

    אבל לא כל כך צודק.
    לאנשים יש מצב כזה שאני קורא לו "הישרדותי" , בו הכל מותר. בלבד שזה נחוץ להשרדותך.
    יש אנשים שמקשרים את זה שלהם יהיו ציונים טובים יותר מאחרים למצב השרדותי, יש כאלה שיראו בצורך לגנוב דברים כמצב השרדותי ויש כאלה שגם יגנבו את הכיסוי גשם שלך כי נראה להם שהם ממש צריכים את זה עכשיו – ו"השרדותם" תלויה בכך.
    החברים שלנו מרצועת עזה משאירים את עם ישראל במצב של חוסר אונים השרדותי מתמיד. דבר שיכול לגרום לדורית להגיד "יופי" כשמשפחה שלמה נהרגת.
    זה לא כי דורית היא אדם רע- אני בטוח שיש לה אחים, הורים וילדים. וכואב לה הלב כשרואים שחייל שהתחתן לפני שבוע שוכב פצוע אנוש בבי"ח.
    "השרדותיות" היא מנגנון אנושי שקשה מאוד להפטר ממנו ואני בטוח שגם לכותב הבלוג הוא צץ לפעמים…זה לא עושה אותו אדם רע, זה רק עושה אותו אנושי.
    אז חזרה לדורית שלנו- אם היא חבריה בעזה היו נותנים לה קצת תקווה, ולו טיפה אחת של תקווה, איזו רמז כלשהו של צער במקום ריקודים ברחובות כשיש פיגוע גדול בישראל או במקום לעמוד באלפיהם בהפגנה בה עושים הצגה של החייל החטוף בוכה לאמא- אז אולי היא לא הייתה נכנסת למצב השרדותי שכזה.
    ולפעמים, כשמחלחל לליבך שייתכן והאוייב שלך לא נענה לכללים מקובלים ומתחבא מאחורי אישה מניקה (מקרה שאכן קרה)בכדי שלא תפגע בו במקום להגן עליה- אז גם בך מתעמעמת להבת ה"אנושיות".
    כי אתה קולט שאולי מה שעומד מולך זה לא מישהו שאיבד את אנושיותו אלא מישהו שמעולם לא הייתה לו שכזו.
    ואז נפלטות תגובות כמו "יופי!" כשמצב די מזעזע קורה שמשפחה נמחקת ככה.

  • נילי  On 15/01/2009 at 14:32

    היו אומרים אצלנו בתנועה לאחד כמוך
    שאומר את אשר על לבו ברהיטות ואומץ
    תוך יכולת להרחיק ראות
    וגם
    עלה והצלח
    השם ייקום דמו של כיסוי הפלסטיק

  • שרון לוזון  On 20/01/2009 at 9:30

    על אנשים רעים שעושים דברים רעים בטריוויאליות.
    לא בהכרח קללות מוות.
    אבל כאלו ממש נאסטיות.

  • גיא  On 20/01/2009 at 12:55

    נשגב מבינתי מדוע מי שיוצא נגד מתנגדי המלחמה טוען כנגדם שאין להם פתרון ראוי לסכסוך במזרח התיכון.
    הקורא התמים עלול להתבלבל ולהבין מקריאות שכאלה שהמלחמה היא פתרון ראוי לסכסוך…

    יתרה מזאת – אהובה עלי במיוחד הרטוריקה שהיתה נהוגה במקומותינו בשבועות האחרונים – מי שמתנגד למלחמה נענה בתשובה שקל להעביר ביקורת מבית קפה שמאלני בת"אץ.
    ואם אותו מתנגד ענה בתשובת המחץ – או כך חשב – שהוא אכן גר פחות מ-40 ק"מ מעזה, אזי התשובה הייתה שהוא כמובן לא מייצג, הוא מיעוט הזוי סהרורי וסמולני, ושיישב בשקט.
    WIN WIN

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: