פחד ותיעוב עם פלאפון

 

הרבה מה שמם ואיכקורים להם התקבצו ביום שני השבוע בלופט קומה הרביעית בתל אביב, מקום שאני תמיד אוהב לחזור אליו, ולו רק בשל הבר המאובזר, לכבוד טקס פרסי הטלוויזיה והמוזיקה בדור השלישי של פלאפון שמתקיים זו השנה השניה.

במעלית חשבתי שאני רוצח מישהו. היינו חמישה, אולי שישה, נסיעה קצרה של ארבע קומות, אבל מה? אחד מאיתנו היה שחקן חצי מפורסם שאת שמו אינני מכיר ואת פרצופו אני מזהה רק בקושי. אלוהים, איזה נודניק. בשלוש הדקות האלה הוא לא הפסיק ללהג ולחנטרש בשכל, חושב שהוא מצחיק. מה אתה כל כך מפחד מהשקט, בנאדם? אני יודע: אתה חושש שתיוותר לבד עם המחשבות שלך. אני לא אוהב שחקנים. הם מעצבנים. יש בהם סוג של נואשות שעושה לי חשק לבעוט בהם. כשהשחקן הזה מנסה להצחיק אותי אני תוקע בו מין כזה מבט שאומר: שמור מרחק. אל תדביק אותי בחיידק הבמה שלך.

 

מה לי כי אלין על תרבות המפורסמים שלנו, אני הרי חלק ממנה באיזשהו אופן, אבל דומה שמאירוע סלבריטיז אחד למשנהו מידלדל ההיצע. פעם – ואני מדבר אתכם על משהו כמו שנה-שנתיים – סלבריטי היה סלבריטי. היום המפורסמים כבר לא מגיעים, והשטח נכבש כולו על ידי כל מני מודחים, פליטים, זרוקים, פסולים, עלובים. קחו לדוגמה את נינט, שהבריזה מהאירוע של החברה ששילמה לה טונות של כסף, היא לפחות זכתה במשהו, אבל כשאני מביט סביבי בקומה הרביעית כל מי שפה הם רק אלה שהפסידו. אסופת לוזרים, מקוששים זרדים אחרונים של תשומת לב. זה עצוב. למה צריך להיות אכפת למישהו מאיזה מישהי שעפה כבר בשלבים הראשונים מאיזה ריאליטי זבל? למה הכל עלוב כל כך, למה? מה שכן, ראיתי את איציק זוהר. אפילו לחצתי את ידו והאמת שהתרגשתי.

 

ואם זה לא מספיק, אז יש עוד דבר חדש באירועים האלה: לכל אחד יש מה להעיר לי על מה שאני שותה. עוד לא נעמדתי על הבר והזמנתי וויסקי ראשון, כבר נעמד לידי אחד ואומר לי: אתה שותה, סימן שהכל בסדר. רק גמרתי את הוויסקי והזמנתי בירה, בא מישהו אחר ואומר לי: מה אתה שותה בירה, יש וויסקי. וככה עוד פעם ועוד פעם (אני משתדל לשמור על יחס של בירה על כל שני וויסקי. נוסחה מדעית שגיבשתי). אני יודע – הו, כמה שאני יודע – שאדם ניכר בכוסו, אבל בחייאת רבאק, עזבו אותי לנפשי. שימו עיניכם בכוסכם שלכם.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב שניגשים אלי אנשים ומנתחים אתי את הטורים שלי: היו כמה שנכחו באירוע השיווק שהייתי בו לפני שבועיים וסיפרו לי שצדקתי, היו כאלה שהעדיפו את הפעם שביקרתי במרכז הליכוד ואחרים שנהנו מאירוע הברמניות שנכחתי בו בשבוע שעבר. זה מצחיק אותי: אני הרי שוכח את האירועים האלה ברגע שאני יוצא מהדלת.

 

פלאשים, ועוד פלאשים. אייל גולן מגיע. הוא זמר השנה של הדור השלישי ושירו "הוזה אותך מולי" הוא שיר השנה. קראתי בעיתון שהוא עשה מיליון וחצי שקל מהדור השלישי הזה, ומישהי שהיא פונקציונרית בביזנס הזה אומרת לי שהוא עשה הרבה יותר. מגיעה גם ריטה, זמרת השנה. הצלמים עטים עליהם. הריטה הזו, מה אומר לכם – היא נראית נהדר. סקסית בטירוף.

אני אוכל, אני שותה, אני מביט סביב, אני יוצא רגע החוצה. כשאני חוזר אני חווה רגע שישנה את חיי לנצח, והסיפור כדלקמן: דוגמנית מפורסמת אחת שאת שמה איני יודע מגיעה יחד אתי ופותחת את הדלת. כמות הפלאשים מעוורת אותי. אני מנסה להסתתר, ואז אני רואה לידי את החברה של הדוגמנית הזאתי, שהתלוותה אליה. בחורה רגילה, לא יפה במיוחד, לא מכוערת במיוחד, אבל אנונימית כמו ניצב בסצינת קרב. יכול להיות שהן החברות הכי טובות, אבל כשהדוגמנית נשטפת בים של הבזקים החברה ממש נדחקת הצידה, נדחפת על ידי הצלמים ונזנחת על ידי חברתה המפורסמת. ואז היא, האלמונית, מישירה אלי מבט כזה שקורע לי את הלב, מין תערובת בלתי אפשרית של יתומת איידס באפריקה, קוף מעבדה וברווז שטובע בשלולית נפט אחרי עוד אסון אקולוגי. עיניים קרועות לרווחה בייאוש אינסופי. מבט אבוד, כואב. קח אותי, אומרות לי עיניה, קח אותי מפה.

 

בא לי לשבור את כל הכלובים בעולם ולשחרר את כל חיות המעבדה. בא לי להציל אותה, אבל במקום זה אני ניגש לבר. תן לי פור רוזס, אני אומר לברמן, ואל תפסיק – יש לי הרבה מה לשכוח. אני רואה שעברת לפור רוזס, אומר לי מישהו שנעמד לידי ואני לא יכול שלא לחשוב שלמרות הכל יום אחד עוד אתגעגע לכל זה.

אני מפטפט עם מודי בר און, אני מצחקק עם דני רופ, רק הבוקר התראיינו יחד בגלי צה"ל בנושא חוק הספאם ואנחנו מעלים זיכרונות מהשידור. הטקס מתחיל. גורי אלפי מנחה. אני לא אומר שאין לו חן, לאלפי, ואני אגן בתוקף על זכותו של כל אחד לחלטר את עצמו למוות, אבל זה לא ממש הערב שלו.

על הטקס לא הסתכלתי ולנאומים לא הקשבתי. ממש אכפת לי מה אומר גיא באומן, סמנכ"ל חטיבת התוכן והמוצרים בפלאפון. ממש אכפת לי מה אומרת ריטה. ממש אכפת לי מי זכה בקטגוריית הילדים. זוכים עולים, זוכים יורדים, למי אכפת. זה אולי משעמם תחת, אבל לפחות זה נגמר מהר.

 

פתאום נדלקים האורות וכולם יוצאים החוצה, אוספים את המתנה של פלאפון. קח שתיים אומרת לי אורית היחצ"נית. בקול רם, אולי רם מדי, אני אומר לה שאני לא כמו כל האלה שלוקחים מתנות, אבל לא נראה שזה עושה רושם על מישהו. כולם עומדים בתור כמו ילדים טובים לקבל את המתנה העלובה שלהם.

את החברה של הדוגמנית לא ראיתי עוד, אבל כשראיתי את השחקן המעצבן ליד המעלית החלטתי לרדת ברגל. עוד ערב תם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Assaf  On 16/12/2008 at 17:24

    and closing the door behind me. It's unbearable and low.

  • נדב צפריר  On 16/12/2008 at 18:07

    לא ראיתי אותך בוועידה הכלכלית של גלובס?

  • רונית  On 16/12/2008 at 18:18

    אתה משעשע כרגיל, אבל נשמע שהגיע הזמן לחופשה, לקצת דרינקים במימון עצמי. התיעוב גדול מידי ונראה שזה מתחיל לעשות לך רע.
    נשמע שמעט ההנאה שהיתה לך מהאירועים האלו הופכת בהדרגה למיזנטרופיות אמיתית.
    אפילו אני הבנתי שכל האירועים האלו דומים, ושאם אתה הולך לכולם בזה אחר זה – הסיכוי להנות מזה קלוש. לא חבל?

  • hagintlv  On 16/12/2008 at 18:31

    הוא לא אחר מהספונסר שלך מ-AA… לא?
    אבל עזוב אותו, האירוע הזה נשמע כמו משהו שראוי להטביעו בכוס של ויסקי או בירה או ווטאבר 😉
    טוב שהתעלמת

  • עינת  On 16/12/2008 at 18:39

    לא יודעת מה רוצים המגיבים שמעלי, אני דווקא צחקתי מאוד. שוב.

  • אורית  On 16/12/2008 at 18:43

    העליבות בטקסט נובעת מכך שאתה מנסה גם לצאת שנון ומעבר לזה אבל רואים שאתה שטוף. וזה לא מפתיע, פרסום הוא כוח מטורף. אז תחליט פשוט . אי אפשר גם וגם, כי זה יוצא פאתט. אתה חושק להיות מפורסם? אתה חושב שיש בזה ערך? לך עם זה עד הסוף, מה הביקורת הזו כאן? ידעת בדיוק במה מדובר .

  • דניאל  On 16/12/2008 at 19:47

    אני מאוד נהנה לקרוא אותך, ומבין את היחס הסקרן נרתע מכל התופעה הזו. לא מבינים את המגיבים המקנטרנים

  • רונית  On 16/12/2008 at 19:58

    אני חושבת שמה שלא מוצא חן בעיני וחורג מהחינניות וביצי הענק של דרור -אותם אני כה מעריכה, היא הפיסקה השניה.
    לא מאמינה לך, דרור, שאינך זוכר את שמו של השחקן. אילו רק רצית, כמו כל כך הרבה איכוקרים להם שפגשת קודם, יכולת לברר את שמו. יכולת גם לרדת עליו בחינניות של אין-לי-אלוהים בפניו כמו שעשית על רבים וטובים ממנו – קטילה חיננית שבדרך כלל נשעשנת על אבחנות אישיותיות מעולות ולא על ניתוח פסיכולוגי בשקל. אין לי מושג על איזה עצב דרך לך החצי שחקן הזה, אולי היית עצבני ממשהו לפני כן והוצאת את זה עליו, אבל הפעם מי שיוצא מזה לא נחמד הוא אתה. זה הכל.
    עדיין מצחיק כתמיד, אבל עצבן קצת יותר ממה שטוב לבריאות. לא?

  • חובבן  On 16/12/2008 at 20:44

    מיצינו.
    אני מבין שהתייחסת לעצמך במה שאמרת על גורי, אבל זה כבר לא משנה.

  • אורי ב.  On 16/12/2008 at 20:55

    לא?

    קצת קשה לי להבין את הדרישה ממך לבחור צד.
    כאילו יש בכלל צדדים בעניין הזה.

  • ורדי  On 16/12/2008 at 22:14

    גם לי נראה שאתה צריך קצת חופש. הפוסט שלך זועק "מגעיל לי" ומה שלא הצלחתי להבין זה למה אתה הולך לארועים כאלה? אם רק בגלל שהוזמנת אז אתה לא טוב יותר מכל פליט ריאליטי ואם בכדי לסקר אז אני קצת מרחמת עליך על שאתה מתעסק במשהו שמגעיל אותך.

  • קורינה  On 16/12/2008 at 23:32

    לא ראיתי את הסנטר שלו, רק את השיער.
    בחור נורא רזה.
    קראתי, "הי!" כי לא זכרתי את השם.
    הרזון – זה עוד מאפריקה?
    אבל הוא רץ הלאה הרחק לתוך ההמון כמו מי שבורח שמא יטילו עליו חבל לאסו.
    אסון ממש.

    והרשומה הזו יכולה להיות פתיח לנובלה דור שלישי.

  • חנן  On 17/12/2008 at 9:11

    בד"כ מאוד אוהב לקרוא. הפעם (או שמא זה קרה כבר בפעם הקודמת) התחלתי לרפרף.

    אולי בגלל שלמרות הציניות, הצחוק והכתיבה השוטפת, רצוי לשמוע גם קצת דברים חיוביים.

    ולו רק בכדי שהפוסטים לא יהפכו לכאלו חד מימדיים, אלא קצת מגוונים.

  • סרנה  On 17/12/2008 at 20:47

    אולי עם החברה אולי עם הדוגמנית עצמה אולי לבד
    בטח בלי כל האיכוראים

  • אדאמאסטור  On 17/12/2008 at 21:50

    חכם האיש המסתפק במחזה העולם,
    ובשתתו אף אינו זוכר
    ששתה כבר בחייו
    מי שהכל חדש לו
    ולחו איננו נס לעולם

    …..
    ……..
    ……..

    והוא ממתין, מרוצה כמעט ושתין שקט,
    וכל רצונו
    ברצון מורגש בקושי
    שהגל המתועב
    לא ירטיבו בטרם עת.

    ריקרדו ריש.

    אל תדאכו מיזנטרופיה בריאה בלהג המשמים של הבידור לו אתם סוגדים.

  • ליאת בר-און  On 18/12/2008 at 9:19

    אני פעם אספר לך למה. תזכיר לי.

  • אודי שרבני  On 22/12/2008 at 17:47

    הנה, מקווה שהפעם האתר יקלוט את תגובתי:

    זה הצחיק אותי, זה הכניס אותי לשם

    נהנתי לקרוא כי נשארת דווקא אותו דבר, יעני, סיפורי בהקשר לטורים האחרים. יש שם פויר, יש שם מישהו עם התלתלים

    לפעמים שאנשים מבקשים ממך דברים אחרים זה בגלל שהם כבר קראו אותך, אבל לאמן יש בחירה; לחזור על אותו שיר (טור, מטאפורה, אחיזת מיקרופון- לא משנה מה) באותו סגנון כי יש שם מישהו, ילד, בוגר, סבתא, שניגש אליך בפעם הראשונה, או לכתוב בפארפרזה על עצמך ובכך "לקחת בחשבון" שמכירים את עברך, אבל הם מפספסים את המהות. מפעם. ואז יש מרדף

    לאחרונה אני מתבוסס רק בעצמי, חוזר דווקא על אותן פעולות. לא מגדיר את עצמי מחדש ולא בטיח
    יורה.
    שיחנקו.

    שמעתי שיש לך עבודה חדשה, בהצלחה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: