ניו ניו-דיל

א.

אני מבקש את סליחתו של אדון אחד, שאת שמו איני יודע, את קולו לא אזהה ושאת מראה פניו אני זוכר רק בקושי. אם אינני טועה, הוא דמה דמיון חשוד כמעט למאיר סוויסה, אבל אולי הוא דומה בכלל למישהו אחר, אולי הוא לא דומה לאף אחד. גובהו? אין לי מושג. מבנה גופו? ממוצע. בקיצור, צייר קלסתרונים לא יעזור פה. אולי אמן היפנוזה, וגם זה לא בטוח.

זה היה בתחילת השבוע, יום ראשון בערב. אני ובתי על האופניים, מידרדרים בהנאה במורד רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. היא עדיין בגיל הנפלא הזה שהם יושבים בכיסא מקדימה, בין זרועותיך, מתחת לסנטר, ואפשר לדבר ברצינות על דברים כמו איפה האור והאם שלושים זה הרבה או קצת. עוד שניים שלושה קילו והיא תעבור לכיסא מאחור, שם תראה את גבי, אבל עד אז היא מצלצלת בפעמון, הבת שלי הזאת, ואנשים מפנים לנו דרך בחיוך רחב. הייתי יכול להעביר ככה את כל החיים שלי, מידרדר בקינג ג'ורג' על האופניים עם אחד הילדים.

פתאום, משום מקום, החליט איזה קוף בסיטרואן ברלינגו לבנה לעשות פרסה באמצע הרחוב תוך שהוא עולה על המדרכה ומנסה בכל כוחותיו לדרוס אותנו. מאחר וטכניקת הנהיגה שלי היא עילאית לא נשקפה לנו שום סכנה, אבל ראיתי לי חובה לעצור ולהסביר לקוף בברלינגו עד כמה המעשה שלו חסר אחריות אפילו ביחס ליונק ברמתו השכלית הנמוכה, ועל הדרך לא  יכלתי להתאפק והוספתי להסביר לו מה בדיוק אני חושב עליו. מאחר ולצעוק ליד הילדים זה דבר שאני משתדל להימנע ממנו, אמרתי את הכל בטון רגוע ונחמד.

איך שהמשכתי לנסוע צץ פתאום האדון הזה, שאת שמו איני זוכר וגו', וצעק עלי משהו כמו: אם היית אחראי היית שם פנס על האופניים. מה אתה מתערב, שאלתי אותו בלי לחכות לתשובה והמשכתי לנסוע.

אחרי כמה מטרים הבנתי שאולי לא דיברתי יפה אל האיש הזה. שאולי מה שהחשבתי אינסטינקטיבית כתחיבת אף חטטנית בעסקיו של מישהו אחר הייתה בעצם דאגה לגורלי ולגורל בתי. אולי זו רק סמיכות האירועים – איש א' מנסה לדרוס אותי ואיש ב' צועק עלי – שגרמה לי לשים אותם באותו צד, הצד שנגדי, בעוד שלמעשה הבנאדם היה לגמרי לטובתי. האיש פשוט דאג לי. אולי אני באמת צריך לשים פנס.

 

ב.

פתאום חדרה להכרתי ההבנה שהאדון הזה, שהפנסיה שלו ודאי הצטמקה וחסכונותיו אולי נעלמו, ואולי בכלל פיטרו אותו מהעבודה, או יפטרו מחר, ומי יודע מאיפה הוא יביא את הכסף, וזה הרי לא פשוט למצוא עבודה, בטח בגילו, אולי עולמו חרב עליו, ואולי אשתו (הוא נשוי בכלל?) התקשרה אליו לפני כמה דקות ואמרה לו שהתקשרו מהבנק, ובתוך כל המערבולת הזו של החיים הוא מצא רגע אחד לצאת מעצמו ולדאוג, לדאוג באמת, לילדה של מישהו אחר שאת שמו הוא לא יודע, שאת קולו לא יזהה ושאת מראה פניו יזכור רק בקושי. הכל הוא עשה מתוך אכפתיות, מתוך תחושת ערבות הדדית, אותה תחושה בסיסית ונשכחת שעכשיו, בצוק העיתים, עושה קאמבק. אולי לרגע אחד, ביום ראשון בערב, שרתה גם על האדון הזה מעט מרוח אובמה המנשבת בעולם.

ומה אז? צועקים לו שלא יתערב.

אז סליחה, אדון. תתערב.

 

ג.

כך שלמרות שהייתי לא בסדר, התקרית הקטנה הזו לא דכדכה אותי. להפך. שמחתי. כי אתם יודעים מה, מכל המשבר והמיתון והבלגן שקורה, אני מתעקש לחוש דווקא את הרוח החיובית העולה מכל זה. רוחה של הערבות ההדדית.

אני לא מנותק. סביבי מפוטרים חברים, וחברים של חברים, מכל עבר מתהדקות חגורות ונפתחות תוכניות חיסכון, עסקים קטנים מתקטנים עוד יותר והמחר צופן בחובו רק חוסר ידיעה. אבל הפעם יש משהו שונה באוויר. יש איזו תחושה שעידן הקומבינה חלף עבר לו, שחולפת ועוברת לה מן העולם גם תחושת האני ואני ואפסי עוד, שנים של חוסר אחריות וסגידה לטייקונים הותירו אותנו, אנשים ומדינות, עם הבנה עמוקה שמשהו חייב להשתנות. יכול להיות שמכל זה נצא מחוזקים.

זה לא שאין בכלל דיכאון באוויר, יש ועוד איך, אבל אליו מצורפת, כמו קופון, גם תחושה שעוד מעט יהיה טוב יותר.

זה גם לא שאין זעם באוויר, יש ועוד איך והוא מוצדק מארץ המוצדקים, פתאום גילינו את מה שהתעקשנו לא לדעת כל הזמן: אנחנו, חסכונותינו, היינו חומר הגלם של הצמיחה, את העושר לא חלקו אתנו, אבל את הנפילה חולקים אתנו בכיף.

אבל גם אל הזעם הזה מצורף אסימון, והאסימון נופל. אתה יכול לשמוע את האסימונים האלה נופלים בכל העולם. משהו טוב חייב לצמוח מכל זה.

 

ד.

אני מאוד אוהב את הדיבור החדש על הניו-דיל. אני אוהב את הנטייה המחודשת של המדינות, בינתיים באמריקה, אבל גם פה לא תהיה ברירה, לחזור ולקחת אחריות על מה שקורה, לקחת את המשבר הזה ולמנף אותו בצורות שלא הכרנו קודם. לא המינוף האגואיסטי, הריק מתוכן, של בעלי הון למען עצמם, אלא מינוף כולל, ציבורי. המשבר מדכא והמיתון מפחיד, אבל במקום הנטייה להתחפר, להוריד את הראש עד יעבור זעם, פתאום אתה שומע מכל מקום דווקא דיבורים על יוזמות חדשות, השקעה בתשתיות, עבודה עם הקהילה, ערבות הדדית. הרבה זמן חיינו בשקר, וכל מה שאנחנו רוצים עכשיו זה להעביר את הטעם המר.

אין ספק שהמדינה צריכה לחזור לעניינים. שנים שהיא הוציאה את כל השירותים הבסיסיים באאוטסורסינג לעשירים ונדבנים שסללו את הכבישים, בנו את המגדלים, האכילו את הנזקקים וקבעו את תוכניות הלימודים ובתמורה גזרו גם קופונים נאים. מה יצא לנו מכל זה? לא הרבה. עכשיו הטייקונים קורסים, סוחבים את כולנו למטה ואנחנו נשארים לבד.

 

ה.

אנחנו לא אמריקה, ומה שהמדינה צריכה לעשות זה לא לסלול עוד כבישים ולבנות עוד בניינים. לא עבודות רס"ר אנחנו צריכים, מה שצריך לעשות פה זה להשקיע ברווחה ובעיקר בחינוך. עוד שנה, אולי שנתיים, אולי טיפה יותר, יתהפך הגלגל ואנחנו צריכים לפגוש אותו במצב טוב. נרוויח פי מיליון בטווח הארוך אם כל שקל שתוכנן ללכת לבניית רכבת או גשר ילך במקום זה לבתי הספר ולאוניברסיטאות. חשוב להגן על החוסכים המבוגרים לפנסיה, אבל לא פחות חשוב להבטיח את עתידם של הצעירים. והכי חשוב ליצור אווירה חיובית, לתת תחושה של ביחד. זה נשמע אולי קצת תמים, כמעט אידיוטי, אבל זה בדיוק מה שמתבקש.

 

ו.

נראה לי שהקרקע בשלה לדיל חדש גם מבחינה נפשית. כולנו נדפקנו, זה נכון, אבל הפעם אפשר להזיז את הדגש מה'נדפקנו' אל ה'כולנו'. הביטי סביב, אחות יקרה, כולנו באותה סירה, ואם זה כך מה לך לכעוס אל האחר? הבט, אדון נכבד, צרתך היא צרתי, ואם כך מה לך להיות מריר?

האחווה, הערבות והאחריות, תצמחנה הפעם מלמטה. והפעם היא אולי תפגוש את אותה אחווה, ערבות ואחריות גם למעלה. כי השיעור שהעולם למד בחודשים האחרונים מאמריקה הוא די פשוט, כל ילד יכול להבין אותו: אטימות, חמדנות וטמטום זה רע, פתיחות, אחריות ותקווה זה טוב.

ראש הממשלה הבא, לפי כל התחזיות, אמר פעם שלא צריך לתת לאנשים דגים, שצריך לתת להם חכות. אני חושב שהפעם יכול להיות נחמד מאוד לספק להם גם משקפות. שנוכל להביט קדימה, אל האופק, בתקווה מחודשת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 02/12/2008 at 14:59

    יחלק לאנשים איתי חפירה, שנוכל לקבור את החלומות היפים והחכמים והצודקים שלך ושלי ושל כולנו.

  • שרון רז  On 02/12/2008 at 15:35

    "את העושר לא חלקו אתנו, אבל את הנפילה חולקים אתנו בכיף."

    אני מאוד אוהב לקרוא את כתביך והפעם התעלית במיוחד על עצמך, מה שכתבת על האיש שהעיר לך אפילו ריגש, וכל השאר מחודד ולעניין, לגמרי

    (ראש הממשלה הבא הולך כנראה לתקוע את כולנו עמוק בישבן, כמו בפעם הקודמת שהוא הנהיגנו)

  • גרד  On 02/12/2008 at 15:56

    כולנו נתנו להפרטה הזאת לקרות, כי כולנו מאסנו ב"מדינה" על כל מוסדותיה, הבירוקרטיה, השחיתות והקומבינות. חשבנו שהפרטה זה טוב ואמריקה ומגניב, ועכשיו הבנו שזה לא פחות גרוע ממה שהיה לפני. ועכשיו מה, נחזור אחורה?
    לא, ולא! הגיע הזמן להחזיר את המדינה לאזרחים שלה – ולא כסיסמה ריקה מתוכן, ולא דרך איזה אליל (סליחה דב ואובמה), אלא באופן שיטתי, מהיסוד. דמוקרטיה. מה נשאר לנו ממנה ? מה נשאר מהמילה הזאת?
    עדיין לא אבוד – הגיע הזמן שכולנו נוכל לעשות מה שכל חברי הכנסת "הנציגים" שלנו עושים, שכולנו נוכל להצביע על הצעות חוק, שנוכל להעלות הצעות חוק בעצמנו, להוציא דברים אל הפועל.
    כבר עשר שנים לפחות שיש טכנולוגיה לעשות את זה, אבל מי שתופסים כרגע את השלטון נהנים מכח, והם לא רוצים לחלוק אותו איתנו. לא משנה כמה הם בעד צדק חברתי, וחינוך ודמוקרטיה ושיוויון.

    בואו נעשה את זה בעצמנו.
    http://www.kol1.org

  • יוסי  On 02/12/2008 at 16:10

    מותנו קרוב וביבי הוא הקברן. נתראה בגהינום שהוא יעניק לנו בתבונתו ויושרתו.

  • גרבולון  On 02/12/2008 at 16:25

    אבל הרוח החדשה נושבת בגלל הבחירות הקרובות, לא בגלל שמישהו באמת מתעניין.

  • מאיר דויטש  On 02/12/2008 at 16:33

    דרור, תענוג לקרוא את מה שאתה כותב, כמעט כרגיל. אבל – אכן תמים אתה, משתי סיבות:
    1. הקומבינה לא עברה ולהיפך – יש לצפות שאנשי העסקים שכשלו יגבירו את מאמציהם להיסמך על הקופה הציבורית המידלדלת כתחליף לשוק החופשי שחלש.
    2. היכולת להעניק חכות קטנה ולא גדלה מכיוון שהירידה בגביית מיסים לא תאפשר השקעות ארוכות טווח בחינוך ונראה לידווקא שיהיה פחות כסף לכך.

    אבל – חשוב לכתוב על כך ולעורר את דעת הציבור

  • ליאת בר-און  On 02/12/2008 at 17:15

    יש לך את היכולת הנדירה לספר את הדברים הכי פשוטים בצורה שהופכת אותם להכי מעניינים שיש. רגישות אינסופית וחכמה גדולה באמת.

  • אחת מהצפון  On 02/12/2008 at 21:21

    הוא לא הדבר הכי חשוב. הרווחים לא צריכים ולא יכולים לעלות לנצח. מה שחשוב זו הנסיעה באופניים עם הילדה ברחוב קינג ג'ורג'. קצת אוכל, בגד או שניים, מוזיקה טובה והמון אהבה. לא צריך לעבוד יותר מדי בשביל זה.

    נ.ב. הבעיה בכתיבה המופלאה שלך היא שאתה כועס בשם כולנו כל-כך נכון שאנחנו כבר לא צריכים. תשאיר לנו קצת בבקשה.

  • אזרח.  On 02/12/2008 at 22:12

    אמר פעם שלא צריך לתת לאנשים דגים, שצריך לתת להם חכות.

    גם חכות(חינוך,בריאות,תנאים ) הוא לא נתן ,ולא יתן.
    חכות זה כוח.
    יש אמרה של מרקס, הטוענת שאין אינטרס לאלה שלמעלה, לתת חכות לאלה שלמטה.

    "Sell a man a fish ,he eats for a day. Teach a man to fish ,and you've ruined a wonderful business opportunity."

    Karl Marx.

    http://answers.yahoo.com/question/index?qid=20080502004835AA05iMf

    עוד ציטוט:" אני חושב שהפעם יכול להיות נחמד מאוד לספק להם גם משקפות. שנוכל להביט קדימה, אל האופק, בתקווה מחודשת".

    בטוח שהוא יתן להם את המשקפות הללו.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/548/979.html

    http://images.maariv.co.il/online/1/ART1/619/355.html

  • שלא לומר  On 02/12/2008 at 23:44

    על המשפט "כל שקל שתוכנן ללכת לבניית רכבת או גשר ילך במקום זה לבתי הספר". יש המון דברים מיותרים ושואבי כספים בארץ, והרכבת היא לא אחת מהן. תחבורה ציבורית היא דבר חשוב מאין כמוהו, שתורם המון לכלכלה בכלל ולעניים בפרט. כל השקעה, ואפילו מינימלית, בתחבורה ציבורית, היא מבורכת.

    מלבד זאת, כל שאר מילותיך זהב.

  • רני  On 03/12/2008 at 0:48

    אמיתי דרור.
    כתבת משהו על הטווח הארוך. אתה באמת מאמין על ישראל? 20 שנה – יש ישראל? 15 שנה – יש דרור בישראל?

  • עלמה  On 18/01/2009 at 13:14

    המחשבה על האחר…והקישור של הכל.
    ריגשת אותי..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: