פחד ותיעוב עם פאריס הילטון בקומה הרביעית

היה זה אחד מאותם ערבים שסופם היה ידוע מראש כבר כשנחתה ההזמנה בתיבת הדוא"ל: מסיבת השקת יין נתזים בשם ריץ' מאת פאריס הילטון במועדון תל אביבי בחברתם של ימבה סלבריטאים. לעזאזל, אמרתי לעצמי, סביר להניח ששוב תשתכר כמו חזיר ותשנא את עצמך בבוקר שלמחרת.

 

עדיין שקט כשאני מגיע, באיחורצ'יק אלגנטי, אל מועדון "הקומה הרביעית" בדרום העיר, שזה מקום יפה מאוד. כנראה שהמפורסמים יודעים טוב ממני איחור אלגנטי מהו, כי אף אחד מהם לא נראה במתחם המלא בעיקר בצלמי חברה המתגודדים ליד הכניסה או מסתובבים כאריות בכלוב, מצמידים בתקווה עדשה אל עין בכל פעם שהדלת נפתחת ונכנס איזה אלמוני. ראית מישהו, הם שואלים אחד את השני. אלון קסטיאל עומד עם כמה עיתונאים שמתלוננים על המסיבה שרק התחילה, ואני נעמד לידם, תוך כדי שאנו לוגמים מהיין המבעבע החדש הזה שמגיע, כמה מוזר, בפחית קטנה בצבע זהב. מנהל המותג, או היבואן, או הזכיין או משהו כזה, ניגש אלי ומסביר לי ארוכות על תכונותיו של היין ואני עושה את עצמי כאילו שאכפת לי: מתיישן בחביות אלומיניום בלחץ? המממ, כמה מעניין. לחץ של 10.4 אטמוספירות? שיגעון.

היין עצמו לא רע, אגב, והוא רק משתפר מפחית לפחית. אחרי השלישית הוא כבר ממש בסדר, ואני נחוש בדעתי לא להפסיק עד שהוא יהפוך ליין הנתזים הטוב בעולם, אם לא ביקום. כל המלצריות והברמניות מחופשות לפאריס הילטון: שמלה שחורה קטנה, הרבה תכשיטים ופיאה בלונד פלטינה. אני מבחין בידוענית אורית פוקס, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה לייב והמראה לא קל. יש סושי, אבל הוא לא ממש טעים. נמצאת פה מישהי מהיפה והחנון, לוחש לי מישהו ומצביעה על בחורה יפה.

 

המקום מתמלא ומתמלא, ואני בודד כמו חלקיק במאיץ שוויצרי. אני מתערב עם שני עיתונאים שהאישה שעומדת שני מטר מאתנו היא פינצ'י מור. מה פתאום, אומר לי אחד מהם, אני מכיר את פינצ'י וזו לא היא. ובכן, זו היא, אבל אני לא זוכה בכלום.

דניאל רקנאטי, הבן של רקנאטי, נמצא פה. הוא גבוה ולא מגולח. השחקן יחזקאל לזרוב גם כאן. כנראה ששעת האיחור האלגנטי הגיעה, כי המקום מתפוצץ מפורסמים שאני לא מכיר עם שמות כמו דושי לייסדורף או יאנה גור או שוקי זיקרי, שעליו דווקא שמעתי. את כל השמות מגלה לי אורית היחצ"נית, שלמחרת שולחת לי רשימת נוכחות ארוכה כאורך הגלות.

לאמיר קמינר קשה. הוא אחרי שבועיים של בליני בוונציה והמעבר ליין נתזים בפחית לא עושה לו טוב. הייתי רוצה לנחם אותו, אבל מה אפשר לומר במצב כזה? האם מילים בכלל יכולות לעזור?

 

אני יוצא לפינת העישון לחפש סלבריטיז, רואה שם את ניקול הלפרין בלוק צבאי ואיוונה קרוגליאק בלוק אזרחי מעשנות, מתנשקות ומנהלות שיחה ערה בנושאי היום: איזה יפה את, אומרת א' לנ'. איזה מהממת את, עונה נ' לא'. אני נכנס פנימה ועובר לצ'ייסרים של וודקה.

כתבת של אתר אינטרנט מראיינת ארוכות, אבל ממש ארוכות, בחורה בלונדינית. אני שואל מי זו וזוכה למבטים המומים – הרי זו ורה מהישרדות.

מסתבר שיש פה חבורה שלמה מהיפה והחנון, והם מצטלמים ונהנים מהחיים. אחד מהם, ניר חן, ניגש אלי ומתוודה על אהבתו לכתיבתי: מסתבר שהוא לא רק אוהב את הסגנון, הוא גם נורא מתחבר למסרים. אם היית מתחבר למסרים, אני אומר לו, לא היית הולך להתבזות בתוכנית טלוויזיה. למה היית צריך את זה? בשביל החוויה, הוא אומר ואני מאחל לו בהצלחה. בכלל, למרות שזה נשמע כמו ערב סגור למנויי "רייטינג" הרי שבקהל נמצאים הרבה מנויים של גלובס שבאים לעשות כבוד.

 

המקום כבר מפוצץ במפורסמים לרגע ששמותיהם ודאי לא יאמרו לכם כלום (אביב משה? שי אביטל? ולריה יפאנובה?) ואני כבר די שתוי, עומד עם המחברת שלי ורושם משפטים כמו: "אמרו לי שגלית פרבר פה. אם רק הייתי יודע מי זו גלית פרבר". יש הופעה קצרה של (חלק מ)הפילהרמונית. אחר כך אפרת גוש.

אני תוהה, כמו תמיד באירועים כאלה, איך זה יכול להיות שאנשים נהנים באירועים כאלה. נכון ששתייה רבה ובחינם יחד עם חברתם של הרבה אנשים יפים היא לא הדבר הגרוע בעולם, ובכל זאת – איזה מין חיים הם אלה?

 

וממש כמו להוכיח את המשפט האחרון, ניגשת אלי פתאום אחת מהכפילות של פאריס הילטון. אתה נורא דומה לרופא שלי, היא אומרת לי. אם ככה, אני עונה, תני לי לרשום לך צ'ייסר. אנחנו הולכים לבאר, ושם היא קוראת לכל החברות שלה להצטרף. אז אנחנו עומדים על הבאר: מרב, עדי, אנה, איה ואני ושותים וודקה. אני מנסה לשכנע אותן להוריד את הפאות אבל הן מסרבות. היה נחמד להיות מוקף בלונדיניות, ולו רק לרגע. אחת מהן עומדת להתחתן, אולי איה, אולי עדי, קצת קשה להבחין ביניהן: בשמלה שחורה קטנה ופיאה בלונדינית הם כולן נראות לי אותה אחת. למחרת אחשוב לעצמי: אולי הן היו באמת אותה אחת?

 

הערב ממשיך וממשיך, ואני שומר על היחס של צ'ייסר וודקה על כל פחית ריץ'. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני לא יכול להיות כמו כולם, לשתות טיפה, לנשנש משהו, לפטפט בקול עליז, לעשות היי, לנשק כמה לחיים, לנפנף ביי וללכת הביתה? למה אני חייב לקחת עוד אחת, ועוד אחת? הרי לתחוב נוצה בישבן לא יהפוך חתול רחוב לטווס וגם עוד אלף וודקות לא יהפכו אותי להאנטר תומפסון. אז למה? אני עומד מול החלון הגדול בקומה הרביעית המשקיף אל נתיבי איילון ואין לי תשובה.

 

בשלב מסוים הכל מאבד צורה וטעם. כולם עדיין נורא נהנים ונורא מפורסמים, אבל אני חייב לצאת מפה כל עוד אני על שתי רגליים. את האופניים השארתי קשורות לגדר והתנדנדתי לאיטי בכיוון צפון. זה שאני כותב את הקטע הזה זו ההוכחה שהגעתי. הנבואה התגשמה כמעט בשלמותה: בבוקר שלמחרת לא שנאתי את עצמי. אבל כשחזרתי לזירת הפשע גיליתי שגנבו לי את האופניים, ואז כבר שנאתי את כל העולם.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אתי  On 23/09/2008 at 14:50

    פחד, תיעוב ותחושת קבס שתיארת בצורה מושלמת.
    בוא נאמר: בעיקר פחד שאף קרטון לא חש עוד מאז שהפך לקרטון.

  • ישי  On 23/09/2008 at 14:58

    אם הייתי הולך לאירועים הזוהרים שלך, אולי הייתי אומר לך שאני מזדהה אם המסרים. אולי אם הייתי שותה מספיק.

    לפעמים מפתיע, שעם כל כך הרבה אירועים זוהרים, אתה לא נדבק בזוהר. אולי הוא קצת נדבק בך. כל אחד וסגנון הזוהר שלו.

    אולי גם אתה בלונדינית מסוג שהוא, אנטי-דמות זוהרת.

    יש גמרא שאומרת:
    "אי אפשר לעולם בלא בַשָם ובלא בורסקאי, אשרי מי שאומנותו בַשָם"

    סיקור אירועי חברה של עשירים היא ייצור בושם או עיבוד עורות?
    לפחות יש שתיה חינם…

  • איתי ערן  On 23/09/2008 at 15:00

    וחסר אנשים שעבודתם מהנה אף פחות ואפילו להשתכר במהלך ביצועה לא ניתן?

    או במילים אחרות – אם כבר להיות נוכח באירועים משמימים ולעסוק בעניינים משעממים, הרי שעדיף לעשות זאת שיכור. גם אם זה אומר שעשלולים לשכוח לנעול את האופניים (לזה מתכוונים כשמפרסמים שאם שותים לא נוהגים?)

  • רונית  On 23/09/2008 at 15:11

    לא רק ששוב הקרבת עצמך בין שלל כוסיות בלונדות עם שתיה חינם,
    האופניים זה באמת השיא.
    ואני מסכימה עם קודמי. די לקיטורים. אני פה תקועה במשרד רק עם קפה, ואף בלונדה לצידי.

  • תמר  On 23/09/2008 at 18:14

    משעממת לא ? מציאות הזו שאתה מתאר
    ההתמקדות הזאת
    האנרציה התמוהה של הכלום
    ובני האדם הממלאים את החללים הללו
    והאחרים, אלו התחומים בכלוב הצלמים
    לכל אדם יש תפקיד בהתמקדות התמוהה הזו של הכלום.
    כל המתמודדים והעומדים בחללו הריק של הזהר הזה
    מלאים ועשירים כפרטים אך יופים גנוז לעת עתה
    כי לא הגיע הזמן
    להכיל את אותה אנטימיות של בוקר
    אנטימיות אנושית ובה לכל אדם יש בדיוק את אותו התפקיד
    להיות אדם
    והרי אנחנו לא אותו הדבר רק בווריציאות שונות ומגוונות?

  • הפנתרה השחורה  On 23/09/2008 at 21:47

    אולי אתה לא האנטר תומפסון, אבל תומפסון לא היה גם כוכב רוק.
    חוץ מזה, אחלה פוסט ואחלה הופעה.

    ואני היום צפיתי באיציק זוהר, ציון אמיר (ממתי עורכי דין של עברייני מין נהיו סלבס?) עינת שרוף ועוד כמה בחורות ובחורים נורא יפים (שכולם חוץ ממני בטח יודעים מי הם) אוכלים את עצמם לדעת באיזה ארוע יחצ"ני (כלומר כולם חוץ מהבחורות היפות). זה היה משעמם בערך באותה מידה כמו מה שאתה מתאר, רק הרבה יותר טעים.

  • אבידן  On 23/09/2008 at 22:25

    אז מתי אני מוזמן לקסטינג ביפה והחנון? 🙂

    רשומה מצוינת.

  • פסבדונית  On 24/09/2008 at 2:22

    תזהר לא לגמור כמו ברנארד

  • יפתח  On 24/09/2008 at 4:49

    מצטער לקלקל לך ולמגיבים התומכים שלפני את ההתבשמות, אבל: סליחה? מה זה החרטא הזה?
    ממך, דרור, התרגלתי לטקסטים יותר מעניינים, שלא לומר, בעלי איזו משמעות. מה כתבת פה? טקסט אוירה?! ומה זה כל הניים-דרופינג בשקל של ידוענים סוג ז' בלירה?
    הלא את הטוקבק הזה היית יכול לכתוב בעצמך!
    הזהו אותו דרור שכתב – לא מזמן! – על הלל ונוגה?
    הזהו האבא המשקיע שלהם?
    מוטב לה להיסטוריה שימחק הפוסט, וכולנו נרויח. בוא נרשום שכתבת תחת השפעה, פעם ראשונה, תיק נקי וכל זה, ופשוט נמחק את זה. לא קרה. מה אתה אומר?

  • עודד בשם ארז  On 24/09/2008 at 9:16

    למרות שמעניין שאתה עצמך אחד מאלה שאותם אתה מתאר בהתנשאות משהו.

    איך אתה יודע שכל השאר לא מרגשים בדיוק כמוך?

    מדובר באירוע שיש לו כללים וחוקים- אתה משחק את התפקיד כמו כולם.
    הכתיבה היא משאפשרת לך את הריחוק הזה וביטוי של מה אני בכלל עושה פה.

  • גדי שמשון  On 24/09/2008 at 9:33

    אם אתם מגיעים לאירוע כזה ונתקלים בדרור, תשתו איתו והרבה. האירוע כבר מקבל שדרוג.

  • ליאת בר-און  On 26/09/2008 at 23:56

    אני חושבת שהצלתי את חיי בזה שסירבתי להשתתף באח הגדול.

  • שרון ל.  On 27/09/2008 at 8:50

    מצטער על האופניים שלך (כמה זוגות כבר נגנבו לך?) אני חייב לומר לך שאני מתחבר למסרים שלך.

    הבאסה בלילות של אלכוהול חינם היא התחושה של מוח מכווץ, בחילה קשה ותחושה של שערות על הלשון.

    כשתהיה באירוע השקה של נפץ גרוגרת פאן גלאקטי תקרא לי.

    שאלו עליך באירוע בגן מאיר.

  • אדאמאסטור  On 27/09/2008 at 11:05

    אני אי-השפיות של הכאב והמחשבה
    בספר זוועות העולם.

  • דורה  On 28/09/2008 at 13:48

    שאתה גדול.

  • נויה  On 13/03/2010 at 6:40

    לכל המעוניין בקליפים של פריס הילטון http://www.celebstar.co.il/%D7….D7%99%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: