כשחוכמה הופכת לעוצמה – על חגיגת 75 שנים לתע"ש

 

כנראה שמשהו בקארמה שלי השתנה באופן מהותי: אני, שהייתי סוג של סדין אדום עבור מאבטחים מכל הסוגים, הפכתי להיות יקיר תעשיית האבטחה. בחיי, הייתם צריכים לראות אותי נכנס לאירוע לכבוד 75 שנים לתע"ש בלטרון. השומרים בשער האח"מים קבלו אותי בחיוך, לא רצו לראות תעודה, לא רצו לפשפש לי בתיק, לא עכבו אותי, לא תשאלו אותי, ואפילו כשגלאי המתכות צפצף כשעברתי דרכו החווה לי המאבטח בידו כאומר 'שטויות, אחי, כנס ותרגיש בבית'.

ואכן, אני תמיד מרגיש בבית בלטרון. טנקים עושים לי את זה ביג טיים, כמו שאומרים הצעירים. נכון שאין לי את היכולת להפריד בין נגמ"ש, זחל"ם או משוריין – אבל מה זה חשוב: כולם כלי משחית, ולי זה מספיק. אני אפילו עולה על טנק אחד ומלטף את הקנה הגדול בערגה לימים שלא ישובו עוד. אני לא לבד, אגב; סביבי לא מעט אנשים מבוגרים שמטפסים על הטנקים וחיוך גדול על פניהם.

כ-6,000 איש, חצי מהם עובדים, חצי מהם בנות ובני זוגם, גדשו את לטרון ביום חגה של התעשייה הצבאית. הם יושבים באמפיתיאטרון ומקשיבים לזוג זייפנים המתעללים במיטב להיטי ארצנו. אני מחפש את הבר, אבל אין שום דבר לשתות או לאכול. אני יורד למתחם ה-VIP, מחפש מפורסמים, אבל אין אף אחד. ציפיתי ליותר. חשבתי שמיטב המנכ"לים, האלופים, השרים וראשי המשק יבואו לחגוג עם תעש, אבל נאדה. הסיבות לכך, בהמשך.

הפמליה של המכובדים שבכל זאת הגיעו נכנסת אל המתחם. שר הביטחון ברק, סגנו וילנאי, יו"ר דירקטוריון תע"ש אבנר רז, אריה פלדר, מנכ"ל התע"ש שמשוויץ באוזני איך הביאו הנה את כל העובדים. דוד עברי, אריה מזרחי, יו"ר לשעבר. אפרים סנה עובר בין הצלמים אבל אף פלאש לא מבזיק לעברו. אני במרחק יריקה מאהוד ברק ואף מאבטח לא ניגש אלי. מעניין מאוד. אגב, כשאני אומר 'במרחק יריקה' אני לא רומז לכלום.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ גם כאן. אנחנו לוחצים ידיים. כתבתי עליה משהו שהכעיס אותה, אבל למרות זאת היא נחמדה וקורקטית. מה את עושה כאן, אני שואל. אני ידידת עובדי תע"ש, היא אומרת לי. הם הרי נאבקים בהפרטה המאיימת ובשיטה המוכרת של המדינה: בהתחלה מייבשים את החברה, גורמים לה להפסדים, אחר כך מענים את העובדים, אחר כך מאשימים אותם ואומרים להם 'תראו, החברה בקשיים, מוכרחים להפריט'. זו השיטה. בלי ההסתדרות, אומרת יחימוביץ', כבר מזמן היו מפריטים אותם, וזו הסיבה למה עבודה מאורגנת זה הכי חשוב. אני מסכים. היא עורכת לי הכרה עם איציק יהודה, יו"ר ועד העובדים.

לתע"ש, כידוע, נדל"ן משובח ברחבי הארץ וזו כנראה הסיבה להפרטה. זו גם כנראה הסיבה למיעוט המביש של אנשים חשובים. פעם הם היו עומדים בתור להצטלם עם איזו דווידקה אבל עכשיו הם יודעים שזה הסוף. במילים אחרות: במקומכם לא הייתי מזמין מקומות לחגיגות השמונים לתע"ש.

האורות כבים והתוכנית האמנותית מתחילה. מקרינים סרט. אני יושב בשורה השלישית מימין והווליום פשוט מטורף. איזה עינוי. מלותיו של הקריין קודחות במוחי: "נחישות… קדמה… לפיד הבוער כבר 75 שנה. לפיד של חזון ומעש – זהו הלפיד של תע"ש".

ואז הסרט עובר למשהו שאני לא מצליח להבין אם הוא מחווה, פרודיה או סתם פדיחה: עובדי תע"ש רצים עם הלפיד ברחבי הארץ; נסים בכר מגבעון רץ על איזה גשר, מעביר את הלפיד לעדי אלקלעי מחטיבת מערכות חימוש, שמעביר למנחם אלפסי מחטיבת הטנקים, שמעביר לאיציק מאיר ושבתאי אצובל וחטיבת הטילים שמעבירים לאילן בנימין מתחמושת קלה, שמעביר לגיא סבו ממערכות חימוש. ואז פתאום נכנס לאמפי גיא סבו עם הלפיד, עולה לבמה ומעביר אותו ליואל הלפרין מחטיבת ארטילריה רקטית שמדליק את האבוקה לתפארת תע"ש.

האורות כבים ולפני שאני מספיק להגיד "כשחוכמה הופכת לעוצמה" (הסיסמה של תעש), יזהר כהן כבר על הבמה, פורץ בשירו של שלומי שבת "רק בגלל הרוח", מלווה בארבעה זמרים שמרכיבים את להקת התע"ש, יש דבר כזה, ובהמון ילדות רקדניות. העיבוד כוכב נולדי לגמרי, ומאחור על מסכי הוידיאו נראים פועלים מרכיבים כלי נשק. זיקוקים מבהילים אותי. השיר נגמר וכהן נעלם. אשת יחסי הציבור של תעש מביאה לי בקבוק מים קרים ואני נהנה לראות אנשים מביטים בי בקנאה יוקדת.

ערד ניר, בטריקו שחורה, מחלטר בהנחיה. הוא מספר מנפלאות תע"ש, ש"תולדותיה ותולדות המדינה שזורים אלה באלה". הוא מתנצל בשם הנשיא שלא יכל להגיע, אבל שלח ברכה מצולמת.

פרס בוידיאו, והווליום עולה לגבהים לא אנושיים. הנשיא יושב ליד חנוכיה ענקית ומדבר מתוך שינה, בחיי. זהו אחד הנאומים העלובים ביותר שראיתי שלו, ואין שום דבר לצטט משם.

אחריו עולה פלדר. את נאומו הוא מתחיל ב"ואוו", ומשם זה רק מידרדר. הוא מודה שוב ושוב למשפחת תע"ש, וזה מרגיז אותי. למה? כי האיש מת לפטר כמה שיותר מהעובדים שלו, רק לפני שבוע אמר לעיתונים שחמש מאות מהם מיותרים לחלוטין. אז מה אתה מחרטט לנו על משפחה, בחייאתק? ואיך אתה יכול לעמוד מול העובדים שלך ולומר להם שהם בבואה של החברה הישראלית ושטויות מהסוג הזה?

פלדר מונה את סל המוצרים של החברה: העוזי, הגליל, הפגזים הקינטיים, הרקטות מתוקנות המסלול, החימוש הארטילרי הפזיר, השבחת טנק ה-M60, וכיו"ב. "בצד תחמושות מסורתיות", אומר פלדר, "רואה תע"ש את עתידה במתן פתרונות למלחמה הבאה". אני לא יכול לחכות.

הוא יורד מהבמה בלי אף מחיאת כף מהקהל. אחריו עולה איציק יהודה והאמפי גועש משריקות ומחיאות כף. אני מתרשם שאוהבים אותו פה. הוא המגן שלהם. יהודה דופק אחלה נאום. הוא לא פולט קלישאות, מדבר על העובדים ואליהם, מבטיח להם ש"למרות שהסירה מתנדנדת, נעשה כל שביכולתנו להביא אותה לחוף מבטחים". הוא מבטיח שישמור על זכויותיהם, יחד עם עופר עיני. כשהוא יורד מהבמה הקהל מודה לו בחום.

אחר כך מראים עוד סרט, ושוב הקלישאות: איך התחילה תע"ש במפעל קטן וסודי תחת עיני המנדט, רק עם מקדחה, משחזה, מחרטה ומלגזה (סתם, את המלגזה הוספתי אני, בשביל החרוז). ואיך הנשקים של תע"ש הקימו לנו מדינה. הסרט עובר ממלחמה למלחמה. כל מלחמה והשיר שלה, וממלחמה למלחמה מכפילה תע"ש את הייצור והייצוא. לכל מלחמה יש לה מוצר מיוחד "שגורם להלם ותדהמה בקרב אויבינו".

מדברים על העזרה שהושיטה תע"ש לארה"ב במלחמת המפרץ, אבל אין אף מילה על זה שבין לקוחות תע"ש נמנו כמה מהמשטרים המרושעים והאפלים ביותר: החונטה הצבאית בארגנטינה, הדיקטטורה בזאיר, פינושה בצ'ילה, מרכוס מהפיליפינים, ניקרגואה, המשטר של דובליה בהאיטי, החונטה בבורמה – תע"ש עשתה עסקים עם כמה מהנבלות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. על זה לא מדברים היום, כמובן. לא מדברים גם על הזיהום המסיבי שגרמו המפעלים של תע"ש לאדמת מדינתנו האהובה, ולאוויר שלה, ולמים שלה. לא, לא היום.

אחר כך עולה לנאום אבנר רז, יו"ר הדירקטוריון, שמדבר גם הוא על ההון האנושי של החברה. יאללה, בסדר. "התעשייה הצבאית", הוא אומר, "אינה מיכל שצריך למלא – היא להבה שצריך לשמור שלא תכבה". ואז למכור אותה בזול לבעלי הון, כמובן.

אחר כך נואם שר הביטחון, שמתקבל באהדה. הוא מדבר באהבה על המוצרים של תע"ש. כה אמר ברק: "מי לא זוכר את הפעם הראשונה בה החזיק בידיו את העוזי וירה בו באויב מטווח קצר". בררר…

ברק מסיים את נאומו ומיד הולך. גם לי זה הספיק לגמרי ואני חותך משם. לבי לבי לעובדי תע"ש שתרמו כל כך הרבה למדינה והיא בתמורה רוצה לזרוק אותם לכלבים.