על הרגעים הכי יפים, כמעט, של החיים

 

א.

נהגי מוניות, יודע כל קורא עיתונים, הם המפלט האחרון של בעל הטור. אין לו על מה לכתוב והדדליין סוגר עליו כמו נמר על אנטילופה בסוואנה אפריקאית? אין בעיה. יעלה כבודו למונית, ישמע את מה שהוא מחשיב בטעות כקול העם ואז יחזור הביתה, יתנשא מעל דפי העיתון על הנהג שעשה בשבילו את כל העבודה, ועוד יגיש את הקבלה ויקבל החזר.

אבל אני איני כזאת, כמו שאומר השיר. על הרעיונות שלי אני מעדיף לחשוב לבד, ובכל מקרה, כשאני עולה למונית אני מצפה שהכסף שלי יקנה לי גם כמה דקות של דומיה. מהמקור ועד היעד אני מעדיף שנשתוק מעט ביחד, כמו שאומר שיר אחר.

ואכן, באחד מאותם ימים הבילים ומיוזעים של תחילת יולי התיישבתי במושב האחורי והתעטפתי בשקט מסתורי כמו שאני אוהב. האיש העובד במושב הקדמי כיבד את בחירתי, שם רדיו בווליום סביר ויחד עמדנו לנו בפקקים בואכה גני התערוכה. השמש קפחה באלימות לא סבירה, מאיימת לקלף את הצבע מהטמבון, להמיס את הצמיג ולהדביק אותו אל האספלט, ואנחנו ישבנו לנו בדממת המזגן, שני זרים גמורים בקופסת פח על כביש ראשי בצהריי היום. הכל היה רגיל. שום דבר לא רמז על העומד להתרחש.

אלא שאז התרחש לו הקסם.

בחיי שאפילו לא הקשבתי לרדיו, לא באופן מודע לפחות. סתם בהיתי מהחלון, נותן למחשבות שלי להתפזר כמו כבשים בוואדי, אבל פתאום, משום מקום ובלי תיאום, פרצנו שנינו יחד בשירה שקטה, יחד עם השיר שהתנגן, כל אחד ממקומו: "ואאאאאאת, הנשמה מתוקה שלי, היחידה שמדליקה אותי…". ואז השתתקנו בחצי מבוכה, הבטנו אחד בשני דרך המראה האחורית והחלפנו חיוך אמיתי, כזה השמור למקרי עונג נדירים מהסוג הזה, והמשכנו לשתוק.

על מה חשב אחי הנהג? לא שאלתי; אולי על האישה שמחכה לו בבית, אולי על האישה שלא מחכה לו במקום אחר. גם הוא לא שאל על מה חשבתי אני, וגם אם היה שואל לא הייתי יודע מה לענות. מזל שמדובר היה בשני גברים אצילי נפש שיודעים לכבד רגע שכזה בלי לדבר עליו אחר כך, או מה שגרוע אפילו יותר: לעשות ממנו צחוק, לבטל אותו. לא. כשהרמזור הקצר מדי הפונה שמאלה אל תוך גני התערוכה התחלף לירוק עוד רקדו בחלל המונית שני הקולות שלנו, עד שנמוגו: "… בלעד-א-ייך, אני בעצם כלווווווווום".

את הנסיעה סיימנו בשתיקה. ביקשתי קבלה, כמו תמיד, אבל החלטתי לא להגיש אותה לאף אחד, הו לא! אני חושב שאמסגר אותה ואתלה בחדר העבודה מעל המחשב, למשמרת עולם.

כי יש כמה סוגים של רגעים שתיקח אתך אל הנצח, והרגעים אותם חלקת עם זר מוחלט הם הדובדבן שבקצפת.

 

ב.

כי לחלוק רגע יפה עם מישהו שאת/ה אוהב/ת כל אחד יכול, לחלוק רגע נהדר עם מישהו שאתה מכיר זה גם קל, אבל לחלוק רגע – רגע שיעבור תוך רגע ולא יחזור לעולם – עם זר מוחלט, ולחלוק אותו באמת ומכל הלב: בשביל זה צריך אופי.

 

ג.

אני אספן קפדן של רגעים יפים העוברים עלי בחברת זרים שאת שמותיהם לא אדע לעולם ואת פרצופיהם לא אראה עוד. רק כמה ימים לפני או אחרי המקרה שתואר לעיל עמדתי באיזה תור וילד קטן אחז פתאום בידי. הוא טעה, הקטינא, חשב שאני אבא או אמא שלו. כשמשהו במגע אמר לו שטעות בידו, הרים אלי הזאטוט – הוא בטח לא היה בן יותר מארבע – את מבטו, ואני השפלתי אליו את שלי. למרבה ההפתעה הוא לא פרץ בבכי ולא נבהל. הוא רק חייך אלי את אותו החיוך, פחות או יותר, שחייך אלי נהג המונית. לא הייתה שם חשדנות ולא היה שם פחד, רק אותה חצי מבוכה הנגרמת לנו כשאנחנו קולטים שהזר הזה הוא זר רק במקרה. שפנייה קטנה של הגורל, והכל יכול היה להיות אחרת. אני חייכתי אליו את אחד החיוכים היותר מקסימים שהיו עלי והוא עזב לי את היד בדיוק כשאמא שלו הגיעה. איך זיהיתי אותה? בעיניה רקד בדיוק אותו החיוך.

רגע סתמי כשלעצמו, אבל מתוק עד למאוד. ולא, לא רק המחשבה לבדה שהכל יכול היה להיות ההפך הגמור (בכי, צרחות, האשמות בפדופיליה, גערות חמורות בילד) היא שהמתיקה אותו.

או לילה אחד בכיכר רבין. השעה בדיוק חצתה את הקו הבלתי נראה בין מאוחר מאוד למוקדם לאללה כשרוח פתאומית הרימה לפתע שלוש שקיות ניילון, אחת ירוקה אחת צהובה ואחת ורודה, והרקידה אותם באוויר לדקות ארוכות, מסחררת אותן כמו כדורים ממוספרים בכדור השקוף של הגרלת הלוטו. נעמדתי והסתכלתי, משתאה. אני אוהב להיות במצב של השתאות. לו רק היה זה המצב הטבעי שלי. בכלל לא שמתי לב לחסר הבית שהתעורר באותו הרגע ממרבץ הקרטונים שלו והביט יחד אתי במחזה.

הוא אולי אלכוהוליסט חסר סיכוי שמשתין באותם מכנסיים כבר חודשים, אבל באותו הרגע היינו כמו שני נשיאים של מעצמות עולמיות הסוקרים בחיבה משמר כבוד לפני חתימה על הסכם היסטורי. יפה זה, אמר חסר הבית במבטא כבד. כן, אמרתי, זה יפה. יש סיגריה, שאל האיש. זה קצת הרס את הרגע, אני מודה, אבל אתם יודעים מה – יש רגעים שאפילו ההריסות שלהם יפות, כמו שהריסות פומפיי יפות לאין שיעור יותר מהשכונות הכי חדשות של מודיעין.

 

ד.

והיה גם האבא הזה בבריכה של הקטנים, שמשום מקום הפכנו להיות החברים הכי טובים לעשר דקות, וכל זה סביב גלגל ים מפונצ'ר. והיה המאבטח שזו שרצתה להיכנס לפני צעקה עליו כשחיטט לה בתיק והוא הישיר אלי מבט שאמר והבין כל כך הרבה ונתן לי להיכנס בלי בדיקה. והייתה האם החרדית ששטחה בפני, כך פתאום באחר צהרים שליו של שבת בגינה תל אביבית, את פחדיה: בעלה רוצה לעבור לבני ברק, שזה בסדר ואפילו הגיוני, כי ככה הם יכולים לעשות כסף על הדירה, אבל היא מפחדת שיהיה לה נורא משעמם בין כל הדוסים האלה שנראים אותו דבר וחושבים אותו דבר ומפחדים מהצל של עצמם. והיה הזקן ששכח איפה הוא גר והתבייש לשאול, והייתה הבחורה הצעירה שבכתה על ספסל בשדרה אחרי שהחבר שלה זרק אותה.

כל כך הרבה זרים, כל כך הרבה רגעים, כל כך הרבה סיפורים. כי כולנו, אם להמשיך את הקו המוזיקלי של הטור הזה, רקמה אנושית אחת חיה. נפגשים לרגע, נפרדים לנצח. ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, רוב הזמן אנחנו בכלל לא שמים לב.

ואולי טוב שכך. אם היינו מרגישים את כל העצב והסבל שמסתובבים לא היינו מצליחים לצאת מהמיטה בבוקר.

 

ה.

אני קסנופיל, זאת האמת. אוהב זרים. לפעמים אני מרגיש הרבה יותר נוח כשאני לבד, מוקף באנשים שאין לי איתם דבר וחצי דבר. וכנראה שאנשים מרגישים את זה ונמשכים אלי – וכאן זה כבר תלוי במצב הדימוי העצמי שלי באותו היום – כמו פרפרים לאור ביום טוב, או זבובים לחרא ביום טוב פחות.

 

ו.

כך או אחרת, לא מעט פעמים אני מצטער על כך שלפעמים מקריאת הטור הזה עולה הרושם שאני חושב שאחיי ואחיותיי תושבי המקום הזה הם אנשים רעי לב וגסי רוח. אבל האמת שהם על הכיפק ואני אוהב את כולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד כפרי  On 19/07/2008 at 11:08

    🙂

  • תמי  On 19/07/2008 at 11:13

    מזכיר לנו שכולנו בני אדם ושלמרות כל ההבדלים ואי ההבנות, יש משהו בבסיס שלנו שהוא דומה.
    מתה על רגעים כאלה.

  • קסנו  On 19/07/2008 at 11:21
  • ח ל י  On 19/07/2008 at 11:36

    נכון. ומקסים לגמרי.

  • לילך  On 19/07/2008 at 11:39

    :)))))טורים אישיים

  • מאשה  On 19/07/2008 at 12:22

    טור שהוא רגע יפהפה עם זר שלא מכיר אותך אבל אתה מרגיש שאתה מכיר אותו מקריאת טוריו. מין זר כזה, שכשנח עליו החסד, הוא פשוט גואה ופורץ ממנו באשד כביר החוצה.

  • e_milne  On 19/07/2008 at 12:29

    עלתה לי מחשבה מוזרה, שהיא בשום אופן לא דיעה עליך, שהרי איננו מכירים: קסנופיליה סותרת מיזנטרופיה? תיאורטית ותיאורטית בלבד, הרי אדם עשוי לאהוב זרים, אך לא לאהוב קרבה עם אנשים מוכרים, כאילו שהזרות מגוננת במידה מסויימת.

  • תמי  On 19/07/2008 at 13:19

    פוסט יפיפה, ומלא נוכחות ואהבה.

  • אסתי  On 19/07/2008 at 13:45

    קבוצה גדולה של אנשים שלא מכירים אבל חולקים אותו חיוך נבוך של הקסמות ואסירות תודה.

  • יניב  On 19/07/2008 at 14:33

    מקווה שתמשיך לשתף אותי במחשבות שלך.

  • מיכל  On 19/07/2008 at 14:58

    ולבטל במחי מקלדת שטחית את כל מי שכן חושב ככה. ממש הומניסט גדול.

  • הומניסט גדול  On 19/07/2008 at 16:42

    באמונה כי אלוהים אינו קיים- אין כל ביטול (לא במחי מקלדת שטחית ולא במחי מקלדת מעמיקה) של מי שכן מאמין כי אלוהים קיים. על כל פנים, אין בה ביטול גדול יותר מזה שמפגינה האמונה בקיומו של האל כלפי מי שמחזיק באמונה ההפוכה.
    מעניין מה גורם לך לחשוב כך.

  • סף  On 19/07/2008 at 17:56

    השבת

  • deWOLF  On 19/07/2008 at 20:29

    כמו תמיד, יש לך את היכולת לתאר את דקויות עולמנו, את נימי נפשנו ואת מורכבויות חיינו

  • ורדי  On 20/07/2008 at 9:05

    כשאתה כועס, כשאתה אוהב, כשאתה מתבדח וכשאתה רציני לגמרי. אתה כותב כל כך יפה, מצליח תמיד לחדור לי ללב או לגרום לי להנהן בראשי בהסכמה.
    (וגם אני אוהבת את הרגעים הקטנים היפים האלה, שגורמים לי לחייך סתם ככה פתאום באמצע היום ומשכיחים ממני את שאר החרא שסובב אותנו)

  • איתי ערן  On 20/07/2008 at 10:28

    טור מקסים ומעורר הזדהות, לפחות בקרב חלק מהאנשים. כי לפי מה ששמתי לב, יש אנשים שמושכים אליהם את הזרים ומשהו אצלם גורם לרגעים כאלו לקרות ויש אנשים שזר לא יתקרב אליהם (ואפילו מכרים מעדיפים לא פעם להישיר מבט לפנים ולהעמיד פנים שלא ראו אותם).

  • אהד  On 20/07/2008 at 11:50

    פשוט כיף לקרוא את הכתיבה שלך
    ואת הטור הזה יותר מכולם!

    זה החלק המעניין ביותר בגלובס של סוף השבוע

  • ליאת  On 20/07/2008 at 13:27

    הלוואי והיה יוצא לי להתקל בזר כמוך

  • joey  On 27/07/2008 at 0:01

    תמיד כיף לקרוא אותך, והפעם במיוחד
    או
    גו פויר, איטס יור בירזדיי…!

  • ליאת בר-און  On 30/09/2008 at 20:37

    בהשראה.

  • galia  On 07/11/2008 at 23:04

    loved it 'feel the same ; oh ye

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: