על העיתונות הכלכלית, שהיא בושה וחרפה

א.

מפולת, האטה, מיתון או משבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית – דבר אחד בטוח: ההתמודדות של העיתונות הכלכלית עם האירועים, משמעותם ותוצאותיהם היא בושה וחרפה.

אני לא מדבר רק על המובן מאליו, שבא לידי ביטוי בנטייה של עיתוני הכלכלה לזעוק איך זה שאף אחד לא ראה ואיך אף אחד לא התריע ואיפה הייתה התקשורת. הלו, אתם התקשורת! אתם הייתם צריכים לראות ולהתריע. ההתנהגות הזו מזכירה את התנהגות התקשורת הכללית במלחמת לבנון השנייה – מדובר בסוג מעניין מאוד של מנגנונים נפשיים מתוחכמים: זה לא שכולם חכמים בדיעבד, זו חוכמה קטנה מאוד – פה כולם חכמים כל הזמן, מעדכנים את החוכמה שלהם אונליין.

אבל לא, לא על סוג ההתמודדות הזה אני מדבר.

אתן לכם דוגמה מובהקת לצורה בה מתמודדת העיתונות הכלכלית עם האירועים: בשבוע האחרון קראתי באחד העיתונים כתבה מזעזעת. רואיינו בה יועצי אשראי והשקעות שמאוד, אבל מאוד, באמת מאוד קשה להם עם זה שאנשים הפסידו כסף.

אחרי שניגבתי את הדמעות ומשכתי את עצמי בשערות מתהומות העצב הצלחתי למצוא את תעצומות הנפש הרזרביות על מנת לקבל את הקריזה המתבקשת. "אנשים הפסידו כסף", אתם מבינים עד כמה אפשר לכבס את המציאות ולעוות אותה? הרי הם אלה שהפסידו את הכסף של האנשים, הם עם המרדף שלהם אחרי הרווח המהיר. אבל עם זה לא קשה להם כלל וכלל. מה שקשה להם זה הטלפונים של כל הנודניקים האלה שהפסידו את התחתונים ולא יודעים מה לעשות עכשיו.

בכתבות האלה תמיד יהיה איזה יועץ השקעות חכם, שלא לומר מואר, שיאמר משהו כמו: "אין מה לעשות, בסופו של יום זה רק כסף וצריך לדעת לעשות את ההפרדה". את הסוג הזה של יאפי-ניו אייג'-דרעק אני מתעב במיוחד. כסף של אחרים הוא תמיד "רק" כסף, עם כסף של אחרים אין בעיה "לעשות את ההפרדה". אני די משוכנע שכמה מהמשקיעים שאת כספם הוא "רק" זרק אל הרוח ישמחו לעשות לו הפרדה של הגפיים מהגוף.

את צורת החשיבה ההפוכה הזו אפשר למצוא במדורי ועיתוני הכלכלה בכל יום: כל מה שקורה קורה רק לבנקאים, לברוקרים, מנהלי ההשקעות והשחקנים הכבדים. לא תמצאו במדורי הכלכלה את סיפורו של א', אזרח כמוכם וכמוני, שהפנסיה שלו נמצאת בסכנה בגלל כל הברוקרים האלה שהפסידו את הכסף שלו בשל חשיפה לשוק המשכנתאות בארה"ב ולהלוואות ממונפות.

למדורי ועיתוני הכלכלה אין ראש ואין זמן לכסף קטן. הם חושבים בגדול. זה הרבה יותר כיף.

 

ב.

אתן עוד דוגמה: לפני כמה ימים קראתי בעיתונים כותרת שהקפיצה אותי לתקרה. לא זוכר אותה בעל פה, אבל נאמר בה משהו כמו: "היזמים בפרוייקט בניה מול הים נתקלים בקשיים". הם נתקלים בקשיים, אתם מבינים? האם הקשיים האלה קשורים איכשהו בעובדה שחופי הים נגזלים מכלל תושבי המדינה ונמסרים לעשירים? לא, מה פתאום. בדיוק להפך: הקשיים של היזמים הם לא האזרחים הטובים של המדינה שמעזים להתקומם. הקשיים שלהם קשורים בריבוי בעלי אינטרסים או משהו בסגנון. אנחנו זה לא קושי בשבילם.

בכלל, הקשיים של העשירים הם תמיד כותרות נהדרות: תשובה ודנקנר נתקלים בקשיים בווגאס, וויסמן נתקל בקשיים מול החרדים, עופר נתקל בקשיים בניו יורק – כל כך הרבה קשיים ומכשולים ומהמורות, אני שואל את עצמי איך נשאר לאנשים האלה זמן ואנרגיה להמשיך ולעשות את כל המיליארדים האלה? כל הכבוד להם, באמת, אולי ניתן להם להדליק משואה ביום העצמאות. וכל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת לפרגן למי שצריך באמת, ולא לסתם אנשים עובדים שאין להם מטוסים פרטיים. כל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת להושיט יד למי שצריך אותה באמת.

עוד דוגמה: המיליארדר הישראלי אייל עופר ניאות להיחשף לעיתונות הכלכלית הישראלית. מה הדבר השני שהמראיין שאל אותו: מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוך? מזל שהייתה עלי שקית הקאה.

 

ג.

עוד דוגמה: למפולת, להאטה או למשבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית, מצאו בעיתונים הכלכליים – ואני מדבר על כולם, גם על גלובס שיש לי העונג לכתוב בו – רק אשם אחד: תאוות הבצע.

כמה נעים להיות צדיק. כאילו תאוות הבצע הזו הייתה מין פולחן שנעשה בסתר או טריק של אנשי הכסף מאחורי הקלעים ורק עכשיו נחשף לאור השמש על ידי העיתונאים האמיצים ולא מודל לחיקוי שהוצב בפנינו על ידי אותה עיתונות כלכלית ממש, שנהנית עד מאוד להשוות בין שכר הבכירים, בין רכושם של המיליארדרים, מפרטת מי קנה איזה בית ואיפה ובכמה כסף, מרכינה ראש בהכנעה אל מול ההון ומקדשת את העשיר, את זה שהצליח.

המדורים והעיתונים הכלכליים לא המציאו את תאוות הבצע. מדובר, אחרי הכל, באחד מהחטאים העתיקים והבסיסיים של בני האדם, אבל דומה שמעולם לא הייתה תאוות הבצע כה סקסית, כה אידילית. אנשים תמיד רצו יותר, אבל בזמן האחרון הם גם רוצים שכולם יראו שיש להם יותר.

קחו כל מדור או עיתון כלכלי, קמטו אותו וסחטו אותו – בכל יום נתון תוכלו להפיק כרבע ליטר של ריר טהור שהזילו העורכים והכתבים (במצוות המו"לים שלהם, כמובן) על בעלי ההון והשכירים הבכירים שלהם.

 

ד.

וככל שיש יותר עיתונים כלכליים במדינה, כך המצב נעשה גרוע יותר והסגידה להון הולכת ונעשית בוטה יותר. כל יום איזה אוליגרך או מיליארדר מככב על איזה שער, מחווה דעתו על המצב והאם הגענו לתחתית או שעוד לא.

העיתונים הכלכליים מדירים אותנו, האזרחים הרגילים, מהסיפור של הכלכלה. לכאורה אין מה להתפלא על כך, במה הם שונים מהנטייה של עיתוני הספורט לא להקדיש את השערים שלהם לזקנים שעושים ג'וגינג בפארק או משחקים מטקות בים ומעדיפים להתמקד בספורטאים המקצוענים?

אז זהו, שיש הבדל די מהותי – משכורתו של הכדורגלן היקר בעולם לא באה על חשבון הילד שמשחק כדורגל בשכונה, בעוד שכל המיליארדים של כל המיליארדרים באים מהכיס שלנו בצורה כזו או אחרת. אנחנו, ואם לא אנחנו הרי שנציגינו הנבחרים, הם אלה שהפכו את 19 המשפחות העשירות בישראל למה שהן.

 

ה.
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות לשיח ההפוך הזה, מספיק לפתוח כל עיתון בכל יום נתון. הנה, השבוע הופיעה במדורי הכלכלה ידיעה: כימיקלים לישראל שבשליטת האחים עופר רשמה ב-2007 עליה של 43% ברווח הנקי שהסתכם בטיפה יותר מ-535 מיליון דולר. ואוו! איזה יופי! כל הכבוד! זו הייתה הכותרת הראשית. למטה, בצד, בקטן, שלא נשים לב, מסופר שהחברה קיבלה קנס זעום – מה זה זעום? מדובר במתנה – על שורת עבירות שגרמו לזיהום אוויר לאורך שנים. 1.2 מיליון שקל, זה הקנס – פחות מעשירית האחוז מרווחי החברה בשנה האחרונה, וגם את זה חילקו להם לעשרה תשלומים. שלא יהיה קשה מדי.

במדינה מתוקנת – ואני שונא את צמד המילים הזה – כל הסיקור היה צריך להיות בדיוק הפוך: לא להעלות על נס את הרווח הגבוה אלא לזעום על הקנס הנמוך.

ואגב, אם לחזור לסעיף הקודם ולמשל הספורט, הרי שכאן ברור לגמרי מי משלם את הקנס האמיתי על זיהום האוויר של האחים עופר (מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוהם): אנחנו, שנושמים את האוויר שהם מזהמים לנו. הקנס הנמוך הוא על חשבוננו.

הידיעה הזו היא תמצית ההיפוך של הסיקור הכלכלי. אנחנו, שנדפקים, נושמים אוויר מזוהם, נדבקים במחלות ומתים אפילו לא מוזכרים בבוקסה הקטנה מצד ימין למטה. אבל הם, שדופקים, ומזהמים ומרוויחים בגדול ומחלקים דיבידנדים ועושים חיים משוגעים, מקבלים את הכותרת הראשית.

העיתונות הכלכלית, ככלל, בוגדת בנו ובאינטרסים שלנו. וזה, אם לחזור למשפט הראשון בעמוד שאתם קוראים, בושה וחרפה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר שומרוני  On 13/04/2008 at 11:57

    "…המיליארדר הישראלי אייל עופר ניאות להיחשף לעיתונות הכלכלית הישראלית. מה הדבר השני שהמראיין שאל אותו: מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוך? "
    התשובה היא כמובן "להיוולד למשפחת עופר", למרותש אין כל כך סיכוי שזה מה שהוא באמת אמר.
    הכתבה הזו פורסמה ב"גלובס"?

  • דרור פויר  On 13/04/2008 at 12:03

    עומר – הכתבה פורסמה במרקר אם אינני טועה, ולזכותו של אייל עופר ייאמר שזו בדיוק הייתה התשובה שלו: מזל ושכל. שמע, האיש לא מטומטם…

  • אסתי  On 13/04/2008 at 12:14

    לעולמו הרוחני של העיתון, לאג'נדה שלו ולפילוסופיה העמוקה העומדת מאחוריו.
    איך לעשות כסף ומהר ולהיות כמו כל העשירים שהם מראיינים על סיפורי ההצלחה שלהם.

  • עופר  On 13/04/2008 at 13:27

    תודה. אבל מה עושים?

  • אריק גלסנר  On 13/04/2008 at 13:47

    העיתונות הכלכלית הישראלית הגיעה לשיאים של התרפסות בפני בעלי ההון וקידמה עד כדי בחילה – ויותר – את האתוס "המצליחני". עד כדי מחנק, עד כדי איבוד האימון בקיומם של דרכי-חיים ואתוסים אחרים.
    מבעד למוץ יש גם בר. כלומר, אני שמח על כך שהעיתונות הכלכלית מביאה לי עובדות, כשהיא עושה זאת בלי התמוגגות ואידיאולוגיה "שקופה" כביכול. הכי נורא זה לא לדעת מה קורה.

  • דודי  On 13/04/2008 at 14:05

    "דומה שמעולם לא הייתה תאוות הבצע כה סקסית, כה אידילית. אנשים תמיד רצו יותר, אבל בזמן האחרון הם גם רוצים שכולם יראו שיש להם יותר."

    גם זה – ההתהדרות בעושר – הוא תופעה טבעית ועתיקת-יומין, אבל אולי באמת היא התגברה כיום.

    יש סיפור מד"ב מצוין, "כאשר את חרדה, כאשר את אוהבת" (סטרג'ן). הגרעין לעלילתו הוא תגלית דתית של סוחר אמריקאי אחד מן המאה ה-19: שעשרת הדיברות צריכות תיקון קל. לכל איסור צריך להוסיף "ולא תגרום ל…". בפרט – "לא תחמוד… ולא תגרום לאחרים לחמוד".

  • שמרית  On 13/04/2008 at 14:34

    כשמוסף גלריה מקדיש מדורים שלמים לרשימות מצאי של ארונות פרטיים/ מותגי אופנה/ אאוטפיטים בפתיחות נחשבות/ אוספי אמנות פרטיים ואפילו, כן אפילו ספריות פרטיות, זה מהלך דומה מאוד למה שאתה מתאר פה. התפיסה השלטת היא שאנחנו חברה של צרכנים ומה שמעניין אותנו זה קודם כל מוצרי צריכה – מה כדאי לצרוך, מה נחשב לצרוך, מה פוטוגני לצרוך. ואגב אותם עיתונים כלכליים, איפה באמת הם מקדישים נפח עמודים לאזרח הקטן? רק במדור הצרכנות!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 13/04/2008 at 15:05

    הערת אגב, לפי זיכרוני מדובר בשמונה עשרה משפחות עשירות.
    זה גורם לי לתהות, איך סופרים את המשפחות העשירות האלו.
    יש רשימה שמית?
    כלומר אני מניח שאריסון נמצאת שם אבל מי היתר?

  • צביקה  On 13/04/2008 at 15:16

    בלי להכנס לריב הרגיל של ימין כלכלי מול שמאל כלכלי, שלא התחיל אתמול ולא ייגמר מחר, קושיה לי אליך: בהשוואה למה בדיוק אתה מבקר את העיתונות הכלכלית בישראל על כל הליקויים האלה?

    כי נדמה לי שבארונז, פייננשל טיימס והוול סטריט ג'ורנל כותבים בקו מערכתי דומה מאוד.

    רוצה לאמר: עיתונות כלכלית מטבעה כותבת לקהל מסוים ובאופן שהוא אוהב לקרוא על הנושאים שמעניינים אותו. אנשים שרוצים לקרוא את הדברים שאתה מרמז להם, קוראים את רינו צרור ולא את גיא רולניק, לצורך הדוגמא.

  • עשיר  On 13/04/2008 at 15:20

    חוזר שוב ושוב על אותן מנטרות. בסדר, הבנו, אתה לא אוהב עשירים. אולי כי לעולם לא תגיע להיות עשיר ו/או מצליח. עכשיו, במקום לייבב פה על עיתונות מתרפסת, אולי ניזכר ביחד מי היה העיתונאי המתרפס שקיבל בתור צ'ופר קורס נהיגת מירוצים?

  • גרה לא בשינקין  On 13/04/2008 at 15:43

    מעניין שהדוגמאות שהבאת כמודלים הם מארה"ב (לפחות השניים האחרונים, לא מכירה את בארונז). אבל יש גם עיתונות אחרת ועולם שלם מחוץ לאמריקה – המודל.
    במדינות הסוציאל דמוקרטיות באירופה למשל, יש עיתונות מבקרת, ולא רק עיתונים שמתלקקים על פוליטיקאים ועשירים. בכל מדינה יש עיתונות מהזן הזה, אבל בישראל אין עיתון אחד לרפואה שכתביו לא עסוקים בריור מתמיד על עשירים וסלבס. והסלבים הם לא בדיוק אנשי תרבות, אלא מי שהתקשורת רוממה אותו לכדי "אייקון תרבותי", כזה שעושה מסיבות עם יאיר לפיד.
    יש גם חיים אחרים.

  • ענת פרי  On 13/04/2008 at 16:13

    היום דחפתי המון דה-מארקרים לפח המיחזור.

    היה כבד, אבל כיף.

  • יוסי  On 13/04/2008 at 21:00

    כתבים ב-5000 שקל לחודש שמתרפסים כי אולי יקבלו איזה ג'וב במערך היח"צ של הטייקון מגעילים גם אותי והם אפילו פראיירים שעובדים בכסף קטן, אבל כדאי שתבין שבין ה-19 יש אנשי הייטק שהתעשרו מכסף בינלאומי, וכל מיני טייקונים אחרים שמקור עושרם זר, הם לא גזלו משום ישראלי פרנסה בדרך אל העושר. חוץ מזה יש את אנשי התשתיות שקיבלו נכסים בחצי חינם מפקידים מושחתים ומתרפסים, כמו האחים עופר שהיו טייקונים עוד קודם לכן. פקידים מושחתים הם הבעיה הגדולה ולא 19 משפחות מר פויר, גם אם תהיינה 300 משפחות עשירות ומערכות החינוך הבריאות והרווחה תמשכנה לקרוס המדינה תישאר עמוק בזבל. הטענה כאילו הם מתעשרים על גב הציבור נכונה באופן כללי אבל הטענה החשובה היא שהפוליטיקאים משתינים בקשת על הציבור המטומטם שמשלם, ועסוק במריבות פנימיות ובקשקושי טלוויזיה, מה צריך לעשות?
    להתארגן ולהוציא לפוליטיקאים את החשק לירוק עלינו, אפילו את החשק לקום בבוקר

  • רוני ה.  On 13/04/2008 at 21:09

    אני חושב שהתהליך הזה החל בערך לפני ארבע שנים – עד אז העיתונות הכלכלית דווקא היתה מופת יחסי של אובייקטיביות וענייניות ולא נסחפה לפוליטיזציה של העיתונים הרגילים.

    בשנים האחרונות, הסגידה לעשירים הולכת ומתגברת, ואני נוטה להסכים עם אסתי שזה התחיל בדה-מרקר, אבל היום לדעתי גלובס לא מפגר אחריו בהרבה.

    שיא התופעה בעיניי הוא הוצאת מוסף כרומו מיוחד למאה העשירים של ישראל, ותיאור הביוגרפיה שלהם כאילו הם מודל החיקוי הנערץ שכל העם שואף אליו.

    אכן המצב עגום, כי סביר להניח שזאת מגמה שרק התחילה ושהיא לא תסתיים כל כך מהר.

  • מוטי  On 13/04/2008 at 23:56

    שחיתות וניצול גם יחד, ובזה העיתונות הכלכלית לא עוסקת בזמן שאנשים מושלכים הביתה, פתרון? לתפוס את השודד בארינבוים בביצים ולעשות חביתה

  • שרון רז  On 14/04/2008 at 9:34

    מדוייק, עצוב, מבאס
    פוסט חשוב שהוא כל כך נכון
    גם אני מתעצבן ונחרד מכל העיתונים הכלכליים הללו המעריצים ומהללים את ה"הצלחה" והכסף וצבירת ההון, מחליא
    זה בולט מאוד בשנים האחרונות יותר ויותר אך אני חושב שהזרעים נטעו כבר בשנות השמונים של הליכוד ואפילו כבר ב-1977

  • איתמר  On 14/04/2008 at 15:58

    עצוב כל כך

  • לולו  On 14/04/2008 at 18:48

    אנשים,
    יש דבר מה מעצבן, צפוי, שגרתי בביקורת של פויר.
    ההתענגות של כולנו לקרוא אותה, קצות העצבים הרועדים בכעס מדוד; הו, כיף לדמיין שקורה דבר מה אמיתי או משמעותי מהמלים הללו – על הספה בחום הזה שאי אפשר להעלות על הדעת בכלל לעשות בו משהו.

    הביקורת הזאת היא תרופת ארגעה כמו שהמוספים הללו הם זריקות שיטיון – העניין הוא פעולה ומחאה חברתית מעמדית.

    אז מה לעשות?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14/04/2008 at 22:11

    שרון רז, הליכוד אשם גם בזה?

    אולי תסביר בבקשה איך זה שבכל שכונות היוקרה בארץ: רחביה וטלביה, סביון, כפר שמריהו, עומר, צפון ת"א ושכונות עבר הירקון, דניה ושכונות הכרמל דווקא מפלגת העבודה מקבלת את מרבית הקולות?

    מדוע בישראל, בניגוד לכל מקום אחר בעולם המערבי התומכים של מפלגת הפועלים היו תמיד עשירי הארץ ואלה שהתעשרו מכל המנעמים שהכבירה עליהם המפלגה ששלטה לפני הליכוד? בשנים בהם למשל לא שמעו על מיכרזים ועל מתן עבודות ומישרות לפי כישורים ולא לפי השתייכות מפלגתית.

    הראווה הנבובה הפושה כיום אינה בעיה ישראלית בלבד ושלל סיבותיה רב ועמוק הרבה יותר מן השאלה איזו מפלגה שלטת עתה.

    אבל איזה מזל שהיה ה"מהפך" ויש את מי להאשים בכל רעה חולה.

  • רונית  On 16/04/2008 at 17:07

    שקראתי ערב משועמם אחד בדה מרקר.
    נדמה לי שזו היתה כתבה על אירועים אקסלוסיביים, או אולי על השדרוג שחל לאחרונה באירועי השקה, כאלו שאתה מרבה לבקר בהם.
    הכתבה לא עשתה דבר מלבד לציין שוב ושוב ושוב שמות של אותם עשירים, לצד שמות של כמה חברות קייטרינג נעלות, ממש כמו מדור פרסומי. וזה לא היה מדור פרסומי. פשוט ניימדרופינג ותו לא, רשימת מלאי של מי היה איפה ומתי.
    זה היה ממש מעורר בחילה.
    כתבתי מכתב נזעם למערכת ולכתבת.
    כמובן שלא ענו לי.
    חגשמחלכהולבניביתך.

  • דניאל  On 24/04/2008 at 14:21

    או לנושא – כל עוד אנשים ימשיכו לקנות עיתונים כאלה, כך העיתונות תיראה.

  • יונתן קרוביצקי  On 25/04/2008 at 8:50

    תפקידה של תקשורת כלכלית להתריע?
    בשביל להתריע על התקשורת הכלכלית להיות יותר בקיא במתרחש מאשר האנשים הקובעים ומבצעים את המדיניות הכלכלית.
    כלומר, אנשי דה-מארקר צרכיכים להבין יותר מסטנלי פישר, כדי לזהות את התהליכים שהוא מזהה, ויתרה מכך, להפריד בין המידע האמיתי למה שנמסר להם ממוסדות רשמיים.

    שנית, וזו תובנה מאוד פשוטה- רבותי, אין קשר בין כלכלה למוסר. נקודה. רואה חשבון מחשב יעילות פיננסית. מספרים. לא רעיונות סוציאליים, לא חקיקה מתקדמת. כסף. יזמים נתקלים בקשיים פרושו שהם לא מכ\גיעים לרווח שהם ציפו. ותו לא. שאלות, האם המיזם היה אמור לקום מלכתחילה, זה למור פוליטיקה, או משפט, או דעות הקוראים. כלכלנים לא מפריעים לשלי יחממוביץ לעשות קריירה בלבקר אנשי ממון. רק לא במדור שסופר את הכסף.
    מכאן לשאלה, מי כן אחרקאי על המוסר? ובכן, אם תתנו לכלכנים להיות אחראים על המוסר- תקבלו בדיוק מה שקורה. כימיקלים לישראל לא אשמים באזלת יד של משרד לאיכות הסביבה. פועלים קשי יום לא שמים שהאוטובוס בו הם נושאים ב5 לפנות בוקר פולט גזים רעילים. כאשר מערכות במדינה לא עובדות כמו שצריך, האלטרנטיבה קמה כמעט מיד, ולרוב היא לא מה שהמייסד של המערכת ציפה.
    גאידמק לא יכול לקנות אנשים שמרוצים – רק את אלה שאינם מרוצים. ואל תאשימו אותו בזה שיש אנשים לו מרוצים. הוא -ברירת המחדל. ויש לשאול מחדלו של מי זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: