זכרונות מגמר תחרות רובינשטיין והיתקלות עם היחידה לאבטחת אישים

 

גמר תחרות הפסנתר על שם ארתור רובינשטיין בהיכל התרבות. אני מגיע קצת באיחור ועד שאני תופס את מקומי על המרפסת של המכובדים מאחורי התזמורת, עם הפנים לקהל (כיף כאן), צבי סלטון כבר מברך את הקהל ומזמין את המתמודדת הראשונה, קטיה בוניאטישווילי מגיאורגיה, שתנגן משהו של ברהמס. אני לא מבין הרבה בברהמס, אבל אפשר לראות שיש לה סטייל, לגיאורגית, ויש לה גם אופי וחן לא מבוטל, אבל מה שאין לה זה קלומטראז', ואת זה אפשר לראות גם בלי להבין כלום במוסיקה קלאסית. מאיפה שאני יושב רואים אותה מצוין, את השתקפות הידיים שלה בפסנתר השחור, את גווה הדק והזקוף, אבל הכי כיף זה שאפשר לראות את הפנים של המנצח אורי סגל ואת הסימונים שלו לתזמורת. חבל שלא יוצא לי לראות ככה מאסטר גדול באמת.

כשההתרגשות מהמיקום מעט גוועת אני מביט סביבי בעיניים פקוחות: לא כל הנוצץ זהב, ואכן – לא רק שמהמקום הזה לא שומעים הכי טוב, גם יושבים על ספסלים מאוד לא נוחים, מאוד מתנדנדים ומאוד צפופים. מספיק שמישהו בשורה מעלי או מתחתי נשען אחורה או רוכן קדימה והכל זע ונע. אם זה לא מספיק, יש גם נזילת מים מהתקרה וגשם דק של מי מזגן מטפטף עלינו. את כל זה לא רואים מהאולם ורק המחשבה שכולם מקנאים בי מנחמת מעט. עוד דבר מאכזב שרואים מכאן הוא שעל גב הכנף של פסנתר הסטיינוויי המפואר שהובא במיוחד לתחרות מגרמניה מודבק ברישול בריסטול שחור. אפשר לראות גם את צלם הטלוויזיה של ערוץ 1 מנמנם, מתעורר מדי פעם לשלוח סמס.

אין לי כלים לשפוט את היצירה, את הביצוע או את הניצוח, אבל זה לא נשמע לי משהו. אני לא חש את משב הרוח של אמנות גדולה. בוניאטישווילי קמה בחיוך נבוך של אחת שיודעת שלא הלך לה, אבל יושבי השורות הראשונות צועקים לה בראבו. אנחנו ביציע המרפסת מנצלים את הזמן הזה להתמרמר על התנאים. דב לאוטמן יושב בשורה ראשונה, לוחשת לי גברת אחת.

מזמינים את המתמודד השני, הישראלי רומן רבינוביץ', שינגן משהו של פרוקופייב. לרבינוביץ' סטייל שונה לגמרי משל בוניאטישווילי. אם נגינתה אצילית ומאופקת, הסגנון שלו מטורף; יש לו מראה של אנרכיסט, והוא כפוף על הקלידים, דופק באצבעות גרומות, מהירות ושקדניות. רבינוביץ' לא סומך על הקסם – הוא חוצב את היצירה מתוך הסלע. וכל הזמן הוא זז, מנגב ידיים במכנסיים, מיטיב את המשקפיים על האף, מנגב את הזיעה במטפחת, מחזיק את הפסנתר בחוזקה, שר, רוקד, עושה פרצופים. הוא חי את זה. אני בעדו לגמרי.

רבינוביץ' מסיים את הקטע שלו. הוא היה מעולה, אכל את הגיאורגית בלי מלח. הקהל גם הוא מגיב טוב, עם מחיאות כפים סוערות מאוד. אני רואה שאנשים נעמדים על הרגליים, אבל מהר מאוד אני מבין שזה בגלל שיוצאים להפסקה. אחרי ההפסקה תעלה צ'ינג-יון הו הטאיוואנית.

 

בהפסקה נערך קוקטייל למוזמנים בלבד. נכנסתי, נעמדתי בצד וכתבתי במחברת את מה שאני רואה. כמו תמיד. הנה סטנלי פישר בעניבה ורודה, הנה אהוד ברק עובר לידי, מוקף מאבטחים. תוך שנייה ניגש אלי בחור מהיחידה לאבטחת אישים. אפשר לזהות אותם בקלות לפי הז'קט הלא מחמיא והאוזניה המשומשת. המאבטח, רועי שמו, ביקש ממני לבוא איתו מחוץ למתחם. הסברתי לו שאני עיתונאי, אבל זה לא הרשים אותו. לא הייתה לי תעודת לע"מ, גם לא ת"ז, אבל הצגתי רישיון נהיגה, תעודת תושב, כרטיס ביקור ועוד תעודות שמזהות אותי וביקשתי ממנו לחזור לעבודתי.

הוא מצדו הודיע לי שאני מעוכב וקרא למאבטח מס' 2, אבנר. הסיפור חזר על עצמו. ביקשתי לדעת למה אני מעוכב ומה עשיתי. הם אמרו לי שאני לא מזדהה, למרות שהזדהיתי, ושאני כותב במחברת. אמרתי שלא צריך להיות עיתונאי בשביל לכתוב במחברת, גם לנהג אוטובוס מותר. אלגם איים עלי שהוא יאשים אותי בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עידו אמר לי שאני עובר עבירה פלילית, להסתובב בלי תעודת זהות. אמרתי לו שהוא עושה צחוק מהעבודה. חשדת בי? בסדר. עכשיו תן ללכת.

מאבטחת נוספת בשם טלי (לא הזדהתה בשם מלא ולא הראתה לי תעודה למרות שביקשתי) הצטרפה אלינו. אבנר ביקש לראות את כרטיס הכניסה שלי לאולם. כשהראיתי לו אמר שהיום זה לא שלב הגמר. אמרתי לו שזה שלב הגמר ועוד איך ושכדאי שהוא יידע איפה הוא נמצא, וחוץ מזה – אתה מאבטחת אישים, לא כרטיסן. טלי ביקשה, שוב, את רישיון הנהיגה שלי וטענה שהוא לא בתוקף למרות שהוא עד 2017. חוץ מזה, אמרתי לה, את מהיחידה לאבטחת אישים, לא משטרת התנועה. עכשיו תנו ללכת.

הם הקיפו אותי שלושתם ולא נתנו לי לזוז. זה היה די מביך מול מאות האנשים שהיו שם והסתכלו עלי. הם לקחו את התעודות שלי ואת המחברת והלכו להסתודד, משאירים את רועי לשמור עלי. אמרתי להם כמה פעמים שמדובר בטעות, שהכל רק משחקי כבוד ושיעזבו אותי. הם איימו עלי במעצר.

אבנר חזר וחקר אותי חקירת שתי וערב: איך קוראים להורים שלי, לאחים, בני כמה הם, איפה אני גר. כששאלתי אותו למטרת החקירה הוא אמר שיש הבדל ביני לבינו ויש דברים שהוא יודע ושאני לא יודע. אמרתי לו שהדבר היחיד שהוא יודע ואני לא זה איך להשתמש לרעה בכוח שלו.

ביקשתי לראות את המפקד שלהם. הגיע רונן שהגדיר את עצמו "מפקד האירוע". הסברתי לו, שוב, את המצב. הוא לקח את המחברת שלי וטען שכתבתי דברים מסווגים על סידורי האבטחה במקום, שטות מוחלטת, ושסירבתי להזדהות, שקר גס.

במהלך האירוע ניגשו חמישה צלמי עיתונות וטלוויזיה, כולם זיהו אותי בפני המאבטחים, חלקם הציגו תעודות לע"מ. אל כולם דיברו המאבטחים בגסות, תוך כדי שהם דוחפים אותי הצידה, לפינה, הרחק מהצלמים, ומסרבים להסביר מה העילה למעצר הזה. דוברת התחרות ניבה נבון הגיעה גם היא, זיהתה אותי כעיתונאי וכאורח שלה, גם אליה דברו המאבטחים בגסות.

כבר קראו להיכנס לחלק השני של הערב, אבל לי לא נתנו לזוז. הדלתות כבר ננעלו ואהוד ברק מזמן הלך, אבל אני וארבעת טובי בנינו עדיין עומדים באכסדרה. אחרי כארבעים דקות של הצקות בא רונן, החזיר לי את המחברת אחרי שקרע משם דף המכיל את המידע "הסודי" כדבריו. אמרתי לו שדבר כזה הוא לחלוטין לא מקובל, שהוא לא הצנזור הראשי, רק מאבטח, אבל הוא סרב להחזיר לי את העמוד והציג אותו כ"ראיה".

לאורך כל האירוע, כשביקשתי מהם מספרים אישיים הם אמרו שאין בעיה, שהם ייתנו לי אותם יותר מאוחר. כשהסתיים האירוע הם נעלמו מיד, בלי לתת שום פרט. זה נגמר כשרונן לקח אותי לשיחת מוטיבציה טיפשית, במהלכה הסביר לי מה עשיתי לא בסדר (להסתובב בלי ת"ז. ממש אויב העם) ואיך שהם רק עושים את עבודתם. אמרתי לו שהם עצרו אותי סתם, בגלל איך שאני נראה, שזו בושה וחרפה ושאם מישהו היה רוצה לפגוע בברק עבודתו הייתה הרבה יותר קלה בגלל שהם עשו את עבודתם בלעכב עיתונאי שעושה את עבודתו למרות ששיתף פעולה, הזדהה וזוהה על ידי אחרים.

 

אמרו לי שג'יימס לארסן, שגריר אוסטרליה בישראל היה, אבל לא ראיתי, גם לא את עו"ד גד נשיץ, גם לא את לאוניד נבזלין. פספסתי את החלק של צ'ינג-יון הו. עליתי אל מאחורי הקלעים, שם הסתודדו השופטים. ראיתי את מולי שפירא מגל"צ, שתמיד נראה כאילו הוא הבוס של המקום, את חנוך רון, מבקר המוזיקה הקלאסית של ידיעות אחרונות שכולו חשיבות עצמית, את משה ורדי לשעבר עורך ידיעות. ראיתי גם את רומן רבינוביץ' וניגשתי להחמיא לו.

הגיע זמן לחזור לאולם. סלטון מזמין את ששת המתמודדים הסופיים ואת 12 השופטים, 11 גברים ואישה, וחלוקת הפרסים מתחילה. זה היה משעמם מאוד ואתם כבר יודעים את הסוף: לא ניתן פרס ראשון. מה שכן, כשבוניאטישווילי עלתה לקבל את הפרסים שלה והתכופפה ללחוץ את ידי השופטים יכולתי, הודות למקומי במרפסת, לראות לה קצת אל תוך המחשוף. סוג של נחמה.

הקהל יוצא מהאולם עצבני, אפילו לא מחכה שהשופטים והמתמודדים ירדו מהבמה. כולם מקטרים ומקללים: מה זה ככה לא נותנים פרס ואיזו צורה יש לנו ורק בישראל ומה זה פה ואיך עושים דבר כזה וכו'.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ימימה  On 08/04/2008 at 9:51

    שמעתי אותך במקרה בתכנית של רינו צרור (או שמא היה זה מישהו אחר? כבר שכחתי…) וכבר אז זה נשמע משעשע למדי.

  • ר  On 08/04/2008 at 10:00

    לי זה לא נשמע משעשע בכלל. זה נשמע כמו סיפור של מדינת משטרה, והעובדה שאחיך העיתונאים לא הגיבו על זה בשום צורה היא אות קלון וטפשות, שלא לדבר על חוסר ביצים קולקטיבי.

  • עומר שומרוני  On 08/04/2008 at 10:26

    הי דרור, יכול להיות שאני זוכר סיפור דומה מאד שקרה לך בהזדמנות אחרת? גם משהו קלאסי שהיית בו?
    חוץ מזה, הסיפור עצמו באמת מטריד. לפי מה שאתה כותב מדובר בהפגנת שרירים מכוערת ומיותרת.

  • אנונימוס  On 08/04/2008 at 11:20

    חשבתי שישראל הולכת בכיוון של מדינת עולם שלישי, עכשיו אני רואה שהכיוון הוא מדינת עולם שלישי פשיסטית.
    מישהו אמר בוקר טוב אירן?

  • ימימה  On 08/04/2008 at 11:42

    שכל השלכותיו משעשעות, אלא משעשע כסיפור. הזוי, בקיצור, כפי שכתבתי. מטומטם.

  • נופלת מגרייס  On 08/04/2008 at 11:48

    גם אותי לא משעשע.

  • נופלת מגרייס  On 08/04/2008 at 12:07

    אוף
    תתבע להם את התחת, נו.
    למה תמיד לצד הכוחני יש את המגרש הגדול לשחק בו

    יש עילה לתביעה
    וההתרחשויות האלה יכולות להיפסק.
    זה בר-שינוי.
    גם אם זה בר-שינוי בימים האלה רק כי השם של אהוד יוכתם תוך כדי, וזה לא זמן טוב לכתם על אהוד.
    זה לא משנה. זה בר-שינוי.

    לכתוב על זה זה לא מספיק.
    ומחר זה כבר יתגמד. גם בעיני מי שקרא ואפילו בעיניך.

    מרתיח.

    (אגב, אם תצליח לגרום לזה להישמע מעבר לאתר הזה, זה ישפיע גם על מה שקורה ברחוב. אל תיעלב, אבל אתה חתיכת יצור עם הרבה שיער מעל הראש החושב. אתה מאמין שאם היית מתוספר כמו שמוק מערבי, לאירוע הזה היה אותו אופי? אנשים נעצרים באמצע רחובות תל אביב ומתמודדים עם ידי שוטרים שמחטטים להם בתיקים רק כי הם בשרוואל ורסטות, בזמן ששניים מגולחים היטב עושים עסקאות ענק על סמים ונשק בבנייני סטודנטים בגבעת שמואל. מי יחשוד במניאק עם ג'יפ וג'ל על השיער)

    זה לא מספיק לכתוב על זה, נו

  • איריס  On 08/04/2008 at 12:10

    בעיקר השתיקה של הקולגות שלך.

  • אורי ב.  On 08/04/2008 at 12:36

    מקווה שיש לך כוח לקחת את זה הלאה מעבר לטור.

  • יוחאי  On 08/04/2008 at 12:58

    להסתובב בלי תעודת זהוץ? עבירה פלילית חמורה ביותר! יש לאכוף כל חוק עד הסוף!

    איפה אכיפת החוק כשמדובר בזכויות עובדים? הממממ

  • יעל  On 08/04/2008 at 14:02

    היה אורח הכבוד, לא? 🙂

  • תומר  On 08/04/2008 at 14:09

    די ברור שאם היתה ברשותך תעודת זהות, היו מודיעים לך שהיא מזויפת, או מעירים לך על קמט, או פשוט דורשים "את הספח", כי התעודה זה נחמד, אבל הספח זה מה שקובע. וגם אם לא. הם היו משכנעים אחד את השני.

    החלק המפחיד בסיפור, בעיני, הוא החלק שבו ביקשת לראות את המפקד שלהם. זה המוצא היחיד שמשאירים לאזרח במקרים כאלה, ולמעשה זה שום מוצא, אלא עוד מלכודת.

    סיפור מפחיד מאוד, העיכוב שלך. אם כבר מרחיקים את הציבור מנבחריו, אז לפחות שיחנכו את הדוברמנים שמרחיקים אותו – שלא ינשכו. הרי הם הנציגים הרשמיים.

    נ"ב.
    תאר לעצמך את ממשלת העתיד: רק מאבטחים. מקבלים החלטות, מוציאים לפועל, עוצרים, שופטים. המאבטח הוא דמות מפתח במה שאנחנו קוראים לו תרבות, והבובות המצחיקות האלה בכניסות לקניונים רק מעכבות אותנו מלהבין את ההרסנות שבמקצוע הזה, כמו שהוא מיושם היום.

  • רפאל תעש  On 08/04/2008 at 18:01

    למזלך אינך בעל חזות מזרחית קלה עד מתונה. אחרת כבר היית גומר עם שברים בגולגולת.

    אני מתאר לעצמי את התרחיש הבא:
    אתה מתבקש להוציא תעודת זהות, מפשפש שניה בכיס, ושולף תעודה כתומה. המאבטחים היו בהלם מזה. התגשמות כל החלומות באופן כל כך לא צפוי! אני חושב שהיה עובר שם רטט אורגזמטי-ביטחוני. חבל.

  • דריה  On 08/04/2008 at 19:26

    אני משתכנעת יותר ויותר, גם עם כל סיפורי ההטרדות המיניות, שצריך לצלם את האירוע בנייד, בלי שיבחינו.
    מול צילום, שישודר בחדשות טלוויזיה, לא יהיה להם מה להגיד, וזה ירתיע אחרים.

  • שרון  On 08/04/2008 at 21:23

    ויותר מפעם אחת. יש לי חזות שהשוטרים של ירושלים תמיד חשבו לערבי, והשוטרים של תל-אביב חושבים אותי לעבריין.
    בקיץ שעבר עצר אותי שוטר יס"מ בת"א בגלל שביקשתי ממנו לדבר יפה, כי הוא פנה אליי בגסות ובאיומים, אחר-כך הוא לקח אותי לתחנה (זה היה אחרי חצות, ודפק לי מכות בחדר עם עוד שלושה יסמני"קים שלא עשו כלום, רק ראו קיקבוקסינג בטלוויזיה והתלהבו מהגוף של אחד המתאגרפים התאילנדים. הוא פתח לי תיק על "עיכוב שוטר" ותלונה שהגשתי למח"ש הובילה למכתב שאין לי שום הוכחות כנגד אותו שוטר, ושאין עניין לציבור. בקיצור, גם קיבלתי מכות ויחס משפיל (אזיקים ברגליים, לא נתנו לי ללכת לשרותים להשתין, עלבונות וכו') וגם קיבלתי רישום פלילי. על מה? על זה שביקשתי ממנו לפנות אליי בצורה יותר מכובדת מכיוון שאני לא פושע.
    המדינה הזו מפקידה את הכוחות בצורה לא הגיונית בידיים של טמבלים שמה שמבדיל אותם מהפושעים שהם רודפים אחריהם זה רק המדים, בסופו של דבר לשוטרים כאן יש אגו ואינטיליגנציה של סוס, וזה מסוכן שנותנים להם כל-כך הרבה כח.
    אין מה לעשות – אכלנו אותה

  • שי שלוש  On 09/04/2008 at 0:00

    שכרון הכוח שלהם.

    תתנחם בעובדה שבלילה מתחת לשמיכה שלהם כאף אחד
    לא שומע ולא רואה. הם פשוט ….

  • אדאמסטור  On 09/04/2008 at 0:57

    תפסיק להסתובב שיכור ומגמגם בארועים של החברה הגבוהה, בוא נלך לשתות משהו, ליסבון טובה.

  • מואיז  On 09/04/2008 at 9:41

    למעשה לאיש הביטחון היה לו קייס, חובה ללכת עם תעודת זהות.

    במדינות כמו אנלגיה והולנד אין שום חוק כזה, או לא היה עד לא מזמן, והטענות שלהם הם שאם אתה צריך להזדהות עם תעודה אז המדינה כבר לא חושפית וזאת לא דמוקרטיה.

    יש דווקא הרבה חוכמה בטענות האלה. אבל גם במדינות אחרות כמו צרפת או ספרד אם אתה נתפס ללא תעודת זהות או ללא דרכון אתה עלול להיכנס לברוך לא קטן, ומדובר בדמוקרטיות מפותחות.

    מובן שבמקרה הזה , רשיון נהיגה היה צריך להספיק, ועוד כל מיני דברים והם רק הפעילו כוח וסמכות שלא במקום, אבל במידה שתתבע אותם הם יוכלו תמיד לנוף את העבירה האולטימטיבית, שאתה בלי תעודת זהות.

    דרך אגב, זכר לימים שבהם חייתי במדינות טוטאליטריות, מרוקו וספרד, ותמיד שמעתי מהוריי שצריך לצאת עם תעודת זהות, אין סיכוי שמישהו יתפוס אותי בלי תעודת זהות ברחוב. היא תמיד בארנק שלי. מאבטחים ראו הוהרתם!

  • עמוס  On 09/04/2008 at 10:11

    אבא שלי הזקן גר סמוך לאישיות בכירה מאובטחת, ואני עובר השפלות ןמשחקי כח כל פעם שאני מבקר אותו – עם תעןדת זהות ותושב והכל

    הכח משחית

  • bugmeister  On 09/04/2008 at 15:35

    לי יש רישום פלילי משום שפעם העזתי לקרוא לשוטר "ליצן". תקע לי העלבת שוטר. בסה"כ רציתי להיכנס לתחנה המרכזית בת"א מהאיזור של הכניסה של האוטובוסים משום שמיהרתי לתפוס אוטובוס וזה לא התאים לו. ברור שפיספסתי את האוטובוס. החוקר שהתקשר אליי לבירור ראשוני שמע את הסיפור ואמר "הוא באמת ליצן" וסגר את התיק.
    בפעם אחרת כשהתלוננתי נגד רכב משטרתי שהשתולל בכביש קיבלתי הודעה שזו מילה שלי נגד מילה שלו ולכן התיק נסגר. אשתי שישבה לידי וראתה את הכל לא נחשבת…..

  • ran  On 09/04/2008 at 15:48

    רצח אמיתי הם מעולם לא הצליחו למנוע, אבל להפחיד חפים מפשע הם כן יודעים, במיוחד אם אלו "אינטליגנטים" שנואי נפשם. אין להם אפילו מושג היכן הם נמצאים ומדוע. עבד כי ימלוך. תתבע אותם.

  • שאול חנוכה  On 10/04/2008 at 17:32

    שלטון החוק נראה כמו מערכת החינוך
    ומי שמרוויח הם עבריני הצווארון הלבן

  • בנימין  On 12/04/2008 at 14:44

    אכן מחייב נשיאת תעודת זהות בכל זמן שהוא [בררתי את זה פעם אחרי התקלות עם שוטר משועמם שניסה להגיע למכסת הדוחות החודשית שלו].
    http://tinyurl.com/3eurrr
    מצד שני, לפי אותו החוק אתה רשאי לדרוש מהאדם שדורש ממך להציג תעודת זהות, תעודת שוטר או חוגר. למיטב זכרוני, הגורילות של היחידה לאבטחת אישים הם עובדי השב"כ, ואין להם אף אחת מהתעודות האלו. לכן טכנית, הם לא יכולים לדרוש ממך כלום.

    פרקטית, כמובן, הבבונים החמושים שמים זין על החוק ואתה לא יכול להתדיין איתם עליו כשהם סוגרים עליך באיזו פינה. וזה מה שמרתיח. הלוואי והיית יכול להגיש נגדם תביעה באמת.

  • אריק  On 28/04/2008 at 21:06

    אני לא עונה לשוטר לפני שהוא מראה לי בעצמו תעודת שוטר ותעודת זהות. לרוב זה מוריד אותו מהעץ. ובמקרה שלךזה היה נותן לך את פרטי הזהוי שלהם.

  • ה. מסריק  On 25/05/2008 at 9:31

    במרבית התיאורים הצבעוניים שאתה מביא בפנינו. משום מה אני חש שאתה נהנה להיות האיש המסכן, הדפוק שכל העולם מפריע לו להביא את המסר האמיתי והחדש לעולם.

  • אהוד  On 08/06/2008 at 17:12

    בעולם מושלם ומעוקר מכל רגש, אתה צודק. צריך לשתוק ולא לתת להם עילה. אבל הם בבונים, זוכר? והדחף המיידי של רובנו, כאשר אנחנו רואים בבונים, הוא לזרוק בוטנים, נכון? אז אני מבין את פויר היקר, שנאלץ להתמודד עם מסת שריר פי 10 משלו, מלווה במסת שכל קטנה פי כמה משלו (של כל הבבונים יחד): היד נשלחת מאליה לכיס, להוציא בוטנים. (והנמשל – הפה נפתח מאליו, ומפיק מרגליות. פשוט, מול בבונים כאלה זה כל כך קל ומפתה.

    רק חבל שפויר שילם את המחיר, כמו בטרגדיה יוונית, עם סוף ידוע מראש. למרבה המזל, הוא לא מזרחי, לא ערבי, לא שלף ת.ז. כתומה ולא דיבר במבטא גרוני מדי. וגם לא הסריח ממשקה חריף כלשהו. לפחות הכתבה הסתיימה במחשוף של הגרוזינית ולא בתא מעצר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: